שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות חושן משפט · תשובה ג
שלום לכבוד מחו' ידידי הרבני המופלג וכו' כש"מ מוהרר זאב דוב שיף נ"י:
מה שמקשה מעלתו שמדברי התוס' בריש ב"מ בד"ה ולחזי זוזי ממאן נקט מה שפירשו בשם ר"ת שהמוכר יפטור מן השבועה א' מהם יחייב השני שד"א מבואר שלא כדברי הש"ך בחו"מ סי' פ"ז ס"ק ל' ול"ה ובסי' צ"ב ס"ק ט' שמחליט שם דע"א המחייב שבועה אין יכול לפטור אותה שבועה כשנהפכת על השני נפלאתי מאד וכי אמר הש"ך שאין כח לע"א לחייב וגם לפטור אף היכא שחלים החיוב והפטור בדברים נפרדים ופשוט שבכזה אף כשמעיד על השניהם בעדות אחת עושין עפ"י עדותו גם שניהם וכ"כ בשנים אוחזין מה שפוטר המוכר בעדותו הוא על החצי שמחזיק האיש שמעיד לו ומה שמחייב להשני השבועה הוא על החצי שני' שמחזיק השני ולולי תקנת חכמים שתקנו זה ישבע וזה ישבע הי' החלוקה ביניהם בלא שבועה כ"א הי' מחזיק בחצי ועתה אף אחר תק"ח אם המוכר מעיד לאחד הוא אומר לחבירו מן השבועה שהטילו חכמים עלי להחזיק בחצי שבידי אני פוטר א"ע בעדות המוכר שמדבריו נשמע שקניתי ממנו עכ"פ החצי שבידי וגם אני משביעך שד"א על החצי שבידך שאתה רוצה להחזיק בו בטענתך כי המוכר מעיד שגם אותה החצי שבידך קניתי אני ממנו ומה שמפקפק מעלתו על טעם דינו של הש"ך לא ידעתי כוונתו כי דברי הש"ך נוחים להאמר שאין עדות ע"א אלים כ"כ לגרום להטיל שבועה על א' ובעדותו זאת יפטור את שכנגדו כשהמחויב השבועה מהפכו עליו ובפרט כשהוא חשוד. נחזי אנן לחד סברא המוזכר בהרא"ש דילפינן שמועיל עד המסייע לפטור מק"ו אם יכול ע"א לחייב שבועה מכ"ש לפטור בודאי לא אתי' בזה הק"ו שיהי' כח בעד לעשות ב' פעולות בב"א ובתשובת מיימוני סי' ס"א הרחיב עוד לומר שאם נאמר דכשכנגדו חשוד יפעל העד שהתובע יטול בלא שבועה הוי כקם לממון ושאני גבי נסכא דר"א שהי' ביד התופס למפטר ע"א בטענת לא חטפתי והי' פטור בשבועה יעו"ש מה שמאריך בזה גם בנסכא הוא גופא מחזק דברי העד שמודה לדבריו שחטף ועשה מעשה הנראית לגזילה ועולה בדעתי לתרץ בזה מה שקשה על תוס' שמקשים בסוגיא דהאי רעי' וא"ת מ"ש דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן מתוך שאיל"מ כמו בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא כו' ובנסכא כו' יעו"ש למה לא הקשו קושי' זו על המשנה דאלו נשבעין ונוטלין כו' די"ל על המשנה לא קשה דלמא מיירי שהחיוב שבועה בא ע"י ע"א וכה"ג ליכא למימר מתוך שאיל"מ דא"כ קם העד להדיא על ממון לכן לא הקשו רק בסוגיא דהאי רעי' דשם השבועה הוא ע"י העדאות עדים שמחייבים שבועת מודה במקצת:
מעתה נוכל לומר, עוד דאף לפי הנראה שלתירוץ הראשון שם בתוס' מדאוריי' אמרינן מתוך שאיל"מ בחשוד על השבועה אינו רק בשבועת מב"מ אבל ע"א נגד חשוד גם מדאורייתא אין החשוד מחויב לשלם שאין ע"א קם לממון ומתורץ בזה מה שמקשה מעלתו בסוגיא דשבועות דף ל"ב ע"ב מה מקשה הגמ' לימא לי' מי יימר דאישתבעת הא מדאורייתא א"צ שבועה וגבי שה"ע אזלינן בתר דאוריי' דז"א דמדאורייתא בלא"ה אין תועלת בעדותו נגד חשוד בכדי שלא יהי' קם לממון ואף אם נרצה לומר שגם ע"י ע"א משכחת מדאורייתא שנאמר בחשוד מתוך שאיל"מ והיינו היכא שבשעת עדותן עדיין לא נודע שהנתבע חשוד ולא אתי אז רק לשבועה וחיוב הממון אתי אח"כ ממילא ובפרט היכא שבאמת לא נעשה חשוד רק ע"י עשיות עול שעשה אח"כ אבל בהך גוונא שאיירי בסוגי' דהכל מודים בחשוד שמשביע ע"א להעיד על איש הידוע אז לחשוד כדי לחייבו ממון קשה לומר שמועיל מדאורייתא עדותו של ע"א שבא מיד על ממון ודמי למ"ש הרא"ש בריש ב"מ על דברי המקשים מסוגיא דשומר שמסר לשומר וקרא בשם קושי' של הבל והנה אפשר לצדד ולומר שעיקר התשובה לחשוד מדאורייתא הוא רק קבלת דברי חבירות בפני ב"ד שבעירו ויעשה מה שבידו לתקן אשר עוות ומתכשר אף במקום שיש לחוש שמערים בדבר ומה שמצינו בגמ' ובחו"מ סי' ל"ד חומרת באיזה חשודים שאין מועיל להם קד"ח לבדו שחיישינן למערים שהוא רק חומרת דרבנן וכאשר מצאתי סמוכין לזה מדברי פוסקים ולכך גבי חשוד שע"א יעיד עליו שייך גם מדאורייתא משואיל"מ דלא הוי העד הקם לממון כיון שביד החשוד אז בעמדו לפני ב"ד לשוב מאולתו בקד"ח ולא יותרץ דינו כדין חשוד נמצא אין העד גורם לו חיוב ממון רק הוא בעצמו הגורם הפסדו וסברא זו אלימא מסברת התשו' הנ"ל גבי נסכא דשם אין מנוס לו כ"א כשיטעון שקר נגד העד ומ"מ אמרינן שלא הוי העד כקם לממון מכ"ש הכא ובחשוד מחמת גזל ולדעת הב"ח בסימן הנ"ל שמתכשר אף לדידן כשמחזיר הגזילה אף בכפיות ב"ד פשוט לדעתי שמועיל החזרת הגזל שמחזיר בעת העדאות ע"א וקודם שנפסק דינו מתוך שאיל"מ אף שתשובתו מחמת אימת הדין מתוך שאיל"מ מ"מ לא יגרע מכפיות ב"ד ומ"מ מקשי שפיר על אביי ול"ל מי יימר דאף דמדאורייתא מועיל עדותו לחייב ממון ז"א דהא א"א שיתחייב בעדות ממון רק בגוונא שיש להחשוד תקנה להתכשר טרם יוחרץ דינו כנ"ל א"כ אכתי גם מדאורייתא לא הוי העד רק גורם דילמא באמת הי' החשוד עושה תשובה כנ"ל ולכך מקשי בגמ' מי יימר דמישתבע וממ"נ לא הוי כאן חיוב ממון גמור דאי אזלינן בתר דאורייתא אין החיוב ברור דלמא הי' מתכשר בתשובה ואי אזלינן בתר דרבנן שאין מועיל כעת התשובה דילמא קא מערים [יעוין בסנהדרין דף כ"ה] שלא ידונו במשאיל"מ א"כ שייך מי יימר כו' כנ"ל עוד י"ל דאף אם נאמר שגם מדאוריי' אינו מועיל תשובה אם היא בעת שנראה שצריך לזה להנצל מהפסד כנ"ל ולא מתכשרין כשמקבל עליו ד"ח בעת שמעיד עליו ע"א מ"מ אמרינן אחרי שכבר תקנו חכמים שלא ישלם כ"א כשישבע התובע אם התובע אומר שאינו רוצה לישבע מפטר החשוד הנתבע ושוב מתכשר ע"י תשובה ובטל החיוב ממון עפ"י העד מחמת תשובתו ופטור גם מדאורייתא קרינן בי' דלא הוי כעין עקירת הדאורייתא ע"י דרבנן רק כבירור שאין תשובתו ברמי' אחרי שאין פחד לנגד עיניו מחמת שא"א לחייב ממון עוד כי הוטל מדרבנן שבועה לשכנגדו ולא רצה לישבע ואף ר"פ שסובר דבתר דאורייתא אזלינן לא אמר רק במשחק בקובי' וכדומה שאין לעקור ממנו שם עדות מחמת פסול דרבנן אבל כאן בטל החיוב ע"י עדותו בא מחמת תשובה שעושה החשוד ולא למגן דין דרבנן כדי שלא נחשדו שעושה תשובה ברמי'. והנה מצאתי בקצה"ח סי' ס"ט שכתב שלכך אינו מועיל בחשוד תשובה אחרי שנפסק עליו שכנגדו ישבע ויטול ממנו משום דאמרינן קם דינא וי"ל דלא שייך קם דינא רק על מה שנחרץ עפ"י פסק מאת הב"ד וא"כ אליבא דדינא אחרי שתקנו חכמים שמחויב שכנגדו לישבע וכך אנו דנין כשישבע התובע ישלם תו לא שייך רק לענין זה קם דינא שלא יועיל תשובת החשוד להיות פטור מלשלם מדרבנן כשירצה הכנגדו לישבע וליטול אבל הדין דאוריי' מתושאיל"מ ובלי שבועת התובע שלא יצא כלל פסק זה מפי ב"ד שפיר נעקר ע"י התשובה שעושה החשוד אח"כ ומבוטל החיוב ממנו שהיה הע"א גורם על החשוד מדאורייתא א"כ תמיד מתלי תלי החיוב שעושה העד מדאורייתא על החשוד אף אם החשוד צריך לתשובה לילך אל מקום שאין מכירין שאין בידו לשוב לכשרות בקד"ח מיד בב"ד כשיעיד עליו העד דאף לאחר פסק ב"ד מועיל לו התשובה שיעשה להפקיע החיוב דאורייתא כשילך למקום שאין מכירין או כשמזדמן לו להחזיר האבידה בד"ח שמועיל תמיד ובכל החשודים ואין מתנגד לו מה שפסקינן קם דינא כי לא יצא כלל מפי ב"ד דין דאורייתא מתושאיל"מ והוי לענין דין דאורייתא כמו חשוד השב קודם שבא לב"ד וא"כ עתה שעכ"פ מחמת תק"ח נמנע מב"ד לפסוק הדין דאורייתא שוב אין לחייב משום שה"ע את ע"א רק מדרבנן שאין עומד להתבטל לעולם ע"י תשובת החשוד כי לענין זה לבד קם דינא וע"ז מקשה הגמ' שפיר ול"ל מי יימר דמישתבעת ימחול לעיין בזה כי הוא עיון דק:
ואשר אתפלא על מעלתו דקארי לה מאי קארי לה דהא שפיר אתי' דברי הגמ' ול"ל מי יימר אליבא דהילכתא כדפסקינן כראב"י שפוטר גם במשחק בקובי' בשה"ע וסברינן דלא אזלינן בתר דאורייתא היכי דמדרבנן נפקע ממנו שם העדות והנה ראיתי בתומים סי' צ"ב ס"ק ט' שהעיר ג"כ בקושי' מעלתו והרחיב בדברים מאי מקשה הגמ' דלמא אביי סובר כר"פ שחולק על ראב"י ומזה החליט שמדאורייתא ל"א בחשוד משאיל"מ אבל אין כדאי להביא דברים אלו בגדר הוכחה וקושי' למה לא תי' הגמ' שאותו מ"ד סובר דלא כהלכתא. וביומא דף ע"ד מצינו שמקשה הגמ' על ר"ל מדינא של ראב"י והיינו ע"כ משום דהכי הילכתא ודוחק להעמיד שר"ל אינו סובר כן וכ"כ י"ל שם בשבועות לכן לדעתי אין מקום לדברי התומים בזה אבל כבר מצאתי קושי' מעלתו גם בחדושי רשב"א לשבועות דף ל"א ולהבין דברי הרשב"א כבר הארכתי בעת הי' לי עיון בדברי מאהבינו כבוד הרב החריף המפורסים מ' מרדכי חרל"ש מקליצי ימחול נא כ"מ לדרוש מאתו קונטרסים הנ"ל לדעתי ב"ה דברים נכונים הקרובים לאמת. ועתה לא באתי להעלות רק בקיצור מדברי שם ובהוספת נופך מענין לענין. הנה לכאורה פלוגתת ר"פ וראב"י אי אזלינן בתר דאורייתא או דרבנן הוא כעין פלוגתת ר"מ ור"י בסוכה דף כ"ג וסתם מתני' ר"מ שבסוכה ע"ג גמל כשר ומחשב סוכה הראוי לשבעה כיון שמדאוריית' מחזי חזי ורבנן הוא דגזרי בה ולר"י כיון שעכ"פ מדרבנן לא חזי פסולה ממעוטא דקרא חה"ס תעשה לך שבעת ימים סוכה הראוי לשבעה מעתה לראב"י שמפרש המשנה למעוטי משחק בקובי' לכאורה קשה סתמא דמתני' הכא לסתם מתני' דסוכה אבל באמת לק"מ די"ל שמודה ראב"י שבכ"מ אזלינן בתר דאורייתא ושאני גבי עדות דהעיקר שחייבה התורה להעיד כדי להציל ממון הבע"ד מיד עושקו מה מקום יש להשביע ללא תועלת ונכון יותר עפי"ד תוס' ב"ק דף נ"ז בד"ה פשיטא אם לא יגיד שכ' בזה"ל וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון כו' יעו"ש א"כ לפ"ד מורים דברי הפוסקים שהחיוב קרבן שה"ע אינו רק בעדות ששייך בו נשיאות עון על מניעות הגדתו אף אם לא הי' משביעין אותו ומינה היכא שהוא פסול מדרבנן עכ"פ אין מקום לומר שיהי' שום עונש על כבישות עדותו כשאין משביעין אותו אחרי שאין בדבריו' שם תועלת לא עשה עול בכבישתו לכך אף כשמשביעין אותו אין עליו חיוב שה"ע וכעת מצאתי ברשב"א ב"ק דף הנ"ל שאין נוח לו בדברי התוס' הנ"ל בפי' הפסוק ומתרץ קושי' התוס' שמה מן הסברא שאין לחייב עדות עפ"י שבועה שמשביעין אותו ואינו יוצאה מפיו רק כ"א כשהוא מחויב בלא"ה להעיד אז יש יכולת להשביעו שיקיים חיובו ולכך קרובים ופסולים שאין תועלת בעדותם אין מקום להטיל עליהם שבועה ולזה כשעוברים על השבועה אינם בכלל שה"ע וכיון דושמעה קול אלה מיירי אף בשלא ענה אמן מוכח שיש עונש בכבישות עדות זה תורף דבריו יעו"ש לכן א"ש סברת ראב"י שפוטר המשחק בקובי' משה"ע כיון דעכ"פ אם לא הי' משביעין אותו אינו עובר באם לא יגיד ודין שה"ע לא שייך רק היכא שיש עונש על כבישות עדות אף כשלא היה שבועה ודברי אלה בכלל דברי הגמרא ביומא ע"ד וכ"ת כיון דאי"ל היתר מה"ת חייל קרבן שבועה כו' והא מה"ת משחק בקובי' מחזי חזי כו' שאני התם דא"ק אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל יעו"ש ברש"י וכדי להבין לישנא יתירא הנאמר בגמ' הנ"ל לא בר הגדה הוא כלל נ"ל דהנה מבואר מרמ"א בסי' צ"ב ס"ו דעונש אם לא יגיד יש על עד שכובש עדותו אף בדבר שאינו רק גורם לממון וצ"ל דס"ל אף דפסקינן לענין שה"ע דגל"מ לכ"ד ז"א רק לענין קרבן שבא על השבועה אבל אלא יגיד שבא משום הצלת ממון חבירו שייך אף בגל"מ ובמ"א הארכתי בראיות ע"ז ושלא כדברי התומים שמשיג שם על הרמ"א ולפי"ז נ"ל לפי מה דפסקינן בסוכה ע"ג גמל כר"מ דאזלינן בתר דאורייתא ואין לפטור עד שכשר מדאור' ופסול מדרבנן רק מחמת שעכ"פ לא שייך בי' עונש מואם לא יגיד אם לא היה נשבע מ"מ היכא שמדאורייתא הוא עד גמור לחייב ממין מדרבנן יש ג"כ פעולה בעדותו דהגל"מ ששייך ביה נשיאות עון ואם לא יגיד ממילא ליכא למעוטי מחיוב קרבן דאזלינן בתר דאורייתא ומואם לא יגיד ליכא למעוטי דהא באמת יש עליו עונש זה כיון שיש צד תועלת בעדותו גם מדרבנן והרווחתי בזה להבין דברי הרשב"א שמסביר דברי ר"פ שלכך מחייב משחק בקובי' על שה"ע משום דסובר בפסולי דרבנן מועיל תפיסה שלכאורה דבריו אינם מובנים דזכית על התפיסה לא עדיף מגל"מ והלכה כרבנן דעכ"פ לענין שה"ע דהגל"מ לאו כמ"ד אבל לפי הנ"ל ניחא דשאני הכא דאיכא הכל למעליותא שמדאורייתא מחזי חזי לגמרי לממון גמור ולענין עונש אם לא יגיד די בגל"מ לבד שלא נפקע ממנו ע"י הפסול שפסלוהו דרבנן אבל ראב"י סובר בפסולי דרבנן לא מהני תפיסה ולא הוי שום גל"מ ולכך לא שייך כלל מואם לא יגיד ולזה מדייק והאי לאו בר הגדה הוא כלל ר"ל שאין בזה אף גל"מ ועפי"ז שפיר קשה קושי' הרשב"א מאי מקשה הגמ' ול"ל מי יימר דאישתבע דהא מדאורייתא מחויב בממון בעדותו מחמת דין מתושאיל"מ וגל"מ נמי איכא הכא אף מדרבנן ובכה"ג גם ראב"י מודה והנה גם בסגנון זה יש לדחות קושי' הרשב"א שמדברי אביי גופא בשבועות דף ל"ב מנ"ל דאכפירה בב"ד הוא דמחייב כו' אמר אביי א"ק אם לא יגיד ונ"ע לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון כו' נראה שסובר אביי אם לא יגיד אינו רק היכא שמתחייב ממון בהגדתו וכיון דגל"מ לכ"ד גם לא יגיד אינו בכה"ג וכדברי התומים [וכבר באופן אחר הארכתי לפרש הפלפול שבין ר"פ ואביי וכ"א לשיטתו וימצא קצת בקונטרס הנ"ל ומקשי הגמרא שפיר על אביי לשיטתו ול"ל מי יימר כו' או א"ל כיון דלר"י שסובר דאזלינן אף בשאר דברים בתר דרבנן וממילא כשליכא אפי' דרבנן רק גל"מ אינו מתחייב בשה"ע אף שמדאורייתא הוא מחייב ממון גמור א"כ לא א"ש מה שאמר אביי הכל מודים בעד שכנגדו חשוד (ויש לחלק בין זה ובין מה שאמר ה"מ בע"א דר"א אף שעל גוף הדין יש חולקין ואם נחליט כן שבכ"מ שיש דאורייתא ודרבנן תלי בפלוגתא דר"י ור"מ הנ"ל הי' אפשר לפרש שהכוונה במ"ש בגמ' שבועות כ"ג ע"ב בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לה כד"ה [יעו"ש דוחק פי' תוס' בזה] ר"ל דלשיטת ר"י דאזלינן בכ"מ בפר דרבנן כיון דשלא כדה"נ אסור מדרבנן לא חייל קרבן שבועה כס"ד דגמ' ביומא דף הנ"ל ולפלא בעיני על המל"מ פ"ז דתרומות שנחית לספק אי אזלינן בתר דאורייתא או דרבנן ולא העיר כלל בסוגיא דיומא וסוגיא דסוכה גם יש עיון כזה בסוגיא דפסחים דף מ"ז אבל מביאין נסכים מן המוקצה ופלוגתות הפוסקים באה"ע סי' מ"ב בהמקדש בעדות פסולי דרבנן אם מותרת לעלמא לא שייך בזה דטעם המתירין משום דכל המקדש אדעתי' דרבנן מקדש לכך אזלינן שם בתר דרבנן גם יש לעיין לפי משמעות דברי תוס' ב"מ דף ד' ע"ב ד"ה ע"א שלכך אין פירכא מדין הזמה שאינו שייך בע"א משום דזה הוא שאינו מחייב ממון בעדותו א"כ צ"ל לדעת התוס' שמדאורייתא ליכא כלל גוונא שמחייב ממון ע"א. דאל"כ אכתי איכא פירכא מע"א שמחייב ממון ומ"מ לא מקיימין בי' דין הזמה דגבי הזמה עד כתיב וכ"מ שנאמר בתורה עד הרי אין כאן אלא ב' וי"ל דזה גופא הטעם דלא שייך מתושאיל"מ מדאורייתא בע"א שמעיד על החשוד דלמה יעדיף כח ע"א מב"ע שאינם נאמנים אם א"א לקיים בהו דין הזמה וגבי נסכא שאני כיון שהבע"ד בעצמו מודה לדברי העד לכך ל"צ להיות בו דין הזמה [יעוין בב"ק ע"ה סוף ע"ב] ומחויב אף מדאור' אבל בגוונא אחרינא אין לחייב עפ"י ע"א רק אחר שבטלו חכמים דין דו"ח בממון ול"צ לדידן בממון עשאי"ל וא"כ מתורץ קושי' הרשב"א הנ"ל דשפיר מקשי הגמ' ול"ל מי יימר דאישתבע דמדאורייתא בלא"ה לא הי' בעדותו חיוב ממון:
אמנם לחד נוסחא ברמב"ם פ"א מעדות ד"ה מבואר דבאמת עונשין בדין הזמה את ע"א המוזם על עדותו אם העיד על סוטה וגרם בעדותו להפסידו ממון וצ"ל דס"ל דלענין דין הזמה ילפינן ק"ו ע"א מב"ע וסובר בממון עונשין מה"ד וכן דעת ר"י בעל תוס' בב"ק דף ד' ע"ב ד"ה ועדים זוממין א"כ שפיר מקשי רשב"א. ומ"מ אין תפיסה בזה על תוס' בתירוץ א' בסוגיא דהאי רעיא דתירוץ זה יתכן לשיטת הסוברים ומכללם הריב"א המוזכר בתוס' ב"ק הנ"ל דסובר אף בממון אין עונשין מה"ד לגבי עדים זוממין וא"כ אף שמתושאיל"מ דאורייתא מ"מ לגבי חשוד עפ"י ע"א אינו מתחייב ממון משום דא"א להתקיים בי דין הזמה כנ"ל ולא עדיף מב"ע ופוטרין מה"ד שפיר אמרינן וסמוכין לדברי מצאתי בירושלמי פ"ו דסוטה ה"ב רט"א ע"א נאמן לטמאותה ואינו נאמן להפסידה מכתובתה רע"א כשם שנאמן לטמאותה כך נאמן להפסידה א"ל ר"ט א"כ מצינו ע"א לגבי ממון כלום א"ל ר"ע ואיך מצינו ע"א בא"א כלום אלא בשנים עכ"ל ומפרש הק"ע דכיון דנאמן לאוסרה משום דרגלים לדבר כך נאמן מטעם זה להפסידה כתובתה עכ"פ מבואר דלא מצינו ע"א בממון כלום ושאני סוטה מטעם הנ"ל לכן לדעתי דברי הנ"ל שמדאורייתא אין הע"א מחייב ממון לחשוד או מטעם שאינו קם לממון כדברי הראשונים או מטעם הנ"ל שאינו בהזמה ובסוטה כיון שיש רגלים לדבר מאמינו אף אם אינו בהזמה ודע שמסיים בירושלמי הנ"ל חזר להיות ר"ע שונה כר"ט דע"א א"נ בסוטה להפסיד הכתובה ועפי"ז י"ל ב' תמיהות על הרמב"ם א' שבפ"י דשגגות כ' שהמלך והכהן משיח מביא קשה"ע כהדיוט ומשיג הראב"ד א"א אין המלך חייב בהשמעת קול וכוונתו דאי' בפ"ב דהוריות דר"ע אמר שאין מלך חייב בשמיעות קול שאין דן כו' יעו"ש בתוי"ט ולפלא ביותר שהרמב"ם סותר דברי עצמו שבפ"י מהלכות שבועות כ' בהדיא הי' עדים או א' מהם פסול כו' או שהיה המלך א' מעדים שאין ראוים להעיד כו' ונשבעו פטורין אמנם לפי הנ"ל ניחא דהנה כבר העיר בתומים סי' כ"ח דלפי המבואר בתוס' סנהדרין דף י"ח ע"ב ד"ה מעיד דלאפרושי מאיסורא גם המלך מחויב להעיד א"כ שפיר משכחת דין דשמיעות קול גבי מלך כשמשביעין אותו להעיד בדבר שיש בו איסור עם ממון יעו"ש אמנם לפי הנ"ל ניחא דר"ע לשיטתו שסובר שעד טומאה אינו מפסיד כתובה ובשאר מקומות שצריכין ב' עדים י"ל דבעינן שיהי' דין הזמה לשיטת הפוסקים דבאיסור צריכין דו"ח יעוין בב"י חו"מ סי' למ"ד ובכה"ג שם ובסוף יבמות אין בודקין עידי נשים ורע"א בודקין ומלך לא דנין אותו ולכך קאמר ר"ע שמלך אינו בשמיעות קול שלא דן כו' אבל לדידן דפסקינן דעד טומאה מפסיד הכתובה ושם לא בעינן שיהי' דין הזמה כיון דרגלים לדבר בלא"ה ומפסדינן אפי' עפ"י אשה כו' שפיר משכחת גבי מלך שמיעות קול ורק לענין סוטה אבל בדבר שצריכין ב"ע לא משכחת גבי מלך דין חיוב קרבן שבועה ממ"נ אי אין בו איסור אינן מעיד וביש בו איסור צריך דו"ח ודין הזמה לכך בפ"י דשבועות שכ' רמב"ם א' שהי' מלך א' מעדיו ע"כ היינו בדבר שצריכין ב"ע ושפיר כ' הרמב"ם שפטור המלך מקשה"ע אבל בפ"י דשגגות כ' בסתם דין הקרבן שמביא המלך על שמיעות קול י"ל שמיירי שהי' משביעין אותו להעיד בעדות סוטה שמועיל ע"א ולא בעינן דין הזמה [ודע שמבואר בפוסקים שעד מיתה לא הוי לאפרושי מאיסורא] ובדברי הנ"ל שמדאורייתא אין ע"א מחייב ממון לחשוד אף לשיטת תירוץ א' שבתוס' דבחשוד מצד הדין מתושאיל"מ נתיישב לי מה שהי' זר בעיני מעודי בתירוץ תוס' דהתיקון להשבע את שכנגדו מפאת דלא שבקת חיי דאכתי בע"א נגד החשוד אמאי מחייב שכנגדו שבועה האם גם בזה שייך חשש דלא שבקת חיי דכל מי שירצה לגוזלו ימצא עזר מעד שקר ובתומים פוסק גבי שכיר בסי' צ"ב דאף לטעם כדי חייו היכא שיש לבעה"ב עד המסייע פטור ומלבד כל הנ"ל י"ל דבלא"ה לשיטת אביי דסובר חשוד אממונא חשוד אשבועתא וכל השבועות אינו רק מחמת ספק מלוה ישינה לא יתכן תירץ א' שבתוס' דלכך תיקן שכנגדו ישבע משום כדי חייו שכ"א יבא ויבוז רכושו דהתקנה כזו יאותה כשנצרכת ומועלת לגדור בפני הרשעים שבכל דור הנותנים עיניהם בממון אחרים ולא לגדור בפני מקרה בעלמא כשיהי' לאיזה אדם ספק מלוה ישינה על החשוד ולהאנשים הנ"ל גם בהטלת שבועה עליהם אין תועלת למ"ד חשוד אממונא חשוד אשבועתא א"כ לאביי ע"כ צ"ל כתירוץ ב' של תוס' וע"כ סובר דל"א בחשוד מתושאיל"מ מדאורייתא ומקשה הגמרא שפיר לשיטתו ול"ל מי יימר כו'.
ובדרך פלפול אפשר ליישב בחדא מחתא ב' קושי' הנ"ל חדא הא דסליקנא מיני' דמה מועיל התיקון למ"ד חשוד אממונא חשוד אשבועתא וקושי' דלעיל דאכתי בע"א מעיד למה תקנו שבועה וכאשר אבאר שבזה שתקנו שגם בע"א יצטרך שכנגדו לישבע יסור המכשלה דהנה לכאורה כמו לזר יחשב לעשות תקנה משום כדי חייו של חשוד למה נחוש עליו ישוב מאוולתו ויהי' כאחד העם ומצאתי בתומים סי' פ"ט ס"ק ה' שכ' שם בדעת הרמב"ם בשכיר חשוד דלא שייך גבי התקנה משום כדי חייו דאין אנו אחראין לחוש לעשות תקנה לחשודים יעו"ש לכן נ"ל שבאמת אם היינו יודעים שהחשוד עומד ברשעו אין לחוש עליו אבל חכמים חשו לחשודים שחוזרים מדרכם הרע וידוע דברי הפוסקים שלכך אין מועיל הכשר בתשובה טבח שרוצה לחזור לאומנתו כ"א כשיזדמן לו להחזיר אבידה בד"ח וכדומה משום דכל שארי תשובות יש לחוש לערמה דדלמא מערי' כדי שיהי' בידו לשוב לאומנתו משא"כ בשארי חשודים שאינם מוכרחים מצד אומנתם על התשובה אין לספק בתשובתם על רמי' ומעתה נחזי אנן אם הי' הדין בכל חשודים שנתבע מתושיל"מ הי' כל חשוד כהפקר לכל עם רכושו שמי שיתבענו מוצא ממנו בלי ראיות מוכרחית ושבועה וכדברי התוס' לא שבקת חיי לכל חשוד וא"כ החשודים מוכרחים על עשיות התשובה לפנים והי' נשאר הספק תמיד דלמא עושים תשובה לרמי' במכ"ש מדין כשצריך לחזור לאומנתו והי' ננעל שערי התשובה בפני החשודים ונידונים תמיד בדין חשודים ורכושם הי' הולך לטמיון ליד רשעי ישראל ובזה הי' נלכדים החשודים החפצים באמת לשוב מדרכם וראוים לחוס על ממונם אמנם ידוע קושי' המפרשים דמאי לא שבקת שייך הא ביד החשוד לכפור הכל ולא יתחייב שד"א ומתרצים דיכולים להעמיד עליו עדים כשילוה פרוטה ולתבעו אח"כ סך רב וע"י העדאת עדים על הפרוטה יהי' דינו כמב"מ מר"ח קמייתא ומתושאי"ל משלם כל התביעה אבל תירוץ זה אינו לדעת הרמב"ם והפוסקים שסוברים דהיכא דאינו יוכל לכפור לא הוי הודאה במקצת ולשיטה זו מפורש בנ"י שדין ר"ח קמייתא לא משכחת רק כשהעדים מעידים על הלואה אבל אינם יודעים אם נפרע או לא דהא יכול לכפור בטענת פרעון אבל מחמת שטען לא לויתי מתחייב על העדים לכך הי' יכול לכפור וחשוב מב"מ ולפי"ז נסתר תירוץ הנ"ל כיון דגם בהעדאות עדים צ"ל עכ"פ מקום שיהי' ביד החשוד לפטור א"ע א"כ תו לא שייך לא שבקת חיי וצ"ל כמ"ש דלא שבקת חיי שייך לחשוד שדעתו מעתה והלאה להיות כשר וחשוד כזה לא יערב לבבו לכפור המקצת שיודע בעצמו שהוא חייב וכעין זה מצאתי בשיטה מקובצת אמנם לפי"ז הקושי' להיפך דא"כ תועיל תשובה לחשוד דא"ל שעושה כן ברמי' כדי שלא יהי' הפקר בנכסיו כנ"ל ז"א דאם עדיין נוטה לרע מה הסב לבבו לשוב ואם יתבענו אדם יותר מהמגיע יכפור הכל וכיון שהתשובה מועלת תו אין לעשות תקנה לחשוד כנ"ל וצ"ל דמ"מ יהי' חשש רמי' דהא דאין יכול לכפור הכל לא הוי כהודאה אף דליכא שטר רק עדים כקושי' הנ"י הנ"ל הוא לחד טעמא משום שיש שיעבוד קרקעות עכ"פ מבנ"ח של הלוה וכ"ז כשחיוב על המקצת ע"י ב"ע אבל כשבא ע"י ע"א אף דאין יכול לכפור מתחייב בשד"א לפי"ז מוכרח החשוד לשוב ברמי' דירא שיהיה ע"א על המקצת שלוה. ואף אם יכפרנו יצטרך לשלם במתושאיל"מ ומתוך זה יהי' דינו כדין מב"מ מתביעת סך גדול שיותבע שקר לכך תקנו חכמים שגם בע"א מעיד עליו צריך התובע לישבע וליכא כלל שוב על העד כהודאה במקצת כמבואר בר"ן גבי נ' דחבלה ונ' דהלואה דמה שאינו יכול ליטול רק בשבועה אינו חשוב כמחייב מתוך טענותיו לענין הודאה במקצת ותרצתי בזה מה שמקשים המפרשים גם התומים בדברי תוס' על הגמ' תקנתא לתקנתא לא עבדינן שכ' מתושאיל"מ לא שייך הכא כדאמרן הא לתי' הראשון התקנה ב' הוא לטובת החשוד ולפי הנ"ל ניחא דלתירוץ א' של תוס' בלא"ה א"א לומר שגם בכופר הכל יהי' דין חשוד שכנגדו נשבע ונוטל דאכתי שייך לא שבקת חיי למ"ד חשוד אממונא חשוד אשבועתא כנ"ל וא"ל כנ"ל כיון שהטלנו שבועה על שכנגדו אף בע"א תו א"א למתפסי בע"א להיות מב"מ כנ"ל ואין לספק עוד על תשובתו לרמי' ולא שייך עוד לחוש עליו כיון שבידו לשוב דהא כעת אנו באין לומר שגם בכופר הכל יצטרך לשלם בשבועת שכנגדו ומזה אין לנו מנוס ומפלט כלל ומחמת זה יהי' ספק רמי' בתשובתו ולא תועיל לו התשובה שאלתי שיעיין בזה אף שהוא ע"ד החידוד מ"מ ימצא בו סברת ראוים לאומרם:.
אחרי כותבי הנ"ל עיינתי בפנ"י ומצאתי בו שמדקדק כנ"ל על פלפול התוס' בסוגיא דהאי רעי' ל"ל נימא בחשוד מתושאיל"מ למה לא הקשו כן על משנה מפורשת ואלו נשבעין ונוטלין כו' ותירוץ דחוק מאד ומלבד מה שתרצתי כבר לעיל אומר לי לבי שאפשר ליישב עוד באופן אחר דהנה לפי שיטת הפוסקים דלאפטורי מממון אמרינן מגו דהעזה רק לאפטורי משבועה לא אמרינן לי' ע"כ צ"ל מה שהחשוד משלם במב"מ כשכנגדו נשבע אינו כמו חיוב ממון ברור מיד בעת הטענה שנאמר בו מגו דהעזה אבל עכ"פ אם נדון תמיד בחשוד מב"מ מתושאיל"מ בלי שום שבועה שכנגדו הוי בודאי חיוב ממון גמור ולקתה מדת דינו של חשוד שיש לו מגו לאפטורי מממון שהיה יכול לכפור הכל ע"י מגו שראוים להאמינו בהאומדנא ומ"מ מחייבין אותו ממון דא"ל בזה עוד מגו דהעזה לא אמרינן דהא באותו מגו היה לו הצלת ממון והוי כדבר והפוכו בנושא א' וי"ל דזה הטעם שהטילו על שכנגדו לישבע שבזה מקיים המגו דחשוד שלא יהי' כמגו לאפטורי ממון והי' מיושב קושי' תוס' הנ"ל דלכך לא הקשו טל מתני' דר"פ דואלו נשבעין כו' אבל בסוגיא דהאי רעיא דהודאה במקצת בא מכח העדים ליכא כאן מגו שפיר מקשים התוס' דנימא מתושאיל"מ ולא יצטרך שכנגדו לישבע עוד יש לי אריכות דברים בפי' המשך הסוגיא דהאי רעיא ונמנעתי להעלותן שלא יהי' רבוים למשא לכבודו שעמוס בטרדת עסקיו:
ומ"ש מעלתו ע"ד הרא"ש ב"מ סי' ט' שיש אף לסברת אביי שסובר משום ס' מלוה ישינה נפקותא בדין חשוד אממונא אי חשוד אשבועתא והיינו כשנתבע משיב איני יודע אם נתחייבתי שצריך לישבע שא"י (כמפורש בב"ק דף קי"ח] אבל לאביי א"צ לישבע ע"ז דהא לא חשדינן לי' כשמטילין עליו שבועה רק שהוא מסופק וספיקתו מצילו כאן כן תורף דברי מעלתו לדידי חזי לי שלא עיין מעלתו כל הצורך דלפי סברתו אמאי נשבע הכופר הכל בטענת להד"מ שבועת היסת א"ו להכי מטילין השבועה שיש בו צד תועלת אם הב"ד יודע בעצמו שהוא חייב רק שהוא מסופק על הפרעון כ"כ באומר בהדיא שא"י אם לוה מחייב שבועה מה"ט דלמא בקרב לבו הספק הוא רק על הפרעון וגדולה מזה מצינו בש"ך סי' כ"ה ס"ק כ"ג שנ"ל מסתימת הפוסקים שגם כשמסופק אדם על תביעות חוב מחבירו ממעשה שהי' קודם שלוה הוא מחבירו אינו כא"י אם נתחייבתי ודינו כדין האומר א"י אם פרעתיך וא"כ בכל ספק מלוה ישינה כשיודה כן בב"ד שיודע שלוה מפלוני רק שרוצה להחזיק על ס' חיוב שיש לו על חבירו צא תן לו אמרינן ליה. ובתומים מתפלא על הש"ך הנ"ל שמה הוצרך לראי' מסתימת הפוסקים הלא מבואר כן מדברי אביי חיישינן שמא מלוה ישינה כו' אבל כבר כתבתי בגליון התומים שלא שת לבו לדקדק בלשון הש"ך שבא להשמיענו שהדין כן אף כשהחוב השני לא בא אלא מהלואת ממון ובזה יש מקום לספק שיהיה כא"י אם נתחייבתי כי אם באמת נשאר לו חבירו חייב מעבר לא נתחייב הוא שום חיוב תשלומין לחבירו על הלואה שקבל ממנו ומחשבינן אותם דמי הלואה לפרעון על חוב הישן כדברי אביי האמורים לענין ב' אוחזין בטלית שהלך א' ותקף בטליתו של חבירו שבכה"ג אף אם הי' לו על חבירו ס' חיוב מעבר לא הי' לו זכות לתפוס על ס' זה והוי כגזלן גמור על התפיסה ומחויב להחזיר ובלא"ה אין כלי וטלית תמורת חוב ממון שיהי' נעשה שלו עי"ז והדר הו"ל במחויב ממון גמור בהשבת הטלית ביאור דבר זה יובן ביותר להמעיין בתקפו כהן סי' ס' ס"א ס"ב ובדברי בעה"מ פ"ק דב"מ ד"ה חיישינן שמא מלוה ישינה:
ומה שהקשה מעלתו בסוגיא דרמי ב"ח בב"מ דף ה' ע"א דלמה הצריכה תורה לחייב שבועת שומרין הא נדע בלא"ה לחייבו מדין גלגול שבועה כיון שהוא מב"מ ידע מעלתו כי קושי' קדומה הוא שהעירו בה קדמונינו ז"ל כמבואר בריטב"א ואציגה נא אשר העלתי כבר בפירוק קושי' זו וישבתי בזה התמוה לרבים בסוגיא הנ"ל כל קושי הגמ' היכי דמי לאו דא"ל הילך וביאר עוד ברש"י לאו דקיימא לקמן וא"ל קחנה בכ"מ שהוא דהיינו הילך דיפלא מאד מנ"ל שאיירי בכה"ג גם מחוסר הבנה הדברים שהמה אך למותר בתירוץ הגמ' דא"ל ג' פרות כו' ומתו כולהו בפשיעה ל"ל לאוקמי הגמ' שהתובע טוען בברי שפשע ולכן נ"ל דהנה על קושי' הריטב"א הנ"ל מתרצים בפשיטות לפי שיטת הרא"ש בסוגיא דשאלה ושכורה דבגלגול שבועה לא אמרינן מתושאיל"מ א"כ שפיר נ"מ במה שהטילה התורה שבועה על השומר ושלא משום לתא דגלגול אמנם תירוץ זה אינו לסברת הרמב"ם המובא בטוש"ע סי' צ"ב דשומר שהוא חשוד לא דיינינן לי' במתושאיל"מ ומפרש שם בט"ז שסובר הרמב"ם דדין מתושאיל"מ לא שייך כשהתובע בעצמו אינו יודע (אף שמדברי תוס' בסוגיא דשאלה ושכירה לא משמע כן יש הרבה מקומות בש"ע שמורים כסברת הט"ז ויעוין בחו"מ סי' רצ"א סכ"ו וברצ"ז) ונ"ל שיש ליישב בפשיטות קושי' הריטב"א הנ"ל דהנה זה בודאי נכון להחליט היכי שא' תובע מחבירו ב' פרות מה שמסר לו לשמירה ורוצה בהשבים והנתבע משיב מעולם לא נעשיתי כלל שומר על פרותיך וא' מהנה הנה הוא לפניך איננו בע"ד עלי' ומי יעצרך להחזירה לביתך וכופל בדבריו שגם פרה דהיא לא באה מעולם לידו לשמירה רק הוא כמראה מקום לו אי' פרתו של חבירו ועל השני' טוען להד"מ שבודאי אין לדון דין הנתבע כמב"מ התביעה דהא באמת לפי דבריו אינו מודה כלל כי אומר שלא הי' כלל בע"ד חבירו אף על א' א"כ לפי"ז היכי שהפרה עומדת לפנינו אף כשהנתבע מודה שהי' שומר על א' שהוי מב"מ ממש לפוטרו משבועה לשיטת הסוברים דאמרינן מגו לאפטורי משבועה] במגו שלא הי' מודה כלל כנ"ל ובזה לא היה אפושי בהעזה ויש לצדד עוד אף להסוברים דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה משכחת בכה"ג שהוי בגדר מגו דאי בעי שתיק כשאומר תיכף בתחילת דבריו א' מפרותיך הוא כאן ומסיים בהודאתו שהי' שומר עלי' ואם הי' שותק בסוף דבריו לא היה בגדר מודה במקצת ויש לפוטרו מחיוב שבועת מב"מ וממילא ליכא לגלגל עליו לכן הצריכה התורה לחייב שבועת שומרים משום הך שטוען נאנסה והכפירה והודאה אינם רק לגרום שבועה על הך דנאנסו [וכבר העיר מעלתו בכזה וכוון לסברת הקדמונים כמבואר להמעיין בב"ק דף ק"ז ובפוסקים שם וא"ל דאכתי על נאנסו לא יצטרך לישבע כיון שיש לו מגו שלא הי' מודה כנ"ל ז"א לפי המבואר בר"ן בסוגיא דקציצה דלפי האמת לא פטרינן שומר משבועה מחמת מגו אף שבעלמא אמרינן מגו לאפטורי משבועה שתלינן שאומר בדדמי א"כ מיושב קושי' הריטב"א הנ"ל מעתה מבואר המשך הגמ' הנ"ל שהי' קשה להמקשן קושי' הריטב"א הנ"ל ולא אסקינן שהתורה מיירי אף בגוונא שטוען התובע ברי נגד השומר א"כ א"א לתרץ דנ"מ לענין דין מתושאיל"מ כסברת הרמב"ם הנ"ל דלא דיינינן דין מתושאיל"מ כשהתובע בעצמו א"י לכן שפט למוחלט בכדי לתרץ הקושי' הנ"ל צ"ל דנ"מ היכי שהפרה לפנינו והי' להשומר מגו שלא להודות כלל שהוא בע"ד וכנ"ל לכן מקשי שפיר דא"כ הו"ל הילך דאף כשאומר בלשון הודאה כיון שהפרה לפנינו אין לנו הילך גדול מזה. ומתרץ הגמ' דלעולם לא מיירי כלל בגוונא שיש בו הילך ומ"מ ל"ק קושי' הריטב"א דשפיר נ"מ בגוונא שהתובע טוען בברי שכולהו מתו בפשיעה שבכה"ג דיינינן מתושאיל"מ כשמשיב השומר שמא ושפיר יש נ"מ בין חיוב שבועה שבא מעצמותה ובין אם לא הי' כ"א מצד גלגולי ולדעתי הוא דבר נאה ומתקבל:
גם יש לצדד ולומר דלמ"ד הילך פטור היינו ע"כ כיון שאינו בגדר הודאה מחשיב הכפירה להעזה לכן פטור משבועה ככופר הכל כ"כ לשיטתו הוי המגו הנ"ל מגו דהעזה וכעין סברת התוס' בדף ד' ע"א דלא הוי כאן עקירות דבר מדאורייתא עפ"י דין דרבנן יעו"ש נסתר לשיטתו בלא"ה התי' הנ"ל על קושי' הריטב"א ודע ששיטת הש"ך כשיש נגד שומר טענת ברי פרח דין שבועת שומרים ודינו ככל כופר הכל אינו רק לדידן דלא פסקינן כרמב"ח ואודה ולא אבוש שלא הבנתי הכוונה בדברי מעלתו מ"ש בפירוק קושי' הריטב"א הנ"ל ואם הניח לעצמו ההעתק מדבריו יעבור נא עיניו עליהם ויבינני בביאור: ומה שמקשה על רש"י בסוגיא המגביה מציאה כו' כמדומה שנתעורר ע"ז במהרש"א וכבר ישבתי הרבה בסוגיא הנ"ל וכשירצה מעלתו אקח מועד אי"ה לעיין בסוגי' הנ"ל אולי יעלה בזכרוני אמרותי מאז או אחדש דבר מעתה קרוב לשמוע שנשמט בהעתקה איזה תיבות אבל לדעתי לא יפסיד העדרן הכוונה היום יום א' ה' כסלו תקס"ד לפ"ק הכ"ד מחו' דש"כ הק' ברוך פרענקיל: