שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת בבא מציעא · בסוגיא דשבח [דף י"ד ע"ב]
בחוה"מ סי' קט"ו סעיף ה' אי' בע"ח שבא לטרוף מהיתומים שבח יתומים אומרים אנו השבחנו. ובע"ח אומר שמא אביכם השביח על היתומים להביא ראי' וכ' הסמ"ע וה"ט משום דמוקמינן השבח כמו שהוא אחזקתו שהי' גם ביד אביהן כן עכ"ל וכ' בתומי' שכוונתו מצד החזקה דכאן נמצא ומקשה ע"ז התומים דהא בב"ק דף ק"י ע"ב איתא להדיא טעם אחר כיון דארעא לגוביינא קיימי יעו"ש ונלע"ד לתרץ דידוע המבואר בפוסקים דמרשות לרשות לא אמרינן כאן נמצא להחזיק שהי' כן גם ברשות הראשון. ואדרבא להיפוך אמרי' שלא נולד דבר זה רק ברשות שאנו מוצאין עתה יעוין בסוגיא דהי' בה מומין] וא"כ כאן שירשו היתומים הקרקע יש לדון אם שייך החזקה הנ"ל להחזיק שהי' השבח בעוד הי' הקרקע אלו ברשות אביהן ומיתלי תלי בפלוגתא בב"ק ריש הגוזל דף קי"א דלרמי בר חמא דרשות יורש כרשות לוקח דמי לענין יאוש וש"ר גבי גזילה כמו כן לנידון דידן אמנם אנן פסקינן כרבא דסובר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי כדאי' בחו"מ סי' שנ"ג ס"ד וכ' שם בסמ"ע משום דברא כרעא דאבוהא אמנם לפי שיטת הי"א שמובא בחוה"מ סימן ק"ג סעיף יו"ד שמחלקים לענין דין שומא הדרא כשמת הבע"ח והורישה דאם אין כאן רק יורש אחד חוזרת כמו גבי אביו דלאו שמי' לוקח אבל אם הי' כאן יורשים הרבה וחלקו ונפלו לא' בחלקו שוב אינו חוזרת דאחין שחלקו כלקוחות דמי וא"כ גם לענין חזקה דכאן נמצא י"ל היכא שכבר חלקו היורשים שדנין אותו כלקוחות מיקרי רשות היורש שזכה דרך חלוקה באותו קרקע כרשות אחרת נגד רשות אביו ולא שייך לומר חזקה דכאן נמצא כו' ולהחזיק שהשבח הזה הי' כבר ברשות אביו דהא מרשות לרשות לא אמרינן חזקה זו וא"כ א"ש מה שהוצרך הגמ' בב"מ דף ק"י לומר הטעם משום דארעא לגוביינא קיימי כו' דהתם הפלפול אליבא דר' יוחנן דהוא מרא דשמעתין והרי הוא סובר דאחין שחלקו לקוחות הן ולדידי' לא שייך חזקה דכאן נמצא כו' מעתה י"ל דמה שהכריחו כמה מהקדמונים וכדעת התוס' שם בב"מ דדין זה דעל היתומים להביא ראי' אינו אלא כשהשדה משועבדת לאפותיקי להבע"ח. אבל כשאינו משועבדת לאפותיקי לא שייך ארעא בחזקת בע"ח קיימי: דז"א רק למ"ד דאחין שחלקו לקוחות הן אבל למ"ד דאחין שחלקו יורשין הם אף בלא שווי' אפותיקי דלא הוי ארעא בחזקת בע"ח מ"מ יש לדון דעל היתומים להביא ראי'. ומטעם שכ' הסמ"ע דאמרינן חזקה דכאן נמצא כו' ורשות הבן חשוב כרשות אביו דברא כרעא דאבוהא לענין הקרקע שנפל בחלקו וא"ש דברי הרמב"ם שממנו מקור הדין הנ"ל דסי' קט"ו ס"ה דסתם דבריו דעל היתומים להביא ראי' אף היכא שלא נשתעבד הקרקע לאפותיקי. דהרמב"ם לשיטתי' שפוסק בפלוגתא דר"מ ור"י בפ"ח דבכורות משנה ב' כר' יהודא שסובר דאף לאחר שחלקו האחין גובין החוב בע"פ דמי פדיון הבן מהיורשים משום דאחין שחלקו יורשין הם יעו"ש בתוי"ט וברטנורא וכיון שכן שייך החזקה דכאן נמצא יש לתלות שהי' השבח כבר בעוד היה הקרקע ברשות אביהם ודו"ק:
ודע שקשה לי לכאורה לפ"ד אביי דס"ל בע"ח למפרע גובה אף דמצי לסלוקי בזוזי מ"מ כיון דלא מסלק בזוזי איגלאי מילתא למפרע שהי' השדה קנוי' לבע"ח מיום הלואה נראה פשוט לומר דאף בלא שווי' אפותיקי על היתומים להביא ראי' דכיון דגבי' בסוף איגלאי מילתא דהקרקע הי' של הבע"ח וכיון שהקרקע בחזקתו והיתומים באים לתבוע השבח הרי הם באים להוציא ועליהם להביא ראי' כדין ספק זה קודם לפי מה שמסבירים התוס' במס' סוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה סברה כו'. דכיון דעכ"פ הקרקע בלא השבח כגבוי ביד הבע"ח והיתומים באים לתבוע השבח דינם להביא ראי' וראי' לסברת התוס' יש לכאורה מדברי הגמ' סבר ר' חנינא למימר כי מסלקינן להו בארעא מסלקינן להו ואפ"ה קיבל דברי האי סבא דעל היתומים להביא וא"כ כ"כ לאביי שסובר למפרע ה"ג. ומדברי תשובת הרא"ש המובא בסמ"ע סי' ק"ז ס"ק ט"ו וממ"ש באס"ז לב"ב דף ע"ט ד"ה עלה בידינו וכן מדברי התומים סי' ס"ו שמקשה דלאביי ליהוי מכירות שטרות דאורייתא ולא יהי' ביד המוכר למחול יעו"ש. נראה מבואר שדעתם דלאביי דלמפרע גובה מיחשב כגבוי אף בעוד עדיין לא באו לידי גבי' ואף לדברי התוס' בסוגיא דלמפרע ה"ג בב"ק דף ל"ג ע"א שכתבו דלאביי לא אמרי' למפרע ה"ג אלא כי אתא לידי גבי' והיכא שיש הכחשה כי הכא שאנו דנין על הגבי' עצמה אם יתן להבע"ח כל הקרקע עם השבח או לא הי' מקום לומר דלא שייך למפרע הוא גובה דהיתומים טוענים שלא יבוא לידי גבי' מהקרקע רק כשיעור שהי' שווי' של הקרקע בלא השבח והיתרון בקרקע כפי שיעור שווי' של שבח שלהם יושאר להם מגוף הקרקע והבע"ח יפסיד מה שאין בשווי' של הקרקע בלא השבח כשיעור כל חובו מ"מ נ"ל דכיון שמה שגובה הבע"ח מהקרקע נעשית למפרע כשלו הוי מוחזק על השבח שבאותו חלק קרקע ומחזיק השבח בטענתו שאביהם השביח וחוזר וגובה יתרון חובו מחלק הנשאר [ויעוין בתומי' סי' קט"ו שכ' בפשיטות דלאביי שסובר למפרע ה"ג הוי לגמרי כדין אפותיקי מפורש אבל לדעתי לא מחוורין דבריו בזה] והנכון כמו שכתבתי שעכ"פ לאביי הוי הארעא בחזקת הבע"ח לענין דין הכחשה בין היתומים והבע"ח היכא דחובו כשיעור ארעא ושבחא דכל מה שגובה מהקרקע נעשית שלו למפרע והוי מוחזק בשבח שעליו לגבות ממנו חובו ע"כ גובה מהקרקע והשבח עד כדי חובו כי הבע"ח יכול לטעון עכ"פ על הקרקע בלא השבח הוא שלי לגבות ממנו שעליו הי' שיעבוד משעת הלואה ואף שלפי דבריכם אתם השבחתם אין לכם למנוע ממני לגבות דרך גבי' על חובי כל הקרקע בלא השבח וכיון שכן חשוב כל הקרקע עכ"פ בלא השבח להיות למפרע שלו וממילא יהי' לי דין מוחזק נגדיכם על תביעתכם ממני שאפרע לכם כשיעור שבח מארעאי וכסברת התוס' במס' סוטה יעו"ש ואחזיק גם השבח להשלמת חובי בטענה שאביכם השביח ובדין מוחזק כנ"ל:
אמנם נ"ל דלפי האמת דפסקינן דאין אדם מקנה דשלבל"ע רק ששיעבוד יש על נכסים דאיקני פשוט דבנכסי דאיקני אף לאביי אין לומר למפרע ה"ג בדאיקני אף מזמן שקנאם הלוה דהא כיון דאין אדם מקנה דשלבל"ע א"א שיהי' נכסים דאיקני שלא הי' ללוה בשעת הלואה קנוי' להמלוה בשום זמן מחמת ההלואה דהא אף הקנאה בפירוש א"א להיות בדבר שלבל"ע רק שיעבוד בעלמא חל על דאיקני. ולפי"ז היכא שיש הכחשה בין הבע"ח והיתומים על קרקע דאיקני על שבח שעליהם כשהיתומים טוענים אנו השבחנו ובגוונא שלא הי' השיעבוד באפותיקי אף לאביי על הבע"ח להביא ראי' וכיון שכן קשה אליבא דאביי למה שטרי המאוחרין כשירין הא ע"י האיחור יכול להיות שהבע"ח יטרוף שלא כדין בנכסים דאיקני כשימות הלוה והבע"ח יבוא לגבות מהיתומים כשיהי' בינו ובין היתומים הכחשה על השבח שבקרקע שאם הי' השטר נכתב ביום הלואה ולא יהי' נעלם שהנכסים שבא לגבות מהם המה דאיקני יהי' על הבע"ח להביא ראי' שאביהם השביח אבל כשמאחר השטר אחר קנות הנכסים ויטעו שהמה דקני ושייך בהם הגבי' למפרע יהי' לבע"ח דין מוחזק ועל היתומים להביא ראי' ואין לומר דאביי מתרץ משנה דמאוחרים כשרים ה"מ רימהיא שסובר אדם מקנה דשלבל"ע כפי התירוץ בגמרא ב"ב דף קניז ולדידי' גם בנכסים דאיקני אמרינן דלמפרע ה"ג שמיום שקנאם הלוה המה כקנוים להמלוה מ"מ קשה במס' ב"ב דף קע"א מבואר דגם ר' יהודא סובר דכל שטרי המאוחרין כשירין ונצרך לומר דגם ר"י סובר כר"מ דאדם מקנה דשלבל"ע וקשה דהא אביי חשיב התנאים דקיימי בשיטה זו דאדם מקנה דשלבל"ע כדאי' קידושין דף ס"ב ע"א ולמה לא חשיב באותו שיטה גם את ר' יהודא וכעין קושי' זו מקשה הגמ' שם ונחשוב נמי ר"ע כו' יעו"ש וכה"ג מוכיחים התוס' בר"פ נערה שנתפתתה דר"ש ל"ל אדם מקנה דשלבל"ע מדלא חשיב לי' אביי ולכאורה רציתי לומר דלפי מה שהעליתי דלא הצריך הגמ' להאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמי רק לשיטות ר' יוחנן שסובר האחין שחלקו לקוחות הן אבל למ"ד האחין שחלקו יורשין הם יש בלא"ה לבע"ח לזכות בטענתו מצד החזקה דכאן נמצא ונשבחו ברשות אביהן דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי רק כרשות אביו דברא כרעא דאבוהא. א"כ י"ל דר' יהודא לשיטתי' שסובר בפ"ח דבכורות מ"ג דהאחין שחלקו יורשין הם א"כ אף כשמחולקים הבע"ח והיורשים בנכסי דאיקני שלא שייך בהם למפרע הוא גובה מ"מ על היתומים להביא ראי' דאמרי' כאן נמצא וכאן הי' וביד אביהם הושבח:
אמנם עדיין קשה דהא מבואר בש"ך חוה"מ סי' קט"ו ס"ק ל"ג בשם בעה"ת ובעל העיטור דכמו שהדין ביתומים ובע"ח כן הדין גבי בע"ח ולוקח כשלוקח טוען אני השבחתי ומגיע לי חצי שבח ובע"ח אומר שמא המוכר השביח דכיון דארעא לגוביינא קיימא כמאן דגבוי דמי ועל הלוקח להביא ראי' וכ' הב"י דהיינו בדשווי' נפשיה אפותיקי ולפי מה שכתבתי לאביי דס"ל למפרע הוא גובה הדין דהקרקע בחזקת הבע"ח אף בדלא שווי' אפותיקי אמנם ז"א רק בנכסי דקני ולא אם הנכסים המה דאיקני וכנ"ל וא"כ אכתי קשה לאביי אמאי מאוחרים כשרים דהא משכחת טריפה שלא כדין בשבח שעל הנכסים דאיקני שאם יטענו הלקוחות שהמה השביחו לא יהי' נאמנין כי מצד זמן השטר יהי' הנכסים דקני ולא דאיקני ויעמדו בחזקת הבע"ח משא"כ אי לא הי' נתאחר זמן השטר והי' ידוע שהנכסים שבא הבע"ח לגבות מהם מהלקוחות המה דאיקני שבכה"ג אם הלקוחות אומרי' אנו השבחנו נאמנים דלא מחזיקינן מרשות לרשות וקרקע בחזק' הבע"ח ג"כ לא שייך שהמה דאיקני ולא שווי' הלה אפותיקי ובדאיקני לא שייך למפרע ה"ג למ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע ואין לדחות קושי' זו רק לשיטות הש"ך שמחליט בפשיטות דאף בלא אפותיקי אמרינן תמיד דעל הלוקח או היורשים להביא ראי' ולא נחית כלל לסברא דכאן נמצא כו' ממילא ליכא לחלק בין נכסים דקני או דאיקני רק לדברי ב"י הנ"ל קשה:
וליישב קושי' הנ"ל אקדים מה שאמרתי בישוב דברי הרמב"ם בפ' כ"ג מהלכות מלוה ולוה דין ב' שפוסק בסתם דשטרי מאוחרים כשרים ומקשה המ"מ למה לא ביאר הרמב"ם דמיירי בכתב דאיקני דהא הרמב"ם פוסק דשיעבוד דאיקני צריך לפרש ונלע"ד דהרמב"ם בפ' המשניות למס' שבועות פרק יו"ד משנה ה' כ' בזה"ל ואמרו מאוחרים כשרים מבואר והוא שיקח המלוה ויכתוב השטר אחרי כן וזה קיים ונכון שהוא תועלת לקוחות ע"כ משמעות דבריו שהלוה צוה שיכתב אח"כ וא"כ קשה מאי מקשה הגמ' בב"ב דף קכ"ז ואי ס"ד דאיקני לא משתעבד מאוחרים אמאי כשרים הא אף אי דאיקני לא משתעבד מ"מ היכא שהלוה בעצמו מצוה בזמן מאוחר לכתוב השטר בודאי שפיר חל השיעבוד על הנכסים שכבר קנה דלו יהי' שלא לוה מעולם הא מתחייב א"ע ביום כתיבת השטר ומשעבד הנכסים שכבר קנה וצ"ל דאי בכה"ג שבזמן המאוחר צוה הלוה להעדים שיכתבו השטר לא שייך למיקרי מאוחרין דהרי נכתב ביום שמצוה הלוה ועוד שעד"ז גם מוקדמים כשרים היינו היכא שנכתב השטר קודם הלואה אף שעדיין לא לוה למ"ד עבחז"ל או כשנמסר מיד השטר ליד המלוה. וכיון דתני במתני' מאוחרין ע"כ מיירי שלא נכתב ביום שמינה הלוה את העדים לכתיבת השטר רק אח"כ ולזה נקראים מאוחרים. ואין לומר דמיירי שהלוה צוה ביום הלואה שיכתוב השטר בזמן מאוחר מאותו היום וכשכותבים ביום המאוחר המה אז שלוחי הלוה לכתיבה זו לשעבד אז הנכסים שקנה אחרי ההלואה וקודם אותו יום הכתיבה. ז"א דאי דאיקני לא משתעבד לא מצי הלוה לעשות עדים לשלוחים ממנו קודם שקנה הנכסים. כעין דאי' ביבמות א נ"ב כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט משום שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אין גט משום שאין בידו לגרשה וכתבו שם בתוס' דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע הרי דלמ"ד אין אמדשלבל"ע לא מצי משווי שליח כ"ז שלא בא לעולם ומקשה הגמרא שפיר ואי ס"ד דאיקני לא משתעבד מאוחרים אמאי כשרים. אבל לפי המסקנא דדאיקני משתעבד והוי ביד הלוה לשעבד בעצמו ביום הכתיבה ע"כ בידו לשווי' העדים לשלוחים שיכתבו בזמן מאוחר ויעשו אז השיעבוד וכיון שכן שפיר יש להכשיר בכה"ג שטרי מאוחרים אף היכא דלא כתב בהם דאיקני וא"כ מיושב קושי' המ"מ הנ"ל ולפי"ז מתורץ קושי' התומי' על הגמ' ב"ב דף קנ"ז הנ"ל דאמרי' שם את"ל דאיקני משתעבד לוה ולוה וקנה לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד ומקשה התומי' איך ס"ד דלבתרא משתעבד א"כ מאוחרים אמאי כשרים ולפי הנ"ל ניחא דאף אי לבתרא משתעבד מ"מ ל"ק מהא דשטרי מאוחרים כשרים די"ל כנ"ל שהלוה ציוה לעדים ביום הלואה שיאחרו זמן כתיבת השטר ועשאן לשלוחים שיהיו כמותו ביום הכתיבה והחתימה לשעבד אז הנכסים שיהי' לו דיהי' דקני נגד התחלות השיעבוד ויסוד לדברי הנ"ל ממ"ש הרמב"ם בפ' כ"ג מהלכות מלוה הנ"ל בזה"ל ולמה לא נחוש כן לשטר חוב המאוחר שמא יפרענו קודם שיגיע זמנו ויכתוב שובר ויחזור ויוציא השטר המאוחר ויטרוף בו שלא כדין לפי שכל הכותב שטר המאוחר תקנתו שיכתוב השובר סתם כו' ואם לא עשה כן וכתב השובר בזמן הפרעון הוא הפסיד לעצמו פ"כ ממ"ש שכל הכותב שטר מאוחר נשמע דשטרי מאוחרין היינו בידיעת הלווין:
אמנם לכאורה יש לעיין אמאי אינו מועיל לעשות שליח על הקנאת דשלבל"ע אף שעתה אין בידו של המקנה להקנות נימא כיון שהלוה דעתו עתה שרצונו שיהי' דבר זה נעשה בשליחתו נימא דמתלי תלי וקאי וכשיבוא הדבר לעולם יחול אז השליחות כאלו עשאם אז לשלוחים ודומה לזה מצינו בקידושין דף מ"ה ע"א הנהו בי תרי דהוי קא שתי חמרא כו' שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהיב לי' לחברי' אמר מקדשי לי ברתך לברי אמר רבינא אפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן כו' דילמא שליח שווי' כו' דילמא ארצוי' ארצי' קמי' ומפרש רש"י בן קמי' אביו וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו ע"כ ואי' שם בהרא"ש בזה"ל ועוד הי' נראה לדקדק משמועה זו שאם גילה בדעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פ' ואמר לשדכה לו והלך השדכן וקידשה לו בלא מנוי שליחות שהיא מקודשת לו כו' כיון שזכה מטעם שליחות ע"כ לפי"ז י"ל לכאורה שבכ"מ שאדם מגלה דעתו שחפץ בעשיות דבר בכה"ג ביד כל אדם לעשותו עבורו ולהיות קרוי שלוחו אף שלא מינה אותו וק"ו היכא דמינה אותו להדי' לשליח רק שהמנוי הי' בעוד שלא הי' הדבר בעולם דאף שאז לא הי' בידו לעשות שליח מ"מ עכ"פ הרי גילה דעתו שחפץ הוא דלכשיבוא הדבר בעולם תהי' ההקנא' זו ובודאי ניחא לי' דליקום בהמנותא וכשבא הדבר לעולם הוי בכלל זכות להקנות אף שלא מדעתו וגדולה מזו מצינו בתוס' קידושין דף ס"ג ע"ח ד"ה כגון מ"ש בשם הר"מ לענין שחרור עבד באומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך דאם לא אמר מעכשיו הוי סברא לומר דכיון דניחא לי' דליקום בהמנותא כדאיתא בפ"ק דב"מ דף ע"י גבי גזל שדה כו' שליחותי' עבדינן כו' יעו"ש ומכ"ש היכא שאמר הבע"ד להדי' שרוצה שיהיו עדים שלוחים להקנות בחריקאו כשיבוא הדבר לעולם שיהי' אמירתו מועיל לגילוי דעת והמה יכולים להיות מעצמם שלוחים לעשות אח כ רצונו לגמור ההקנאה בחתימתם כשבא לעולם וא"כ היכא מוכח ממתני' דשטרי המאוחרי' כשרים דאדם משעבד דשלבל"ע דילמא דאיקני לא משתעבד ושטרי המאוחרים מיירי שהלוה אמר בניסן להעדים שהמה יכתבו השטר בתשרי וכיון שאדעתי' דהכי קיבל ההלואה ניחא ני' דליקום בהמנותי' וחיובו ויכולים העדים להקנות בתשרי הנכסים שכבר קנה מדין שליחות הבא בדבר ששייך בו זכין ול"ד להאומר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכנסה אגרשנה דשם כותב הלבלר מיד בעוד שאינה אשתו ואז א"א שיהי' דין שליחות. משא"כ בשטר מאוחר אם העדים חותמים אחרי שכבר קנה הנכסים אף שלא חזר ואמר להם כתבו וחתמו מעצמם נעשים שלוחים כיון שכבר גילה הלוה דעתו שניחא לי' בזה.
אמנם ז"א דאף היכא שיש גילוי דעת לא מצינו שיהי' שליחות שלא בפניו מדין זכין רק בדבר שהוא זכות גמור למי שרוצה הדבר בלי תערובות חוב כעין הדין גבי הבן היכא דגלי דעתי' שחפץ שאשה זו שתהי' לו לאשה כיון שרוצה אותה הוי לגבי' זכות גמור בלי שום חוב אבל בהקנאת דשלבל"ע או בשיעבודו אף שהבע"ד כבר גילה דעתו שרצונו לזה ומסתמא דיינינן דניחא לי' דליקום בהמנותי' מ"מ כיון שעצמות הדבר הוא חוב שמוציאין את הנכסים ומקנה לאחר או משעבד לאחר בגוונא כזה לא שייך דין זכין לאדם שלא בפניו אף שהוא בעצמו כבר גילה דעתו דניחא לי' [יעוין כתובות דף י"א בדין גר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד מדין זכין לאדם שלא בפניו ומ"מ אם הגדיל יכול למחות ובחידושי הרשב"א לקידושין דף מ"א ע"ב בד"ה ולענין פסק הלכה] מ"מ הלא עצמות דבר ההקנאה או שיעבוד נכסים הוא חוב וז"ל תוס' רי"ד לקידושין בסוגיא הנ"ל ודילמא ארצוי ארצי' קמי' ושתיק פי' המורה כו' והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו ואין נ"ל שאינו זכות שהרי אוסרו בקרובתי' כו' עכ"ל. הרי שדעתו שאף שגילה דעתו שרוצה באשה זו ולא חש למה שיהי' אסור בקרובתי' מ"מ כיון שיש קצת חוב לא ס"ל להרי"ד שיהי' בכלל זכי' ע"כ אף שהרא"ש והר"ש לא חשו להחשיב לחוב מצד איסור בקרובתי' מ"מ י"ל שמודים היכא שעצמות הדבר הנעשה הוא חוב אינו פועל גילוי דעת מכבר להיות נעשה אח"כ שליח שלא מדעתו ע"ד זכין לאדם (ויסוד לדברי אלה יש באה"ע סי' ק"מ) וא"כ מוכיח הגמ' שפיר ממתני' דמאוחרים כשרים דדאיקני משתעבד דאל"כ אף שגילה בדעתו שמרוצה לשעבוד זה ומסתמ' ניחא לי' דליקום בהמנותי' מ"מ אינם יכולים לחתום השטר ולעשות השיעבוד אחר שבא לעולם דבכה"ג לא מיקרי זכין כו':
ולפי"ז מה שהקשיתי לעיל על אביי דלשיטתי' אמאי מאוחרים כשרים אליבא דר' יהודא יש ליישב כיון דבאמת אדם משעבד דשלבל"ע ודאיקני משתעבד וליכא חילוק בין דקני ובין דאיקני רק לדין למפרע גובה ובזה ליכא נפקותא להלוה ולא להיורשים כ"א ללקוחות לענין שבח כשיאמרו אנו השבחנו וכיון דאין בזה צד חוב ללוה מהני גילוי דעתו שגילה בשעת הלואה שיהי' העדים מעצמם שלוחים לכתוב השטר בזמן מאוחר אחרי שכבר קנה נכסי דאיקני כי בודאי ניחא לי' דליקום בהמנותי' ובפרט לפי דעת הש"ך דאם חוזר משיעבוד דאיקני צריך להחזיר דמי ההלואה ודוק היטב:
ולכאורה יש לתרץ באופן אחר מה שהקשיתי אליבא דאביי ם דס"ל למפרע ה"ג אמאי מאוחרי' כשרים בהקדם לתרץ קושי' התוס' בב"ב דף קנ"ז ותוס' ב"מ דף י"ד ע"ב ד"ה תריץ שהקשו על דברי הגמ' בב"ב דרצה להוכיח דדאיקני משתעבד משבח דבע"ח גובה שבח ושבח דאיקני הוא ומדחה הגמ' ה"מ ר"מ היא דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע. והקשו בתוס' דהא שמואל הוא בעל איבעי' אי דאיקני משתעבד ושמואל בעצמו סובר דבע"ח גובה שבח והוא סובר אין אדם מקנה דשלבל"ע וא"כ לוכח משמואל גופי' ונלע"ד ליישב קושי' התוס' הנ"ל דלפי שיטת הי"א שבמרדכי המובא בחוה"מ דאם מקנה ביחד דשלבל"ע עם דשבל"ע אמרי' מתוך שקנה דשבל"ע קנה גם דשלבל"ע אינו מובן לכאורה כל הסוגי' דב"ב דף קנ"ז דרוצה הגמ' שם למיפשט דדאיקני משתעבד מברייתא וממשנה דמאוחרים כשרים וקשה דילמא מיירי התם ששיעבד בב"א הנכסים שיש לו והנכסים שעתיד לקנות וחל השיעבוד גם על דאיקני במתוך שחל על הנכסים שיש לו והאיבעי' דשמואל ע"כ מיירי לפי שיטה הנ"ל כשאין לו נכסים ואין בשיעבוד רק דאיקני ונלע"ד דלפי פסק הלכה דשד"א חל השיעבוד ממילא על הנכסים שיש ללוה בעת ההלואה. ורבנן הוא דאפקוהו השיעבוד נגד מלוה ע"פ מפני תקנות לקוחות. ובמלוה בשטר אוקמוהו אדינא דאורייתא וחל השיעבוד ממילא אף שאין הלוה אימר כלל שמשעבד נכסיו וכדברי המפרשים באחריות ט"ס שאין הכוונה בו דאמרי' שהתנה בפירוש אחריות אלא שהסופר שכח לכותבו ואף אם לא התנה יכול הסופר לכתוב עצמו אחריות והיינו מטעם הנ"ל דשד"א. ולמ"ד שיעבודא ל"ד צריך לפרש דאחריות ט"ס הוא מן הטעם הראשון דתלינן שמן הסתם הותנה בפירוש] וכיון שאין צריכין לפרש השיעבוד אף אם מפרש ואומר שמשעבד דקנאי ודעתיד אנא למיקני א"א שיחול השיעבוד דאיקני במגו שחל על דשבל"ע דהא על הנכסים שיש לו לא הי' צורך הקנאת שיעבודו דממילא משועבד מדין שעבודא דאורייתא ומתוך שקנה דשבל"ע קנה גם דשלבל"ע לא שייך רק היכא שהי' צורך הקנאה על הדבר שבל"ע ועשה פעולה של הקנאה משא"כ למ"ד שיעבודא דאורייתא ובשיעבוד שלא הי' צורך להקנאתו וא"ש סוגי' דב"ב לשיטת הפוסקים דהלכה כמ"ד שיעבודא דאורייתא אבל לשמואל לשיטתי' שסובר שיעבודא לאו דאורייתא ואף הנכסים שיש לו בשעת הלואה אינם משועבדים רק מצד התנאי השיעבוד בכתיבת השטרות והא דאמרינן אחריות ט"ס מתפרש אליבי' דתלינן שהתנה בפירוש והסופר שכח לכותבו וא"כ שפיר י"ל דאף לרבנן שסוברים אין אדם מקנה דשלבל"ע וכן בשיעבוד מ"מ היכא ששיעבד בהקנאת נכסים שקני ושעתיד למיקני אמרינן שחל השיעבוד על דאיקני במתוך שחל על הנכסים שיש לו וכדין מקנה דשלבנ"ע עם דשבל"ע וכנ"ל לשיטת הי"א שבמרדכי דהא כיון דשיעבודא ל"ד הי' צורך בתנאי השיעבוד על הנכסים שיש לו ושייך במתוך כנ"ל והאיבעי' דשמואל בדאיקני אליבא דרבנן אינו אלא היכא שלא הי' השיעבוד רק דאיקני כגון שאין לו נכסים או שכבר שיעבד הנכסים שיש לו ואח"כ בא לשעבד הנכסים דאיקני וא"כ מיושב קושי' התוס' דאף דמספקא לי' לשמואל בדאיקני אי משתעבד מ"מ א"ש מה שאמר שמואל דבע"ח גובה את השבח דמיירי ששיעבד לאותו בע"ח בב"א נכסים דקנה ודאיקני דבכה"ג נתפס השיעבוד גם על דאיקני במתוך שחל על דשבל"ע:
ולפי"ז י"ל לכאורה דאביי לשיטתי' שסובר שיעבודא לאו דאורייתא כדברי התוס' שם ר"פ הניזקין גם בדאיקני אי שיעבד גם דקני כפי הדרך שכותבין בכל השטרות דקנאי ודעתיד אנא למיקני אמרינן למפרע ה"ג כשם דקנה דקני גם קונה דאיקני ואף אם נאמר דנכסי דאיקני עכ"פ אינם קנוים למפרע רק מיום שקנאם הלוה ונכסים דקנה קנוי' למפרע ולדברי המרדכי שמדמה דין מקנה בק"ס קרקע ומעות לדין אגב ובקנין אגב נראה מדברי הרמ"א בחו"מ סי' ר"נ ס"ז דהיכא שחל קניות הקרקע קודם בזמן לא מהני למטלטלין שיהיה קנוי' אח"כ מ"מ י"ל דשייך גם בכה"ג לומר מתוך דקנה זו קנה זה כיוצא בזה מצינו בשיעבוד מטלטלין אג"ק שחל השיעבוד אף על מטלטלין שקנה הלוה אחר שמכר הקרקעות כמבואר בחוה"מ סי' קנ"ג והוא מדברי המ"מ פי"ח מהלכות מלוה אמנם לפי מה שמסביר פנ"י בפ' חז"ה גבי וניחוש דילמא אקני לי' מטלטלין אג"ק דלכך מועיל אף שמכר הקרקעות מקודם שקנה המטלטלין משום דשיעבוד מטלטלין חל משעה ראשונה מיום השיעבוד אף שעדיין לא קנאם ושוב אינו יכול לחזור אף קודם שקנאם אף שבפירות דקל יכול לחזור קודם שלא בא לעולם יעו"ש י"ל דז"א רק לענין שיעבוד אבל לא לענין קני' לומר דלמפרע הוא גובה וא"כ יש לדחות סברתי הנ"ל ויעוין מה שמסיים הנ"י בזה"ל ומיהו הרשב"א ז"ל חולק בדין זה שהוא סובר שאף הכותב דאיקני קודם שקנה יכול לחזור בו ומ"מ מודה הוא ז"ל דכל שלא חזר בו ודאי חייל שיעבודו משעה ראשונה כדשמעינן מהכא דאיצטרך למימר בעולם עכ"ל ולענין הקנאת דשלבל"ע למ"ד קני יש ג"כ מבוכה בין הפוסקים אם חל הקנין למפרע מיום ההקנאה או רק מיום שבא לעולם ומדברי המרדכי ב"ב בפ' יש נוחלין דין תקע"ד ממ"ש ואני דנתי לפני רבותי כו' יש משמעות שלדעתו למ"ד קני חל מיום ההקנאה (ויעוין מ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין דף ס"ג ד"ה כגון דכתב לי' כו' שנראה מדבריו בשיטת הר"י בעל תוס' דמעכשיו בדשלבל"ע פועל שיחול מעכשיו אף שנאבד אח"כ השטר וגם אין יכול לחזור קודם שבא לעולם ולא כן שיטת הרמב"ן] ומדברי רש"י בקידושין דף ס"נ ע"א ד"ה ונתלשו מהו שתהא תרומה למפרע כו'. ובע"ב בד"ה דילמא כו' שכ' בזה"ל תפסו בה קידושין לאחר זמן נשמע דבדבר שלבל"ע חל הקני' למפרע אמנם אפשר ז"א רק בשביל שבידו עכשיו לעשות ובשו"ת מהרי"ט חלק חוה"מ סי' קכ"ח מחליט דהשיעבוד דאיקני אינו חל אלא משעת קניות הדאיקני ובשעה"מ הלכות מכירה פ' כ"ב מובא דעת הפוסקים דלמ"ד אדם מקנה חל למפרע ואף אם מת המקנה קודם שבאו לעולם יקנו להקונה למפרע ודוק היטב:
באופן אחר נלע"ד לתרץ קושי' התוס' בב"ב דף קנ"ז וב"מ דף י"ד מה שמקשים דאיך מבעי' לי' לשמואל אי דאיקני משתעבד או לא הא הוא בעצמו סובר דב"ח גובה השבח והוא סובר אין אדם מקנה דשלבל"ע גם לתרץ קושי' התומי' על מה שאמרי' בגמ' את"ל משתעבד לוה ולוה וקנה לקמאי משתעבד או לבתרא איך ס"ד דלבתרא משתעבד א"כ מאוחרים אמאי כשרים בהקדם דברי הגמ' בקידושין דף סיג דתני לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח. עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר ה"ד אמר רבינא כגון דאמר ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי' לך מעכשיו ומקשי' בתוס' דהכא משמע דבעינן מעכשיו וכן משמע בפ"ק דב"מ דף ט"ז דקאמר התם אמר ר"ה אמר רב שדה שאני לוקח לכשאקחנה תהי' קנוי' לך מעכשיו וכו' וקשה דהא מילתא דר"מ בסמוך גבי לאחר שאתגייר כו' דאמר ר"מ מקודשת ולא קאמר דליבעי למימר מעכשיו ואמאי צריך לומר בשדה ובעבד טפי מבגר כו' והר"מ פי' דלהכי נקיט מעכשיו גבי שדה ועבד לאשמעינן דסבר כר"מ דאמר אדם מקנה דשלבל"ע כו' דאי לא אמר מעכשיו ה"א דאתי' אפי' כרבנן וצריך לעשות קנין אחר לעבד אחר השיחרור הראשון וא"ת כו' מ"מ כשפודהו או קוניהו שליחותי' עבדינן דניחא ליה דליקום בהמנותי' כדאמר בפ"ק דב"מ גבי גזל שדה ולקחה מבעליו הראשונים כו' ומסיק דניחא לי' דליקום בהמנותי' כו' ע"כ ומדקדק בספר המקנה דא"כ בשדה נמי ס"ד דצריך לעשות קנין אחר ואין זה במשמעות לשון רב דאמר קנה משמע שאין צריך עוד שום קנין אחר ותו דהתוס' בקושייתם וא"ת כו' לא הזכירו הא דרב יעו"ש ונ"ל לתרץ בפשיטות דכוונת הר"מ דס"ד דכמו בגזל שדה וחזר ולקחה דאמרי' דאדעתי' דלוקח קני מהגזלן והוי בשעת הקני' מהנגזל כשלוחו של הלוקח ולכך קני הלוקח כמו שמבואר באס"ז לב"מ סוגי' הנ"ל דף ט"ז בשם הרבה מהקדמונים כן באומר לחבירו שדה זו לכשאקנה תהי' קנוי' לך דכיון דניחא לי' דליקום בהמנותי' מחזקינן שקנה השדה עבור המקבל מתנה ונעשה שלוחו לזכותו וא"ל שום קנין אחר אבל גבי עבד לא מצינו שיהי' העבד משוחרר בכה"ג היכא שאדון הראשון לא קיבל הכסף על דעת לשחררו רק סובר שמקנה את העבד להיות נשאר לעבד לנותן הכסף ולכך הוצרך לומר דס"ד בעבד שיצטרך האדון לעשו' קנין אחר להעבד אחר השחרור ומה שבאמת אין הדין כן גבי שדה אף לרבנן מטעם הנ"ל צריך לומר כמ"ש מהרש"א לב"מ דף ט"ז ע"ב ברש"י בד"ה בההיא הנאה דאף באומר שדה סתם לכשאקחנה קנו' לך לא סמכה דעת המקבל מתנה כמו בלוקח מגזלן יעו"ש ובפרט בשדה זו וכיון דלא סמכה דעתי' לא קני והמהרש"א מביא ראיה לזה בשם ספר מ"ד מדחשבינן דאיקני לדשלב"ע:
ודע שאיזו מקדמונים שמובא באס"ז הנ"ל מקשים דאף שהיה בדעת הגזלן לקנות השדה עבור הלוקח מ"מ לא ליקני הלוקח דמי הודיע להנגזל שיקנה לו והרי דומה ממש למה דאמרי' בב"ק דף ק"ב ע"ב דאמרי' מי הודיע לבעל החשל שיקנה לזה ומתרצים דגם הנגזל יודע שהקרקע שלו הוא כבר ביד לוקח שהנה מהגזלן והגזלן לוקח עבורו השדה ע"כ גם דעתו וכוונתו שיקנה הלוקח השדה ושפיר איכא דעת מקנה. ולפי דבריהם לא צריכין לסברת מהרש"א די"ל אף דסמכה דעת המקבל מתנה ואמדינן שדעת הנותן לקנות לזה מ"מ כיון שלא ידע המוכר שקנה עבור אחר ליכא דעת מקנה ולכך לא קני המקבל מתנה וי"ל שלכך מבעי' לי' בגמ' גבי דאיקני למ"ד א"א מקנה דשלבל"ע דאף בשדה סתם א"א מקנה דמי הודיע להמוכר שיקנה לזה ומעתה י"ל שאני דאיקני דמי הודיע להמוכר שיקנה לזה אבל גבי שבח שעשה הלוקח שהטעם כמ"ש הנ"י והרבה מהקדמונים כיון דצבי זבינא דא אמרי' שהוי כאילו הלוקח מכר השבח להמוכר כלומר כדי שיחול בו שיעבודו לבעל חובו וא"כ יש חילוק בין דאיקני ובין שיעבוד השבח וא"כ היכא רוצה הגמ' ללמוד דאיקני משבח: אמנם שם בב"מ דף ט"ז ע"א כתבו בתוס' ד"ה האי שטרי כו' בזה"ל וא"ת מעותיו שהי' תחלה מלוה נעשו אח"כ מכר כו'. א"נ במלוה אינו יכול לקנות כדאמרי' בקידושין המקדש במלוה אינה מקודשת ע"כ. ואקדים לזה לשון הריטב"א שמובא באס"ז לב"מ דף הנ"ל בזה"ל מכדי לוקח במאי קני לה להאי ארעא פי' רש"י ז"ל כסף לא נתן לשם קנין אלא לשם פקדון כו' ונראה מדבריו דסגינן אפי' על מכיר בה שאינו שלי כדברי רבינו מיהו אין פרושו נכון בעיני שהרי אפי' נתן לשם מקח אינו קונה בו כיון שבאותו שעה לא הי' ראוי לקנות דהא דאמרי' פ"ק דקידושין שהאומר לאשה הרי את מקודשת בכסף זה לאחר שלשים יום שהיא מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות התם הוא שהכסף ראוי לקנות בשעתו וכבר הא פרישנא לעיל דהאי גברא לתורת מקח נחית כל היכא דאפשר לי' דתיקום בידי' אלא הכי פרושו במאי קנה לה להאי ארעא השתא. שהרי בכסף או בשטר או בחזקה אינו קונה עכשיו כיון שלא הי' ראוי לקנות בהן לשעה הראשונה עכ"ל הריטב"א: וז"כ התוס' בתרוצם השני הנ"ל במה שכתבו דהמקדש במלוה אינה מקודשת שסוברים כדברי הריטב"א דמה שהדין במקדש לאחר שלשים דמקודשת אף בנתאכלו המעות הטעם כנ"ל כיון שבידו לקדשה עכשיו מיקרי הכסף בשעת נתינה כסף קידושין:
אמנם במס' קידושין דף נ"ט ששם מקור הדין דהמקדש לאחר שלשים כו' דמקודשת לא הוזכר טעם הנ"ל רק בבכורות דף מ"ט פליגי בזה רב ושמואל ואציע לשון הגמ' שם איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי לאחר שלשים יום ואיתנייהו למעות ודאי בנו פדוי כי פליגי לאחר שלשים יום ונתאכלו המעות רב אמר בנוי פדוי מידי דהוי אקידושי אשה התם לאו אע"ג דנתאכלו המעות הוי קידושין ה"נ ל"ש ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה עכשיו הכא אין בידו לפדות מעכשיו וכו' יעו"ש בהרא"ש שכ' דהלכה כרב ודעת הרמב"ם כהרא"ש ובתה"ד סי' רס"ד ובכתביו סי' רל"ד מביא בשם תוס' ב"ק דף ע' וע"א דהלכה כשמואל ויעוין ביו"ד סי' ש"ה סי"ג שם מובא מחלוקת הפוסקי' בזה ומדברי הריטב"א הנ"ל נראה שסובר דהלכה כשמואל ולכך מחליט לסתור דברי רש"י אמנם דברי רש"י נכונים לפי שיטת הפוסקים דהלכה כרב דבנו פדוי אף בנתאכלו המעות ומדמי לי' לקדושי אשה הרי דלא ס"ל כסברת שמואל דשאני קידושין משום דבידו לקדשה עכשיו כי אף היכא שא"א לעשות עכשיו הקנין חל לאחר שלשים יום במעות שנתן בתחלה לצורך קנין ולכך הוצרך רש"י לפרש קושי' הגמ' דהא הכסף לא נתן לשם קנין לפי"ז י"נ דכמו כן בדאיקני אף למ"ד א"א מקנ' מ"מ כיון שנתן כסף הלואה תחלה ע"ד שיעבוד דקנאי ודעתיד למיקני אם סמכה דעתו של המלו' על השיעבוד דאיקני מהראוי שיחול השיעבוד דאיקני בעת קניות הקרקעות אף שאין המוכר הקרקעות דעתו על הבע"ח מ"מ הלוה בעצמו כשקונה הקרקעות ומקנה להמלוה שיעבוד עליהם בכסף שלקח כבר גם על שיעבוד זה. וצ"ל שהטעם שלא חל שיעבוד דאיקני הוא משום דלא סמכה דעתי' של אדם על דשלבל"ע ומה"ט גם באומר על שדה סתם לכשאקחנה קנוי' לך אינו מועיל משום דלא סמכה דעתי' של המקבל מתנה או הלוקח וכסברת המהרש"א הנ"ל דרק גבי לוקח מגזלן כיון שהקרקע כבר בחזקת הלוקח סמכה דעתי' משא"כ בדבר שאינו ברשותו ולא ברשות המוכר דאיקני שוה עם דין שדה סתם. ממילא ליכא לחלק בין דאיקני לשבח ולכך רצה רבא למיפשט דין דאיקני מברייתא דשבח קרקעות דאין לומר דשאני בשבח דהלוקח מוכרו לשעבוד עבור הבע"ח ויש כאן דעת מקנה משא"כ בדאיקני דליכא דעת מוכר ז"א דהא אף בדאיקני איכא דעת מקנה שהוא הלוה בעצמו שמקנה לשיעבוד כשיקנה דאיקני שיהי' קנוי לשעבוד להמלוה בכסף הלואה ואף שנתאכלו המעות ולא הי' בידו להקנות השיעבוד של דאיקני בשעת הלואה מ"מ הו"ל למימר דמיתלי תלי ועושה השיעבוד בעת שקונה הלוה הקרקעות והשטר שנכתב בו דאיקני פעל שיצא הקול ומדלא אמרי' כן צ"ל דלא סמכה המלוה על דאיקני כמו כן י"ל בשבח ולכך מדמי להו רבא אהדדי אבל לשמואל לשיטתי' שסובר דהטעם בכסף קידושין משום שבידו לקדשה עכשיו שפיר יש לחלק בין שיעבוד דאיקני ובין שבח די"ל דשאני דאיקני דליכא דעת מוכר דמי הודיע להמוכר קרקעות דאיקני שימכור אדעתי' דהכי שיהי' השדה המכורה ממנו משועבד להבע"ח של הלוקח ובכסף שנתן כבר המלוה כיון שניתן להוצאה והוי כנתאכלו ליכא לעשות קנין שיעבוד בקרקעות שיקנה אח"כ שיחול בעת הקנין אבל לגבי שבח אף דליכא קנין כסף חל השיעבוד מחמתו של הלוקח שעשה השבח ונתרצה שיהי' קנוי' להמוכר לצורך שעבוד בע"ח וכנ"ל והרי איכא דעת מקנה וא"כ א"ש מה שאמר שמואל בע"ח גובה את השבח אף דמבעי' לי' בשיעבוד דאיקני אי חל או לא:
והנה לכאורה יש לדחות דברי הנ"ל דאף דבדאיקני ליכא למימר שחל השיעבוד מצד כסף הלואה לשיטת שמואל דבנתאכלו לא מהני היכא שלא הי' בידו לפדות בשעת מסירת המעות אכתי קשה למה לא יחול על הדאיקני השעבוד מחמת השטר שלא נקרע והוא ברשות המלוה בעת שקנה הלוה נכסי דאיקני דהא כן הדין במקדש את אשה בשטר לאחר שלשים יום דמקודשת אם לא נקרע ונאבד תוך שלשים יום (יעוין באה"ע סי' מ' ס"א בהג"ה) וא"כ קשה גם לשמואל מה בין דאיקני לשיעבוד שבח דהא אף דבדאיקני ליכא הקנאה בדעת המוכר הקרקעות להלוה אכתי תחול השיעבוד בדעת הלוה שהוא המקנה השיעבוד להמלוה בשטר שביד המלוה בעת שקונה הקרקעות דאיקני:
אמנם מקושי' התוס' וביותר מדברי רש"י הנ"ל שהי' לפני הריטב"א על דברי הגמ' מכדי לוקח במאי קני בהאי שטר' האי שטרא חספא בעלמא הוא שכ' בזה"ל כסף לא נתן לשם קנין אלא לשם פקדון וכו' נראה שיש בזה לחלק בין שטר לכסף ובהא דמקשה הגמ' בפשיטות האי שטרא חספא בעלמא הוא אין להקשות דילמא השטר הראשון עושה הקנין בעת שלוקח הגזלן מהנגזל דפשוט לפרש כיון דכל עצמו של קנין שטר הוא שכותב השטר שדי מכורה לך שדי קנוי' לך דהיינו שמקנה לו השטר בעת שמוסר לו השטר וכיון שלא חל הקני' באותו השטר המסירה נעשה מיד כחספא ואין עוד כח בשטר זה להקנות בו לאח"ז ודמי לשטר שנמחל שיעבודו שאין חוזר ולוה בו ולפי"ז פשוט שמה שמתקדשה אשה בשטר שמקדשה לאחר שלשים יום הוא בשטר שכתוב בו הרי את מקודשת לי בשטר זה לאחר שלשים יום ששטר זה לא הורע כחו כי ניתן מיד הקידושין שלאחר שלשים יום. אבל כשהקני' על הכסף שפיר י"ל שיחול בו הקני' לאח"ז דהוי כאלו מוסר לו אז הכסף ולזה הוצרך רש"י לתרץ דכסף לא נתן לו לשם קנין אלא לשם פקדון כו' וכיון שלא הי' על כסף זה שם כסף קני' בעת שנמסר תו ליכא בי' הקנאה לאח"ז ולשיטת התוס' שמפרשים שהסוגי' מיירי בלא הכיר בה והרי ניתן הכסף לשם קנין וצ"ל כדברי הריטב"א הנ"ל ואזלו בשיטתייהו שכתבו בב"ק דף ע' דהלכה כשמואל דבנתן מעות תוך שלשים יום ונתאכלו אין בנו פדוי וטעמא דשאני קידושין משום שבידו לקדשה עכשיו אבל בגוונא שאין בידו לעשות בעת מסירת הכסף אין הכסף עושה קנין גם לאח"ז אם נתאכלו קודם הגעת הזמן לא נעשה מלוה וקושי' הגמ' מכדי האי לוקח כו' אינו לרב רק לדידן דפסקינן כשמואל בהאי דחזר ולקחו מהנגזל כי לרב בלא"ה לא קשה דהא הוא סובר אדם מקנה דשלבל"ע וכן הוא באס"ז בשם כמה מהקדמונים דקושי' הגמ' אינו אליבא דרב דלשיטתי' אדם מקנה דשלבל"ע:
היוצא מזה דאי דאיקני לא קני בעת מסירת השטר אף לשמואל אין תועלת בשטר זה לעשות הקנאות שיעבוד בדאיקני כשהלוה קונה הקרקעות דכבר נעשה השטר חספא בעלמא ונבטל משם שטר הקנאה משא"כ בכסף כשניתן תחלה לקני' או לעשות שיעבוד דאף אם אין עושה קנין או שיעבוד בעת מסירתו יכול להיות בו קנין או שיעבוד אח"כ למאן דסובר גבי פדיון הבן כרב דבנו פדוי אף לאחר שנתאכלו המעות משא"כ לשמואל ומיושרים בזה דברי הראשונים וסעד לדברי אלה יש מכמה דבורים באס"ז בסוגי' הנ"ל דחזר ולקח מהנגזל יעו"ש ואף שהמל"מ פ"ו מה"ג מחליט דמחוסר זמן לא מיקרי שלא בא לעולם הרי יש חולקים עליו כמבואר בשעה"מ הלכות מכירה פ' כ"א בשם מהרי"ק וא"כ הוי השתוות גמור לדין הפודה בתוך שלשים יום ולא אמר מעכשיו ונתאכלו המעות עם דין קנין שיעבוד ע"י כסף הניתן קודם שקנה הדאיקני שיחול בעת קניות הדאיקני :
ועפ"י הנ"ל יש ליישב קושי' התומי' הנ"ל על דברי הגמ' את"ל משתעבד לוה ולוה וקנה לקמאי משתעבד או לבתרא משתעבד כו' איך ס"ד דלבתרא משתעבד א"כ מאוחרים אמאי כשרים. די"ל דהספק הי' מאיזה טעם יש שיעבוד בדאיקני דאי הטעם משום דשיעבוד אלים מקנין ויכולים לשעבד דשלבל"ע ויש לומר שהשעבוד חל תיכף משעת הלואה בעשיות השיעבוד ולכך לקמא משתעבד אבל אי הטעם משום דאמרינן דניחא ליה דליקום בהמנותי' וכשקונה הנכסים דעתי' לשעבד להבע"ח וחל השיעבוד בכסף כנ"ל אע"פ שנתאכלו כמו שהדין לרב בנותן מעות לפדיון בנו תוך שלשים יום דאם אינו אומר מעכשיו חל הפדיון לאחר שלשים א"א לומר שיחול אלא בעת שקונה הלוה נכסי דאיקני וא"כ יש סברא לומר דלבתרא משתעבד וכ"ז לדידן דס"ל א"א מקנה דשלבל"ע משא"כ לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע לא צריך לטעם השני הנ"ל וחל השיעבוד מיד מעת ההלואה ובודאי לקמא משתעבד וא"כ הי' אפשר לתרץ דמשנה מאוחרים כשרים אתי' כר"מ כאשר משני הגמרא בס"ד דדאיקני לא משתעבד כלל ודוק היטב: