שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות אבן העזר · תשובה יב
שאלה בענין קידושי קטן ומתוך התשובה יובן תוכן השאלה:
תשובה מה שרצה לומר שאף לדעת הב"ח לא תקינו רבנן נשואין לקטן. רק קידושין ובזה סתר הרא"ש מדברי רש"י בגיטין דף נ"ה וערב לבו לחזק סברתו וכ' בזה"ל לא כן דמיתי רק הב"ח סובר דקידושין הם מדרבנן ומהכ"ת תקינו לי' נשואין כי לא הי' צריך לזה התקון כמבואר בב"ש סי' מ"ג וכו' עכ"ל יפלא מאד הלא דברי הב"ח מיוסדים על דברי הגמ' בסנהדרין דף ע"ו המשיאן סמוך לפרקן עליהם הכתוב אמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא ומי יאמר דהמשיאן הכוונה על קידושין לבד ומלשון המשנה יבמות דף ק"ז ע"ב איזהו קטנה שצריכה למאן כל שהשיאה אמה ואחותה מוכיח הרמב" כדעת הר"י ברזילי דקידושי קטנה ע"י אמה אינה כלום ולא צריכה מיאון מדתני שהשיאתה ולא תני שקדשתה כמבואר בנ"י בסוגי' הנ"ל ומלבד זה מה תועלת בקידושי דרבנן אם אין לו נשואין ואסורה לדור עמו ואדרבא מגרע גרע לשיטות הפוסקים ובפרט הרמב"ן דמיוחדת ליכא איסור ואחר קידושין קודם חופה יש איסור כלה בלא ברכה כמבואר באריכות בתשובותיו ומובא בקיצור בב"ש סי' כ"ו ס"ק ב' ובב"ש סי' מ"ג אין שם שום רמז לדברי מעלתו ומ"ש שם הוא מגמ' דיבמות דף קי"ב קטן דאתי לכלל נשואין לא תקינו רבנן נשואין ולדעת הב"ח היינו דוקא בקטן שנשא לדעתו והסברא לחלק ביאר הב"ח בעצמו בסי' א' וז"ל שם ונ"ל דיש לחלק בין כשנשא אשה לדעתו ובין כשאביו משיאו דבנושא אשה כל שהוא קטן דאין לו בן י"ג ויום אחד אין ראוי לו לישא אשה ולא תקינו לי' נשואין דנראה כעושה לשם זנות אבל כשאב משיאו מצוה קא עביד מדכתיב קרא וידעת כו' דאביו מלמדו שלא יעשה לשם זנות כו' עכ"ל ובסי' קמ"א כ' בזה"ל [על מ"ש הטור ואם הבעל רך בשני'] כ' מהרש"ל וז"ל ותימא מה צריך לדקדק אחריו דאם קטן הוא א"כ אין קידושיו קידושין ואין נשואיו נשואין כו' אבל למה דפירשתי לעיל בסי' א' ס"ג לחלק בין נושא אשה לדעתו דאין נשואיו נשואין כלל כיון שהוא קטן ובין כשאב משיאו תוך י"ג דמצות חכמים הוא להשיאן סמך לפרקן מתורצת קושי' זו דבקטן שהשיאו אביו תוך י"ג קאמר דצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים דכיון דנשואין מדרבנן אע"פ שהוא קטן עכ"ל העתקתי כל הנ"ל לאשר מדבריו נראה שאין לפניו הב"ח והוא כמגשש באפילה ומעתה בעצמו יבין כי כל דבריו תלוי' בחבלי ההעדר. ומה שנדמה לו להססייע מדברי הב"ש בסי' א' המה דברי שגגה והאריכות בזה אך למותר ומה שמפלפל עוד בדין זכין לאדם זה הוא דעת הר"י ברזולי שהביא המהרי"ק בשורש למ"ד ענף ב' והובא במל"מ פי"ג מהלכות גירושין ובמהרי"ט. ומה שהביא מעלתו במכתבו הראשון והוא מיירי שאביו בעצמו מקדש עבור בנו ואינו ענין לדברי הב"ח שמיירי שהקטן מקדש א"ע בדעת אביו ומ"ש שהרי"ט ותלמידי רבינו יונה המובאים באס"ז כתובות דף כ' ע"ב כפי' הרמב"ם דסמוך לפרקן היא אחר י"ג שנים מדלא הביאו ראי' מגמ' ערוכה שבסנהדרין המשיאן סמך לפרקן טעה בזה דיש לדחות המשיאן קאי רק על בנותיו ובתוס' סנהדרין ד"ה סמוך לפרקן כתבו משמע דאבנו נמי קאי ומסיימי בסוף דהא אמר בפ' הכותב קטן שהשיאו כו'. הרי דעיקר ראייתם משם. גם במרדכי בפ' הבע"י מפלפל תחלה להוכיח מפשטות דגמ' דסנהדרין דהמשיאן לא קאי על בניו ולבסוף מביא גמ' דהכותב ואף דמדברי המרדכי נראה שחשב ראי' גמורה מסוגי' דסנהדרין שקאי גם על הבנים אין להפליא אם מהרי"ט ותלמידי רבינו יונה לא החזיקו לראי' כי באמת יש לדחות. ולכך לא כתבו התוס' רק משמע דאבנו כו' עוד כ' מעלתו בזה"ל. וא"ל האיך אפשר שמדמה זה לגר למה צריכה גט הא בגר יכול למחות כשיגדיל י"ל דזה דייקא לרב יוסף וא"ל אף לר"י דוקא בגר כו' אבל ישראל אינו יכול לומר אי אפשי במצוה כו' ראשית דבריו אינם דהא פסקינן הלכה כר"י ותמהו על הרי"ף שהשמיט דין זה מעתה למה לי' לבלבל בפלפול של הבל וסוף דבריו לא יכילם רעיון נבון דבר. וכי אומר שאינו חפץ במצוה יכול לומר שאינו רוצה באשה זו וישא אחרת אף שבידו לגרשה חוב לו למפרע שנאסר בקרובותי' וזילותא של הגט וכדומה יאמר נא מי ביקש זאת ממנו להיות כתנא דמסייע לר"י ברזילי וכבר נקבע הלכה בכמה ספרי קדמונים שלא כדעת ר"י הנ"ל ואינו ענין להשאלה שאנו דנין עליו ואם מעלתו רצה להראות חדוד שכלו יציב לו יד בפלפול גמ' ותוס' אבל לא בשו"ת הוראות או"ה ובפרט בדיני א"א אין חכמה ואין תבונה רק לפלפל לאמיתה של תורה ולעיין בספרים אשר ממנם נבועים מקור הדין:
עוד כ' בזה"ל ויש קצת ראי' לדעת הב"ח מתוס' יבמות דף ס"ב שכתבו להכי תקינו לי' נשואין דלא להוי בעילתו בעילת זנות. הא תינח אם הקטן אינו חוזר הא אם הקטן חוזר בודאי בעילתו בעילת זנות דעוקר הנשואין ואין זה תקנה שפעמים בא לידי עוות ולא מצינו תקנה לחצאין כו' עכ"ל כמדומה ששכח דין קטנה שאמה ואחי' משיאין אות' שממאנת וביבמות פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש אין ממאנין אלא ארוסות ולב"ה אף נשואות ממאנת ואי' שם בגמ' דף ק"ז רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו טעמא דב"ש לפי שאין אדם עושה בעילתו ב"ז כו' וב"ה כיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתו למימר דבעילתו ב"ז ע"כ ומפרש שם רש"י בד"ה לפי שאין אדם כו' ורבנן תקינו נשואין כו' ואי אמרת ממאנת מימנעי ולא מינסבא לה דאין אדם רוצה לעשות בעילתו בעילת זנות ומיעקר תקנתא דרבנן עכ"ל הרי דאף לב"ש לא חשו חז"ל שיש בו בעילות זנות רק שלא יהיה קיום לתקנתם שלא ירצה אדם להיות בספק זה שיהי' בעילותיו זנות אבל מצד איסור זנות ליכא חשש דכח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת ואף בקום ועשה בדבר הדומה כדאי' ביבמות דף כ' וכיון דכ"ז שדרים יחד יש נשואין דרבנן הוי דבר הדומה לדאורייתא וליכא ב"ז זה לא הוי עקירה בקום ועשה ובקטנה שהלך אביה למד"ה לשיטת הפוסקים דלא הוי נשואין דרבנן עכ"ז לא אסרו משום בעילת זנות וכמ"ש הרא"ש בפ"ב דקידושין בזה"ל הילכך נראה דאין לה נשואין ואפי' מדרבנן מ"מ אין לאוסרה משום שתחשב כפנוי' ועומדת אצלו בזנות דכיון דדרך קידושין ונשואין היא אצלו אין זה זנות מידי דהוי אקטן שהשיאו אביו כו' אע"ג דלא תקינו לי' רבנן נשואין כו' ולשיטת הרמ"א באה"ע סי' כ"ו לדעת הרא"ש אף במיוחדת יש איסור ולוקין משום לא תהי' קדשה עכ"ז לא התירו חז"ל ומכ"ש לשיטות הפוסקים דבמיוחדת ליכא רק איסור דרבנן מעת שגזר דוד על היחוד בפנוי' כמבואר בארוכות בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ה הובא בקיצור בלח"מ ריש הלכות בודאי הי' כח ביד חכמים להתיר בפרט כה"ג היכא דמתייחדת בשם נשואין ואפשר קאי התוס' לשיטה זו וכן נראה ממ"ש בכתובות דף ג' ד"ה תינח דקודש כו' יעו"ש במהרש"א במה שעושים הבעילות לבעילות זנות ליכא עבירה רק המקשה הקשה דיש עבירה בהיתר א"א כיון דא"א להפקיע קדושי ביאה יעו"ש וע"כ צ"ל דלכך לא הוי למפרע איסור זנות כיון דלא הי' מחשבתו לזנות רק לאישות ואין ע"ז לפלא אם אמרו שיהי' שם נשואין לקטן עם גדולה כדי שלא יהי' בעילת זנות גם לפי המבואר בשו"ת הרמב"ן גם מ"ש בספר המצות שורש ה' אין איסור זנות פנוי' רק ממדרשו של ראב"י [יבמות דף ל"ז ע"ב] הרי שבא על נשים הרבה כו' וכן היא כו' ואינו יודעת מאיזה מהם קבלה פי' רש"י נתעברה] נמצא אב נושא את בתו כו' וע"ז נאמר ומלאה הארץ זמה וגו' ולכך החליט הרמב"ן דבמיוחדת ליכא כלל איסור דהבנים אשר תלד ידוע ולא כן דעת הפוסקים החולקים דסוברים דאף במיוחדת כיון שיוצאת שלא בגט ושלא בפרסום יש חשש הנ"ל אשר לזאת לפי דברי מהרי"ט בחידושיו על הפוסקים במס' קידושין זה טעמו של הרמב"ם שלא התיר פלגש רק למלך כיון דאסור להשתמש בשרביטו של מלך לא שייך חשש הנ"ל עכ"פ י"ל דמדאורייתא לא בא איסור חשש הנ"ל בקטן עם גדולה או גדול בקטנה דאינם מולידים: ואם נאסר בלא פלוג היינו דוקא כשהוא דרך זנות אבל לא כשהוא לשם אישות אף כשאין להם נשואין אף מדרבנן ובחרש ובחרשת דשייך חשש הנ"ל מ מ מותר כיון דתקינו להם רבנן נשואין ומינה אפשר לומר דבאמת בשוטה או בשוטת דליכא אף נשואין מדרבנן וגם שייך חשש הנ"ל אין היתר להפקח או פקחת שידורו עמם ואם כבר נשאו א"צ להפרישם לא מצינו מבואר בש"ע רק גבי קטן כמבואר באה"ע סימן מ"ג גם לשיטת הפוסקים שאף לדעת הרמב"ם אין איסור זנות משום לתא דקדשה רק כשהיא מזומנת לזנות ועכ"ז אף באינה מזומנת אסורה ביאה בלא קידושין מצד העשה כי יקח איש אשה וכמבואר ברמב"ם ריש הלכות אישות כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהי' לו לאשה שנ' כי יקח איש אשה ובא עלי' כו' ויש מקום עיון בגדול הבא על קטנה פנוי' שאין לה אב או קטן בגדולה כיון דליכא קידושין גבייהו אם יש איסור העשה הנ"ל ובקרא איש ואשה כתיב ואם אינו אלא מדרבנן שפיר הי' ביד חכמים להתיר כשהוא בדרך אישות ול"ק להרמב"ם מהא דהתירו חכמים נשואי קטנה למ"ד דאין ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו' ועש' אף בדבר הדומה עוד יש להאריך הרבה בזה אבל בלא"ה אין מקום לדבריו דאף אם הי' שב לאיסור כשמיחה בגדלות לא הי' לחוש לזה כמו שלא חששו בגר קטן שמטבילין אותו ע"ד הב"ד וכאשר האריך לזה הרשב"א בחידושיו באותו הסוגי' אף דהתם יש חשש כמה איסורים דכ"ז שלא מיחה אוכלין משחיטתו ונעשה שליח לגיטי נשים והיינו מטעם דמחזקינן דמסתמא לא ימחה רק לענין ממון חששו כ"כ י"ל כשמשיאו אביו המשתדל בודאי לטובתו ולזכותו ובזה אפשר לתרץ מה שמדקדק הב"ח על דברי הגמ' דלא קאמר רק המשיאן כו' ולא זכרו מקטן המשיא את עצמו וכמו כן מקשה על אביי שאמר אי הוי נסבינן בארביסר ולא אמר בתליסר ולפי הנ"ל י"ל דבקטן המשיא א"ע קרוב לחוש שיתחרט ממעשה קטנותו וישוב לבעילות זנות ואף דלגבי' ליכא איסור יעוין בתה"ד בפסקים סי' ס"ב ובא"ח שמ"ג) מ"מ לגבי דידה שהיא גדולה יהי' איסור לשיטת הפוסקים דהשוו בזה איש לאיש [יעוין בחמ"ח מיש בסי' קט"ז ס"ק יו"ד דסתם קטנה תמאן אבל אין דבריו מוכרחים גם אין לדמות קטן לקטנה דנשים דעתן קלות גם יש לחלק בין הנעשה לדעת האם ובין הנעשה לדעת האב וסמוכין לזה מסוגי' דגר קטן לפי המבואר שם בשיטה מקובצת לכך לא תקינו לי' רבנן שיהי' שם נשואין כ"א כשאביו משיאו ובקטנה לגדול הוצרכו לתקן נשואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כמבואר ביבמות אבל מסתימת לשון הש"ע לא משמע כדברי:
ומ"ש דשאלתו לא הי' רק על התוס' כתובה הלא עתה יבוש מעלתו איך יעלה על דעת אף לשיטת הב"ח לחייב קטן תוספת כתובה מי הביאו בחיוב זה מאי חילוק לענין זה אם הי' סמוך לפרקן או לא
ומ"ש לסתור דברי שאינו יודע איסור עורכי הדיינים היכא שאין השאלה מהבע"ד יפה כתב אבל אני יודע אזהרת קדמונים ע"ז הלא בספרתם. ולא אוכל להעתיק כל הכתוב בענין זה בספרי שו"ת כי שלחתי רוב מהספרים שלי ללייפניק ואעתיק לו רק מב' וג' ספרים וז"ל הכנה"ג חו"מ סי' י"ז ס"ק י"ט כתב המרדכי תקנות הן שתיקן ר"ח מווינא עם גדולי הארץ כל רב שיפסוק דין מבלי שמיעת בעלי דינין אלא כשיבוא א' אצלו ויאמר תשמע דברי וכתוב הוראה כו' הדיין ההוא לא ידין שום דין ע"כ וכ' הרד"ך ז"ל בבית כ"ו חדר ה' וכ"ש שלא לפסוק עפ"י טענות א' מבעלי דינין עכ"ל וז"ל העה"ג בתשובה ע"ז הנה ידוע מה שכתבו הראשונים והאחרוני' ז"ל שאין להשיב בד"מ כ"א למי שהוא יושב על מדין ודיין בדבר ההוא וטעמם ונמוקם עמהם כו' וכ"כ כתב בשו"ת ע"ה ויעוין בשו"ת שב יעקב חלק חו"מ סי' ג' הרי דגדרו הרבה בדבר הזה שלא להשיב כשלא בא מבע"ד ובודאי הטעם דחשו דילמא ממנו יודע לבע"ד. ולזאת שאלתי מאת הרבני מ' מנחם מניס נ"י אם מעלתו א' מהדייני' והשיב שאינו יודע רק זאת ידוע לו שמעלתו מצדד בזכות הבעל א"כ יפה עשיתי שמשכתי א"ע מלכתוב בדררא דממונא ומ"ש ע"ז מעלתו בזה"ל ולמה לא תחויב להחזיר המתנות ובפרט התכשיטים שעשוי' להתקשט ואומדן דעת האב ומבואר באה"ע סי' נו"ן ס"ד וסימן צ' עכ"ל אישתמיטי' דברי הב"ח והובא בספר נחלת שבעה ובב"ש סי' ס"ו ס"ק כ"ג וכן מנהג בגליל דפה לכתוב בכל הכתובות חוץ מלבושים ותכשיטי' השייכים לגופה ואינם באים לנכיון מחוב הכתובה מעתה המה מתנה גמורה ולא לקישוט בלבד והוי כנותן לאשתו קרקע או מעות ומינה באב המשיא בנו ונותן לכלתו תכשיטין ובסי' נ"ד ס"ד מיירי קודם שנכנסה לחופה ולא הי' כלל חיבת ביאה ובשו"ת ב"ח סי' מ"ט מאריך בדין הנזכר בסי' נ"ד ומעלה בצ"ע פסק הש"ע דהדרי גם מה דשלחי איהי לדידי' וז"ל דלפי המבואר בפ"ו מהלכות זכי' דוקא מה דשלח איהו לה דאיכא למימר דלא שלח לה אלא בתורת נוי להתקשט בה לבד ולא לשם מתנה כו' אבל מתנות שנתנה להחתן דל"ל שנתנה לו להתקשט אבל מחמת חיבת חיתון כדי לקרב דעתם זה לזה א"כ מתנה גמורה היא בלי שום תנאי ול"ל למיסמך אאומדנא דידן כו' עכ"ל. ופוסק שם כשמתה הכלה קודם החתונה א"צ החתן להחזיר המתנות העדופות ממתנות שנתן הוא ואם כי כמדומה דלא פסקינן כוותיה עכ"פ בנ"ד שכבר היה חיבת ביאה וכשאין גרם הפירוד מאתה יש מקום עיון אם תצטרך להחזיר מה שנותן לה במתנה לפי מנהגינו כנ"ל ויעוין בריש סי' קי"ז בחמ"ח ויש בזה עיון עמוק עפ"י דברי שו"ת הרשב"א והריב"ש אבל אחרי שכבר נתפשרו לא רציתי לישא וליתן עוד בדבר הזה ולא בשארי הספיקות אשר העלה מעלתו ולא אכחד תחת לשוני שבאם ירצה להחזירה כשיגדיל יהי' מקום ספק אם לא יצטרך להכניסה לחופה ולברך ז' ברכות דלפי המבואר בהגהו' מרדכי (יעוין בב"ש סי' ס"א ס"ק ז' ובמקומת המצוינים שם) דקידושין דין תקמ"ו בשם רש"י לכך בכל קידושי קטן כשיגדיל א"צ חופה דמחזקינין החופה שנעשה בקטנות אבל בכאן של שלפ"ד זינתה תחתיו נתבטל היחוד שנתיחדה לו ע"י החופה ואם שמותר להחזירה כמו בפלגש שזינתה או נשאת לאחר וגרשה וכמבואר בשו"ת מהר"מ מפאדווי מ"מ נראה לכאורה שלא יחשבו הימים הראשונים אמנם כשיאמר ששקר ענה בה דינה ככל קטן שהגדיל דשווי' אנפשי' כו' לא שייך הכא כיון דלא נאסרה עליו מחמת זה גם יש ספק אי דין דשווי' נפשי' שייך גבי קטן שהוא מופלא לאיש ותלי בדעת הפוסקים אם דין שווי' כו' הוא מדין נדר דברי הדו"ש: