שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת בבא מציעא · בסוגיא דבני העיר ששלחו את שקליהן (דף נ"ח ע"א]
בני העיר כו' תוס' ד"ה דתנן תורמין כו' ותימא אמאי לא מוכח מגופא דאינו חייב באחריות מדקאמר נשבעין לגזברין ולא לבעה"ב ע"כ וברש"י ד"ה יש להם אונאה אי' בזה"ל יש להן אונאה בכדי גרס לה ומאן דגרים לה לא ידע שאמר ר"ל בהדי' לגבי שבועה [שבועות דף מ"ב] והוצרך ללמדה ממשנתינו ע"כ:
ונ"ל לקיים גירסא זו על נכון ויתישב גם קושי' התוס' הנ"ל. דבפסחי' דף ו' ע"א איתא יכול יקבל פקדונות מן הנכרי' ת"ל לא ימצא כו' כו' א"ד הניחא למ"ד דבר הגל"מ לאו כמ"ד היינו דאיצטרך לא ימצא אלא למ"ד כמ"ד ל"י ל"ל איצטרך סד"א הואיל וכי אי' הדר בעינא לאו ברשותי' קאי קמ"ל ופרש"י הואיל וכי אית' הדר הוא גופי' למרי' בעינא וזה עדיין לא נאבד וכי אמר ר"ש לההוא היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהי' הבעלים חייבים באחריותן אמר ר"ש אפי' שאין כפל להקדש דהא כתי' רעהו ולא של הקדש הכא חייב כיון דזה חייב באחריותן לרעהו קרינן בי' דהא גרם לו להתחייב ממון עכ"ל:
והנה לכאורה מדקאמר גמ' ס"ד וכו' קמ"ל דלפי האמת דסובר ר"ש דקדשים שחייב באחריותן אף שעודם עדיין בעין מקרי של בעלים מטעם דהגל"מ הואיל ואלו מיגנב דמדגלי קרא גבי חמץ דגם בכה"ג אמרינן גל"מ סובר ר"ש דאמרינן כן בכל התורה כולה וראי' לזה דאי' בסנהדרין פרק חלק דף קי"ב ע"ב ת"ר הי' בהן קדשי קדשי' וקדשי מזבח ימותו כו' אמר מר היו בהן ק"ק וקדשי מזבח ימותו כו'. ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ר"י אמר כו' ר"ל אמר ממון בעלים והכא בקדשים שחייב באחריותן ור"ש הוא דאמר קדשי' ממון בעלי' הוא כו' ומפרש רש"י ר"ש הוא דאמ' בפ' הזהב קדשים שחייב באחריותן ממון בעלי' הוא ויש להם אונאה כו' ע"כ הרי להדי' דאף דהקדשי' עדיין בעין הוי לר"ש ממון בעלי' כיון דאם היו אבודים או גנובים הי' על הבעלי' חיוב לשלם וצ"ל כמו שכתבתי לעיל כיון דגלי קרא גבי חמץ דגם בכה"ג מקרי גורם לממון יליף ר"ש מני' לכל התורה לסברא זו צריכים לומר ללישנא קמא בפסחי' דמקשה הגמ' הניחא למ"ד דהגל"מ כמ"ד ופרש"י ר"ש קאמר לה בב"ק דף ע"א ע"ב קדשים שחייב באחריותן חייב וקשה למאי דס"ד שהטעם הוי משום גל"מ הו"ל להגמ' להקשות א"כ לא ימצא גבי חמץ ל"ל או דס"ד דהגמ' דמה שסובר ר"ש גל"מ אתי' לי' מדגלי קרא גבי חמץ לא ימצא לחייב בביעור אף פקדונות של נכרי בקבלת אחריות שמעינן דדהגל"מ כמ"ד וא"כ אתי שפיר דברי ר"ל במס' סנהדרין שסובר דלר"ש אמרינן גל"מ אף היכא דעדיין איתנייהו בהמת המוקדשין בעינא ולכאור' נ"ל דמדברי ר"ש בעצמו מוכח כן דהא איתא במשנה דב"מ דף נ"ו ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה ושאין חייב באחריותן אין להן אונאה וקשה דהא אין להבעלים שום היזק מצד האונאה שהי' במכירת הקדשים דהא אינו חייב באחריות להעמיד דוקא עולה שיהא שוה כמו בהמה הראשונה וגדולה מזה איתא במס' ב"ק דף ע"ח ע"ב האומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי פטר גנב נפשי' בכבש לרבנן ובעולת העוף לר"א בן עזרי' כו' יעו"ש. ואמאי סובר ר"ש דקדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה הא לא תונה איש את רעהו כתיב והבעלי' שהקדישו לא נתאנה שאינם צריכים להשלים הפסד האונאה א"ו דעת ר"ש דכיון דאילו הי' מוגנב הי' על הבעלים חיוב לשלם אף היכא שעדיין לא בא כלל לחיוב תשלומין הוי כשל בעלים ושייך ע"ז אזהרת הלאו דלא תונו אא"ר אף דהפסד האונאה אינו אלא להקדש ומדויק בזה דברי רש"י במס' סנהדרין שבאוקמתא דר"ל כר"ש הנ"ל מביא רש"י הך דרש דגבי אונאה ובפסחים בא"ד הראשון דקאמר הניחא לר"ש מביא רש"י ר"ש דב"ק דקדשים שחייב באחריותן חייב הגנב בדו"ה ולפי הנ"ל א"ש דבפסחים לא"ד הראשון טרם דאסיק הגמ' שיש מקום לחלק בין היכא דכבר נאבד ובין היכא דעדיין בעין א"ש לפרש הניחא למ"ד דבר הגל"מ דהיינו ר"ש דב"ק אבל לפי מסקנת הגמ' בפסחים בא"ד שני' שיש מקום לחלק בין היכא דאיתא עדיין בעינא או לא ליכא למשמע מדברי ר"ש דב"ק רק דין גורם לממון היכא שכבר נגנבה הבהמה והחיוב על הבעלים לשלם אבל בקדשי עיר הנדחת שהקדשים המה בעינם י"ל דגם ר"ש סובר דלא הוי כשל בעלים ואמאי מתרץ ר"ל ה"מ ר"ש הוא ע"כ הביא שם רש"י ר"ש דגבי אונאה דמשם מוכרח דלפי האמת דעת דאף היכא דעדיין אי' בעינא אמרינן דהגל"מ כמ"ד דהא גבי אונאה הוי ג"כ כאלו איתא בעיני' כיון שאין ההפסד אונאה על הבעלים וא"ש:
והשתא דאתינא להכי יש ליישב הגי' הנ"ל שמחק רש"י דלכאורה תמוה מאוד מאי ס"ד דר"י לתרץ ה"מ ר"ש הוא דאמר קדשים שחייב באחריותן כו' הא מפורש להדי' באותו משנה דמשנתרמה התרומה נשבעים לגזברים והיינו ע"כ משום דליכא עוד אחריות על הבעלים ולתרץ אקדים לשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות דין ה' הקדיש הקדש ואח"כ פדאוהו והרי הוא חולין בעת שנטלו מבית השומר או שהשאילו חולין ואח"כ הקדיש והוא ביד השואל וכן עכו"ם שהפקיד ואח"כ נתנגב אין בהם כל דיני השומרים עד שיהא תחילתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל עכ"ל וכ' המ"מ בזה"ל במכילתא דף ל"ג פ' ס"ו פ' משפטים וכי יתן איש אל רעהו וכתי' ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש ולא לאחרים פי' בעינן רעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין כו' ע"כ ונ' לפי"ז גבי שבועות שומרים דכתיב כי יתן אל רעהו וגם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו למידין מהנך תרי רעהו דבעינן שיהא חולין בשעת נתינה ובשעת האבידה כי השבועה אם לא שלח הוא על זמן אבידה דאם אז היו של חולין אף שאחר אבידה נעשה הקדש שפיר מתקיים הקרא אלש"י במלאכת רעהו דהא השבועה הוא אלמפרע אם לא ש"י בעת שהי' של רעהו וה"ז הי' חולין בעת שנאבדה ולפי"ז א"ש דברי ר"י שמתרץ ה"מ ר"ש הוא שהי' מפרש דברי המשנה משנתרמה התרומה כפרש"י שתרמו אף על מה שנאבד מיד השליח קודם שנתרמה התרומה ונאבד אם לא נודע לבעלים עד שנתרמה התרומה וא"כ אף שלאחר שנתרמה התרומה נעשה הקדש ממש ויש על השלוחים חיוב שבועות שומרים כיון שבעת שנאבד עדיין היו שם בעלים עליהם לכן בשעת הנתינה הי' של בעלים מצד אחריות דכ"ז שלא נתרמה התרומה על האבוד הי' חלות אחריות על הבעלים ומתפיס שפיר בכה"ג המקרא כי יתן איש אל רעהו כו' אלש"י במלאכת רעהו ששבועה הוא אם לא שלחו ידם באותן שקלים בעודן הי' אחריות על הבעלים:
אמנם הי' מקום לסתור דברים אלו די"ל דאף דר"ש סובר דהגל"מ כו' דילמא דוקא היכא שכבר נגנב וההפסד על הבעלים וכדברי הגמ' במס' פסחים בא"ד השני קס"ד הואיל וכי איתא כו' אבל הכא גבי שקלים שבשעת הנתינה שהיו עדיין בעינם אף שהי' חוב אחריות על הבעלים מ"מ בעודם קימים לא שם בעלים עליהם. וכס"ד דגמ' פסחים הנ"ל א"כ אף שבאמת נגנב אח"כ ונאמר כיון שנגנב קודם שנתרמה הי' אז כשל בעלים מ"מ ליכא לחייב שבועה דבעינן שיהי' גם בשעת הנתינה של בעלים כנלמד מקרא דכי יתן איש אל רעהו והוי כאקדיש ואח"כ נעשה חולין שאין חייב שבועה ויכולין להוסיף עוד דכיון שנתרמה התרומה ונסתלקו הבעלי' מאחריותן לא הוי כשל בעלים גם בשעת אבידה אף דעדיין עליה' אחריות מספק דלמא יודע להם קודם שנתרמה התרומה ועל כה"ג אין הגזברים תורמין מ"מ הא באמת לא נודע להם ולא הגיע להם שום הפסד באבידת השקלים אבל לפי מה שהקדמתי לעיל דמדאמר ר"ש קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה מוכח דר"ש סובר דדהגל"מ משוי שיהי' כשל בעלים אף בעודם בעין ואין מגיע כלל שיהי' צד חיוב תשלומין או הפסד על הבעלים וא"ש תירוצו של ר"י ה"מ ר"ש הוא דאמר קדשי' שחייב באחריותן יש להם אונאה דמדברי ר"ש גבי אונאה מוכח שבכל גווני סובר דהגנ"מ כמ"ד וע"כ בההוא דשקלים היו של בעלים בעת שיתנו השקלי' ליד השלוחים ובעת שנאבדו מיד השלוחים: כי סבר ר"י שמיירי שנאבדו השקלים קודם שנתרמה התרומה וכפרש"י לכך הוצרך ר"י להביא דוקא ר"ש דגבי אונאה דאי ממשנה דמס' שבועות מה שאמר ר"ש שם קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם לא נשמע רק היכא שעל הבעלים חיוב לשלם להקדש מה שנאבד ע"י השומר ואין להקשות דהא קודם שנאבד הי' של הקדש זה לא קשה די"ל שמיירי התם שמסר ליד השומר כשהי' חולין ואח"כ הקדיש ואח"כ נאבד מיד השומר שהי' הנתינה כשהי' חולין והאבידה ג"כ הי' כאבידת בעלים כיון דמחמת אבידה זו ברשות השומר חל חיוב תשלומין על הבעלים והוי כאבידת ממונו היוצא מזה דלפי פרש"י א"ש שינויא דר"י:
אמנם לעינינו שהתוס' דחו פרש"י מדתני בברייתא תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ואי כפרש"י דתורמין אף על האבוד שנאבד קודם שנתרמה התרומה הוי זו ואצ"ל זו דכ"ש על הגבוי שלא נאבד שתורמין עליו כו' ולזה אסקו בתוס' שהפי' על האבוד שבא ליד הגזבר ונאבד קודם שתרמו כו' ועל הגבוי ועודנו ביד השליח בדרך תורמין אעפ"י שנאבד אחר שתרמו כו' ולפי פי' התוס' הא דתנן במשנה דבה"ע משנתרמה התרומה מיירי שלא נאבדו מיד השלוחים אלא אחר שנתרמה התרומה והי' בשעת אבידה של הקדש לבד דהא כבר אסתלק אחריות הבעלים ואף לר"ש בכה"ג לא מקרי של בעלים ע"כ אף דבשעת הנתינה ליד השלוחים היו כשל בעלי' מצד האחריות ומתקיים כי יתן איש אל רעהו מ"מ ליכא לחייב שבועה על אבידה שהיתה אחר שכבר נתרמה התרומה דהא אם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב וכשנאבדו השקלים היו כבר של הקדש לבד בלי שום אחריות על הבעלים וז"כ הגמ' שמקשה על ר"י מברייתא דתורמין על האבוד דמהך ברייתא מוכח דלא כפרש"י רק כפי' התוס' ולפי פי' התוס' אין מקום לשינוי' דר"י דהא עכ"פ בשעת אבידה הי' כבר של הקדש דהא לא נאבדו אלא לאחר שנתרמו התרומה דעל מה שנאבד קודם אין תורמין הרי מיושב שפיר קושיות התוס' הנ"ל ומתקיים הגירסא שלפנינו ע"ד נכון:
אמנם לפי הנ"ל דלפי המסקנא יליף ר"ש מהא לכל התורה דדהגל"מ כמ"ד אף היכא דאיתא בעיני' קשה לאיכא דאמרי שם בפסחים הניחא למ"ד דדהגל"מ כמ"ד לא ימצא ל"ל מאי קושי' הא א"ל דהא דסובר ר"ש דהגל"מ כמ"ד מחמץ הוא דאתי' לי' דכיון דכתיב לא ימצא גבי חמץ לחייב בביעור אף בחמצו של נכרי שקבל עליו אחריות משמע לי' לר"ש דדריש טעמא דקרא שהטעם הוא משום דאמרינן דהגל"מ כמ"ד ויליף מזה לכל התורה כולה ונ"ל לתרץ דלכאורה י"ל אף דגלי קרא בחמץ חיוב ביעור גם על חמצו של נכרי אינו מוכח שהטעם משום דגל"מ כמ"ד דהא יש חומר בחמץ לענין בל יראה אף היכא דאינו שלו ולא שייך בי' דהגל"מ ומגזה"כ הוי ברשותו וכמו שאמר ר' אלעזר וכמו שאי' בפסחים דף ו' בהדיא אמר ר"א שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן חמץ בפסח וכו' אמנם לפ"ד הש"א לר"ש שסובר דחמץ שעבר עליו הפסח מותר וסובר ג"כ דהגל"מ כמ"ד הוי כל חמץ ברשותו של אדם דהא אי לא הי' מחויב בביעורו הי' נקרא שפיר שלו גם בפסח אף שאסור בפסח בהנאה מ"מ הוי הג"מ דאם ישהנה עד אחר הפסח ישוב להתירו וא"ש לישנא דקרא לא יראה לך חמץ דאם עובר ומשהא אותו עד אחר הפסח הושאר חמץ שלו דהגל"מ כמ"ד ואין צריכים לימוד דגזירת הכתוב הוא ושפיר יש למילף מחמץ לכל התורה אבל א"כ מזה עצמו דאמרה תורה לא יראה לך חמץ נשמע דדהגל"מ כמ"ד ולא ימצא ל"ל לחייב בביעור בחמצו של נכרי שקיבל עליו אחריות הא גם מזה הוי גול"מ וכמו שיש חיוב ביעור בכל חמץ של ישראל מטעם דהגל"מ כמו כן יש לחייב בביעור בחמץ של עכו"ם היכא שקיבל עליו הישראל אחריות דהוי ג"כ חד גורם כיון דאילו מיגנב ומיתבד בעי לשלומי ומה לי גורם זה או הגורם גבי חמץ של ישראל כנ"ל וא"כ קשה לר"ש לא ימצא ל"ל אבל לפי המסקנא של הא"ד השני דס"ד הואיל וכי איתא הדרא בעינא לאו ברשותי' קאי שפיר יש מקום לחלק בין הגורמים הנ"ל דבחמץ של ישראל יש גורם כשהוא בעינא דכשמניחו כך עד אחר הפסח משא"כ בחמץ של נכרי בקבלת אחריות שאין הגל"מ אלא אי מגנב או מתביד ולא כ"ז שהוא בעין ע"כ אי לא הוי גלי קרא דלא ימצא לא היינו יודעים דאף בגורם כזה אמרינן דהוי כדידי' ושאני גבי חמץ של ישראל שהוא גל"מ בעינא ועפי"ז דעת לנבון נקל לפרש דברי הא"ד קושי' למ"ד דהגל"מ כמ"ד ופירוקה. וממילא אפשר לומר דלפי האמת דגלי קרא לא ימצא דאף בגוונא דכי איתא בעינא הדרא מ"מ חשבו התורה לגל"מ ולהוי כממונו כמו כן בכל התור' ילפינן מחמץ ואין לדחות דשאני חמץ דחייבו בביעור אף כשאינו ברשותו ז"א דהא לר"ש דסובר דסברא חיצונה דהיכי דליתי' בעיני' אמרינן דהגל"מ כל חמץ הוי ברשותו של המשהא אותו מטעם גול"מ דאחר הפסח יהי' מותר וליכא בזה כלל גזה"כ גבי חמץ:
ועפ"י דברים הראשונים מיושב מה שהיה קשה לי עוד בסוגיא דבני העיר דבב"ק דף ע"א מסיק רבא דר"מ סובר דדבר הגורם לממון כממון דמי כר' שמעון ומקשים התוס' למימר דר' מאיר סובר כר"ש נימא דר"מ לטעמי' דדאין דינא דגרמי ומתרצים שם בקיצור בשם יש מפרשים יעו"ש. ודבריהם מבוארים באריכות באס"ז בשם הרמ"ה ותורף הכוונה דאף דר"מ מחייב מחמת דינא דגרמי מ"מ הוה מצינו למימר דליכא אלא חיוב ממון מה שיגרום לו היזק ע"י גניבה זו שגנב ממנו שור הנסקל אבל לחייב זה בדו"ה לא שמעינן דאפשר לומר דמ"מ גוף השור לא הי' של השומר וליכא מצד הגניבה רק גרם הפסד ממון שאין בכה"ג חיוב דו"ה לכך הוצרך רבא לומר דר"מ סובר כר"ש דדהגל"מ כמ"ד למיחשב כאילו השור עצמו הי' שלו ולכן מתחייב הגנב בדו"ה יעו"ש הרי שמדברי ר"מ שמחייב בדינא דגרמי נשמע עכ"פ שסובר דדהגל"מ כמ"ד רק לענין חיובא דדו"ה הוצרך רבא לומר דסובר כר"ש וא"כ קשה למה אמר ר"י ה"מ ר"ש הוא דאמר קדשים שחייב באחריותן כו' הא סתם מתניתין ר' מאיר וכיון דעכ"פ סובר ר"מ דינא דגרמי לענין חיוב ממון מהיכי תיתי לא יהי' חיוב שבועה על התשלומין שאם פשעו בשמירתן מחויבים לשלם להבעלים מטעם דינא דגרמי ומחמת אוקימתא דרבא מוכח שר"מ ס"ל כר"ש לגמרי. ולפ"ד הנ"ל ניחא דאף דבשעת אבידה הוי גורם לממון כיון שנאבד ושייך דינא דגרמי מ"מ אי לאו דר"ש לא הי' לשקלים שם בעלים כל זמן שהם בעין ושייכים להקדש בכ"מ שהם וגם כיון שכבר נתרמה התרומה אין עודן גרם היזק להבעלים דגרמי לא הוי אלא משעת אבידה ועד שעה שנתרמה התרומה אבל נתינת השקלים לשלוחים לא הי' שם בעלים עליהם רק של הקדש וגם הלא אחר שנתרמה התרומה סר מכל וכל אחריות מעל הבעלים ואין להם שום גרם היזק למפרע וליכא למיחייבי' בשבועות שומרים דכי יתן איש אל רעהו כתיב ע"כ הוצרך ר"י למימר ה"מ ר"ש דלדידי' אף כשהוא בעיני' כשהוא גורם לממון מצד אחריות מקרי בשעת נתינה של בעלים וגם אף לפי אוקימתא דרבא שם בב"ק דר"מ סובר דהגל"מ כמ"ד גם לענין דו"ה אכתי יש לומר דלא ס"ל כן לר"מ אלא היכא דליתא בעיני' לכך הוצרך ר"י למימר ה"מ ר"ש הוא דהוא סובר להדי' דאף כי איתא בעיני' מקרי ממון בעלים כנ"ל וה"ה לענין חיוב שומרים מקרי כי יתן איש אל רעהו וגם בשעת אבידה מקרי ממון בעלים דלא יצאו הבעלים מחזקת אחריותן עד שנתרמה ור"י הי' מפרש מתניתין דבני העיר שנגנבה או שנאבדה קודם שנתרמה התרומה
אמנם לכאורה צ"ע על דברי הנ"ל דהא כפל ושבועות שומרים דין א' להן דכיון דכתיבא יחד בחדא ענינא בפ' דכי יתן כמבואר במס' כ"ק דף ס"ג ע"א וע"כ המ"מ הביא לחזק דברי הרמב"ם לענין שבועות שומרים מדברי המכילתא דדריש למעט תחילתו חולין ולבסוף הקדיש מדכתיב ישלם שנים לרעהו וזה קאי לענין כפל כשטען השומר טענת גנב ונשבע ואח"כ נמצא שהוא גנב הרי דלשניהם דין א' וא"כ לכאור' י"ל דכשם שאין מציאות שיהי' חיוב נתינת כפל לההקדש דישלם שנים לרעהו כתיב ולר"ש דמחייב בדו"ה בקדשים שחייב באחריותן ע"כ אין חיוב תשלומי דו"ה אלא להבעלים ולא להקדש א"כ כמו כן אף החיוב שבועה בקדשים שחייב באחריותן נראה שאינו אלא לגבי בעלים ולא לגבי הקדש א"כ אף לפי תירוצו של ר"י לפי פירושו הנ"ל עדיין קשה למה תנן במתניתין נשבעין לגיזברים לבני העיר מבעי' לי' שהשבועה הוא נגדם דאם נאבד או נגנב בפשיעה קודם שנתרמה התרומה דאז הי' לבני העיר שם בעלים חיוב התשלומין להבעלים אף שלאחר שנתרמה התרומה נפטרים הבעלים מלשקול עוד להקדש מ"מ קיימת תביעת הבעלים על השלוחים מחמת שהיתה אבידה או גניבה קודם שנתרמה התרומה שאז הי' באחריות הבעלים כנכסי דידהו ובכה"ג גם החיוב כפל להבעלים וכן השבועות שומרים להבעלים בני העיר ואכתי לא אתו שפיר מאי דתני במתני' משנתרמה התרומה נשבעין לגיזברים:
וכדי לישב זה אציע לשון הירושלמי בפ"ב דשקלים הלכה א' אמר ר' אלעזר דר' שמעון הוא דר"ש אומר קדשים שהוא חייב באחריותן כנכסיהון ר' יוחנן אמר דברי הכל הוא משום שבועות תקנה ע"ד דר"י ניחא נשבעין לגיזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן משום שבועות תקנה אלא לר' אלעזר נשבעין לבני העיר הדא הוא דר"ש. נשבעין לגזברים גזברין מאי עבידתייהו נשבעין לבני העיר במעמד הגזברין כי היכי דלא לחשדינהו א"נ דלא נשוי להו פושעים ומפרש הקרבן העדה ומהר"א פולדא דקושית הגמ' לר"א הוא כקושית הגמ' אמאי ישבעו להגזברים הא אין נשבעין על הקדשות ומתרץ הירושלמי דנשבעין ליטול שכרן [ופי' זה דחוק דבירושלמי לא נזכר כלל דהשבועה הוא ליטול שכרן ועיקר חסר מן הספר] וביותר תמוהים דאם כוונת ר"א כפירושו לא הי' צריך כלל ר"א לאוקמי מתניתין כר"ש והרי בבבלי דידן לפי תירוץ של שמואל דנשבעין ליטול שכרן לא צריכין כלל לומר מתניתין ר"ש הוא ולר"י דמשני ה"מ ר"ש הוא לא מיירי כלל מתניתין בשבועה ליטול שכרן
אמנם לפי מה שכתבתי לעיל פי' דברי ר"י שבבבלי ומה ששדיתי שוב נרגא דבקדשים שהוא חייב באחריותן אין חיוב השבועה לגזברים אלא לבני העיר מובן דברי הירושלמי על נכון דמה דמקשה הירושלמי אליבא דר"א נשבעין לגזברים גזברים מאי עבידתייהו הוא הקושי' שהקשיתי אני לעיל כלומר כיון דאתי' כר"ש ואף שכבר נתרמה התרומה מ"מ יש חיוב שבועה על השלוחים מחמת שהגניבה או האבידה הי' קודם שנתרמה התרומה ואז הי' עדיין באחריות הבעלי' ושייך גם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו כיון דעיקר שבועה הוא על גניבה ואבידה בעת שהי' לבני העיר שם בעלים מצד אחריות דהוי רמי אז עלייהו ממילא השבועה להן הוא ולא להגזברים. לזה א"ש קושית הירושלמי גזברים מאי עבידתייהו אלא נשבעין לבני העיר מבעי' לי' למיתני דהן קודם שנתרמה התרומה והן אחר שנתרמה התרומה אין השבועה אלא לבני העיר וע"ז מתרץ הירושלמי נשבעין לבני העיר במעמד הגזברים והיינו כיון דכבר נתרמה התרומה ויש הפסד להקדש אף שאין חיוב שבועה על ההקדש מ"מ כיון שיש חיוב על השלוחים לישבע לבני העיר צריך להיות במעמד הגזברים כי היכי דלא נחשדינהו ועד"ז צ"ל בכוונת תירוצו של ר"י שבבבלי דידן: