אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק א שאלות ותשובות אורח חיים › תשובה ח

שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שאלות ותשובות אורח חיים · תשובה ח

תשובה ז

תשובה לכבוד הרב הגדול וכו' מוהרר ישראל וואהרמאן אבד"ק פעסט:

פתח דבריו יאיר במה דסיים כת"ר בזה"ל קשה לי על האחרונים ח"מ וב"ש בסי' קכ"ד דמפלפלים בדברי הרמב"ם אי ס"ל כר"ש דכל העומד כו' הא מוכח בהדיא דס"ל כר"ש כיון דבלולב ואתרוג של אשירה ושל עה"נ כ' בחיבורו הטעם דפסול משום דכתותי מכתת שיעורי' אבל לפי פי' הר"ן מוכח דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי עכ"ל כת"ה:.

רואה אני מדברי כבודו שלא עיין בדברי הרמב"ם הלכות לולב פ"ח ד"א ובמ"מ וכ"מ שם ולפי דעת המ"מ דעת הרמב"ם דבשופר ולולב של ע"ג אף של ישראל יוצאים בדיעבד ואינו פוסל אלא באשירה ודברי הכ"מ שם מרפסין איגרא ויש עוד ראי' שהרמב"ם מחלק בין אשירה לע"ג ממ"ש בפרק י"ז מה' שבת דין י"ב וי"ג' המעיין שם יראה דאף לקורה מכשיר של ע"ג ואינו פוסל לקורה כ"א אשירה ולזה אחרי שהקדים בדין י"ב ובדין לחי דאפי' באיסור הנאת עכו"ם עצמה או אשירה בעשה אותה לחי כשר כו' [ועכו"ם עצמה דגבי לחי מיירי בע"ג של ישראל] כ' בדין י"ג בכל עושין קורה אבל לא באשירה. לפי שיש לרוחב הקורה שיעור וכל השיעורים אסורים מן האשירה עכ"ל הרי נשמע דאף בע"ג של ישראל לא פסלינן ולענין דין ביעור לא נמצא ברמב"ם הלכות ע"ז שיש חילוק בין ע"ג ובין אשירה ונראה מדבריו דביאור א' לכולן

אמנם בחידושי הריטב"א למס' סוכה [שהוא בחידושי שבע שיטות המיוחסת להרשב"א] כ' לכאורה כדברי כ"ת שבדף כ"ט ע"ב בד"ה בשלמא יבש כ' בזה"ל לעולם לא פסלי אלא היכא דקאי לשריפה דהשתא כתותי מכתת שיעורי' כר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי כו' עכ"ל.

אמנם מדברי הר"ן שהביא מ"ע מ"ש במס' גיטין פ"ב בדין כתיבת גט על אה"נ מבואר דאף באה"נ שאין דינם בשריפה אמרי' דמכתת שיעורי' ונראה כוונתו שאה"נ דדינם עכ"פ בקבורה וכדברי התוס' ביבמות ד' ק"ד שכ' וא"ת אי בע"ג של ישראל מאי קאמר דמיכתת שיעורייהו הא טעונין גניזה דמפיק לה בפ' ר"י דף נ"ב מושם בסתר וי"ל כיון דטעון גניזה אין כתות שיעור גדול מזה ע"כ:

וגדולה מזה נשמע מדברי ר"ת שמובא שם בתוס' במס' סוכה דף כ"ט דאף בע"ג של נכרי שמועיל ביטול מ"מ בעודו איסורו עליו אין יוצאין בו ומטעם דכתותי מיכתת שיעורייהו כ"צ לפרש דבריו וכמש"כ בספר כפות תמרים אבל מדברי התוס' במס' סוכה ד' ל"ה ד"ה לפי כו' שכתבו וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק לי' דמיכתת שיעורי' דמצותו בשריפה ואמרי' התם הנשרפין לא יקברו כו' יעו"ש. נראה שיש סברא דל"א כתות רק בעומדי' לשריפה ולכך הוצרכו לדבריהם הנשרפין לא יקברו:

שוב ראיתי בשו"ת שער אפרים בסי' ל"ח דאתי' לי' מדברי תוס' אלו דאה"נ שאינם מן הנשרפים אלא מהנקברין לא אמרי' דכתותי מיכתת שיעורייהו אבל אישתמיט להגאון הנ"ל דברי תוס' ביבמות ושלא יהי' קשה על דברי התוס' בסוכה מהראי' שכ' התוס' ביבמות שנרא' לכאורה להוכחה ברורה דגם הצריך גניזה מיכתת שיעורייהו וצ"ל דאזלי בשיטת התוס' חולין דף פ"ח ע"ב ד"ה שחיקת כלי מתכת שהעלה דכל ע"ג תחילתה בשריפה דומי' דעגל. ומה דאי' בע"ז ד' נ"ב דילפינן מושם בסתר או מקרא אחר דבגניזה הכוונה כמ"ש התוס' שם פי' ביעור בלא הנאה כלומר שאין להנות בשעת הביעור ועפרן אסור גם בחידושי הרשב"א לחולין מביא שם בשם ר"ת כנ"ל דמצות ביעור ע"ג בשריפה ואח"כ בפירור וכצ"ל לפ"ד הר"ן והריטב"א ורש"י בסוף פ' כה"ד שכתבו דע"ג הוי ככתות שיעורייהו כיון דלשריפה קיימי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי ודברי התוס' ביבמות המה נכונים לשיטת הסוברי' בע"ג לא בעי רק גניזה או שוחק וזורה לרוח וברמב"ם פ"ח מה' ע"ז דין ז' כ' שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים ובדין ח' כ' בזה"ל אסור בהנאה לעולם וטעונה גניזה יעו"ש בכ"מ שכ' שמ"ש הרמב"ם וטעונה גניזה היא מדאורייתא במס' ע"ז מנין שע"ג טעינה גניזה כו' וסיים ומ"מ איני יודע גניזה זו למה הו"ל לשרפה או לאבדה וצ"ע עכ"ל הכ"מ. עכ"פ נשמע מדברי הרמב"ם שדעתו שעיקר ביעור ע"ג מדאורייתא בגניזה וצ"ל דהא דמצריכנן לזרות לרוח או לשרוף ולהטיל לים הוא מדרבנן שלא לבוא לידי תקלה [יעוין ברש"י על המשנה במס' ע"ז ד' מ"ג ובפסחים ד' כ"ט בגמ'] אמנם לא כן דעת הרמב"ן שבפירושו עה"ת פרשת וישלח על פסוק ויטמון תחת האלה כ' בזה"ל ע"ג ומשמשיה אינם מן הנקברי'. אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ובספר צידה לדרך מביא בשם רש"ל שכ' בזה"ל וקשה ממ"נ אם ע"ג היתה למה קבר אותה והלא דינה בשריפה או מפרר וזורה לרוח וכו' והצד"ל הנ"ל משיג על מהרש"ל כי אין דין ע"ג בשריפה כ"א בשחיקה וזורה לרוח ולפי הנראה אישתמיט להמחבר צד"ל מה שהבאתי לעיל בשם רש"י והריטב"א והר"ן ותוס' בפ' כה"ד: היוצא מכל הנ"ל שיש מחלוקת בפוסקים אי מה"ת עיקר מצות ביעור ע"ג בשריפה או די בקבורה כפשיטות דברי ר"י בדף נ"ג או צריך פירור כו' ודברי התוס' שכ' דילפינן אה"נ בביעורו צ"ע דהא זה ידעינן מפסוק ולא ידבק בידך מאומה וגו' כדאיתא במשנה ד' ל"ג ובתוס' מס' תמורה ד' ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין שכ' בזה"ל והא דאמר אשירה אסורה לעולם אע"ג שהזקיק הכתוב לשורפן היינו משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה וגו' ע"כ יש לצדד ולומר דכל ע"ג בשריפה אבל של מתכות שא"א בשריפה צריך לשחוק והרי זה תמורת השריפה שבאפר של ע"ג של עץ בשוחק דבמתני' מס' ע"ז דף מ"ג קאי על ע"ג של מתכות וכמ"ש רש"י בפסחי' כ"ט ואפשר מטעם זה כ' רש"י ור"ן וריטב"א בפשיטות דע"ג עומד לשרוף כשרוף דמי ומעתה לא נפלאה עוד דעת הרמב"ם שנראה מדבריו כמ"ש המ"מ שלא פסל בשל ע"ג אף של ישראל שהרמב"ם לשיטתו שסובר דין ע"ג בגניזה והוי מהנקברים וסובר הרמב"ם דבנקברי' לא אמרי' כתותי מכתת שיעורייהו ותפס הרמב"ם להלכה כנראה מסוגי' דמס' סוכה דף ל"א דאמרו בשם רבא לולב של ע"ג לא יטול ואם נטל כשר וסתמא קאמר ונראה דמיירי אפי' בע"ג של ישראל ולולב אשירה דפסול מיירי באשירה דמשה כלומר לולב מאותן אשירות שהי' בימי משה ועליהם נאמר בפי' שמצות ביעורן בשריפה דוקא כדכתי' ואשריהם תשרפון באש ואף שבחולין בסוף פ' כה"ד נשמע דאף בע"ג שאינה אשירה אמרי' דמכתת שיעורי' צ"ל דסוגי' חלוקות הם והכריע הרמב"ם להלכה כסוגי' דמס' סוכה דאסיק שם דיקא נמי דקתני דומי' דעה"נ שמצותו בשריפה ועכ"פ מתורף דברי אלו תמוהים התוס' מה שתמהו על קושי' הגמ' סוף פ' כה"ד מברייתא הנ"ל דהוי מצי להקשות ממתני' דר"פ לולב הגזול דתני' בהדיא דלולב של אשירה פסול ולפי הנ"ל א"ש דבמשנה לא הו"ל להקשות דהמ"ל דמיירי דוקא באשירה דמשה שמצותו בשריפה אבל שאר איסורי הנאה שאינם בשריפה אינם מתבטלין מכפי מה שהן וכמו כן בהנשרפין כשכבר נשרף ואנן דנין על האפר שהוא אסור בהנאה לא אמרי' דהוי כאלו אינם ולא הי' התחלת קושי' על רבא שאמר שמכסין בעפר עה"נ היינו בעפר שריפת של עה"נ לכן הקשו שם מברייתא דתני בלולב של ע"ג ושופר של ע"ג דלא יצא ומוברר שפיר או שפסול משום מהב"ע דמצות להנות ניתנו ועשה עבירה בנטול או משום דכל אה"נ אף שהן מן הנקבר' דינם כאלו אינם וכ"כ אין לכסות באפר עה"נ כיון שהאפר באה"נ קיימי לעולם ולא הוי כאילו אינו ולכך הוצרך רב אשי לתרץ דלא אמרי באה"נ לדונם כאלו אינם אלא דמיכתת שיעורי' וגבי כסוי כל כמה דכתית מעלי טפי ויש סמיכה לדברי אלה במ"ש הר"ן הנ"ל בפ"ב דגיטין:

ודע דמ"ש הר"ן בפ"ב דגיטין בזה"ל ומיהו באותן שצריכי' להתבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי משמע דלא הוי גט דכמאן דלתניהו דמי עכ"ל אין כוונתו דהנשרפין הוי כלתניהו כלל דא"כ אמאי מכסין בעפר עה"נ ומכשירין לחי של אשירה אלא סברת דבאה"נ לא אמרי' אלא דכתותי מכתת שיעורי' כלומר אף שאינם כאבודי' מעצמותם מ"מ מחמת איסורן המה כדבר שאין בו שם חשיבות שיעור ולכך מיפסלי לשופר ולולב אבל לא לגט דלא בעי שיעור אבל באותן שצריכי' להתבער מן העולם דיינינן כאלו נתבטלו מעצמותן ושוה כבר לעפר ואפר ואין פסולין לדבר מצוה שאפשר לעשות באפר ולכך כשר עצי אשירה ללחי אף דאפר אשירה אסור בהנאה דגם מעפר יכולין לעשות לחי וכן כוונת התוס' במס' עירובין ד' פ' ע"ב מ"ש בשם הר"ר אברהם וכוונת הב"י באו"ח סי' שס"ג ויעו"ש בט"ז ס"ק ה' שלא הזכיר מדברי התוס' הנ"ל ומה שהשיג על הב"י ומתרץ הפמ"ג בח"ב בסי' ל"ד דהפיזור לרוח אינו אלא מדרבנן וגבי לחי אוקמא דרבנן אדאורייתא יעו"ש:

אמנם מדברי הריטב"א בסוכה מבואר דאף היכא שאינו עומד לשרוף אלא מדרבנן הוי כשרוף וכ"כ י"ל לפי סברת הט"ז דכיון שהוא עומד להתפרר לרוח שהוי כאלו כבר נפרר ונתפזר ע"כ נכון יותר לומר כן כיון שהפיזור לרוח אינו אלא מחשש תקלה ומועיל גם הטלה לים. ונראה שמותר גם בגניזה במקום שאין לחוש כלל למציאת תקלה ע"כ הוי כמכונס ומשום איסורו בהנאה אינו בטל ממה שהוא ולכך כשר ללחי ולפי"ז יש להתיר גם לכסוי דם אף שהיא מצוה דאורייתא ומה שהקשה כת"ר שמדברי הר"ן פ' לולב הגזול יש סתירה למ"ש בפ"ב דגיטין כבר נתעוררו ע"ז כמה מחברים ובשו"ת שע"א שציינתי לעיל רמז בקיצור דברים שהר"ן בפ' לולב הגזול נתכוון לומר ב' טעמים דכתותי מכתת ונוסף לזה גם כיון שעומד לשרוף אבל דחוק להעלות כן בלשון הר"ן גם בספר ג"פ להלכות גיטין סי' קכ"ד נתקשה בדברי הר"ן והניח בצ"ע ויעוין בחדושי הגאונים בספר מעשה רוקח על הרמב"ם ח"א שכ' בזה"ל כ' הרב המאירי ז"ל בחידושיו וז"ל ועיקר הדברים כפסק הרמב"ם ז"ל דלחי של אשירה כשר וקורה של אשירה לא וטעם הדבר ומה שהכל תלוי עליו הוא בפי' כתותי מכתת שיעורי' שאינו כמו שהבין הראב"ד ז"ל ושאר המפרשים שיהי' כמו שאינו אלא כנפרך ולא דבר שלם וא"כ בלחי הגע עצמך שיהי' תל עפר הואיל וגבוה כו' מועיל אבל בקורה דבעינן שתהא חזקה לקבל אריח אלו חשבת לי' כנתפרכת לא הוי חזקה ופי' נכון הוא וכן באתרוג ולולב אילו נחשבי' כנפרכים הי' חסירים כו' ע"כ למ"ש לעיל בישוב קושי' הפוס' בס"פ כה"ד נראה יותר נכון לפי מה דאיתא בספר קרית ספר מהגאון המבי"ט זצ"ל בפ"ח מה' ע"ז שכ' בזה"ל כיצד מאבד דפ"ג ושארי דברים האסורי' בגללה שוחק וזורה לרוח באשירה ובפסולו וכו' דינם בשריפה מדאורייתא כדכתיב ואשריהם תשרפון באש ובשאר ע"ג ומשמשי' דכתיב אבד תאבדון הוא כל מין איבוד שאפשר כו' ושוחק וזורה לרוח כו' במקום שמגדל צמחים עכ"ל הרי דלפי דבריו נשתנה רק אשירה משארי ע"ג ומשמשי' וממילא י"ל דרק לולב של אשירה דישראל דומיא דאשירה דמשה שדינם מה"ת בשריפה כשרוף דמי. משא"כ בשאר ע"ג אף דישראלים אין דינם אלא בגניזה או באיבוד והטלה לים דהוי ג"כ איבוד ואינו אלא כאיסורי הנאה שהן מן הנקברים וא"כ לא הוי מצי הגמ' שם להקשות בפ' כה"ד ממשנה דלולב של אשירה.

וכדי ליישב הסתירה בדברי הר"ן אקדים שלשון הריטב"א שכתב בטעם פסול לולב של אשירה דכתותי מיכתת שיעורי' דכל העומד לשרוף כשרוף דמי כר"ש ג"כ אינו מובן לכאורה דלר"ש א"צ לסברא לכתות ודי כשמחזיקינן כשרוף וקשה לי דא"כ אין ראי' כלל דאמרי' כתותי מכתת שיעורי' די"ל טעם הפסול הוא משום שעומד לשרוף הוי כשרוף ממש ואין עליו שם לולב כ"א עפרא בעלמא וכדברי רב אשי בעצמו במס' מנחות ד' ק"ב ע"ב וא"כ אינו מובן קושי' הגמ' בסוף כה"ד שמקשה על דברי רבא שאמר מכסין בעפר עה"נ שמו עליו והכסוי מצותו הוא בעפר וצ"ע ליישב דעת הריטב"א אם שנדחוק לומר דאין דעת הריטב"א דהלכה כר"ש אלא כוונתו דאף לרבנן דר"ש דל"ל כר"ש דכשרוף דמי דלהוי כעפרא מ"מ מודים שאומרי' דכיון שעומד לשריפה הוי כשרוף לדונו מחמת זה ככתות ולמה הוצרך שם רב אשי לומר כלל טעם דכתות מכתת והמעיין בפר"ח שציינתי לעיל יראה שנתכוון לזה דלרבנן דר"ש נחתינן דרגא ולא מחשבי' כעפרא רק ככתותי ומטעם דכל העומד לשרוף כשרוף דמי לפי"ז מיושבים דברי הר"ן דמלשון הר"ן בפ"ב דגיטין שכ' בזה"ל בכל איסורי הנאה קאמרי' ואף דמכתת שיעורי' כו' ממה שמדייק וכתב בכל אה"נ נשמע שכוונתו כמ"ש לעיל דאין דעת הר"ן לומר כתותי מכתת שיעורי' אלא באה"נ שהמה עכ"פ מן הנקברי' אבל אם גם מהנקברים אינם לא מחשבינן ככתות. ואח"כ הוסיף דלמ"ד דכל העומד לשרוף כו' והיינו דלר"ש דמחשיב כשרוף ממש אף לכתיבת הגט פסול:

היוצא מזה דכתותי ל"א אלא בעומד לשריפה או לקבורה וא"כ תו ל"ק כדברי הר"ן בפ' לולב דכיון דע"ג עומד לשריפה קושטא דמילתא נקט דלכך הוי לולב של אשירה ככתות שיעורי' כיון שעומד לשריפה והוי כשרוף למחשבי' עי"ז ככתות שיעורי' ואם היה סובר בע"ג בקבורה הי' מחשיב ככתות משום שעומד לקבורה ופשוט שכן כוונת הר"ן דאל"כ למה הוצרך כלל לומר דכתותי מיכתת ת"ל כיון דעומד לשרוף הוי לר"ש כעפרא א"ו דלא נחית לדעת הר"ש וסובר שאין הלכה כמותו רק כרבנן וכן משמע מלשונו בפ"ב דגיטין שכ' למ"ד כל העומד לשרוף כו' רק שעכ"ז אפי' אליבא דרבנן אם עומד לשריפה הוי כשרוף לדונו עי"ז ככתותי מיכתת שיעורי' וכן אם עומד לקבורה אבל אם גם מהנקברים אינם. אף שאסור בהנאה לא מחשיב ככתות שיעורי' וא"ש הכל ומיושב מה שהקשיתי בסוגיא בסוף כה"ד כנ"ל וכן מורי' להדי' דברי רש"י סוף פ' כה"ד שכ' בזה"ל כיון דלשריפה קיימי כל העומד לשרוף כשרוף דמי הילכך שיעורי' הוא דכתותי מכתת ע"כ. גם על קושי' שני' דמעלתו על דברי הטור באו"ח עלתה לי ליישב בפשיטות רק מחמת אפיסת הפנאי העת לא יכולתי להעלות הדברים ועוד חזון למועד אי"ה:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה