שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק יורה דעה · סימן קיג
שאלה נסתפקתי בעושה שליח להפריש תרומה וחלה ועשה שליח שליחותו אי מהני שאלה בזה ומי ישאל על הפרשה זו הבעלים או השליח:
תשובה לכאורה יש להביא ראי' דלא מהני שאלה בהקדש שחל ע"י שליח ולא מהני מה שהשליח ישאל עליו מהא דאמרינן בבכורות (דף כ"ה) דמייתי שם ברייתא דפרה אדומה שהיו בה שתי שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר גוזז במספרים ואינו חושש אע"ג דגיזה אסור בקדשים של בדק הבית מדרבנן משום דפרה לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ופריך וליחלה וליפקה לחולין וליגזזה והדר ליקדשה ומשני דמיה יקרים וליעבד כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל ומשני אימר דאמר שמואל דיעבד לכתחילה מי אמר וא"כ אכתי קשה לישאל הגזבר על הקדישו שהרי הוא הקדישה וקנה אותה. א"ו דכיון דהגזבר הקדישה בשליחותן של ציבור וכבר עשה שליחותו לא מצי למשאל עלה:
מיהו זה אינו ראי' כלל דהא א"א לישאל עלי' דהא לקחה בדמי הקדש ואם ישאל על הקדישה של פרה הרי המעות קודש למפרע ויש איסור ביד המוכר שהמעות בידו וגם על הלוקח שהוציא מעות הקדש לחולין ולא נתחלל על המעות שום דבר דשאלה עוקר הדבר למפרע ואפילו אם המעות עדיין בעין ביד המוכר מ"מ הא כל המוציא מעות הקדש בשוגג לחולין ונתנה לחבירו מעל וכיון דבשוגג מעל ודאי נמי דאם לקח מקח במעות הקדש ונמצא המקח טעות נמי מעל דבכל דוכתא דשוגג כמזיד טעות נמי כמתכוין דמי ואם ישאל על ההקדש הרי מעל למפרע אבל היכא דמהני שאלה אפשר דהשליח מצי שאיל ואין ראי' משם ואף אם נימא דהלוקח לא מעל משום דהא דהמוציא מעות הקדש בשוגג לחולין הוא דווקא אם לא היה כאן אלא הטעות שהי' סבור שהמעות חולין והם הקדש בזה רבי רחמנא מעילה אבל אם לקח מקח והי' טעות בקניה שהמקח בטל אין כאן מעילה כיון שהמקח חוזר וכהא דאמר בב"מ (דף צ"ט) גבי משאיל קורדם לחבירו דאי משאיל מצי הדר בי' ליכא מעילה וה"נ כיון שהמקח חוזר ליכא מעילה וא"כ הכא גבי פרה ליכא מעילה גבי לוקח ולא גבי מוכר כ"ז שהדמים בידו מ"מ אם יוציא המוכר הדמים לצורכו ודאי דאז מעל המוכר ולהכי א"א לשאול על זה:
ונראה לי דודאי א"א לומר דבאמת לא מהני שאלה בתרומה שהופרש ע"י שליח דא"כ בפסחים (דף מ"ו) דקאמר כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ור"י אומר לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בב"י ובבי"מ וקאמר התם בגמרא דפליגי בהואיל דר"א סובר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כדידי' דמי ועבר עליו בב"י וא"כ א"א דע"י שליח ליכא שאלה אמאי לא מוזכר הך תקנה שיתרום ע"י השליח ודוחק לומר דמיירי בגוונא דליכא אינש לשווי' שליח. וכ"מ בנדרים (דף נ"ט) דפריך והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עליה ותנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב הא למאה תעלה ומוקי לה בתרומה ביד כהן ופריך והא קתני סיפא אם היתה טהורה תמכר לכהן והוצרך לחזור מסברתו הראשונה ולחלק בין תרומה לקונמות דקונמות מיקרי דבר שיל"מ משום דמצוה לאיתשולי עליה אבל תרומה לא מיקרי דשיל"מ דלאו מצוה הוא לאתשולי עליה ואם נימא שהתרומה שהופרש ע"י שליח לא מהני שאלה אמאי לא מוקי לה בהופרש ע"י שליח דלא מיקרי דשיל"מ א"ו דגם ע"י שליח מהני שאלה:
וא"כ יש לעיין דאם ישאל המשלח על התרומה מה מהני שאלתו כיון דהוא לא נדר ואף דשלוחו תרם ונדר בשבילו מ"מ כיון דהוא לא חשב ולא דיבר כלל לא שייך לומר גביה אבל אחרים מוחלים דברו ולשאול על עשיית השליחות וודאי דלא מהני דאנן שאלה על הנדר או על ההפרשה בעינן כדכתיב לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו דברו ולא על עשיית השליח [וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחי' גיטין פרק השולח בהא דאמרינן שם בנודר ע"ד רבים אין לו הפרה אבל לדבר מצוה יש לו הפרה דדוקא כי האי מצוה דמיקרי דרדקי יש לו הפרה דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדרוהו אבל במצוה אחרת אין לו הפרה כיון שע"ד רבים נשבע. וא"ת יהיו נשאלין עליו כיון שאינן מושבעין אינן נשאלין עליו ועוד דאיהו למיסר עליו שוינהו שליח ולא למשרי לי' הלכך אין חרטתם כלום עכ"ל והביא דבריו הר"ן בתשובה (סימן י"ז) וה"נ להפריש שווינהו שליח ולא לשאול על ההפרשה ואפשר לומר לכאורה כיון דשלוחו ש"א כמותו דמי ממש כאלו הבעלים בעצמן הפרישו וע"כ יכולים לשאול על הפרשתו של שליח מיהו ז"א דהא דאמרינן ששא"כ אין הכוונה שמחשבין ממש לכל הפרטים כאלו המשלח עשה דבר זה וגופו כגופו רק ששלוחו יש לו כח לעשות דבר זה כמו המשלח. וזה גדר כחו של שליחות להיות כח להשליח לעשות הדבר כמו המשלח ולא מבעי לדעת הר"מ ז"ל (בפ"ב מהל' גרושין) שכתב שאם הבעל עשה שליח לגרש ונעשה הבעל שוטה קודם שגירשה השליח דהגט כשר מה"ת ומדרבנן בעלמא פסול שלא יאמרו שוטה בר גירושין הוא דודאי מוכח מזה שאין גדר השליחות להחשב כאלו הוא עושה בגופו דהא כיון שנשתטה הרי אין בכחו לגרש רק כיון שמסר לו כחו יכול השליח לגרש אף שהבעל אינו יכול לגרש כעת אלא אפילו לדעת הטור (בסימן קמ"א) שפסק דהגט בטל מה"ת בנשתטה הבעל קודם גירושין היינו נמי משום דסובר דכיון דנשתטה פסק כחו מלגרש וגם שלוחו אינו יכול לגרש ולא משום דסובר דגדר שליחות הוא שגופו של שליח נחשב לגופו של משלח ובב"ק (דף ק"ב) בחוכא דבני מערבא דסברי דכל מוכר בעי לידע להקנות החיטין לבעל המעות ופריך ר"ש בר ססרטי א"ה אפי' חיטין וחיטין נימא מי הודיעו ומשני ר"א דחיטין וחיטין שליחותיה דבעה"ב קא עביד וכיד בעה"ב דמי והיינו משום דסובר דאף דבעינן שידע ויכוין בעל החיטין למי שקונה אותם מ"מ סגי במה שמכוין להקנות לשליח משום דשליח דומה ממש למשלח ודמי כמו שמכוין להקנות להמשלח:
הא אידחי התם ראיית ר"א שהביא מכסות אשתו ובניו ודחי התם ר' אבא דהטעם הוא משום דנעשה כמו שהקנה להן כסות אשתו ובניו ולעולם דלא אמרינן דשליחותו קעביד וידו כיד בעה"ב לענין זה דמחשבת המקנה להקנות להשליח דומה כמו שמחשב להקנות למשלח והטעם כמו שכתבתי משום דאין גופו כגוף המשלח רק שכחו ככח המשלח וכן מוכח ממש"כ התוס' רי"ד בקידושין (דף מ"ג) דלהכי לא מהני שליחות גבי מצות ציצית או תפילין וסוכה ולולב דדבר שהוא חיוב על גופו לא מתקיים ע"י שליח דהוא מחויב לעשותו ואם השליח עושה הרי השליח עשה בגופו ולא גופו של משלח עשה המצוה עיי"ש הרי שאין גופו של שליח נעשה ממש כגופו של משלח:
וראי' לזה מהא דאמרינן בב"ק (דף ע"א) בגנב וטבח בשבת חייב ד' וה' לר"מ ומוקמינן לה בטובח ע"י אחר ומשום דרבי קרא שליחות לדבר עבירה בטביחה ומכירה כדאיתא התם. והא התם א"א לומר דחשבינן מעשה השליח במה ששחט דהוא עצמו ממש כאלו המשלח שחט דא"כ נחייב נמי המשלח מיתה משום שוחט בשבת ואף אם נימא דמיירי התם שלא עשאו שליח לשחוט בשבת רק שצווהו לשחוט סתם והוא שחט בשבת ולהכי לא מתחייב המשלח על איסור שבת או נימא דלהכי אינו מתחייב על איסור שבת משום דלגבי איסור שבת אמרינן אשלד"ע מ"מ תיקשה כיון דלא מצינן למרמי מעשה השליח על המשלח לענין שבת היכא רמינן לה על המשלח לענין טביחה ומכירה ואיך אפשר למעשה א' להתחלק ולחשבה גבי שבת כאילו השליח חילל השבת ולגבי טביחה ומכירה כאילו המשלח עשה הדבר הזה:
ועוד דבמק"א בארנו דגבי שבת לא שייך למרמי כלל מעשה שליח על המשלח דכמו שכתבו התוס' רי"ד דלא שייך שליחות גבי תפילין וציצית משום דהוי מצוה דרמי אגופא שהגוף של איש הישראלי צריך להניח תפילין וא"א לעשות שליח בזה ה"נ מלאכת שבת לא שייך בו שליחות דאשביתת הגוף קפיד רחמנא ואם שלוחו עושה אין המשלח עובר כלום דמ"מ גופו של המשלח שבת ואחרי כתבי זאת מצאתי לכמה מהאחרונים ז"ל שכתבו כן א"כ ודאי דלא שייך למירמי מלאכת שבת אמשלח ואפ"ה לענין טביחה ומכירה רמינן לה אמשלח:
אלא שלכאורה קשה לי על סברא זו שכתב התוס' רי"ד דבדבר דרמי אגוף לא שייך שליחות א"כ הא דאמר בקידושין (דף מ"ג) מודה שמאי הזקן באומר צא ואכול החלב או בעול את הערוה שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב דמשמע דעיקר פטורו של המשלח הוא משום דאשלד"ע תיפוק ליה דלא שייך בזה שליחות כיון דהאיסור רמי על גופו שלא יאכל ולא יבעול אין בזה גדר שליחות ובאכילה ובבעילה לא שייך שליחות אפילו היכא דליכא עבירה ומה שייך לומר בזה מודה שמאי כיון דענין זה אינו שייך כלל לגדר שליחות וצ"ל דאה"נ דאי הוה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב הוי שייך בזה דין שליחות והי' מתחייב לשמאי דיש שלד"ע להכי אמר דמודה שמאי בזה משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ופטור מטעם דאין בזה גדר שליחות כלל:
ולכאורה קשה לפמש"כ דבשבת נמי לא שייך שליחות משום דאשביתת הגוף קפיד רחמנא וזה עובד וזה מתחייב לא אמרינן א"כ אמאי לא אמר נמי צא וחלל את השבת דמודה שמאי בזה משום דזה אינו שובת וזה מתחייב לא אמרינן:
ונ"ל דהא מילתא שכתבנו דבמלאכת שבת לא שייך שליחות משום דאשביתת הגוף קפיד רחמנא הוא רק לב"ה ולא לשמאי דתנן בשבת (דף י"ד) אין שורין דיו וכרשינין אלא כדי שישורו מבע"י וב"ה מתירין ומפרש בירושלמי טעמא דב"ש משום דכתיב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וגו' היינו שהזהירה תורה שתגמר מלאכתו של חול קודם שבת ואסור להתחיל בחול במלאכה שלא תגמור קודם השבת ועיין בתוס' שבת (דף י"ט) ד"ה לא ישכיר דלב"ש אפילו בחמישי ורביעי אסור א"כ חזינן דלאו אשביתת הגוף לחוד קפיד רחמנא אלא על המלאכה שלא תעשה בשבת על ידו אף שהותחלה בחול ובשבת הוא שובת וא"כ יש בזה דין שליחות כיון דאין הקפידא על שביתת גופו אלא על המלאכה ודמי לצא והרוג את הנפש ואף דהתוס' בשבת כתבו שהטעם משום גזירה שלא יתחיל המלאכה בשבת מ"מ הירושלמי סובר דדריש לה מקרא ואפשר דרבא נמי סובר הכי ולהכי לא אמר רבא דמודה שמאי בצא וחלל את השבת דבזה יש לשמאי שליחות ויש שליח לד"ע ג"כ א"ו דאין גדר שלוחו ש"א כמותו לומר שהמשלח ממש עשה הדבר הזה וגופו של שליח הוי כגופו של המשלח רק דרבי קרא דין שליחות שמועיל מעשה השליח כמו מעשה המשלח אם עשה הדבר בשליחותו ולהכי שפיר מצינו לחלק מעשה הטביחה דלענין דו"ה מהני מעשה השליח כאילו המשלח עשה הדבר הזה ולענין שבת רמינן לה על השליח וכן בש"ע אהע"ז (סימן קכ"ג) בגט שכתבו בשבת כשר אם לא נעשה הסופר מומר בכתיבתו עיי"ש אף דאיכא למ"ד דכתיבת הגט בעי שליחות וקיי"ל אשלד"ע ודעת התוס' בב"מ (דף י') דכל היכא דאמרינן אשלד"ע גוף המעשה בטל דדמי כאילו עשה בלא שליחות המשלח ואפ"ה בכתב גט בשבת כשר וביאר הנו"ב ז"ל הטעם משום שלא צווה להשליח לכתוב בשבת לא שייך בזה אשלד"ע דכיון דהשליח עצמו עשה העבירה עיי"ש הרי דמחלקינן מעשה הכתיבה ורמינן לענין שבת על הסופר ולענין כתיבת הגט רמינן לה על הבעל וע"כ מטעם שכתבנו דזהו גדר שלוחו של אדם כמותו שיועיל מעשה השליח כמעשה המשלח:
ומטעם זה תמהני על המל"מ שכתב דהא דחייב שוחט בשבת דו"ה דוקא אם אמר לו לשחוט סתם ושחט בשבת אבל אם א"ל לשחוט בשבת אמרינן אשלד"ע דאף דרבי קרא שליחות לד"ע גבי טביחה ומכירה זהו דווקא אם לא נתערב עמו איסור אחר אבל אם נתערב עמו גם איסור שבת בטל השליחות גם לענין טביחה ומכירה משום עבירת איסור שבת עכ"ל:
ולפענ"ד יש לתמוה דכמו דאמרינן לעיל עבירה שעשה השליח מעצמו עם מעשה השליחות מחלקינן המעשה ואמרינן דאיסור שבת שעשה לא רמי על המשלח וחיוב דו"ה רמינן על המשלח ה"נ אם המשלח צווהו לעשות המעשה באיסור אמרינן דלענין שבת דמי כאילו עשה בעצמו ולענין טביחה ומכירה עשה בשליחותו ואף דלא היה להשליח לעשות שליחותו של גנב משום איסור שבת מ"מ נימא דבאמת מעשה איסור שבת דמי כאילו עשה בעצמו בלי שליחות המשלח ומעשה הטביחה לענין גניבה דמי כאילו עשה בשליחותו ודמי כאילו צווהו לשחוט סתם ושחט בשבת ול"ד למש"כ הרמז"ל (בהלכות מעילה פ"ז הלכה ב') במה דרבינן שליחות לדבר עבירה גבי מעילה שאם נתערב עם המעילה איסור אחר כגון שאכל בשר עולה דאמרינן אין שליח לדבר עבירה משום תערובות אכילת בשר עולה בהדי איסור מעילה דהתם שאני דקדושת הקדש ואכילתו ענין אחד וא"א להתחלק והבשר עולה לא נמצא זה בלא זה. א"כ כיון דלא מצינן לחיובי אאכילת בשר עולה מחמת שאשלד"ע ממילא לא מתחייב משום מעילה אבל טביחה ושבת מצי להתחלק אמרינן דבטביחה כמו שעשה השליח בחול דמי ולא בשבת ועוד דשם הקדש ועולה חד ענין הוא ואינו מתחלק אבל כאן איסור טביחה משום לתא דגזל הוא וחילול שבת מילתא אחריתא הוא שפיר אמרינן דמחייב משום טו"מ אף שצווה לשחוט בשבת ומעשה שבת רמינן אשליח ומעשה טביחה ומכירה אמשלח והכי משמע מדברי התוס' בפסחים (דף ס"ג ע"ב) ד"ה או דבשוחט הפסח על החמץ לא מחייב בעל החמץ אף שהוא מבני החבורה הרי אף שהפסח נשחט בשליחותו דשחיטת הפסח בעי שליחות אפ"ה הפסח כשר ויוצא בו י"ח דאיסור שחיטת הפסח על החמץ לא רמינן על בני החבורה ורק השוחט בלחוד חייב. ובמנחות (דף פ"ד) דפריך התם אמתניתין דשומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומקשה שם הש"ס אמאי לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה והקשה הטו"א הא קיי"ל דעשה דרבים דחי עשה דיחיד א"כ מאי מקשה הש"ס הא עשה דהבאת העומר הוי עשה דרבים ודחי לעשה דיחיד דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. וצריך לומר דגם עשה דלאכלה עוברים הציבור שהעומר קרב עליהן שהרי הכהנים מקריבים עליהם בשליחותם וא"כ הרי משמע מזה דכיון שהכהנים מקריבים בשליחותן רמי גם איסור עשה דשביעית עלייהו ודמי כאלו הם שורפים פירות שביעית ולא אמרינן דמצות העומר רמי עלייהו ואיסור עשה דשריפת פירות שביעית רמי על הכהן המקריב נ"ל דלא דמי דהתם שאני שהקרבן באה משל ציבור והם מוסרים הפירות שביעית לשורפם בשעת הקרבה הלכך רמי גם עלייהו עשה דלאכלה ולא לשריפה משא"כ באיסור שנעשה בעת הקרבה שהי' אפשר להקריב בלא איסור כמו שוחט הפסח על החמץ שהרי אפשר לבער החמץ ולשחוט הפסח בזה ודאי אמרינן דמעשה השליחות דפסח רמי על כל בני החבורה ויוצאים בו כאלו הם בעצמם שוחטים. ואיסור שחיטת הפסח דאית בי' רמינן רק על השליח משום דאנו יכולים לחלק מעשה השליח ולחשוב מצות שחיטת הפסח על בני החבורה ואיסור חמץ על השליח לבד וכמו שבארנו דאין גופו של שליח דומה כאילו גופו של משלח עושה הדבר:
ולכאורה יש להקשות מהא דאמרינן במכות (דף ט"ז) דדחקינן לאשכוחי התם ביטלו ולא ביטלו באונס שגירש ואמר רב שימי מחוזנאה כגון שקיבל לה קידושין מאחר ופריך רב אי שוויתי' שליח איהי קא מבטלה לי' אי דלא שוויתי' שליח כל כמיני' עכ"ל הגמרא הרי דבשויתי' שליח לא מיקרי ביטלו בידים משום דהקדושין הי' בשליחותה וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' שם דאע"ג שהוא מסייע על ידה מ"מ עיקר הביטול בדידה הוא וא"כ קשה אמאי לא נימא גם התם דאע"ג דעיקר קיום הקידושין הוא בשליחותה ומיחשב כאילו היא בעצמה קבלה הקידושין מ"מ לענין ביטול העשה מיחשב כאילו הוא עשה בעצמו וביטל העשה בידים דהא הוא בעצמו קבל הקידושין כמו דאמרינן גבי גנב וטבח בשבת ע"י אחר דאף דחשבינן מעשה הטביחה כאלו טבח הגנב מ"מ מלאכת שבת חשבינן על השליח ולא על הגנב א"ו דא"א לחלק המעשה וכיון דע"כ בעינן למיחשב מעשה הקידושין עלה דידה מיחשב כל כח מעשה עליה כאילו היא בטלה בידים העשה ולא הוא:
מיהו נ"ל דלאו ראי' הוא דהא לכאורה קשה בלא"ה לפי מה שבארנו לקמן בתשובה דאם האשה עשתה שליח לקבל קידושי כסף מאחד א"צ לזה דין שליחות כלל דבקדושי כסף סגי בטלי קידושיך מעג"ק א"כ אכתי מאי פריך רב דאי שויתי' שליח איהי קא מבטלה לי' הא משכחת לה דשויתי' שליח לקבל קידושי כסף ואין אנו צריכין לחשוב קבלת הקידושין כאלו היא מקבלת ממש לידה דבמה שצוותה לקבל סגי ואפילו צוותה למי שאינו בר שליחות כמו חרש שוטה וקטן נמי מקודשת וכיון דאין אנו צריכין לחשב מעשה קבלת הקידושין עלה דידה שפיר חשבינן ליה לביטל העשה בידים שהרי הוא קיבל ועשה מעשה ולא בשליחותה רק דניחא לה וע"כ צ"ל דהא דאמר רב אי דשויתי' שליח איהי קמבטלה אין הכוונה מחמת שמחשב המעשה עלה דידה מדין שלוחו שא"כ אלא דכוונת רב הוא דכיון דצותה לו לקבל קידושין וברצונה קיבל מתבטל העשה על ידה דהא בדידה תליא מילתא וברצונה דמצות ולו תהי' לאשה הוא רק אם היא רצונה להנשא לו אבל אם ממאנת להנשא לו ליכא עשה וכמו דקודם שנשאה ליכא עשה אם ממאנת ה"נ אחר שגירשה ליכא עשה אם ממאנת להנשא כמ"ש התוס' בהדיא שם (דף ט"ו) ד"ה אם כהן הוא ע"ש וכיון דשויתיה שליח לקבל קידושין הרי היא בטלה העשה במה שלא רצתה להנשא לו ונתרצית להתקדש לאחר:
והשתא א"ש נמי דלא רמינן מעשה ביטול העשה עלי' דידיה משום דאין עיקר ביטול העשה במה שלא תוכל להנשא לו ע"י שנתקדשה לאחר כ"א ע"י מה שרצונה להנשא לאחר ולא לו ורצונה נגמר במעשה הקידושין והדבר תלוי בה ורצונה הי' גם קודם שקיבל הקידושין מיד האחר בשעה שצוותה לקבל הרי אז לא הי' רצונה להנשא לו רק היה אפשר שעדיין תחזור בה ותרצה להנשא לו וכשקיבל הוא הקידושין בשליחותה נגמר רצונה שאינה רוצית להנשא לו ואין באפשרי להשתנות הדבר אבל עיקר הדבר נגמר ברצונה ולהכי רמינן ביטול העשה עלה דידה ולא על דידי' אבל בעיקר דין שליחות נחשב על המשלח רק הדבר שנעשה עליו השליחות ויתר פרטי המעשה שאין השליחות תלוי בו רמי על השליח:
ולפי מה שבארנו דאין גופו של השליח כגוף המשלח רק דרבי רחמנא שיכול למסור לו כחו לעשות הדבר שיעשה עליו שליח כמו המשלח בעצמו א"ש מה דבעי בירושלמי (פ' התקבל) ר' אלעזר שאל חצירו של שליח מהו שתעשה כיד:
והיינו משום דכיון דאין גופו של שליח כגוף המשלח א"כ לא מהני הא דחצירו כידו בכל התורה אלא בחצירה של אשה עצמה ולא חצר של שלוחה דמאי מהני מה דחצר של שלוחה כגופו כיון דאין השליח עצמו כגוף האשה רק שיש לו כח לקבל הגט:
ואף שהטור באהע"ז (סימן ק"מ) כ' בהך ספיקא דמסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר נראה לי דלאו משום דסובר דגופו של שליח כגוף המשלח אלא טעמו דכיון דאפי' איניש דעלמא שאינו שלוחה לקבלה הי' אומר תקנה חצירי לאשה גט היא מגורשת כשהיא עומדת בשעת זריקת הגט ומתרצית לזה כמבואר כ"ז (בסימן קל"ט) דאפילו הבעל בעצמו יכול להשאיל לה מקום בחצירו לקבלת הגט א"כ הכא שעשתה שליח לקבלה דמי כמי שאמר השליח תקנה חצירי גט זה להאשה דכמו שהיא רוצה שיקבל בידו ניחא לה ג"כ שיזכה חצירו עבורה ומתגרשת בקבלת עצמה שהחצר של השליח קנה לה ומש"כ הטור דמסתבר שדינו כדין האשה לכל דבר אין הכוונה שבנתינתו לחצר השליח מתגרשת בדין שליחות קבלה שחצר השליח כחצר האשה דמי אלא שמתגרשת בקבלת עצמה שהשליח רוצה שיקנה לה חצירו ואף שהיא לא אמרה רק שיקבל הגט עבורה ואולי בדין שליחות קבלה ניחא לה אבל בקבלת עצמה ע"י קנין החצר של השליח עבורה לא ניחא לה ע"ז כתב הטור סברתו דמסתברא שדינו כדין האשה דאחר שנעשה שליח לקבלה כמו שיש לו רשות לקבל הגט עבורה כן יש לו רשות שיאמר שיהא הגט ע"י שיקנה לה חצירו את הגט ולא אמרינן דלמא בקבלת שליחות ניחא לה אבל בקבלת עצמה ע"י חצר המושאל לה לא ניחא לה ואילו אדם אחר אמר יקנה לה חצירי את הגט אחר שעשתה שליח לקבלה והיא לא ידעה מזה ודאי דלא מהני דבשליחות קבלה ע"י שליח זה ניחא לה ולא בזכות עצמה ע"י חצר אבל כיון שהשליח קבלה בעצמו אמר תקנה לה חצירי מהני דכמו שנתנה לו רשות לקבל כן יש לו רשות להתרצות שיקנה לה חצירו שלא הקפידה רק שיהא הגירושין ע"י שליח זה דהא השליח קבלה יכול לעשות שליח במקומו לדעת רוב ראשונים שהביא הטור (בסימן קמ"א) א"כ כמו שיכול לעשות שליח במקומו כמו כן יכול לומר שהחצר יקנה עבורה שהוא בתורת שליחות ממנה דהא גם אם השליח עושה שליח נעשה השליח שני שליח של האשה כדאמר בגיטין (דף כ"ט) כולהו מכח מאן קאתי מכח בעל איתא לבעל איתא לכולהו ליתא לבעל ליתא לכולהו ולהכי מהני נמי אם מתרצה השליח שהחצר שלו יקנה בתורת שליחות להאשה דשליחות החצר מהאשה ושליחות השליח הנעשה מהשליח הכל אחד וכמ"ש הב"י (בסימן קמ"א) בשם הרשב"ץ דאף אם כתב בשטר שנמסר הגט ביד השליח והוא לא נמסר אלא ביד שליח השליח אין לפוסלו בזה דכולהו מכח בעל קאתי ע"ש] וע"ז כתב הטור שדינו כדין האשה דמהני מה שרוצה השליח קבלה שיקנה החצר שלו את הגט עבור האשה. ואף דגבי גט דחוב הוא לה לא מהני קנין חצר בתורת שליחות רק בתורת יד ובעינן עומדת בצד חצירה כדאמרינן פ"ק דב"מ (דף י"א) מ"מ הכא שכבר עשתה שליח קבלה וניחא לה בקבלת הגט מהני נמי מדין שליחות ואף דאמרינן בירושלמי דגיטין דאפי' צווחת להתגרש אמרינן שמא חזרה היינו דווקא דלא עשתה שליח לקבלה רק שצווחה להתגרש דכיון שחזרה בלבה הוי חוב דאמירתה מתבטלת ע"י חזרה בעלמא אבל אם עשתה שליח לקבלה אין השליחות מתבטלת בחזרה בעלמא עד שיתבטל השליחות בפירוש אבל כ"ז שלא ביטלה השליחות בפירוש כדין ביטול השליחות המבואר בפ' השולח עדיין השליח במקומה וכשזורק הגט לחצירו של שליח והשליח מתרצה לזה מהני דהרי הוא אומר תקנה חצירי הגט להאשה ודינו כדין האשה עצמה וזהו כוונת הטור אבל אין כוונתו שחצר השליח דומה כאילו הוא חצר האשה מפני שגוף האשה כגוף השליח כמו שביארנו שאין זה בגדרו של שליחות כלל:
ומעתה כיון שביארנו דהא דאמרינן שלוחו ש"א כמותו אין הכוונה שאנו דנין שידי המשלח עשו הדבר או פי המשלח דיבר רק שמועיל דיבורו של השליח כאילו היה המשלח בעצמו דיבר א"כ פשיטא דלענין שאלה על נדר אין המשלח יכול לשאול על דיבורו של שליח כיון שהוא בעצמו לא דיבר ומצינו דוגמתו בנדרים (דף ע"ב) דאמרינן התם דאי אמרינן ושמע אישה דווקא ובעינן שמיעה דידי' לא מהני שמיעת השליח משום דלא שייך בזה שש"א כמותו ע"ש ברא"ש ז"ל]. ואם נימא שישאל השליח על ההפרשה שהפריש יש לעיין ג"כ דאיך מהני שאלת השליח הא כיון שעשה שליחותו והפריש התרומה אין לו עוד כח לשאול כלל דכבר נגמר שליחותו. ואם נימא דהבעה"ב יעשה אותו שליח לשאול הא קיי"ל כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משווי שליח ג"כ כדאיתא בנזיר (דף י"ב) וכבר ביארנו שהבעלים אין יכולים לשאול מפני שלא נדרו בעצמן להכי אין בכחם לעשות שליח גם כן:
ולכאורה היה נ"ל דהשליח יכול לשאול שפיר ואף דכבר עשה שליחותו ונסתלק לו מ"מ כיון דשאלה מהני מטעם דדמי לנדר בטעות כדאיתא בנדרים (דף ע"ח) דלב"ש דהקדש טעות הוי הקדש לא מהני שאלה בהקדש א"כ מאי איכפת לן מה שהשליח עשה שליחותו כיון דע"י שאלה נעשה ההפרשה בטעות ודמי כמאן דלא הפריש כלל ממילא הדר לטיבלא:
אלא שעדיין יש להסתפק דאפשר דלא מהני שאלה לבטל נדרו הראשון אלא היכא שהדבור הא' היה חל בכחו של המדבר עצמו אבל בשליח שעיקר דיבורו הא' לא נתפס בכח עצמו רק בכחן של הבעלים אין בכח השליח לחלל הדיבור הראשון ע"י שאלה ולא מיבעיא אם הבעלים מוחים ואינם רוצים בשאלת השליח דוודאי לא מהני שאלת השליח דכיון דכבר עשה שליחותו ונסתלק איזה כח יש לו לשאול אלא אפילו אין הבעלים מוחין מ"מ כיון שהתרומה נתפסת ע"י כחו של בעלים לא מצי מבטל דיבורו ועוד דכיון דעיקר שאלה הוא מטעם דדמי לנדר בטעות כמ"ש וגבי שליח לא שייך לבטל דיבורו משום טעות לפי מה שבארנו במק"א דאם השליח נתן הגט להאשה וא"ל איזה תנאי שע"מ כן הוא רוצה להיות שליח ובאם לאו אינו רוצה להיות שליח הוי גיטא אע"ג דלא נתקיים התנאי שאין בכח השליח להטיל תנאי בשליחותו:
ואף שראיתי להגאון בעל קצות החושן (סימן ער"ה סעיף כ"ד) שכתב בפשיטות דבשליחות הגט בשליח להולכה אם השליח לא ידע שהוא גט ודאי לא מתגרשה כיון דהשליח צריך להתירה ולומר הרי את מגורשת ומותרת לכל אדם עכ"ל שוב מצאתי להגאון בעל משכנות יעקב בחלק אהע"ז (סימן כ"ה) שכתב בפשיטות דאם מטעה את השליח השליחות בטילה כמו טעות דבעל וצ"ע בזה טובא ע"ש] מ"מ בארנו במק"א שלא מצינו תנאי אלא בדבר שצריך רצון העושה בזה שייך להטיל תנאי שאינו רוצה אלא ע"מ כן אבל בדבר שא"צ רצון העושה רק שצריך כוונתו לא שייך תנאי והיינו טעמא דאין תנאי בחליצה כמבואר אצלינו שם א"כ בשליח דלא בעינן גבי' רצון אלא כוונה שידע שהוא גט שלא יהא מעשה קוף בעלמא לא מהני תנאי כלל ואף אם נתן לה ע"מ שיתקיים איזה תנאי הוי גט אף אם לא נתקיים התנאי כיון דמ"מ ידע שהוא גט ושהיא מתגרשת בו ואף שנתינתו היה בטעות כמו בכל תנאי שלא נתקיים דאמרינן שלא ע"מ כן נתן. וא"כ כיון שאין טעות השליח מבטל השליחות לא מהני שאלה כיון דכל עיקר כחו של שאלה לשווי' הנדר נדר טעות וכאן לא איכפת לן בטעותו של שליח כלל כיון שעשה בשליחות המשלח ועיין בספר גט מקושר שהחליט שאם היה השליח אנוס למסור הגט נמי מהני ואף שבסדר הגט הוצרך שלא יהא השליח אנוס מ"מ זהו דוקא באונס דאנוס כמאן דלא עביד כלל דמי ולמעשה קוף בעלמא דמי אבל טעותו של שליח אינו מבטל המעשה]:
שוב ראיתי דז"א דאף דטעות או תנאי של שליח אינו מבטל המעשה זהו דווקא אם הי' טעות או תנאי או אונס בעשיית שליחותו דהיינו שלא רצה להיות שליח כ"א על תנאי זה בזה שפיר אמרינן דלא מהני תנאי אבל אם היה טעות בקיום עצם הענין כגון שנעשה שליח לקדש לו אשה ונתן לו רשות לברור איזה אשה שירצה השליח ועל איזה אופן שירצה השליח וקידש לו אשה על תנאי שתתן מאתים זוז וכיוצא בו בזה ודאי מהני תנאי דהא נתן לו רשות לקדש באיזה אופן שירצה וכן אם קידש ונמצא קדושי טעות הקידושין בטלים כמו במשלח גופא וה"נ בתרומה שעשאו שליח ונתן לו רשות לתרום מכרי זה איזה פירות שירצה להטיל עליהם קדושת תרומה והפריש תרומה יכול הוא לשאול אח"כ דבמה ששואל ומוצא פתח לנדרו דמי כמו שנמצא טעות במה שהפריש הפירות האלו לתרומה וטעות בעצם המעשה מבטל המעשה גבי השליח כמו גבי משלח:
ומה שהערנו דאיך יכול לשאול על נדרו והפרשתו כיון דעיקר חלות נדרו לא היה ע"י דיבורו לחוד כ"א בכח ושליחות הבעלים א"כ לא מצי לשאול נ"ל דמ"מ כיון שביארנו לעיל דתכונת ששא"כ דאמרינן אינו חשוב כאילו פיו של המשלח עשה הדבר אלא שמועיל מעשה השליח כמו שמועיל מעשה המשלח אבל הדבר נחשב על גופו של שליח א"כ שפיר יכול דכיון שעשאו שליח לתרום והוא תרם בטעות דהכי גדר של שאלה לחשוב את הנדר לטעות מעיקרא] נתבטל הפרשתו למפרע וקרינן בי' שפיר אבל אחרים מוחלים דברו דהנדר היה דיבור פיו של השליח ולא דיבור פיו של המשלח אף שהדיבור נקבע ע"י הרשאת המשלח ושליחותו מ"מ דיבור פיו של השליח מקרי וכה"ג איתא בתמורה (דף יו"ד) דאמר התם בעי רב"ח מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה אמר רבא א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי ופרש"י א"כ דמקדיש עושה תמורה מצינו תמורה בציבור ושותפין וה"ד כגון דשוו ציבור או שותפין שליח לאקדושי קרבן עלייהו דהשתא הוי מקדיש יחיד וקרינן קרבן יחיד אי בתר דידי' אזלינן ואנן תנן בשילהי פרקין הציבור והשותפין אין עושין תמורה אלא בתר מתכפר אזלינן הילכך אין קרבנם עושה תמורה הואיל ורבים מתכפרים בו ולא קרינן ביה קרבן יחיד עכ"ל רש"י ז"ל. הרי דפשיטא לי' להש"ס דאי בתר מקדיש אזלינן אם עשו ציבור שליח להקדיש עלייהו קרבן יש להאי קרבן דין מקדיש יחיד ואמאי לא נימא דכיון דהיחיד הקדיש בשליחות הציבור ובכחם מיקרי מקדיש ציבור ולא מצי לעשות תמורה אפילו אי בתר מקדיש אזלינן דדמי כמו שהם בעצמם הקדישו דשלוחם כמותם. א"ו דלא אמרינן שלוחם כמותם אלא לענין שיועיל הקדישו של השליח כמו הקדישו של משלח אבל גוף ההקדש חשבינן לי' להקדש יחיד שהשליח יחיד הטיל עליו כח הקדושה וה"נ בענין שאלה אף שלא היה בכח השליח לתרום רק בכחו של המשלח מ"מ התרומה חלה בדיבור פיו של שליח וקרינן בי' אבל אחרים מוחלים דברו הלכך שפיר מהני שאלת השליח אפילו בלי רשות בעלים:
ולא דמי למש"כ המל"מ (בפ"ו מהלכות גירושין) בשליח שעשה שליח דמסתפק שם לומר שאין השליח הראשון יכול לבטל השליחות משום שכבר נסתלק משליחותו וכולהו מכח בעל קאתי ע"ש דהתם ביטול השליחות הוא מטעם דאתי דיבור ומבטל דיבור כדאיתא בפרק האומר ומבטל רק מכאן ולהבא ולהכי לא מהני כיון שכבר עשה שליח אחר לא מצי לבטלו אבל שאלה דעוקר הנדר מעיקרא שפיר מהני בשליח ודו"ק:
ויש לעיין בהא דאמרינן בשבת (דף קל"ג) דפריך לאביי אליבא דר"ש דסובר דדשא"מ מותר אפילו בפסיק רישא האי קרא דבשר למישרי מילה בצרעת ל"ל ומשני רב עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין תינח גדול קטן מאי איכא למימר אמר רב משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ואי איכא אחר ליעבד אחר ופרש"י שם ואי איכא אחר שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם. והמל"מ (בפ"ו מה' צרעת) כתב על דברי רש"י אלו וז"ל משמע מדבריו דאי קאי אב התם אף שהמל אינו לטהרו אפ"ה עובר בלאו וטעמא דמילתא דכיון שהמצוה מוטלת על האב המוהל שליחותי' דאב קעביד וכיון דכוונת האב הוא לטהרו הרי עובר בלאו עכ"ל ולכאורה הדבר צריך ביאור דמה איכפת לן במה שהאב עומד כאן ואומר דלקוץ בהרת בנו הוא מתכוין אם אחר מל והאחר אינו מכוין לקוץ רק במצות מילה קא עסיק ומ"ש המל"מ דכיון דהמצוה מוטלת על האב וקא עביד שליחותו אסור הא ביארנו דאף דאמרי' שלוחו שא"כ מ"מ אם יש במעשה שהוא עושה בשליחותו מידי דלא מצינן למירמי על המשלח ומידי דמצינו למרמי על המשלח אמרינן מה דלא מצינן למרמי על המשלח לא רמינן עליו ומה דמצינן למרמי על המשלח רמינן עליו ואמרינן שלוחו ש"א כמותו:
וה"נ מאי איכפת לן מה שהאב אומר שמכוון לקוץ בהרת בנו והמל עושה בשליחותו אנן נימא דמה שמל הוא בשליחות האב ומה שמכוין האב לקוץ בהרת בנו אין המל עושה בשליחותו אלא הוא מל אדעתו דנפשו ואינו רוצה בקציצת בהרת ועוד דהא קיי"ל דאם לא רצה האב למול מחויבים ב"ד למולו א"כ כשאומר האב שמכוין לקוץ בהרת בנו נחשוב את האב כאילו אינו רוצה למולו וימול אותו האחר שלא בשליחותו. ואם כן קשה למה כתב רש"י ז"ל דלא ליקו האב הכא מה איכפת לן אם האב עומד שם דאפילו בקדשים דהמחשבה פוסלת בהן קיי"ל בזבחים (דף מ"ו) דהכל הולך אחר העובד ואין הבעלים מפגלים ובנדרים (דף ל"ה) מבעי לן הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא נינהו ולא פשיט דשלוחי דרחמנא נינהו מהא דאין הבעלים מפגלין וע"כ משום דסובר הש"ס דאפילו אי שלוחי דידן נינהו מה דאין הבעלים מפגלים שלא עשאום שלוחין אלא על הזריקה ולא על מחשבתו שהוא חושב וה"נ יכול למול בשליחותו והוא לא ניחא לי' בקציצת הבהרת וצ"ע: