שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת בבא מציעא · בסוגיא דמצא שט"ח [דף י"ג]
גמרא אביי אמר כו' יעוין ברש"י ד"ה אפי' בשטר דלאו הקנאה כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כו' דברי רש"י אלו נפלאים כמבואר במהרש"ל ומהרש"א. ובסגנון שכתב הפנ"י דדברי הגמ' משום דקשי' לי' אינם רק לפי הס"ד בטרם אסיק לחלק אליבי' דאביי בין מטי לידי' או לא יעו"ש:
ונ"ל דרך פלפול ליישב כוונת הגמ' ויתורץ גם קושי' התוס' בד"ה משום. דבאס"ז כ' בשם הרמב"ן בזה"ל אבל מ"מ תמיהא לי היכא אפשר לי' לאביי לומר בשטרי הלואה שאם לא לוה ישתעבדו נכסיו ואיכא למימר כיון דאמר תנו ומטי שטרא לידי' וס"ל עבז"ל אע"פ שלא לוה קנה כו' שהרי אפילו כתב בכתב ידו חייב אני לך מנה כדאיתא בפרק הנושא עכ"ל כוונתו דחייב אני לך מנה בשטר ומוסר השטר מתחייב בזה אף שלא לוה וכיון שאומר תנו אף שלא לוה מתחייב והוי עי"ז כאלו לוה עתה וממילא אמרינן למפרע עבז"ל דמה לי לוה מעות בעין או נתחייב כאלו לוה ולכאורה קשה לי דלפי המבואר בגיטין דף כ' ע"ב ודף כ"א צריך להיות ספר המקנה דהיינו שהנייר יהי' של המקנה ושיקנה אותו הנייר להקונה וכן מפורש בחדושי רשב"א לכתובות דף פ"ו ע"א לדבריו שם אף בשטרי הלואות כיון שעושה שיעבוד בשטר הלואה צריך הלוה להקנות להמלוה הנייר שיהי' של המלוה עד שיפרענו ומסיק שם דלכך בשורף שטרו של חבירו למ"ד דלא דנין דינא דגרמי מחויב לשלם לבעהש"ט דמי הנייר דכיון דלא קיבל הפרעון הנייר שלו יעו"ש אמנם לפי דברי התוס' שם בגיטין ד"ה וכותב מבואר דבשטר הלואה ל"צ ספר המקנה אבל מלשונם שם נראה שטעמם משו' דשעבודא דאורייתא ואף בלא שטר מהראוי הי' לגבות גם ממשעבדי אי לאו משום דאין לו קול יעו"ש א"כ לענין הקנאת השיעבוד בעבז"ל שמתחיל קודם הלואה גם לדברי התוס' צריכין ספר המקנה וכ"כ שם הפ"י להדיא. לפי"ז צריכין לומר דלאביי שסובר עבז"ל שהמלוה זוכה גם בנייר מעת שחתמו בו העדים דהא אין ביד העדים לזכות השיעבוד לבד להמלוה אם לא כשיש ספר המקנה וכדכתיב בקרא ירמי' ל"ב] ואכתב בספר ואחתם ואעד עדים וגו' ואקח את ספר המקנה את החתום יעו"ש ברד"ק וכיון שזכה הלוה בנייר מעת חתימות העדים על אופן כשילוה אח"כ או כשיתחייב לו כמ"ש הרמב"ן אין עוד ביד הלוה לחייב א"ע באמירתו חייב אני לך כשאומר שיתנו אותו השטר ליד המלוה דהא לחיוב זה בעינן ג"כ ספר המקנה והרי אותו הנייר של השטר כבר קנוי להמלוה מעת שחתמו העדים וא"א שיהי' בנייר א' הקנאת השיעבוד למפרע ועתה הקנאת התחייבות המנה דמיד שאמרינן למפרע עבז"ל הוי כאיגלאי שכבר הי' הנייר של המלוה ולא הי' עוד ספר הקנאה עתה להקנות להמלוה התחייבות הדמים בעת שאמר הלוה תנו לו השטר והוי כתרי הפכים בנושא א' כמובן אמנם מדברי התוס' שם בגיטין שלא נחית לסברת הפ"י דאביי מרא דשמעתא שם מקשה לשטתי' שפיר גם משטר הלוא' דלדידי' עבז"ל ובעינן גם לשיעבוד ספר המקנה נראה דהתוס' סוברים דלענין עבז"ל לא בעינן ספר המקנה וצ"ל שהמה לשטתייהו אזלי שכאן בב"מ דף כ' ע"א בד"ה שובר בזמנו טורף כתב בזה"ל אע"פ ששטר מכירה נמסר ללקוחות תחלה אינו מועיל וכו' ונראה שתקנת חכמים הוא שזוכה משעת חתימה כו' ויעו"ש שעדיין לא נחתו לפלפולם אח"כ דאביי סובר כר"א דעידי מסירה כרתי ע"כ דחוקים דברי מהרש"א מ"ש שם שמ"ש התוס' שתקנת חכמים הוא אינו אלא משום דלאביי עידי מסירה כרתי דאי זה הי' כוונתם הי' להם לסמוך דבריהם אחרי שהעלו דאביי סובר כן אמנם כשיטות כוונת התוס' שקשה להם דכיון דלא אמרינן עבז"ל עד דמטי לידי' מהראוי שהמכירה בנתיים יבטל וכבר עמדו על קושי' זו האלפסי ובעל המאור לכך כתבו התוס' שתקנת חכמים הוא היוצא מזה דאף לשיטות האומרים דאביי אינו סובר כר"א דעידי מסירה כרתי ודוחי' הראי' שמביאים התוס' מסנהדרין דף כ"ח דשם אביי לשיטתי' דרב יוסף אמר ולי' לא ס"ל ויעוין בדברי התוס' כתובות דף צ"ד ע"ב ד"ה כתב לאחד ובאס"ז שם מ"מ דין דעבז"ל אינו אלא תקנת חכמים וכיון שכן ל"ל לזה ספר המקנה לכך הוצרכו התוס' בגיטין דף כ' לומר דקושי' אביי לא הי' רק משטרי מכר ומתנה:
היוצא מזה דכיון דעבז"ל אינו אלא מתקנת חכמים לא בעינן ספר המקנה ענין שיעבוד זה ובלא"ה מוכח משטר שחרור דאמרי' לענין נכסים שקנה העבד מזמן כתיבות השטר עד הגעתו לידו דעבז"ל אף דאינו משוחרר רק מיום קבלת שטר שחרור לידו וקודם שנשתחרר נ הי' יכול לקנות ולזכות בשום דבר א"ו שאינו אלא מתקנת חכמים כדין הפקר ב"ד וכן נראה להדי' מבואר מחדושי הריטב"א לב"מ דף י"ט ע"א יעו"ש וא"כ מיושב קושייתי הנ"ל ושפיר מקשה הגמ' אלא מתניתין דקתני מצא שט"ח כו' אלא לאביי דעבז"ל מאי איכא למימר: ואין לדחות הא בודאי לא זכה רק אדעתא שילונו דז"א דהא מתחייב לו עתה המנה שבשטר כשאומר תנו לו השטר והוי כחייב אני לך מנה בשטר ומוסר לו השטר והרי כאן ספר המקנה דאף דעבז"ל מ"מ גוף הנייר עדיין של הלוה דלהשיעבוד שזכו העדים להמלוה מעת שחתמו לא הי' צורך לספר המקנה דזכי' זו אינה מצד דין רק מתקנת חכמים מכח הפקר ב"ד וכנ"ל ואין לומר דילמא גם חכמים דמתניתין סוברים דעידי חתימה כרתי ולדידהו י"ל דעבז"ל הוא מצד הדין כדברי מהרש"א ובאמת בעינן ספר המקנה ואמרינן שגם הנייר מוקנה להמלוה מעת חתימת העדים ולכך כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכיון שכן תו א"א שיוגמר התחייבות על הלוה באמירתו חייב אני לך מנה בשטר וכנ"ל זה א"א לומר דהא ממתני' דמצא גיטי נשים כו' מתני' כו' מוכח דלא אמרינן עבז"ל רק היכא דמטא לידי' וא"כ קשה אמאי מחזירין שטר מתנה כשאומר תנו דילמא מכר בין ניסן לתשרי לאחר ובמכירה זו נתבטל זכוי העדים דהוי כחזרה גמורה א"ו דאינו אלא מצד תקנות חכמים ומדין הפקר ב"ד א"כ ל"צ לענין עבז"ל שום ספר להקנאת השיעבוד וכנ"ל אבל בטרם דאסיק הגמר' לחלק בין מטי לידי' שפיר הוי מצינן למימר דלמ"ד עידי חתימה כרתי אמרי' מדאורייתא עבז"ל וכיון דמדין דאוריתא הוא בעינן שיהי' לזה ספר המקנה וצ"ל הנייר קנוי להמלוה מעת החתימה ולא משכחת עוד שיחול חיוב על הלוה באמירה חייב אני לך מנה בשטר זה ותנו לו דהא כבר אין הנייר שלו וליכא לחיוב זה ספר המקנה וא"א שיתקיים זכוי העדים רק כשמלוה אח"כ להלוה או כשמתחייב א"ע בדרך אחר אבל לא ע"י מכירו' שטר זה וא"כ ל"ק ממתניתין דאף שאומר תנו חיישינן דילמא לא קיבל שום הלואה ובאפס הלואה או חיוב אין קיום לזכוי שהי' ע"פ העדים בחתימתם ולכך לס"ד דגמ' טרם דאסיק לחלק בין מטי' לידי' שפיר הוי מצינן לתרץ המתני' אליבא דאביי ולז"א משום דקשי' לי' כו' ואחרי שהוצרך הגמ' לומר מצד הקושי' דמתני' מצא גיטי נשים כו' דאביי לא אמר עבז"ל אלא היכא דמטי לידי' מקשה הגמ' שפיר על אביי ממתניתין דהכא והוצרך הגמרא לתרץ דחיישינן לפרעון ולקנוניא ודוק:
באופן אחר יש ליישב בהקדם ליישב קושי' התוס' לקמן דף י"ז ד"ה רב כהנא תימא א"כ למה נקיט הנפק במילתא דר"י כו' ועל האלפסי והרמב"ם שתפסו לדינא בשטר שנמצא בו ביום והתנו בלבד שיהי' בו הנפק התמי' קיימת ויעוין במ"מ פרק י"ח מהלכות גזילה ואבידה דין ב' שמביא שהרשב"א תמה עליו למה הצריך הנפק ומסיים ורבינו יונתן ז"ל כתב בפי' ההלכות ז"ל בפרושו להאלפסי ז"ל דר' יוחנן לא ס"ל עבז"ל ומש"ה בעי שיהי' כתוב בו הנפק וכ' ע"ז המ"מ וגם זה צ"ע ע"כ. ובאמת דברי רבינו יונתן אינם מובנים לכאורה דהא בזמנו בו ביום מיירי וא"כ אף שאין עבז"ל מ"מ איך לחוש כלל בהחזרת השטר כשחייב מודה ונ"ל דבשיטות האלפסי נכון תירוץ של רבינו יונתן הנ"ל ואקדים מ"ש האלפסי ביבמות פ"ג הא מילתא אקשי בה רבנן כו' ומסתברא לן כי אמרינן רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם דלא הוי עדות שבכתב עדות ה"מ היכא דאיתא לשטרא תחת ידי' דסהדי כמה דלא מסהדי בה עד השתא דמי דהא אי בעי כבשו לי' לשטרא ולא מסהדי כו' אבל שטרא דנפיק מתותי ידו דבע"ד לא אמרינן בי' מפיהם ולא מפי כתבם הוא דהא מעידנא דחתמו בשטרא ויהבו לי' למרי' לא יכלו למהדר בהו והו"ל כמו שנחקרה עדותן בב"ד דאמר ר"ל עדים החתומים עהש"ט כו' הלכך מפיהם קרינן בי' ועוד הרי מקרא מלא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום עדים כו' יעו"ש ולכאורה ק"ל לפי"ז אמאי אמר שמואל בדף ט"ז המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים דאי משום דכ' ללות ולא לוה כו' הא שיעבד נפשי' יעו"ש הא עדיין יש לחוש דילמא נאבד אותו השטר מת"י העדים כעין דברי הגמ' בדף כ' ע"ב דילמא מידא דספרא נפל כו' דילמא למיכתבינהו אזלו כו' יעו"ש וכיון שלא יצא מעולם מת"י העדים ליד הבע"ד אין עליו שם שטר דמפיהם ולא מפי כתבם והוי כאלו ליכא כלל עדות שהי' הקנאה בקנין דמי מעיד ע"ז השטר בח"י העדים והרי כשלא נמסר מיד העדים דמי אין עליו שם שטר ולא דין עדות וכשיוחזר השטר ליד המלוה ויגבה בו יהי' שלא כדין דהשטר בעצמותו אינו כלום וגם הוי כליכא כלל לפנינו עדים על הקנין: וקושי' זו יש להקשות גם בסוגי' דמצא שט"ח ושארי הסוגי' דמבואר בהם דלאביי שסובר עבז"ל אי לאו משום חשש פרעון וקנוניא לא הי' למנוע החזרת השטר להמלוה כשחייב מודה וקשה דניחוש כנ"ל שנאבד מת"י העדים. וכדי ליישב קושי' זו אציע מספר הזכות שמובא שם השגת הראב"ד על דברי האלפסי הנ"ל שכ' בזה"ל עדים שחתמו עהש"ט ונשתהה השטר בידם זמן ארוך עד ששכחו העדים אותו השטר בטל אפילו שמסרו אותו אח"כ ליד בעליו דהשתא הוא דקמסהדי בשעת מסירת השטר וההוא שעתא מפי כתבם הוא וזה תימה גדול וכמה שטרות יהי' נפסלין בכך אלא כל שטרא דאי בעי למימסרא ליד בעלים מצי מסרי לי' כו' שטרא מעליא הוא ושאני הכא שאין השטר זה ראוי למסרו לידו כו' ע"כ וכתב ע"ז שם בספר הזכות שכן גם כוונת האלפסי ומוסיף להסביר בזה"ל ועוד שטרא גופא דאיתא תותי ידא דסהדי כיון שחתמוהו בזמנו כשטרי הקנאה או שראו המעשה ואינו בידו אלא למוסרו לבעליו הרי ידו כיד בעלים ודרך פקדון הוא אצלם והאיך תעלה על דעתך שיהי' אדם פוסל בשטר זה יותר משטר שהגיע ליד בעלים כהוגן כו' יעו"ש מעתה י"ל דלפי לשון זה ובצירוף דברי הראב"ד הנ"ל שכתב אלא כל שטרא דאי בעי למימסרא ליד בעלים מצו מסרו שטרא מעלי' הוא י"ל דז"א רק בשטר קנין שביד העדים למסרו להמלוה אבל באין בו קנין שאין בידם למסרו מעצמם לא ליד המלוה ולא ליד הלוה ע"כ כ"ז שאין הלוה בא עם המלוה לפניהם לקבל הלואתו ולצוות להם למסור השטר להמלוה אין על אותו שטר בעודו ת"י העדים שם שטר ולא שייך בזה סברת הרמב"ן דידם כיד בעלים דהא אכתי אין לשטר זה בעל הלוה אינו בעליו דהא אסור למסור לו שטר כזה דלמא לא ילוה עליו אלא בתשרי והמלוה אינו בעליו דהא אכתי לא לוה מעות להלוה ואין רשות להעדים ליתנו לידו מעתה א"ש הכל שבשטר הקנאה שפיר אמר שמואל שיוחזר לבעליו שהוא המלוה דכיון שהי' ביד העדים למסור לו אותו שטר הוי ידם כיד המלוה וכאלו כבר יצא מת"י ליד הלוה ומפיהם קרינן בי' ע"כ אף שנאבד מת"י העדים עליו דין שטר ולא מיקרי מפי כתבם אבל בשטר דלאו הקנאה אם נאבד מת"י העדים בטל הוא משום דמקרי מפי כתבם וא"כ א"ש דברי ר' יוחנן דגם לפי תרוצו של רב כהנא דמיירי כשחייב מודה מ"מ אי לא כתב בי' הנפק הי' לחוש דילמא נאבד מיד העדים כנ"ל ולכך אין למסרו להמלוה אף כשחייב מודה משא"כ כשכתוב בו הנפק וכדברי הגמ' לקמן דף כ' ע"ב דלמא לקיומינהו אזלו דמקיימא. דילמא מידא דספרא נפל לא משהי אינש קיומא בידא דספרא עוד שם מלוה מקיים שטרא כו' ולכך לא חיישינן בשטר מקוים שמא לא לוה עדיין ומחזקינן שכבר הלוה ובא השטר ביד המלוה. ואף אם הי' ת"י העדים כיון שכבר לוה להלוה הי' בידם למסור להמלוה והוי ידם כיד המלוה כנ"ל והוי כנחקרה עדותן ותו ליכא למפסלי' משום מפי כתבם וא"ש דברי האלפסי שכתב שטר שזמנו בו ביום וכתוב בו הנפק:
אמנם לכאורה עדיין קשה בסוגיא דמצא שט"ח דנשמע מינה דלמ"ד עבז"ל והחייב מודה אי לא חיישינן לפרעון וקנוניא מחזירין השטר להמלוה ואמאי ניחוש דלמא נאבד מיד העדים ומיקרי מפי כתבם וא"ל שידם הוי כיד המלוה וכאלו כבר הגיע ליד המלוה הא אף שעבז"ל אין להמלוה בו זכות כ"א היכא דמטי לידי' ברצון הלוה א"כ כ"ז שלא הרשה הלוה להעדים שימסרו השטר להמלוה לא היה בידם ליתנו להמלוה ולא הי' ידם כיד המלוה וצ"ל שאין קפידא שיהי' בידם למסור להמלוה כי די במה שהי' בידם עכ"פ למסור השטר ליד הלוה דהא למ"ד עבז"ל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו יכולי' העדים למסור השטר להלוה ומקרי שטר כשמוסרו הלוה למלוה שלא בפני העדים א"כ ע"כ צ"ל דגם ביוצא מתחת ידם ליד הלוה ג"כ הוי כנחקרה עדותם כיון שהוציאו השטר מתחת ידם ובזה העידו שזכו בחתימתן להמלוה בשטר זה לכשיגיע לידו יהי' זכייתו למפרע וממילא אף שעדיין לא מסרו להלוה דיינינן כאלו כבר בא ליד הלוה וידם כיד הלוה שהוא בעליו של אותו השטר ללות בו אימת שירצה ולמסרו להמלוה על סמך זכוי העדים שזכו לו בחתימתן דאל"כ לא הי' מועיל דין עבז"ל לכתוב שטר ללוה ולמסרו לידו דהא אכתי מפי כתבם הוא א"ו שגם במסירה ליד הלוה יוצא מפי כתבו וממילא אף כשעדיין לא נמסר להלוה לפי סברת הראב"ד והרמב"ן שדיינינן לזה שיד העדים כיד הבעלים וכנ"ל:
והשתא דאתינן להכי נ"ל לחדש דבר שקודם דאסיק הגמ' דלאביי בעינן דמטי לידי' והי' ס"ד דגמ' דעבז"ל מיד בחתימתן אף שלא יגיע השטר לעולם ליד המלוה הי' הדין נותן אחרי שכתבו וחתמו השטר בצווי הלוה וזכו בחתימתן השעבוד להמלוה שלא יהיה בידם למסור שטר זה ליד הלוה בלי הסכמת המלוה דאין בידם למסור זכות המלוה ליד הלוה וכותבין שטר ללוה היינו שיוכתב ויושאר השטר ביד העדים עד שיבוא לפניהם הלוה והמלוה והרי גם לרב אסי דמוקי בשטרי הקנאה צ"ל דהכוונה שם דכותבין שטר ללוה הינו שלא למסרו להלוה ולפי דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל שעבז"ל בודאי אינו רק ע"ת כשישיג אח"כ דמי הלואה או יתחייב לו סך כזה באמירה חייב אני לך מנה בשטר א"כ גם ליד המלוה אין רשות להעדים למסור אותו השטר כ"ז שלא נתקיים תנאי זה וכיון שכן אפשר לומר דכ"ז שהשטר ת"י העדים מקרי לענין הראי' שבו מפי כתבם דאין לומר דידם כיד הבעלים הוי כאלו כבר בא ליד בעליו דהא אין שם בעל לשטר זה לא להלוה ולא להמלוה דכ"ז שאין ההלואה או החיוב באמירה חייב אני כו' ותנו שטר זה לידו אין רשות להעדים למסור השטר לא לזה ולא לזה ואף שעכ"ז נשאר בתקפו זכוי העדים שזכין השעבוד להמלוה דהא המיעוט מפי כתבם אינו רק לענין ראי' ע"י עדים שלזה בעינן לשמוע מפיהם או בשטר שת"י הבע"ד דהוי כמפיהם ולא לענין הקנאה כאשר ביאר להדי' בתומים סי' כ"ח וסמוכין מצאתי לדבריו מדברי הריטב"א ליבמות דף ל"א ובנ"י על האלפסי ביבמות שם דשאני עצמיות הקנאה ע"י חתימת העדים מראי' הבאה ע"י חתימתן ובשטר הקנאה נגמר הקנין אף שלא נעשה אדעתא למסור להבע"ד וכמו שטר קידושין שמועיל שהאשה תתקדש בו אף אם הי' הדין שיושאר מונח תמיד ביד העדים והטעם דאין כותבין בו זמן ומניחן ת"י העדים הוא משום דלראי' לא יועיל ולפי"ז א"ש דלס"ד דגמ' טרם דאסיק לחלק בין מטי לידי לא הי' קשה לאביי ממתני' דמצא שט"ח דהי' אפשר לדחות דלכך אין מחזירין אף בשחייב מודה דחוששין דילמא לא לוה כלל ומיד העדים נפל ומעולם לא הגיע השטר ליד המלוה והרי גם ליד הלוה לא הי' אפשר להם למסור כנ"ל דאין ביד העדים למסור ליד הלוה זכותו של מלוה שזכה בחתימתן שנגמר בו הקנאת שיעבוד לו דכל אימת שילוה להלוה או יתחייב לו יהי' לו השעבוד מזמן החתימה וכיון שלא הי' בכח העדים למסור השטר ההוא לא לזה ולא לזה נקרא לענין הראי' מפי כתבם עד שיומסר לפניהם ליד המלוה כשילוה להלוה או כשמתחייב לו לכך א"א נמסור שטר כזה עתה ליד המלוה אף כשחייב מודה ומצוה ליתנו דאם יגבה בשטר זה הי' גבייתו שלא כדין דלענין הראי' אין בשטר זה ממש דמפי כתבם הוא ואיש דברי הגמ' משום דקשי' לי' לאביי דלדברי אביי מתורצת המשנה דכותבין שטר ללוה ומתניתין דמצא שט"ח והקשה הגמ' מחלה לאביי ממתני דמצא גיטי נשים כו' נמלך כו' מאי הוי דהא עבז"ל מכיון שחתמו השטר מתנה זכה הלה במתנה והיה בידם למסור לידו שטר המתנה וא"כ אף אם עדיין לא מסרו לו ידם כיד המקבל מתנה ומיקרי מפיהם ומועיל אותו השטר גם לראי' דהוי כנחקרה עדותן ואמאי לא יחזיר והוצרך הגמ' לתרץ ה"מ היכא דמטו לידי' כו' ולהנחה זו שפיר מקשה הגמ' לאביי ממתני' דמצא שט"ח דתו א"א לדחות כנ"ל דהא כיון דבעינן מטי לידי' דמלוה מרצון הלוה ביד העדים תמיד כשחותמין שטר ללוה בלא מלוה למסור השטר ליד הלוה ואין בזה כמוסר זכות של המלוה ביד הלוה דהא זכותו של זה תלוי תמיד לרצון הלוה אם ירצה למסור השטר לידו או לא ובאמת כן הין לפי ו מסקנא דלמ"ד עבז"ל כותבין השטר ללוה ומוסרים השטר לידו של המלוה וכיון שכן מיקרי ידם של העדים כיד הלוה ואף בעוד השטר ת"י העדים דינו כאלו כבר מסרו ליד הלוה ותו לא נקרא מפי כתבם וא"כ אף כשנאבד השטר מיד העדים דין שטר עליו ככל שטרות האבודים מיד בעליהם ונמצאים אח"כ ולא מיקרי מפי כתבם וקשה לאביי ממתניתין דהכא מצא שט"ח והוצרך הגמ' לתרץ דאביי חושש לפרעון ולקנוניא:
ודע דדברי רש"י כאן בד"ה אפי' כו' מורים כדברי הרמב"ן שהבאתי לעיל שעבז"ל הוא על אופן כשילוה לו אבל לפי דברי בעה"ת בשער מ"ח שמובא לענין שטרי מכירה בטחה"מ סי' רל"ח ולעני שטרי הלואה בב"י סי' ל"ט מחידוש כ"ז שכ' בשם הר"י בן מג"ש בזה"ל וההיא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו מסתברא לן דההיא נמי מיירי שהעיד על עצמו שכבר קיבל המעות אבל לא העיד על עצמו אין העדים רשאין לכתוב אלא מדעת שניהם יעו"ש מ"ש שהרמב"ן חולק עליו נ"ל דלס"ד דגמ' דעבז"ל אף בלא מטי לידי' דהלוה שהשעבוד נגמר מיד היינו צריכין לומר דמיירי ג"כ שכתוב בשטר שהעיד על עצמו שכבר קיבל המעות דאל"כ לא מיקרי זכות להמלוה דדילמא אינו רוצה להלוות והלוה יתבענו על ההלואה תמורת שעבוד נכסיו שכבר נשתעבדו לחלוטין מעת החתימה להמלוה כפי טעמו של הרי' במג"ש הנ"ל לדידן בשטרי הקנאה וא"כ יש ליישב בפשיטות יותר לפי סגנון דברי הראשונים בכוונת הגמ' משום דקשי' לי' לאביי כו' בהקדם דברי הגמ' בפ' אע"פ דף נ"ה אמר לעדים כתבו וחתמו והבו לי' קנו מיני' ל"צ אימלוכי בי' כו' יעו"ש בתוס' ד"ה כתובו שכ' בזה"ל ומיהו אם רוצה יכול לחזור בו כדאי' בהמוכר את הספינה דף ע"ז זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ופי' הריב"ם בשם הריב"א דדוקא בשטר מכר חוזר שאינו רוצה שיהי' עליו שיעבוד בשטר דשטר מכר טריף ממשעבדי אבל במתנה שאין השטר אלא לראי' אף בשטר אינו יכול לחזור כו' עכ"ל וכ' בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק ט' דאפי' כבר כתבו השטר יכול למחות מליתנו יעו"ש. ויעוין בחוה"מ סי' ל"ט ס"ב המלוה את חבירו בעדים אין כותבין עדותן ונותנין למלוה כו' עד שיאמר להם הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו ואע"פ שאמר להם כן צריכין להמלך בו אחר שחתמו השטר ואח"כ נותנין השטר ביד המלוה כו' יעו"ש א"כ לפי"ז י"ל דאף לס"ד דגמ' דעבז"ל מיד ולפמ"ש דהיינו בשמעיד על עצמו שכבר קבל ההלואה שזכה המלוה השיעבוד תיכף בשעת החתימה מ"מ אין ביד העדים למסור אותו השטר ליד המלוה שיהי' בידו לגבות גם מלקוחות עד שיאמר הלוה תנו לידו דדלמא לא ניחא לי' דליפשי עלי' שטרי' יוצאים מיד המלוה ומה שצוה לכתוב הי' כדי שבחתימת העדים באותו השטר והודאתו בו שקבל המעות יזכה המלוה בחוב ושעבוד נכסיו אבל אין רצונו שיהי' ביד המלוה לגבות מהלקוחות ולכך אין ביד העדי' למסור אותו שטר להמלוה כ"ז שאין הלוה אומר תנו ולמסרו להלוה ג"כ א"א שהרי שטר זה הוא זכות המלוה שזכה בו לחלוטין וכיון שכן בעוד השטר ת"י העדים מיקרי לראי' שבו מפי כתבם לפ"ד הראב"ד דמה שאין בשטרות דין ולא מפי כתבם אינו רק מחמת כיון דאי בעו למימסרא לבעלים מצי מסרו לי' כו' והרי שטר זה אין בידם למסור לא ללוה ולא למלוה ואיש המתני' דמצא שט"ח כו' דחיישינן דילמא נאבד מיד העדים וקושי' הגמ' ממתני' מצא גיטי נשים וכו' א"ש דהא במתנה ושוברים ביד העדים למסור אף שלא ברצון הנותן אמנם לפי מה דאסיק הגמ' דלא אמרי' עבז"ל רק היכא דמטי לידי' דמלוה חל למפרע השיעבוד וקודם דמטו לידי' עדיין ליכא שיעבוד ואין ביד הלוה לתבוע את המלוה שילוה לו דהא לא נעשה שטר זה רק על תנאי אם ימסרנו הלוה להמלוה וא"כ אין מהצורך שיהי' כתוב בשטר זה שהלוה העיד על עצמו שקבל כבר ההלואה ע"כ יכולין העדים למסרו אחר חתימתן מיד להלוה ותו לא מיקרי מפי כתבם ומקשה הגמ' שפיר ממתניתין דמצא שט"ח דאף אם נאבד מיד העדים דינו כאלו נאבד מיד הלוה וכשהוא מודה ואומר תנו עתה ליד המלוה יזכה בשטר זה למפרע מדין עבז"ל וא"כ אמאי לא יחזיר:
ולחזק דברי הראשונים ביתר שאת להסיר מה שנדמה לי לפקפק על דברי עצמי הנני מעתיק לשון הנ"י בסוגי' דידן וז"ל וכ' הרנב"ר ז"ל לפיכך י"ל עוד דאפי' בשטרא דלאו הקנאה כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ובלבד שיזכו העדים למלוה ושיעמוד השטר בידם מאותה שעה ואילך בשביל המלוה דבכה"ג הרי מלוה עמו דזכין לאדם שלא בפניו ולא באנו למעט בשטרי דלאו אקנייתא אלא שלא יכתבו שטר ללוה ויתנהו לו או שיעמוד בידן של עדים בעדו עכ"ל פשטות משמעות דבריו מורין דבא ליישב למה לא מיישב ר' אסי דכותבין שטר ללוה כו' מיירי שזכו העדים להמלוה ושיעמוד השטר בידם בשביל המלוה לזה כ' רש"י דבכה"ג הרי מלוה עמו ובמתני' תני כותבין כו' אע"פ שאין המלוה עמו ובגוונא שזכו להיות ידם כידו מיקרי מלוה עמו דשלוחו של אדם כמותו (ויעוין בש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"א שמפורש כן] אבל לאביי אף שלדבריו זכו העדים בחתימתן להמלוה לא מיקרי מלוה עמו דהא לפי המסקנא בעינן מטי לידי' דמלוה בצווי הלוה וכ"ז שלא צווה ליתן לו אין בידם למסור להמלוה אבל א"כ לכאורה קשה לס"ד דגמ' דאביי לא מצריך שיהי' מטי לידי' דמלוה דא"כ שזכו לגמרי להיות השטר בידם בשביל המלוה א"כ הוי כמלוה עמו ולא שייך לישנא דמתני' אע"פ שאין המלוה עמו כדברי הר"ן הנ"ל וצ"ל דאף לס"ד דגמרא מ"מ אין הזכי' רק על אופן כשיתן המלוה דמי הלואה ליד הלוה או שיחייב א"ע לו והרי לא ניתן השטר למסור ליד המלוה כ"ז שאינו נותן לו המעות להלוה וגם לא נתחייב לו מעתה נחזי אנן לשיטות אביי לס"ד דגמ' הנ"ל אם הי' ביד העדים למסור השטר ליד הלוה ומלבד מה שכבר כתבתי בזה נ"ל להוסיף עתה בסברא שמנוע למסור ליד הלוה ואקדים לשון הש"ע בחו"מ סי' ל"ט ס"ט אפי' מסר מעות בפנינו אין כותבין אפי' ללוה עד שיהא מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפנינו שמא יכתוב עתה ללות ממנו בניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי או ילוה אבל לא ימסור לו השטר ונמצא המלוה טורף בשטר זה מניסן שלא כדין שלא הגיע לידו עד תשרי ע"כ וכן מבואר מדברי בעה"ת שער מ"ח ח"א בשם הרמב"ן שכ' בזה"ל ואפי' מנה לו בפנינו שמא כתב למסור בניסן ולא מסר בניסן ולא מסר עד תשרי כו' יעו"ש ובמל"מ פי"ח מהלכות גזילה ואבידה דין א' ד"ה וא"ת לפי מאי דכתיבנא כו' יעו"ש לפי"ז יש לכאורה להקשות אף דעבז"ל מ"מ למה כותבין כשאין המלוה עמו דילמא קודם דימטי השטר ליד המלוה ילוה הלוה מהמלוה ולא ימסור לו השטר ואח"כ יפרענו ויהי' נמחל שיעבודו שבאותו השטר וליישב זה צ"ל דאף אם יעשו כן לא יהי' עול בדבר ולא יהי' דין שטר זה כדין שטר שנמחל שיעבודו דכיון שהשעבוד מצד עבז"ל מיתלי תלי עד דימטי השטר ליד המלוה ע"כ אף שבזמן שבנתיים לוה המלוה להלוה וחזר וקיבל הפרעון כיון שלא מסר לו השטר לאותו הלואה לא הי' מעולם מצד שטר זה שיעבוד לאותה הלואה ועדיין מיתלי זכות השיעבוד מצד אותו השטר על מה שיהי' חייב לו במסירת השטר לידו וביד המלוה לחזור וללוות לו ולקבל על אותו הלואה שטר ההוא שיהי' לו ע"י שיעבוד על אותה הלואה שעלי' מוסר השטר לידו ונ"ל דסברא זו אינה רק לפי האמת דעבז"ל הוא במטי לידי' אבל לס"ד דלא בעינן מטי לידי רק שמתלי עד להלואת המעות או שיתחייב הלוה מצד חייב אני לך מיד שמלוה המלוה ההיא שיעבוד שטר זה חל על אותה הלואה וכשנפרע המלוה אותה הלואה פקע שיעבוד אותו השטר ואין לחזור וללות עוד על אותו השטר וכיון שכן כשחותמים עדים שטר כשאין המלוה עמו מצד הדין דעבז"ל אסור להם למסור אותו השטר ליד הלוה כי צריכים לחוש שמא ישיג הלואה מהמלוה ההוא ויחזור ויפרענו ואח"כ יקח הלואה שני' וימסור לו אותו השטר ויהי' הטריפה שלא כדין ע"פ שטר שנמחל שיעבודו וליד המלוה ג"כ אין בידם למסור כ"ז שאין הלוה מצוה למסרו לו. וכיון שאין ביד העדים למסור לא להלוה ולא למלוה הרי דין שטר זה כעדות מפי כתב כמו בשטר קידושין כיון שאין בידם למסור להאשה ולא לבעל הוי מפי כתבם וכנ"ל ודוק: