שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות אבן העזר · תשובה טז
שאלה בתכשיטים השייך לגופה כמה נוטלת האלמנה לפי הדין ולפי המנהג:
תשובה מפי מורי הרב המנוח מוה' אברהם זצ"ל שהי' מגיד ודיין דקהלתם שמעתי שבגליל לבוב המנהג שלא ליתן לאלמנה התכשיטים השייך לגופה רק חלק מה מכל מאה ושאלתי אם מנהג זה או תקנה היא בכל התכשיטים הן מה שנותן לה קודם החתונה וביום חופתם והן מה שנתן לה בעלה אחר החתונה במשך מגורה עמה והשיב שאינו יודע ומפי השמועה נודע לי עוד מאיזה קהלות גדולות בפולין שכן המנהג אצלם ודייני קשישא דקהלתו לא ידעו מזה לא להימין ולא לשמאל ואמרו שלפניהם לא הי' מעולם משפט זה בין אלמנה ויורשים היות רובא דרובא בעזבונות קטנות אין עולה סכסוך בעסק תכשיטים כ"א לסך מה. ודרך כלל מפשרים האלמנה בשקידה לטובת היתומים קטנים בהעמסת חיוב על האלמנה שתחזיק את היתומים עד שיגדלו וינשאו. וזכות זה שמזכין להיתומים עולה יותר מכללת רכוש העזבון אז אמרתי להם שנלע"ד היכא שאינו ידוע מהתקנה בענין התכשיטין מגרע גרע לפני האלמנה ויד בעהש"ט על התחתונה וי"ל דמה שכתב בכתובה חוץ מתכשיטין השייך לגופה אין הכוונה בו אלא על מתנות וסבלונות שנתן לה קודם כתיבת הכתובה ולא על מה שיקנה אחר נתינה ואף שי"ל כיון דכתב בסתם שבעת גביות כתובתה יהיה שלה נוסף על הכתובה כל המלבושים ותכשיטין השייך לגופה יש ממשמעות דברים אלו כל מה שיהי' נקרא אז מלבושים ותכשיטין השייך לגופה ומכללם גם מה שיהי' לה ממנו אחר חתונתה עד מותו וכצ"ל בדעת הצ"צ סי' ג' שכ' בזה"ל ומה שכתבתי האיך יכול בעלה להקנות לה דשלבל"ע הא לאו מילתא היא דהאמת הוא דכל אשה הי' ראוי שתיקח כל מלבושים שעשה לה הבעל דכיון שעשה לה הבעל קנתה וראוי הי' שתקח אותם אלא שאמרו חז"ל (כתובות נ"ד ע"ב) אומדן דעת היא דכי אקני לה אדעתי' למיקם קמי' אדעתי' למישקל ולמיפק לא אקני לה ולכך אינם נוטלת אבל הך איתתא שכ' לה בכתובתה כך שתקח כל מלבושים יתר על כתובתה הרי גילה דעתו דאקני לה אפי' למשקל ולמיפק לכך נוטלת אותם ולא שתהא נוטלת המלבושים מכח שקנתה אותן בשטר כתובתה שהקנה לה בעלה המלבושים אלא היא קנתה המלבושים אפילו בלא כתב לה בכתובה ע"י שקנה אותן לשמה או עשאן לשמה ואין לך קני' עדיפא מזו אלא שאם לא הי' כותב לה בכתובתה שתטלם אחר מותו לא היתה נוטלת אותן משום דאומדן דעת היא אדעתא דלמשקל ולמיפק לא אקני לה ואהני מה שכ' לה כך בכתובתה לבטל האומדנא אבל קני' שקנתה האשה המלבושים היא במה שהקנה לה הבעל המלבושים וזכתה בהם ולכך אין חילוק בין אותן המלבושים שהי' לה כבר כשכ' לה כך בכתובתה ובין שעשאן לה אח"כ נוטלת כולן וזה ברור עכ"ל. הרי שדעתו דמה שכ' בכתובה חוץ מלבושים השייך לגופה קאי גם על מלבושים שיעשה לה אחר החתונה ומועיל הגילוי דעת שיהי' הקנאה מעת שיעשה לה אף למשקל ולמיפק אמנם פשוט דיש לחלק בין מלבושים ובין תכשיטים. ודברי הצ"צ אינם אמורים רק לענין מלבושים ותפס שיטת הפוסקים דאף מלבושי שבת אמרי' דמסתמא אקני לה עכ"פ כל זמן שתהי' עמו ומחמת זה יקראו בשם מלבושים השייך לגופה ומהני מה שכ' בפירוש בכתובה חוץ מלבושים השייכי' לגופה לגילוי דעת דאף למשקל ולמיפק אקני לה אבל בתכשיטין דכבר איקבע הלכה דאף במיוחסת גדולה לא אמרינן דהבעל אקני לה התכשיטין שנתן לה ועיקר קנייתם רק לצורך קשוטין וכמבואר בשו"ת הריב"ש סי' קכ"ח בזה"ל אמנם אפילו אלו החולקים על הרמב"ם ז"ל בבגדי שבת לא חלקו בתכשיטין כסף וזהב שהרי במתניתין דאחד המקדש שהביאו בגמ' פ' נערה שנתפתתה על פלוגתא דרב ושמואל בגרושה אין שמין מה שעליו לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכן כ' הרי"ף ז"ל בתשובה כו' עכ"ל ועוד יש אריכות בזה בשו"ת הריב"ש סי' ש"א:
ויש להסביר עוד יותר בטעם החילוק בין בגדי שבת לתכשיטין עפ"י דברי הבעה"ת שער א' חלק א' דין ז' שכ' בזה"ל ואצ"ל אם הי' לאשה תכשיטי כסף וזהב שמוכרין אותן ופורעין החוב למלוה מהם שאין אלו עושה אותן לתכשיטין בלבד אלא עשה אותן לאחריות הזמן מפני שאינו כלה ובלה והלכך נידון אותם כשאר נכסיו כו' עכ"ל ולפי"ז פשוט לומר דבכלל השייך לגופה אינו רק מה שעכ"פ הסתם בחזקת הקנאה להאשה מן הבעל בעודה תחתיו ומועיל לזה מה שכותבין בפירוש בכתובה שתטול אותן השייך לגופה נוסף על שליש כתובתה שהי' שלה גם לאחר מותו וכדברי הצ"צ הנ"ל אבל תכשיטין וכלי כסף וזהב שסתמן אינם נתונים בדרך מתנה לא חל עליהם שם שייך לגופה כי המה אף בעודם על האשה נכסי הבעל לבד וכיון שכן אף שכ' בכתובה בפירוש תכשיטין השייך לגופה אין לזכות את האשה בתכשיטין שהשיגה בסתם מהבעל שמסר לה להתקשט בהם דכיון שלא הקנה לה בפירוש נשאר בחזקת הבעל ולא מיקרי שייך לגופה ובפרט בתכשיטין שלא קנה לאשתו אחר נשואין אלא הי' בידו מכבר בכלל רכושו ולא שלחם לה ולא מסרם לה קודם חתונתו אלא אח"כ מסרם בסתם לאשתו מהכ"ת נאמרו שנתן לה דרך מתנה וקרוב לשמוע שע"כ הנהיגו ותיקנו בכמה קהלות גדולות פולין שלא ליתן לאשה מתכשיטין כ"א עשרה או ט"ו למאה ולא משגיחין לזכות אלמנה ביותר אף שכ' בכתובה חוץ תכשיטין השייך לגופה ויכול להיות שגם בתכשיטין שהשיגה קודם החתונה יש מחלקים בין הידועים שניתן לה במתנה גמורה מאת החתונה או אביו זבנן התכשיטין שאפשר לומר שלא נתנה לה רק להתקשט יד בעהש"ט על התחתונה ובפרט שהריב"ש בסי' ש"א כ' שגבי תכשיטין אף ששלחו קודם הנשואין יש אומדנא להיפך שבודאי אינם נותנים דרך מתנה רק להתקשט וקיצור דבריו מובאים בש"ע אה"ע בדברי הרמ"א בסי' צ"ט ס"ב ויעוין בחו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ה. וכ"ז קיימתי מסברא דנפשי בעוד לא יצאו לאור עולם ספרים חדשים מגאוני דורינו אשר אעתיק מדבריהם בסוף הקונטרס אי"ה המסכימים לדעתי הנ"ל וכשנפטר המנוח הר"ר ישראל איזרעלער בהמנוח הנגיד מ' יאקל וקרבו לפני ה' יאקל וכלתו האלמנה אז גליתי דעתי לפני הדיינים לא כחדתי תחת לשוני ואמרתי בפירוש גם להאלמנה שאין בידי לזכותה בתכשיטין מסוימים שהביא חותנה לבנו בעלה ז"ל כפעם בפעם מלייפציג אף שהבעל מסר לה התכשיטין והיא נתקשטת בהן כל ימי מגורה עמו ונסעה האלמנה לקרובים הנגידים בקראקא ובררו לה משם בורר א' או שנים שישבו עמי וגם בוררים מצד הנגיד הנ"ל ונגמר הכל דרך פשר ונישם כמות מסוים מתכשיטין עפ"י שמאות בק"ק קראקא והובא לנכיון מחוב כתובתה ובאשר אז עדיין לא יצא טבעי נפלאתי בעצמי על הנברר מקראקא שצדד בזכות האשה למה קיבל בטוב כל אשר יצא מפי והייתי אח"כ בוועלטשקי אצל כבוד אלוף נעורי הרב הגדול שבחריפים המנוח מ' יהודא ליב זצ"ל וגם נזדמנתי לבוא בדברים מענין זה עם איזה מכובדי' בק"ק קראקא ואמרו לי שגם בק"ק קראקא ידוע מנהג שלא ליתן לאשה רק פרעצענט וכמות הפרעצענט איני זוכר כעת גם הבנתו מדבריהם שנשתרבב מרצון הדיינים כפי ראות עיניהם לפי יחס משפחת האשה ושפלת משפחת האיש עוד כשיש דברים ששם היה יושב הרב הגדול וממנו יצאה הוראה ולמשמעתו סרו כל אנשי הגליל וידוע שבשנים הקודמים הי' על כל ערי הגליל להיות נגרר אחר מנהג ב"ד שבראש הגליל ומאז כשנזדמן שהי' כתיבות התוספת כתובה על ידי הייתי נזהר להודיע להחתן קודם כתיבת התוספת כתובה את כל ונוכחת ולפי רצונו והסכמתו וטוב לבו בארתי בפירוש בשטר בתוספת כתובה הביטו וראו בכמה כתבו תוספת כתובה כתב ידי על איזה מתכשיטין נתרצה החתן ואם גילה דעתו שכל מה שימסור לה אף אחר נשואין תהי' נתינתו דרך מתנה גמורה שתקחם אחר מותו בראש נוסף על כתובתה וכשיצא לאור ספר בית מאיר על אה"ע מצאתי שבסי' צ"ט צעק ככרוכי' על גזילת היתומים עפ"י הסופרים שמייפים כח זכות האשה לכל רצונם אודות תכשיטין יעו"ש וכמוצא שלל רב הי' בעיני זה זמן לא כביר שהגיע לידי ספר בית יעקב על אה"ע שחיבר מופת דורינו הגאון בעהמ"ח ספר חוות דעת שיצא לאור בשנת תק"פ ומצאתי שנתכוונתי בימי חורפי לתורף דבריו והנני מעתיק מה שכ' בסי' ס"ו סעיף י"א בזה"ל: עוד כ' הב"ש דההוספה זו נוהגין בק"ק קראקא חוץ מלבושים ותכשיטי, השייך לגופה עיין בס' נ"ש דהכוונה בגדים שעשה לה בעל ונלע"ד דאף שכתב כך בכתובה מ"מ צריכה להביא ראי' שהקנה לה לגמרי ומ"מ מועיל הכתב באלמנה אף שהקנה לה מ"מ אדעתי' למשקל ולמיפק לא הקנה לה ולזה מהני הכתב כשכתב לה השייך לגופה לומר שלא יקח ממנה דאף כשתצא ממנו אקני לה אבל מה שנותן לה בסתם להתקשט נראה לי דאינה זוכה בהם דהא מבואר בחו"מ סי' צ"ז דטבעת ותכשיטין הבע"ח גובה מהם וכ' הסמ"ע הטעם משום דדברים יקרים כאלה ודאי לא אקנה לה רק כשיצטרך למוכרן ימכרן וכיון דתלינן בזה לענין בע"ח ה"ה לגבי בעל גופא אמרי' דלא אקני לה רק שנתן לה בסתם להתקשט עד שיצטרך למוכרן ובכלל השייך לגופה אינו במשמע רק אותן שהקנה לה בפירוש שיהי' שלה דלא נימא בהו אדעתי' למשקל ולמיפק לא אקני לה. ובכל ספק שבשטר יד בעהש"ט על התחתונה עכ"ל עאכו"כ באלמן שאינו עשיר שנושא אלמנה ולו תכשיטין מאשתו הראשונה וצריכין לו לצורכי היתומי' קטנים מהכ"ת נדון בסתם שמחמת שהניח את אשתו השני' שתתקשט בהם בודאי החליט שיהי' שייכי' לגופה ויהי' נתונים לה במתנה גמורה שתקחם נוסף על כתובתה ולמה יעלה על לב דיין לנטות מדרך האמת לאמתו אומד דעת כל שומע מבין שבודאי לא נתרצה אלא דרך שאלה לקישוט ואפשר גם לזה לא הי' מרוצה לולא שהי' נצרך לעשות כן מפני דרכי שלום כאשר בעו"ה כן דרך הנשים ובפרט בזיווג שני למשול על בעליהן לכל רצונם ולהקניט בני הראשונים בקישוטין לעיניהם בתכשיטי אמם:
ומעשה רב הנודע לי מחותני הגאון זצ"ל ומפי בתו אשתי הרבנית תי' אשר הגידה מיד ביום נשואין עמי ועוד בפי' לפ"ת (כי עדיין לא נודע לה וד"ל) שבסידור עזבון בעלה המנוח המופלא הנגיד מ' משה ברז"פ זצ"ל מבראד הי' לראש המתווכחים הגאון המפורסים מ' זלמן מרגליות ונצרפו עמו כמה חכמים חשובים לא הניחו לה מתכשיטין כ"א מה ששלח לה בעלה בעת קישור התנאים וביום חופתה אבל מרגליות גדולות ואבנים טובות הוצרכה להחזיר ונמכר לפרעון חובות. אף שלגודל יקר יחוסה ואשר נשאת בצעירת שנותי' לאיש זקן הי' מקום לנטות הלכה כדעת האלפסי בתשובה ולאמד דעת בעלה ז"ל שכל התכשיטין שקנה ושמסר לה לאחר החתונה הי' דרך מתנה גמורה עכ"ז לא יצאה בדימוס ולא השאירו לה מזה רק נזמים טובים שהי' שווי' בערך שווי' של המרגליות קטנות שהי' לה מקודם החתונה והחליף אחר נשואין הנמסר ממנה בחזרה לעזבון הנ"ל וכתבה לאבי' חותני הגאון זצ"ל והשיב שלא תהרהר כלל בדבר זה ותקבל בטוב כפי חריצות הדין. הרי לעינינו שגם בק"ק בראד אין מחליטי' כאלמנה התכשיטים שהגיעו לידה אחר החתונה ומסתמא כן הוא בכל קהלות גדולות לגדר בדבר דשכיחי ע"פ התייסדות משנים קדמונים בעוד הי' דעת ישראל מסור לאנשי השם בקרבם ועיניהם היו פקוחות במקור הדינים ואצ"ל אחר שאין האשה מוחזקת בהתכשיעין ובפרט כשטוענים היתומים ששמעו מאביהם שלא נתן התכשיטין לאשתו רק דרך שאלה וטענינן אנן ליתמי שאף אם נתן לה בעצמו יכול להיות שאמר לה בפירוש שאינו נותן רק דרך שאלה לקישוט או טענינן שמא לקחה האשה בעצמה שלא מרצון בעלה התכשיטי' לקישוטין וכמעט דברי אלה אך למותר לפמ"ש לעיל בשם ספר בית יעקב וכאשר קיימתי מדעת עצמי במשפט שהי' בין מ' יאקיל דקהלתינו ועולה עוד בזכרוני שגם החלק מיעוט מתכשיטין שהסכמתי אז לדעת הנבררים להחליט לאשה הנ"ל לא הי' רק מחמת שטענה האשה שחמי' מ' יאקיל הביא לה במסירה לידה כל התכשיטי' במתנה וכדי לחבב בעלה עליו ולאשר יקרה בעיניו מצד שלימותה ויקר ערך יחוס משפחתה נגדו ואף שהכחישה חמי' בזה הי' לי מקום לנטות לתווך דרך פשר:
והרי זה עתה מצאתי בספר נודע ביהודא מהדורא בתרא סי' ק' שנשאל מאח הגאון המפורסי' המנוח מ' צבי הירש אבד"ק גלוגא בנידון תכשיטין השייך לגופה שהי' דעת הגאון הנ"ל לפרש הנאמר בכתובה חוץ תכשיטין השייך לגופה שאין הכוונה בזה רק על תכשיטין שהכניסה לבעלה מבית אבי' שנזכר תחלה באותו כתובה והשיב הגאון הנ"ל דע"ז לא הי' צריכין לכתוב בכתובה אחרי שכבר נתבאר בכתובה שמלבד הנדן הכניסה לו תכשיטין מבית אבי' יעו"ש ומה שמפלפל עוד שם נעלם ממנו לפי שעה שו"ת צ"צ הנ"ל וגם לא נחית שיש חילוק פשוט בין מלבושים לתכשיטין כנ"ל ואף שצידד לזכות האלמנה לא החליט דעתו לא למעשה ולא להלכה אף שמיירי שם להדי' לענין תכשיטין שעשה וקנה לה הבעל אחר הנשואין וסיים לבסוף שנכון לפשר יעו"ש וא"כ בנידון שאלתכם מה"ת לא נימא דאף שכ' בכתובה חוץ מתכשיטין השייך לגופה אין הכוונה בו רק למה שנתן לה דרך מתנה קודם כתיבת התוספת כתובה או מה שנתן אח"כ דרך מתנה אשר עי"ז יקראו בשם שייכים לגופה ויועיל הכתוב בכתובה חוץ מתכשיטין לגלוי דעת שיהי' שלה אף לאחר מותו הן גם לי תכשיט מה מאשתי ראשונה ע"ה אשר אני כמוכרח להניח את אשתי הרבנית להתקשט בה אבל הגדתי לה בפירוש שאין לה זה מאתי רק דרך שאלה בעלמא ולמה לא נטעון כן עבור היתומים הידועים שאפשר שכן עשה אביהם ז"ל או שקיים מסברא דנפשי' שנתינה סתם לקישוטי' לא יעלה על לב מבין להחשיב למתנה ובפרט שלא קנאם ולא עשאם לשמה וכבר היו בידו ובפרט שבודאי קרובה דעת האב יותר לבניו ולבנותיו ג הקטנים:
ולפ"ד הנ"ל יש לפרש בפשיטות מ"ש בטוח"מ סי' צ"ז בזה"ל בד"א שאין מתנות לאשתו ובניו כסות בזמן שלא הי' להם בגדים שעשה להם הוא אבל אם היו להם בגדים שעשה להם הוא אין בע"ח גובה חובו מהם אפי' אם חדשים שלא לבשו מהם כיון שקנאן לשמן כו' עכ"ל כוונתו דאין אשה זוכה דרך קני' הבגדים אלא אם קנאן הבעל לשמן שנגמר הקני' לה בקניות הבעל לשמה ומטעם דשליחותה קא עביד או דגמיר ומקנה כמבואר מתוך הסוגי' ב"ק דף ק"ב אבל אם לא הי' תחילת הקני' לשמה אלא בעל קנאם לעצמו ואח"כ מסר לאשה שתלבוש מהם אין לה בהם קני' ומחזקינן שלא נתנן לה אלא דרך שאלה לצורכה לכסות ערומה:
עוד יש לומר בקיצור דברים שמה שהעיר הנודע ביהודא מדעתו לקושי' השואל שבשו"ת צ"צ ונחית בפלפולו לתרץ לפ"ד הש"ך בסי' ר"ט דבהקנאת דשלבל"ע מועיל תפיסה אף שלא ידע המוכר כשתפס וכשנודע לו הוא מוכר יעו"ש מלבד שבעצמו לא החזיק הנודע ביהודא דבריו בזה נלע"ד דמעיקרא דדינא פירכא כי יש חילוק גדול בין הנושאים דבמקנה דשלבל"ע עיקר הקני' הוא מצד מה שהקנה לה בפירוש הדשלבל"ע אמר דבר זה כשאקנה יהי' קנוי לך רק שיכול לחזור בו וכשקדם הלוקח ותפס תו ליתא בחזרה אבל לגבי תכשיטין המוזכרים בתוספת כתובה שאין מוזכר עליהם שם קני' גם אינו מסוים לא בכמות ולא באיכות רק שמגלה רצונו שהתכשיטין שיהיה שייכים לגופה ישארו לה גם אחר מותו מעתה לנו לדון במה יקראו שייכים לגופה והאיך יעלה על הדעת שיועיל תפיסה שלא מדעת הבעל שיהי' ע"י התפיסה נקראים שייכים לגופה ואף אם מסר לה הבעל בעצמו אם לא אמר שנותן לה במתנה אין ראי' שהקנה אותן לה. דברי הדו"ש הק' ברוך תאומים פרענקיל