אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק א השמטות › מחלק חושן משפט

שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל

השמטות · מחלק חושן משפט

מחלק יורה דעה

תשובה כא

נשאלתי ראובן ושמעון דרים בחצר א' לכ"א מהם שייך לחלוטין איזו בנינים ואין להם זע"ז שום זכות בחלק חבירו רק דריסת הרגל יש להם שוה בשוה דרך החצר והפירהויז. ונעשה ביניהם חילוק מחיות דהיינו שלראובן וב"כ בחלק נחלה שלו יש זכות שענק יי"ש ולשמעון וב"כ בחלק נחלה שלו יש זכות שענק יין. ונתרצו שאם יהי' השגחה על קיום פקודת המלכות נדון איסור שענק יי"ש וימנע ראובן מלעסוק בשענק יי"ש יהי' לו רשות לעסוק בשענק יין כמו שמעון ועתה נחרץ דת המלכות להשגיח על קיום הפקידה הנ"ל: ולשמעון עלתה לו זכות להשיג רשות שקורין ליצענס שיהי' בידו רשות למסוק בשענק יי"ש ורוצה שמעון לעסוק בשענק יי"ש גם יין ומוחה ראובן בידו על שענק יי"ש:

תשובה טרם אענה חפצי לידע על מה הוטבעו אדני התקשרות חילוק מחיות כי פשוט שדבר כזה אינו מתקיים ע"פ קנין דהוי קנין דברים [יעוין חו"מ סי' י"ב ס"ז וסי' ר"ג ס"א וסי' רמ"ה ס"א] וכן נראה מבואר מהא דאי' בחו"מ סי' רל"א סעיף כ"ח בהגהות רמ"א שכ' שם בזה"ל והא דבני אומנות יכולים לתקן ביניהם תקנות היינו כולם ביחד אבל ב' וג' מהם לא מהני עכ"ל. דלכאורה קשה מה"ת יהי' בכח ב' או ג' לעשות תקנה כוללת אלא וודאי דהכוונה דאף אם ב' וג' עשו תקנה בינם לבין עצמם אין ממש בתקנה זו ואינם צריכים לקיים אף א' נגד חבירו דאף שהמה מרצונם קיבלו ע"ע אותה תקנה הוי רק קנין דברים ואין מקום לתקנה כזו בחילוק מחיות או אומנות בגוונא שמבואר בסעיף הנ"ל שלא יעשה א' ביום שיעשה חבירו וכדומה רק אם הוא תקנה כוללת כל בני אומנות שנגמר ככח כל התקנות שהמה ככח הפקר ב"ד מעתה אם חילוק מחיות הנ"ל לא נעשה רק בין ראובן ושמעון אין מקום לקשר זה רק אם קיבלו ע"ע הדבר בשבועה שמחויבים לקיים מצד שבועתם או אם יש תקנה כוללת באותה העיר על כל בעלי מחיות שיהי' ביניהם חילוק מחיות:

ועתה נבאר בגוף השאלה הנה לכאורה נראה שהדין עם שמעון שבידו לזכות בשענק יי"ש אף שמצד התקנה הי' שייך לראובן מ"מ עכשיו שאין רשות ביד ראובן לעסוק בשענק יי"ש ממילא הוי כזה נהנה וזה לא חסר ולדעת רבינו אבי העזרי המבואר במרדכי פ"ב דב"ק כופין אף בתחילה גברא דלא עביד למיגר שיניח אחר להשתמש בחצירו שעומד פנוי ואף לדעת התוס' שחולקים ע"ז כמבואר במס' ב"ק דף כ' ע"ב ד"ה הא איתנייהו וסוברי' שלכתחילה יכול למנוע היינו דווקא בהשתמשות בחצירו דאינו בדין שנכוף אדם שישתמש אחר בשלו ולזה נוטים דברי הנ"י מ"ש בסוגיא זו בשם הרא"ה משא"כ הכא דשמעון לא יעסוק בשענק יי"ש רק בגבול של עצמו ומעולם לא הי' לראובן זכות השענק בחלקו של שמעון רק מצד התקנה הי' בידו למנוע את שמעון מהתעסקות השענק אבל עתה שאין ראובן יכול לעסוק בשענק יי"ש הוי לכאורה מדת סדום גמור כשימנע לשמעון ולפי המבואר במרדכי הנ"ל נראה דסברת התוס' שחולקים על הראבי' הוא מחמת כיון שאם הי' בעל החצר רוצה לאגורי הוי מרויח השתא נמי כי לא מוגיר לי' לא כייפינן לי' ומינה דבגוונא דהכא דאין ביד ראובן לארויחי בהאי מילתא בשום אופן נכון לכפותו אף לכתחילה כמו כל זה נהנה וזה לא חסר וטעם הנ"ל הביא הרמ"א בחו"מ סי' שס"ג ס"ו דלכך אין כופין לכתחילה כיון שבידו להנות ולהרויח אם הי' רוצה להשכיר משא"כ הכא. אף שמדברי התוס' במס' ב"ב דף י"ב ע"ב ד"ה כגון זה כו' במ"ש ועוד הא דכופין כו' אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכניס לדור כו' אלא מתקנת חכמים קאמר הכא דכופין כו' נראה דסוברים התוס' דהיכא דלא עביד למיגר ואף היכא שלא הי' יכול להנות (ובגוונא שגרשו המושל המבואר בסי' הנ"ל סעיף יו"ד בהג"ה) יכול למנוע בתחלה את חבירו שלא ידור בביתו ומצד תק"ח לבד אמרו בהאי דזבין ארעא אמצרי' לפלוג לי' אמצרי' דאי כדברי המרדכי הנ"ל ליכא דמיון כלל בין המונע חבירו מלדור בחצירו ובין האי דזבין ארעא דבחצירו הי' בידו להנות אם הי' רוצה להשכיר משא"כ הכא לשיטת רבא דאינו סובר סברת ר' יוסף דיכול לומר מעלינן לי' עלוי' כי נכסי דבי בר מריון מ"מ נכונים דברי הראשונים דבכה"ג שאין שמעון בא להשתמש בחלקו של ראובן רק בחלקו ליכא שום סברא שלא יהי' בגדר מדת סדום אם ימנענו ראובן ולא לו יהי' תועלת בזה ול"ד למה שפוסק הרא"ש כרב יוסף וכמבואר דעתו בחו"מ סי' קע"ד שיכול האח לטעון מעלינן לי' כו' דשאני התם כיון דיש לו זכות בגורל ויכול להיות שיפול שדה זו בחלקו אם נחליט שדה זו בלא גורל לאחיו הוי ככפי' לאדם שימכור דבר שהוא שלו לחבירו הצריך לזה משא"כ הכא דאין כופין לראובן למכור שום דבר ולא לעזוב מזכותו רק שלא ימנע משמעון עשיות דבר שאין לו חסרון ושמעון נהנה:

וגדולה מזו מצינו בכתובות דף ק"ג ומובא בש"ע חו"מ סי' שי"ח שכופין את שוכר הרחיים שיטחון לאחרים ויתן שכר הטחינה להמשכיר בעד שכירתו. אף שלפי התנאי בשעת השכירות לא נתחייב כן מטעם שכופין על מדת סדום וכדאי' שם בגמ' כגון זו כופין על מדת סדום וכתב במהרי"ק שורש קי"ב בזה"ל וגם יש לדקדק מדקאמר תלמודא כגון זו כו' שיש ללמוד ממנו אפי' דבר שאינו דומה לגמרי רק שיהא דומה קצת כמו שכתב מהס"מ והביאו המרדכי בפרק הגוזל בתרא גבי כגון זו שותף חולק שלא מדעת עכ"ל:

אמנם אם יש תקנה קבוע על חלוקי מחיות אפשר שיש מקום לראובן לטעון עם שמעון כיון דאתה מחזיק בזכות שענק יי"ש תן לי הזכות כל השענק מיין ול"ד למה דמצינו בפוסקים ומבואר בלבוש או"ח סי' קל"ב וביותר בשו"ת כנסת יחזקאל סי' מ"ד שכתב בזה"ל מסכימים כל הפוסקים אף דא' יכול להתפלל והשני אינו יכול לענין קדיש לא הפסיד זה שיתפלל כי יאמר מזלא דידי שאני יכול להתפלל ולא אתה ואין נ"מ אם אינו יכול להתפלל או שאין מניחיו לו להתפלל מפני תקנות הקהלה כו' יעו"ש דשאני התם דמי שאינן יכול להתפלל אין לו שום זכות בתפלה שיהי' לו תביעה על התמורה. משא"כ כאן דמה שאינו יכול לעסוק בשענק אינו מחמת גריעותא בעצמותו או מצד תקנה א"י להשתדל בשענק יי"ש רק מחמת פקודת המלכות על השענקרס מב"י ועל כל המסתופפים בצלו גם זכות שמעון בזה אינו רק ע"פ תחבולת השתדלות השיג הרשיון והרי הוא כמציל דבר של שותפות ואם יטעון שמעון שטוב יותר השענק יי"ש מיין הדבר תלוי לפי ראות עיני הדיינים ועכ"פ יכול ראובן לומר כיון שיש תיקון על חלוקי מחיות אם לא הי' המניעה מחמת חק המלכות הי' גורל בינינו מי יעסוק בשענק יי"ש ומי בשענק יין גם עפה נפיל גורל אולי יפול לחלקי כל זכות השענק יין וכ"ז אם אין ביניהם התקשרות בשבועה א"כ אף שנתרצו כבר שיהי' לשמעון שענק היין ולראובן שענק היי"ש היו יכולים לבטל כאשר בררתי כבר שכל הקנינים בזה הוי קנין דברים ואין בזה רק מצד תקנה הכוללת שיהי' חלוקי מחיות אשר מיתלי תלוי בוודאי לפי ראות עיני הב"ד או ע"פ גורל:

ואין לדחות דברי מהא דאי' בפ' ו' דדמאי משנה ח' שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו או שנשתתפו יכול הוא לומר טול אתה חטים שבמקו' פלוני ואני חטי' שבמקו' פלוני ומפ' בפי' המשניות להרמב"ם שכיון שהם מין א' שאין ביניהם שום חילוק אלא מקומותיהם רשות לא' מן השותפים לומר לחבירו אחרי שאין לך היזק תן לי מהיין הקרוב לי וקח לך הקרוב לך וזה היא מדין שכופין על מדת סדום ואי' שם בסיפא דמתני' אבל לא יאמר טול אתה חטים ואני שעורים פול אתה יין ואני אטול שמן ולפי' הרמב"ם הנ"ל צ"ל דמיירי ג"כ בגוונא כנ"ל שהשעורים קרובים למקומו ואף שרוצה ליתן לשותפו או לאחיו תמורתן היפה מהן דהיינו חטים ושהמה קרובי' לשותפו או לאחיו וע"כ היינו כיון שאינו מאותו מין לא שייך כפי' מצד זה נהנה דיכול לומר איני רוצה למכור את שלי ולהחליף אף ביפה ממנו כמו כן נימא שיאמר שמעון אף שזכות כל שענק יי"ש טוב כמו שענק יין אינו מחויב להניח לך זכות השענק יין והריני בזכותי להחזיק בזכות שענק יין בגבולי כאלו היית נשאר בזכותך בשענק יי"ש ועתה שנמנע מאתך שענק יי"ש אני זוכה בה מדין זה נהנה וזה לא חסר שכופין כו' דז"א דשאני הכי שמצד הדין יש לכ"א מהשותפים חלק בכל מין לכך אין לכופו ליטול מין אחר כמו שאין לכוף שום אדם שיתן דבר שהוא שלו לחבירו במחיר היפה ממנו וכמבואר בהל' גזילה סי' שנ"ט בסמ"ע ס"ק ח' משא"כ הכא כיון שיש תיקון על חלוקי מחיות ממילא אין זכות לא' מהם רק לעסוק בדבר א' אבל לא בשניהם ונכון שהב"ד יעשו החילוק מחיות באופן שיהי' לכ"א זכות שענק:

אבל מעיקרא דדינא פירכא דנ"ל פשוט שאם ראובן אינו רוצה לעסוק כלל בשענק יין ולהניח כל אותו השענק לשמעון כאשר הי' כבר יכול למחות לו מלעסוק בשענק יי"ש דזה כלל פשוט דדין זה נהנה כו' לא שייך רק היכא שלא יהי' שום תועלת להמעכב אם יהי' כרצונו והוי מדת סדום גמור שמונע טובה מחבירו בדבר שאין לו שום הנאה אבל היכא שיגרום לו טי"ז הנאה מצד אחר אין מניעתו מחמת מדת אכזריות רק לטובתו מתכוון ולכך עלה בדעת אביי במס' ב"ב דף י"ב דאין לכוף בתרתי אחד נגרא דמצי אמר בעינא דאפיס אריסי שעי"ז שיהי' שדות אחיו מפוזרים אחת הנה ואחת הנה ושדהו באמצע תהי' שדהו משומרת מרבוי אריסיו שיחזיק אחיו ואף שנדחה דברי אביי היינו מטעמא דגמ' אפושי לאו מילתא היא מעתה בגוונא דידן שע"י השענק יי"ש שיהא לשכינו בחצירו יתרבו הנכנסין ויוצאין דרך גבולו מה שאינו יכול למחות ובמניעת השענק יי"ש פרק מעצמו עול זה שהוא קפידא גדולה כאשר מבואר מדברי הש"ע חו"מ סי' קנ"ו א"כ למה נכוף אותו אחרי שאינו ממדת סדום רק להנאתו שישתכר עי"ז מיעוט דריסת נכנסים ויוצאים והיכא שי"ל קפידא לא שייך דין כפיי' ויעוין במ"ש בש"ע חו"מ סי' שי"א ולפי מה שהחליט בפירושו במג"א סי' קל"ב ס"ק ב' יעו"ש ק"ו בנ"ד גם אף לפי חקי המלכות לא שמענו שיהי' נמנע להשכיר לחלוטין ביתו לשענק לנכרי א"כ כשרוצה ראובן להחזיק בזכות שענק יי"ש אף שאינו יכול לעשות בזה בעצמו מ"מ יכול להשכיר אותו זכות לנכרי ובכה"ג שאינו יכול להשכיר לישראל אין איסור ההשכרה לנכרי כמבואר בחו"מ סי' קע"ה סעיף מ"א וכשיזכה מעון בזכות השענק יי"ש יפסיד ראובן כל זכותו הוי זה נהנה וזה חסר וממילא אף כששמעון ירצה ליתן לו כמו שהי' יכול ליקח מנכרי אף בכה"ג אסור לו להכניס נכרי מ"מ כיון שאין שמעון בא לזכות בזה רק בדרך שכירות מראובן יכול להעלות בדמים לפי רצונו או שלא להשכיר דאין כופין לאדם למכור או להשכיר מה שיש לו אף ברבוי מותר:

גם לפי המבואר בחו"מ סימן קנ"ד סעיף ט"ז דנקטינן כדעת גדולי הפוסקים דיכולין למנוע פתיחת חלון לרשות חבירו למקום שאין מזיקו עכשיו אף דהוי זה נהנה וזה לא חסר משום דילמא היום או למחר ירצה לבנות ויצטרך למיקם בדינא ודיינא ואף שרוצה ליתן לו כתב הודאה בכך אין שומעין לו גם הכא לא שייך דין זה נהנה כו' דגזירה עבידא דבטלה ויצטרך אח"כ למיקם בדין עם שמעון ולדעתי גם הרא"ש מודה במקום שנטולה מן יהודים ממשלת דיינים וכאשר ישתרש שמעון במכירת יי"ש לא במהרה ינתק ובשו"ת הריב"ש סימן סע"א אחרי שמחליט דאף לחלון שאין בו היזק ראי' יש דין חזקה וצריכין למחות סוף כל שלש ומסיים דלכך יכול לעכב עשיות החלון שאין לו היזק דמצי אמר אינו רוצה להטריח א"ע למחות בסוף כל שלש ולאו מדת סדום הוא יעו"ש הרי היכא שיש טירחא מה יוצא מכלל גדר לא חסר מכ"ש בכה"ג מטעמים הנ"ל ואף אם הי' פנאי בפירוש ביניהם שמעת שיהי' נאסר לראובן שענק יי"ש ופסק ביניהם חילוק המחיות אין לומר דהוי כאלו אמר ראובן אי אפשי בתקנה שנתקנה לטובתי ואחרי שגם שמעון הסכים עמו לדיעה זו ממילא מיד שיצא הדת לחזק פקידה הקדומה ונמנע ראובן מלעסוק בשענק יי"ש נתבטל ביניהם תיקון חילוק המחיות והי' כלא הי' ויכול כ"א לעשות בחלקו כאדם העושה בשלו במקום שאין תקנה וא"י לחזור עוד דהוי כחוזר אחרי המחילה (יעוין שו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' ק' וסי' קי"ח) דז"א דאכתי ליכא למשמע מזה דראובן מחל על התקנה רק דעתו הי' שכל זמן שהפקידה יהי' קיימת ולא יהי' יכולת בידו לעסוק בשענק יי"ש דכאן לא יהי' מקום להתקנה יהי' לו זכות בשענק יין כמו שמעון ואם יוחזר לו שענק יי"ש ישוב לכפי מה שהוא נכון מצד תקנות חילוק מחיות. ממילא כ"כ יכול לומר אף בעוד הפקידה קיימת אני חוזר להתקנה והריני כאלו יש לי זכות השענק יי"ש ואיני רוצה לעסוק בשענקן יין ומוחה אני בשמעון שלא יעסוק בשענק יי"ש:

ולסברתי הנ"ל דהיכא שיש בשותפות דבר שאינו יכול להחזיק רק א' מהשותפי' שמחויב להניח לשותפו תמורת זה דבר אחר מהשותפות. אפשר למצוא איזה סמך מהא דאי' ברמב"ם בפ"ח מהלכות גזילה דין ב' הגוזל את אביו ונשבע לו ומת האב כו' ואם הגזילה קיימת חייב להוציא הגזילה עצמה מת"י לפיכך נותן את הגזילה ואת החומש לאחיו ועושה עמהן חשבון עכ"ל ומפרש במ"מ וכ"מ שהוא נוטל או מחזיק מנכסי אביו כשיעור הגזילה שנתן לאחיו ואינו מפסיד כלום מחלק ירושתו הרי אף שמצד הדין כיון שנתחייב בהשבה ולמסור לאחיו דבר הגזול ואין לו בו זכות מ"מ יכול לומר לאחיו כיון שאתה מחזיק בזה הרי זה לחלקך ונגד זה מגיע לי חלק כזה משארי הנכסים. הן אמת שהטור בחו"מ סי' שס"ז חולק על הרמב"ם הנ"ל. וכן מבואר בש"ע סי' הנ"ל ברמ"א וי"א דאינו נוטל כלום נגד הגזילה אמנם י"ל דסבר' הטור התם כיון דמחויב בהשבה אם יקח נגד זה חלק בשארי נכסים אין כאן כלל שם השבה כיון שתובע ביד חזקה חלק אחר כזה ול"ד ללוה מאחרים וב"ח באים ונפרעים דשם הגזלן בעצמו אינו לוקח מאומה לידו ואינו פורע בעצמו כן סברת הטור וכן מבואר מדברי היש"ש ב"ק פ"ט סי' נ"ט בהשיגו על הרמב"ם הנ"ל כתב בזה"ל גם תימה מאחר דבעי למיעבד השבה מעליא כו' איך ינכה את חלקו בנכסי' א"כ ליכא השבה כלל כו' ואמר שכן השיג הטור וכו' עכ"ל והרמב"ם לשיטתו דסובר דהיכא דאין הגזילה בעין אין צריך למסור כלל משלו לאחיו רק עושה מיד חשבון הרי דעיקר החיוב כשהגזילה בעין להוציא מת"י גוף דבר הגזול ומקיים בזה והשיב את הגזילה ומצאתי שהעיר קצת בזה התי"ט לכך אף שנוטל נגד זה חלק בנכסי אביו לא נתעקר מצות השבה שעשה בגוף הגזילה והיש"ש לשיטתו שחולק על הרמב"ם גם בדין זה וסובר דאין חילוק בין גזילה קיימת לאינו קיימת דלעולם צריך להוציא מת"י וליתן לאחיו כשיעור דבר הגזול ולדעתו מצות השבה יש בדבר הגזול כשהוא בעין או בדמים כשאינו בעין וז"ל היש"ש שם ותמה אני ממה לקח לחלק בין גזילה קיימת לאינה קיימת כו' ועוד וכי קרא והשיב את הגזילה וגו' דבעינן למיעבד השבה מעליא איירי דווקא בגזילה קיימת דלא חילק בקרא לענין השבה עכ"ל אבל באמת יש לי אריכות דברים בזה ומדברי הרמב"ם בריש הל' גזילה מבואר דהעשה דוהשיב אינו כ"א על הגזילה בעין וכשאינה בעין חייבי' בתשלומין אבל לא מקיים העשה וכן מבואר מחדושי הריטב"א למס' מכות דף ט"ז בד"ה כיון דמחייב בתשלומין כו' בשם מהר"מ הלוי ולא כן דעת התוס' בסוגי' הנ"ל:

ידעתי כי לפי סגנון דברי אלה יש לדחות ראיותי מדברי הרמב"ם הנ"ל אמנם בחידושי פ"י למס' ב"ק דף ק"ח בד"ה במשנה בפרש"י בד"ה ואח"כ מת כו' כתב בזה"ל דבגוזל אביו ונשבע הפקיעה תורה ירושת החפץ הגזול מזה הגזלן כו' ולענין זה אמרינן דחזינן לדידי' כמאן דליתי' יורש אביו ושארי יורשי אביו יורשים אותו כו' ובד"ה הרי שגזל הגר כו' מפלפל בדברי הרמב"ם וכתב ג"כ סברא הנ"ל הרי מבורר דאה שנפקע זכות ירושת הגזלן מדבר הזה שגזל ומחזיר לאחיו מ"מ נוטל הגזלן נגד זה בשארי נכסים לדעת הרמב"ם וק"ו לנדון שלפנינו שמה שאין אל יכול לזכות בשענק יי"ש אינו רק מצד חק המלכות ומה שמעון הוי כמציל לשותפות ובגוונא כזה א"צ לראי' כלל. רק דרך אגב פלפלתו איך יהי' לדינא באם יש בשותפות או בירושה דבר שאין בו מצד הדין כח זכות רק לא' מהם אם השני נוטל כנגדו:

גם יש לכאורה ראי' דיכול היורש או לתבוע תמורת זה משארי נכסים מהא דאי' בפ"ו דדמאי גר ונכרי שירשו את אביהם נכרי גר יכול לומר טול אתה ע"ג ואני מעות טול אתה יי"נ ואני פירות אם משבאו לרשות הגר אסור ומוכיח מזה רבא (במס' קדושין דף י"ז) דירושת הגר מדרבנן דאל"כ כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חליפי ע"ג הוא דקא שקיל יעו"ש ומקשה בתוס' דילמא משום ברירה יעו"ש ובמס' ע"ז דף ס"ד ד"ה תניא נמי הכי כתבו דמש"ה בפ"ק דקדושין אחרי שהוכיח ירושת הגר דרבנן מהאי דגר ונכרי הוצרך להביא תנ"ה שלא תדחי ראייתו אצל טעם ברירה. הרי דמחליטים התוס' דאי אמרי' ברירה אף דירושת הגר דאורייתא הי' יכול הגר לומר לנכרי טול אתה כו' ולא אמרינן ניהו דטעם ברירה מועיל שלא יהי' חליפי ע"ג מ"מ אמאי יטול הגר ממנו כפי שיעור שוי' של הע"ג שלוקח העכו"ם נימא כיון שאין הגר יכול לזכות חלק ירושה בע"ג הוי כגוזל את הנכרי כשלוקח תמורת זה ממון ירושה. אלא ודאי כיון שעכ"פ הנכרי נוטל ירושה דלדידי' הוי ע"ג ממון מגיע להגר ג"כ בממון שיעור כזה לחלק ירושתו וביותר נצבה אלימה ראייתו לפי מה שמסביר בס' לחם סתרים דאף דממשנה הקודמת גבי חבר וע"ה שירשו אביהם ע"ה דקתני לא יאמר טול אתה חטים ואני שעורים נראה דהתנא סובר דלא אמרי' ברירה מ"מ היינו יכולין לומר דגבי גר ונכרי הטעם משום ברירה כיון דלעכו"ם חזי ע"ג ולגר לא חזי ע"ג הוי מבורר יותר דהממון שייך להגר ולכך הוצרך הגמ' להוכיח דאין הטעם גבי גר משום ברירה דא"כ גם בנשתתפו יהי' שייך לישראל המעות או המטלטלין ולעכו"ם הע"ג. הרי עכ"פ מוכח דיכול שותף נתבוע חלקו מדבר המותר לו נגד מה שנוטל שותפו מדבר שאסור על הראשון.

ואגב. אבאר מה שלדעתו יש בדרך פלפול לתרץ סתירת דברי התוס' שבמס' קדושין מדחו דל"ל דהטעם משום ברירה דא"כ אף משבאו לרשות הגר יהי' מותר ובמס' ע"ז כתבו כנ"ל דלכך הוצרך בגמ' לתנ"ה מסיפא דנשתתפו דהי' יכולין לדחות דהטעם משום ברירה ואקדים לתרץ קושי' התוס' שמובא בקדושין בגליון תוס' חדשים ד"ה אלא מדרבנן דאכתי קשה דהוי חליפי ע"ג ומה שתירצו שם דהם אמרו והם אמרו צ"ב דלא מצינו בכה"ג סברת דהם אמרו כו' כיון דהוי כתרתי דסתרי בחדא מילתא. ונ"ל דבשו"ת הרשב"א סי' קע"ח על מה שנראה שעלה בדעת השואל להסתפק בישראל שלוקח בפסח חמץ מנכרי ועבר עליו הפסח לא הוי כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח או דילמא כיון דהיה אסור לישראל בהנאה לא הי' יכול לזכות בו כלל ולא נקרא חמץ השיב הרשב"א בזה"ל ואם נפשך לומר כו' כיון שאסרתה תורה בהנאה א"א לו לזכות בו לכתחילה ואין אני קורא בה חמץ של ישראל לא היא דכל שרוצה לזכות בו אע"פ שהוא אסור בהנאה זכה בו לאסור בהנאה לעולם ולעבור בו כחמצו וכענין שאמרו בע"ז דף מ"ב שאע"פ שאסורה בהנאה וא"א לו לזכות בה מ"מ כל שדעתו לזכות בה ע"ג דישראל קרי בי' עד שיבטלו עכו"ם עד שלא הגבי' ישראל לזכות בה עכ"ל. הרי מבואר מדברי הרשב"א דבע"ג ליכא לישראל דין זכי' רק שיהי' נאסר בהנאה אחרי שדעתו הי' לזכות אף שמ"מ לא זכה בו וכעין סברא כזו למדין אנו מדברי הר"ן במס' ע"ז ריש פ' השוכר את הפועל ויעוין במל"מ פ"ז מהל' עכו"ם הלכה ט' (כ"ז אישתמיט מהרב בעל פנים מאירות כנראה מפלפולו בספרו שו"ת ר"א סי' ל"ד) מעתה לפ"ז היכא שמת עכו"ם והניח ע"ג אין הירושה הבאה מאלי' מזכה לבנו הגר בהע"ג שמניח וכעין זה כ' בנב"י חלק או"ח סי' כ' לענין חמץ בפסח שאין בו דין ירושה דאין שם זכי' לגר וישראל בע"ג רק לחומרא כשדעתו לזכות וביותר נ"ל דהכא אף כשדעתו הי' לזכות לית לן בזה כי במה זכה כיון שלא בא לרשותו ומדין ירושה ליכא זכי' דאיך יזכהו התורה דבר שאין לו דין ממון והיא לא עשה שום דבר שיהי' בו שם קנין לזכות דבר שלא בא לידו (וכ"נ מדברי התוס' במס' ב"מ דף צ"ו ע"ב ד"ה אמר רבא כו') ובפרט היכא שמחשבתו טהורה ולא עלה כלל בדעתו לזכות בע"ג א"כ לפ"ז קשה מאי מקשה הגמרא דאי ירושת הגר דאורי' הוי חליפי ע"ג מה בכך דירושתו מדאורייתא הא בע"ג לית לי' דין ירושה ואם נאמר כיון שכן אין לו תביעה ליקח נגד זה ממעות או מטלטלין הוי א"ש קושי' הגמ' דמקשה ממ"נ אי יש דין זכי' באיסורי הנאה וכדעת הפוסקים החולקי' על הרשב"א הנ"ל (מתבאר דעתם מחידושי הריטב"א למס' סוכה בסוגי' דשל ערלה ותרומה טמאה גם מדברי הר"ן בפ"ג דע"ז מ"ש על המשנה המוצא כלים כו') א"כ הוי חליפי ע"ג ואי כדעת הרשב"א דליכא דין זכי' אמאי נוטל המעות הא הוי כגוזל את הנכרי א"ו דירושת הגר דרבנן שהתירו לו מטעם שלא יחזור לסורו ליקח מנכרי אף שאין מגיע לו ע"פ דין ותו לא קשה דעכ"פ הוי חליפי פ"ג י"ל כדעת הרשב"א הנ"ל דאין זכי' בע"ג ולא הי' להגר מעולם אה מדרבנן שום זכות בהע"ג:

אבל לאשר לדעתי נראה כאשר כתבתי כבר דאף אם אין להגר זכי' בהע"ג יכול ליקח נגד זה חלק משאר רכוש המוריש נ"ל לתרץ באופן אחר קושי' התו"ס הנ"ל ובסגנון הנ"ל דהנה בהר"ן שציינתי לעיל בפ"ג דע"ג מקשה ג"כ קושיות הרשב"א הנ"ל על הגמ' דילמא מגבה לה והדר מבטל נה דהא אין בע"ג דין זכי' ומתרץ כיון שיכול לחזור להתירו ע"י ביטול נכרי קודם שבא ליד ישראל מיקרי דין ממון ויעו"ש ובאמת קשה להבין הסברא דאיך יהי' דין זכי' לישראל מחמת שמועיל ביטול הא עי"ז שזוכה בו הישראל לא יועיל עוד ביטול ונראה שלכך מיאן הרשב"א בתירוץ הר"ן עכ"פ פשוט הדבר בע"ז שמועיל ביטול אף אחר שבא ליד ישראל שפיר יש דין זכי' לישראל בו אף קודם הביטול דהוי דין ממון דיכולין עוד לבטלו.

ועתה נחזי אנן לסברת הגהות אשר"י בפ' ר' ישמעאל רשב"ם בשם רש"י דמועיל מדאורי' ביטול לע"ג של ישראל שלא עבדוהו רק בא לידו מנכרי [יעוין מ"ש בזה באריכות בס' פ"י בפ' לולב הגזול בסוגיא דאשירה דמשה] שפיר יש לישראל מדאורי' דין זכי' בע"ג של עכו"ם כיון שיש לה תקנה בביטול ע"י עכו"ם. וממילא יש לו מדאורי' זכות ירושה בע"ג כזו. א"כ מוכיח הגמ' שפיר דירושת הגר מדרבנן דאי מדאורי' א"כ הוי חליפי ע"ג וא"ל כנ"ל דאין דין זכות ירושה בע"ג ז"א דהא מדאורי' הוי שפיר דין זכי' בע"ג כזו שיכולין לבטלה ע"י נכרי וממילא בא מאלי' זכות הירושה מדאורי' להגר בע"ג שנשאר מאביו ומה שנוטל עבורה מעות קודם שנתבטלה הוי חליפי ע"ג א"ו דירושת הגר מדרבנן ותו לא הוי חליפי ע"ג. דהא מדרבנן אף ע"ג כזו אינה מתבטלת מיד כשזכה בה ישראל א"כ לכך לית לי' דין זכות ירושה בגווה ולא הוי חליפי ע"ג ומדאורי' אף שיש בהם דין זכי' לא זכה בה הגר כלל כיון דמדאורי' אינו יורש כלל וממ"נ לא הוי חליפי ע"ג:

מעתה אפשר לתרץ גם סתירת דברי התוס' הנ"ל דמה שדחו התוס' בקידושין דליכא למימר דהטעם משום ברירה א"כ אף כשבא לרשות הגר יהי' מותר מה"ט יש לכאורה לסתור לפי דעת הט"ז ביו"ד סי' קמ"ו ס"ק ג' ע"ג אף שאינה של ישראל שזוכה בה הישראל בדין קני' מעכו"ם מועיל לה ביטול מעכו"ם כ"ז שלא בא לרשות ישראל וכפשטות דברי הגמ' בע"ז דף ס"ד ישראל שמצא ע"ג בשוק עד שלא באתה לידו אומר לעכו"ם ומבטלה. ומשבאתה לידו אינו אומר לנכרי ומבטלה דנראה דקפידא יש בביאתה לרשות ישראל ולא הזכי' לבד ומינה למ"ד דישראל יכול לבטל ע"ג של עכו"ם לולא הגזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה כמבואר מדברי התוס' במס' ע"ז דף ס"ד ע"ב בד"ה מסתברא דפלח וכו' ולפי סברת התוס' בדף הנ"ל ע"א ד"ה זבינו כל מאי דאית לכו כו' ולפי הנראה מפי' הלחם סתרים אף למ"ד דמכירה לא הוי ביטול מ"מ מאיש שאינו עובד ע"ז ומוכרה בשביל כך לאשר הע"ג מאוס אצלו כאזרח כגר הוי הביטול מהם כשמוכר הע"ג. ומעתה מצות ביעור ע"ג דכל מה שאתה מהווה ממנה כאותה אינו מדאורי' רק בע"ג שעבדה ישראל או אף בע"ג של עכו"ם כשבאה לרשות ישראל אבל אם לא עבדה ועדיין לא בא לרשותו רק שזכה בה מנכרי יכול לבטלה במכירה לנכרי טרם שבאה לרשותו א"כ לכאורה הי' אפשר לומר דתנא דמתני' גר ונכרי וכו' סובר דמדאורי' לא אמרינן ברירה רק בדרבנן לכך קודם שבא לרשות ישראל דיכול לבטל מדאורי' הע"ג שיורש מאביו ומכירה הוי ביטול א"כ ליכא עוד איסור דאורי'. דבמה שאומר הגר טול אתה ע"ג ואני מעות נתבטל חלקו שבע"ג. רק בדרבנן אינו מועיל הביטול של ישראל משום גזירה דילמא מגבה לה ובדרבנן אמרינן ברירה אבל כשבא לרשות הגר שב לאיסור דאורי' דתו לא מהני הביטול אף מדאורי' ולא שייך עוד להתיר ע"פ ברירה דבדאורייתא לא אמרינן ברירה ומרא דשמעתא בקדושין הוא רבא דאמר גר אינו יורש אביו מד"ת דתנן גר ונכרי וכו' ורבא בעצמו הוא שאומר הטעם דלכך אין ישראל מבטל ע"ג דילמא מגבה לה והדר מבטל לה כמפורש במס' ע"ז דף מ"ב וקשה דלשיטתי' ליכא הוכחה ממתני' גר ונכרי דילמא מטעם ברירה וכנ"ל אמנם י"ל דרבא לשיטתי' הוכיח שפיר ממתני' דגר ונכרי כו' דגר אינו יורש מדאוריי' דא"ל מטעם ברירה א"כ אף כשבא לרשותו נמי וא"ל כנ"ל דיש חילוק בין דאוריי' לדרבנן ז"א דהא עקרו מדאורי' ויש ע"ג שמדאוריי' אינו מועיל ביטול כשבא לרשותו או כשעובדה ומבואר במס' עירובין דף ל"ז אמר רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה ואי' בתוס' ד"ה מאן האי תנא הא דלא אמר ר' יוסי היא דאגודה של ירק הוי מדרבנן משום דסובר כיון דעיקר מעשר מה"ת חשיב לי' כדאוריי' יעו"ש וכן מסיק להלכה היש"ש בדיני ברירה אמנם מדברי הרמב"ם בפ"י מה"ל מעשר הלכה ח' ובפ"ז מה"ל מעשר הל' א' ובפ"ד מה"ל מ"ש הלכה ט"ו מבואר דסובר דאף בדבר שעיקרו מדאוריי' כיון דאין אנו באין לדון כעת רק איסור דרבנן אמרי' בי' ברירה מעתה לשיטת רבא דמוכיח ממתני' דגר ונכרי כו' כתבו התוס' שפיר דא"ל דהטעם משום ברירה דא"כ אף משבאו לרשות הגר נמי דלדידי' ליכא חילוק בין דאוריי' לדרבנן היכא שעיקרו מדאורי' אבל הגמ' רוצה לחזק הראי' אף כשנימא דכל דרבנן אף שעקרו מדאורי' אמרי' בי' ברירה דלפ"ז נסתר ראיות רבא וכאשר פוסק הרמב"ם הנ"ל שבודאי הי' לו ראי' דהילכתא דלא כרבא לכך הוצרך הגמ' לומר תנ"ה במד"א כשירשו אבל נשתתפו כו' ושפיר כתבו התוס' במס' ע"ז דלכך אמרו בגמ' תנ"ה דברישא גר ונכרי כו' י"ל דהטעם משום ברירה לכך מייתי הגמ' ראי' מהברייתא בד"א כו' אבל כשנשתתפו אסור דהכוונה דאף בלא בא לרשות הגר אסור ואי הי' ההיתר מטעם ברירה בדרבנן גם בנשתתפו הי' מותר בכה"ג שלא בא לרשות הגר:

וא"ל על דברי הנ"ל דאיך א"ל דהטעם משום ברירה בדרבנן כיון שנתבטל הע"ג. אכתי אמאי מותר לומר טול אתה יי"נ ואני פירות ולזה י"ל דמיי"נ בלא"ה ל"ק דכיון שאין ליי"נ שום תיקון לא הו"ל דין ממון ולא יש להגר שום זכות ירושה בהיי"נ ולכך לא הוכיח רבא רק מע"ג דזכות ירושה פושט גם בע"ג שמועיל בה ביטול קודם שבא לרשות הגר כנ"ל.

הן אמת שמדברי הט"ז נראה שסובר דדעת הסמ"ג דמדאורי' מועיל ביטול לע"ג של עכו"ם אף היכא שזכה בה ישראל ובא לידו ואין איסור ביטולו רק אטו ע"ג שעבדוהו ישראל והיינו כדעת הג"א הנ"ל א"כ מסותרים דברי הנ"ל דאף משבא לרשותו של הגר מועיל הביטול מדאורי' ומינה למ"ד דביטול אף מישראל מועיל לע"ג של עכו"ם מועיל ביטולו מדאורי' גם לאחר שבא לידו אבל ז"א דלמ"ד דביטול של ישראל מועיל ע"כ צריך לומר דאחר שבא הע"ג של עכו"ם ליד ישראל אינו מועיל הביטול דאל"כ אמאי הוצרכה התורה לבער ע"ג של עכו"ם הא בביטול בעלמא סגי ובעצמו יכול לבטלה אלא ודאי דאינו מועיל בטולו של ישראל אחר שבאה לידו [יעוין ע"ז דף נ"ב דשמואל רמי כתיב לא תחמוד וגו'] ולפי הנראה מלשון הרמב"ם בפ"ח מהל' ע"ז דין ח' ט' שלא הותנה כלל בע"ג של עכו"ם אם זכה בה ישראל או לא רק אם לא באה ליד ישראל מועיל הביטול וכשבאה ליד ישראל אינו מועיל הביטול ולא ביאר דז"א רק מדרבנן כאשר ביאר הסמ"ג נראה דסובר דכך גזה"כ מיד שבא ע"ג של עכו"ם ליד ישראל הוי ע"ג של ישראל ואינו מועיל עוד הביטול של הנכרי וא"ל דברי רבא דילמא מגבה לה והדר מבטל לה והוי לה ע"ג של ישראל דאף דאין באיסורי הנאה דין זכי' מ"מ אם בא ליד ישראל אין לה ביטול. אבל כל זמן שלא באה ליד ישראל הי' מועיל הביטול אף לאחר שכבשו ישראל את עיר שהעכו"ם בתוכה וכל מה שבתוכה הי' שייך להם שקנו מדין כיבוש מלחמה כמבואר מהא דאיתא בע"ז דף מ"ד דרב הונא רמי כתיב [ד"ה א' י"ד] ויאמר דוד וישרפם באש וכתיב וישאם שמואל ב' י"ב] לא קשיא כאן קודם שבא איתי הגיתי כאן לאחר שבא איתי הגיתי דכתיב [שמואל ב' י"ב] ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלו ככר זהב וגו' ומי שרי אסורי הנאה נינהו אמר ר"נ איתי הגיתי בא וביטלו ע"כ הרי אף לאחרי שכבשו והי' למלך דוד דין זכי' בביזה מצד הכיבוש ואוצרות המלכים למלך לבד כדאי' בסנהדרין דף כ' וברמב"ם פ"ד מהל' מלכים דין ט' ושאר הביזה נותנים לפניו ונוטל מחצה בראש. מ"מ הי' מועיל הביטול של הנכרי מעתה מקום יש לסברתי הנ"ל דבע"ג של נכרי שנופל בירושה הבאה מאלי' יש חילוק גם מדאורי' לענין הביטול בין קודם שבא ליד הגר לרשותו ובין אם בא לרשותו גם הב"ח ביו"ד סי' מפרש דברי הגמ' בע"ז דף מ"ד משבאת ליד ישראל כו' דר"ל אף שלא זכה בה הישראל ומקיים בזה נוסחא הישנה שבטור משבאת ליד ישראל אף שלא זכה בה רק הוא סובר דז"א אלא מדרבנן וכדאי' בסמ"ג שגזרו בבא ליד ישראל אף שלא זכה בה שלא יועיל הביטול אטו אליל של ישראל עצמו אבל לא משמע הכי פשטות לשון הרמב"ם הנ"ל דנראה דסובר דמדאורי' אינו מועיל הביטול בבא ליד ישראל מדכתב בדין ח' שנאמר פסילי אלהיהן תשרפון באש כשבאו לידינו והן נוהגת בהם אלהות ובדין ט' דייק בלשונו וכ' ע"ז של ישראל אינה בטילה כו' וכן ע"ג של עכו"ם שבאת ליד ישראל ואח"כ בטלה העכו"ם אין ביטולה מועיל כלום ואי כסברת הב"ח דז"א רק מדרבנן האיך שייך לומר דאין מועיל כלום הא הועיל להפקיע איסור דאורי' ואף שיטת הפוסקים שמפרשים דברי הברייתא שבאת ליד ישראל היינו שזכה בה יתכן לפי לשון הברייתא ישראל שמצא ע"ג כו' דסתם מציאה קונה בהגבהה אבל ברמב"ם לא הוזכר כלל ישראל שמצא ע"ג רק ע"ג של עכו"ם שבאת ליד ישראל הרי נראה בעליל שדעתו שעיקר החילוק הוא לענין הביטול בין הגעתה ליד ישראל או לא ולא בענין זכי' וכפי' הב"ח שמפרש דהברייתא מיירי אף במציאה שאין בה זכי' לישראל בהגבהה רק שלדעת הב"ח ז"א רק מדרבנן ולדעת הרמב"ם זה דין דאורייתא:

תמצית מדברי הנ"ל בהרכיבם עם הדברים הראשונים. דלכאורה קשה מנ"ל לרבא דגר אינו יורש מדאוריי'. דילמא יורש ועכ"ז לא הוי חליפי ע"ג דבירושה דממילא לא מיגרעא מידי דליכא דין זכי' באיסורי הנאה וצ"ל כסברת הרשב"ם דע"ג של עכו"ם אף שזוכה בה ישראל מועיל מדאוריי' ביטול ולכך הו"ל דין ממון אף קודם הביטול ויש בו זכי' מדאורי'. אמנם איך אפשר לומר כן דהא רבא בעצמו מתרץ שיטת ר"ל דלכך ישראל אינו מבטל ע"ג דגזרו דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ומבואר בשיורי כנה"ג סי' קמ"ו כיון דרבא נחית לתרץ שיטת ר"ל ע"כ סובר כן ומפלפל שם עוד שלכאורה נראה שכן דעת רבינו ירוחם להלכה הרי שסובר דישראל יכול מדאוריי' לבטל ע"ג וא"כ אם נימא כסברת הרשב"ם אמאי הצריכה התורה לבער ע"ג של עכו"ם. וכתיב לא תחמוד כסף וגו'. הא הישראלים בעצמם יכולים לבטל ולא הי' משכחת דין כיעור ע"ג רק באשירה שהי' של ישראל מצד דא"י מוחזקת ומדפלחו לעגל וגלי דעתייהו דניחא להו כדאי' בע"ז דהוי ע"ב ממש של ישראל ר"ל שעבדוהו ישראל וצ"ל דרבא סובר שיש חילוק היכא שבא ליד ישראל או לא ואין הדבר תלוי בזכי' דאף שזוכה בה הגר מדין ירושה מועיל בו ביטול ולכך תפסה בה זכות ירושה אבל כשבא ליד ישראל אז אינו מועיל ביטול לכך הצריכה התורה לבער וצותה לא תחמוד כסף וגומר לפ"ז קשה קושי' התוס' דילמא הטעם משום ברירה דאף אי בדאו' לא אמרי' ברירה כיון שלא בא ליד הגר מועיל בו הביטול א"כ המכירה עצמה הוי הביטול מדאו' ואין כאן רק איסור דרבנן ומועיל ברירה אבל היכא שבא לרשות הגר דאז אינו מועיל הביטול אף מדאורי' ולא אמרי' בי' ברירה וצ"ל דרבא לשיטתי' דסובר דאף בדרבנן היכא שיש לו עיקר בדאורי' חשיב כדאורי' ומוכיח שפיר דאי משום ברירה ליכא חילוק בין בא לרשות הגר או לא והגמ' מסיים תנ"ה שיהי' לראי' חזקה ולא איסתגר בקמייתא ראיות רבא דיכולין לדחות כנ"ל ושיש חילוק בין דאורי' ממש ובין דבר שהוא מדרבנן ואינו רק עיקרו מדאורייתא ודוק היטב הדק:

בעזרת מרום מראשון סיימנו חלק ראשון

סוף הספר

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה