שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק יורה דעה · סימן צו
שאלה אם מותר להציע בגד כלאים תחת הקטן או לא ויבואר בזה דין קטן אוכל נבילות:
תשובה לענין אי שרי להאכיל לקטן איסור דרבנן בידים הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות (פרק חרש) כתב דמסתבר ליה דמותר להאכילו בידים ומייתי ראיה מהא דאמרינן (בפ' תולין) דלא שרי למיהב לתינוק ישראל למיזרע בכרמא משום דאתי למיסרך ולא אמרינן דאסור משום דמאכילו איסור בידים א"ו דאיסור דרבנן מותר להאכילו בידים. אלא שהקשה מהא דאמרינן בעירובין (דף ל"א) דאין מערבין בטבל טבול מדרבנן כמו עציץ נקוב ואם נימא דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן א"כ אמאי אין מערבין בו הא חזי לקטן כמו דמערבין לגדול ביוה"כ הואיל וחזי לקטן עיי"ש שמחלק בין איסורא דיומא לאיסורא דאיסור מאכל דלא מהני הא דחזי לקטן אלא במידי דיומא לחוד קא גרס. ולכאורה קשה על דבריו ז"ל טובא דהאיך אפשר לומר דלהכי מערבין בטבל טבול מדרבנן משום דשרי להאכיל לקטן דנהי דנימא דכל איסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים מ"מ טבל ודאי דאסור להאכיל לקטן דהא טבל אסור בהנאה של כילוי כדאמרי' בשבת (ד' כ"ו) דאין מדליקין בטבל טמא משום דכתיב את משמרת תרומותי ואין לך בהן הנאה אלא משעת הרמה ואילך וא"כ נהי משום לתא דאיסור דקטן מותר להאכילו, מ"מ הא הגדול בעצמו קא עבר אאיסור דרבנן במה שמאכילו ונהנה הנאה של כילוי בטבל דרבנן ועבר אעשה דמשמרת כו' וא"כ מאי מקשה מטבל ולמאי הוצרך לחלק בדוחק בין איסורא דיומא לאיסורא דחפצא ועיין תוס' שם יבמות (דף ס"ו) דמאכיל טבל לבהמה אסור משום הנאה של כילוי דמה"ט לא הביא הרשב"א ז"ל ראיה מהא דהמקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ולא חשבינן ליה ממון משום שיכולה להאכיל לקטן משום דבלא"ה אסור משום הנאתו של גדול:
מיהו אפשר לחלק ולומר דשאני בהמה מקטן דבהמה דלאו בת קנין היא ע"כ נגמרה הנאתו במה שהבהמה אוכלת ואכילה הוי הנאה של כילוי אבל אכילת הקטן לא מיקרי הנאה של כילוי משום דקטן זוכה לעצמו בדעת אחרת מקנה אותו מה"ת או מדרבנן וא"כ במה שהקטן מגביה ונוטל לתוך פיו קונה את הטבל וכיון דנתינה מיקרי הנאה כדילפינן (פסחים דף כ"א) היתר הנאה מתתננה דגבי גר נגמרה הנאת הגדול במה שהקטן זוכה ולא הוי הנאה של כילוי דקנין הקטן אינו מכלה עדיין הטבל והנאה שאינה של כילוי שרי בטבל ומה שהקטן אוכלו אח"כ לא איכפת לן מיהו זה אינו דכיון דקיי"ל א' עירובי תחומין וא' עירובי חצירות צריך לזכות א"כ אם טבל טבול מדרבנן אינו ראוי להאכילו לקטן אלא אם יזכה בהן הקטן תחילה אינו רשאי לערב בו דהא אם יזכה בו הקטן אינו ראוי לערב בו בשביל אחר דהא דשרינן לערב במידי דראוי לאחר מיירי שיכול ליתן לאחר שהאחר יאכלנו בלא זכיה אבל אם האחר אינו רשאי לאוכלו אלא א"כ יקנה אותו בקנין אינו רשאי לערב דע"ת וע"ח צריכין שיהא משל מי שמערבין עליו וא"כ לערב בשביל גדול במה שראוי לקטן לאכול ע"י שיזכה בו הקטן קודם אכילתו אסור דהא בעינן שיהא העירוב משל מי שמערבין עליו וגם יהא ראוי לאכילה לאיזה אדם ובטבל כ"ז שהוא שלו אינו ראוי להאכיל לקטן דטבל אסור בהנאה של כילוי ואם יזכה בו הקטן שוב אין הטבל של המערב ואינו ראוי לעירוב ונ"ל דדברי הרשב"א ז"ל נכונים דאף דאסור להאכיל טבל דרבנן לקטן משום לתא דמשמרת תרומותי שעובר הגדול כשמאכילו להקטן מ"מ כיון שהקטן יכול ליקח בעצמו ולאכול וכשאוכל לא עביד איסורא שפיר מערבין בו ושפיר מקשה דלהנך רבוותא דסברי דמותר להאכיל איסור דרבנן בידים לקטן ע"כ הטעם הוא משום דגבי קטן ליכא שום לתא דאיסור כלל ומשום דלא העמידו דבריהם על הקטנים א"כ יהא מותר לערב בטבל טבול דרבנן הואיל וחזי לקטן היינו שאם הקטן אוכלו לא עבר אשום איסור משום דלא גזרו בו ואף דהגדול לא מצי להאכילו משום דלא עדיף ממאכיל לבהמה אבל הקטן בעצמו אם אוכלו התירא קא אכיל א"ו דאסור להאכילו בידים משום דאף גבי קטנים העמידו דבריהם וגזירותיהם ואם הקטן אוכל איסורא דרבנן איסורא קא אכיל ולהכי אין מערבין בו דמה שראוי לאכול באיסור לא מיקרי ראוי [ומש"כ הרשב"א ז"ל דאם מותר להאכיל בידים איסור דרבנן מערבין בטבל טבול דרבנן אין כוונתו שרשאי להאכיל קטן טבל אלא כוונתו דאם מותר להאכיל איסור דרבנן א"כ מסתמא הטעם דלא העמידו דבריהם על הקטנים להכי מערבין בו שראוי לקטנים בהיתר גמור דלא גזרו גבייהו עיי"ש בלשונו דמשמע כדברינו] וע"ז הוצרך הרשב"א לתרץ דלהכי לא מערבין בטבל דרבנן משום דחזי לקטנים משום דבדבר שאיסורו מחמת עצמו ולאו יומא קא גרים לא מהני גבי גדול הא דשרי לקטן אבל לעולם דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן בידים משום דלא גזרו על הקטנים באיסור דרבנן:
ולפי סברת הרשב"א ז"ל יש לדון דקטן שהיה לו איסור דרבנן דהיינו דבר מאכל שאסור מדרבנן באכילה ובא אחד ואכלו דחייב לשלם לו כפי שיווי דבר המותר באכילה לגמרי כיון שלגבי הניזק שהוא הקטן היתר גמור הוא שלא גזרינן עליו איסור דרבנן ועיין בנדה (דף מ"ו) בדברי רש"י בהא דאמר ואי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי ואי לאו דאורייתא איסורא נמי ליכא וכפרש"י דלא העמידו דבריהם על הקטנים עיי"ש ויש לחלק דהתם שאני דמיירי באיסור בל יחל שאין אחרים נכללים באיסור זה רק הקטן אסר על עצמו ובזה שפיר אמרינן דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא אבל באיסור הכולל גם אחרים אפשר דמיקרי איסור גם לגבי קטן שהרי הדבר קנה לו שם איסור לגבי גדול:
ובמה שכתבנו דבתרומה איכא איסור עשה להאכיל לזר אפילו אם האוכל הוא קטן כמו שאסור לטמא בידים משום משמרת תרומותי יש לישב לכאורה קושיית התוס' ביבמות (דף צ') דפריך התם למ"ד אין ב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת מהא דאשתו קטנה אוכלת בגינו תרומה ומשני דמיירי בתרומה דרבנן וכתבו התוס' וז"ל ולא בעי לאוקמי אפילו בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות הוא דהא בעיא היא בפ' חרש אם ב"ד מצווין להפרישו או לא ולא איפשטא ע"כ ולפי מש"כ דבתרומה איכא איסור עשה על המאכיל א"כ לא מידי דאף אם נימא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ הכא שפיר קפריך מהא דאוכלת בתרומה דאף דבשאר איסורין אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ הכא בתרומה מחויב הבעל להפרישה דאיכא עלי' דידי' עשה דמשמרת תרומותי:
שוב ראיתי שדברי התוס' נכונים לפי מה שכתב אלי אחי הרב הגאון מו"ה משה צבי ז"ל להקשות על דברי התוס' אלו דאיך אפשר לומר דהטעם דאוכלת בגינו בתרומה הוא משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו דא"כ מאי אירי' קטנה שהיא אשתו מדרבנן שאוכלת בגינו תרומה הא כל קטנה דעלמא נמי אין ב"ד מצווין להפרישה אם אוכלת בתרומה והתנא הא אתי לאשמעינן מה שיש דין אישות בהאי קטנה שקדושיו דרבנן כדקתני התם ויורשה ומטמא לה וזה קושי' חמורה לכאורה על דברי התוס' ולפי מה שכתבו התוס' בשבת (דף קכ"א) בד"ה ש"מ דמאן דסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו הוא דוקא רק בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בהגיע לחינוך לכ"ע מצווין עליו להפרישו א"ש דקמ"ל דקטנה בת ישראל אוכלת בתרומה אף בהגיעה לחינוך משום דמצות חינוך הוא רק מדרבנן כדאמרינן בסוכה גבי הילני המלכה ומהני לנשואין דרבנן שלא להצריכו חינוך. אבל לפי מה שכתבו התוס' ביומא (דפ"ב) בתוספת ישינים בשם ר' אליעזר ממיץ דאפילו הגיע לחינוך נמי אין מצווין להפרישו משום דחינוך לא שייך אלא לעשות מצוה ולא לאפרושי מאיסורא וכן הסכים לזה הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות בפ' חרש א"כ ודאי דלא מצי לאוקמי הא דקתני ב"י אוכלת בתרומה משום דסבר אין מע"ל דא"כ מאי אירי' קטנה זו שיש בה נישואין דרבנן אפילו קטנה דעלמא נמי אבל לפי מה שכתבנו לעיל דבריהם נכונים דהא באמת כי מקשה שם מדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה משני לי' שב ואל תעשה שאני רק דהכא קמקשה מאשתו קטנה דאוכלת בגינו בתרומה דהוי קום ועשה ואין ב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ולהכי שפיר כתבו התוס' דלמ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו לא הוי צריך לשנויי דמיירי בתרומה דרבנן אלא אפילו בתרומה דאורייתא נמי כיון דלא איכפת לן במה שהקטן עושה איסור ואוכל תרומה משום דאין ב"ד מצווין להפרישו לא איכפת לן נמי להא דמשמרת תרומותי דהא זה הוי שוא"ת במה שמניח את הזר לאכול בתרומה ואינו מפרישו ובשוא"ת הא ידע רבה דב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת ולא קמקשה אלא ממה שהקטן אוכל ועושה איסור בידים וע"ז כתבו התוס' דמשום לתא דקטן הוי מצי לשנויי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ומיושב גם קושיית אחי הגאון ז"ל על דברי התוס' דבקטנה דעלמא שאין בה קידושין דרבנן אף שאין ב"ד מצווין להפרישו משום לתא דידה מ"מ קא עבר הגדול אעשה דמשמרת תרומותי אבל בהך קטנה שיש בה קידושין דרבנן דלא איכפת לן במה שהגדול עובר אעשה דמ"ת דשוא"ת הוא וב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת וקמ"ל מתניתין דאוכלת בגינו תרומה דהאיסור דידה דעבדה מעשה ואוכלת בתרומה לא חיישינן משום שאין ב"ד מצווין להפרישה אלא שלכאורה יש להקשות על מה שכתבנו דבתרומה וטבל איכא עשה דמשמרת תרומותי על המניח לזר לאוכלו ואף שבשאר איסורין אין ב"ד מצווין להפריש את הקטן אבל בטבל ותרומה מבטל בזה עשה דמשמרת תרומותי א"כ מאי פריך ביבמות (דף קי"ד) למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו מברייתא דבן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו ומייתי מזה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו הרי מבואר בהדיא דטבל ותרומה שוו בזה לכל איסורין שבתורה ולמ"ד דבכל איסורין אין ב"ד מצווין להפרישו גם בטבל ותרומה אין מצווין להפרישו. ודוחק לומר דעיקר עשה דמשמרת תרומותי לא חייל אלא על מי שהתרומה שלו משא"כ הכא שהטבל והתרומה הם של עם הארץ ונתנן לבן בתו אין החבר והכהן מוזהרין עליו להפריש את הקטן מלאוכלה דז"א דמסתברא דעשה דמשמרת תרומותי חייל גם עלייהו אם בידם להפריש את הקטן מלאוכלה] ואל תשיבני במה שכתבנו דבתרומה איכא עשה דמשמרת תרומותי על המאכילה לזר מהא דאמרינן בגיטין (דף נ"ה) אמתניתין דקטנה בת ישראל אוכלת בתרומה ואלו חרשת לא אכלה מ"ט גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת ופריך וליכול קטן אוכל נבילות הוא הרי דגם בתרומה אמרינן האי דינא דקטן א"נ אין ב"ד מע"ל דלק"מ דהא התם הבעל הוא חרש וגם הוא אינו מצווה על העשה דמשמרת תרומותי ועיין לקמן בתשובה באהע"ז):
מיהו דעת הרמב"ם ז"ל (בהלכות מאכלות אסורות פרק י"ז ה' כ"ז) דלהאכיל בידים אסור אפילו באיסור דרבנן שלא כדעת הרשב"א ז"ל ולכאורה יש להביא ראי' לדברי הרשב"א ז"ל מהא דפריך בנדה (דף מ"ו) לרב הונא דאמר הקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא לנדור לא יחל דברו כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל ופריך לי' לסיועו מברייתא דקתני לפי שמצינו שהשווה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור בל יחל יכול יהא חייב על הקדישו קרבן ת"ל וזה הדבר קתני מיהא לאיסור ולבל יחל חייב ומשני אימא לאיסור בל יחל איסור בל יחל מנ"פ אי מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא איסור נמי ליכא ומשני לאותן המוזהרין עליו ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין עליו להפרישו עכ"ל הגמרא ולדעת הרמב"ם ז"ל קשה מאי פריך ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו הא איכא למימר דקאי לאותן המוזהרים עליו שלא להאכילו בידים אלא ודאי דלמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו באיסור דאורייתא באיסור דרבנן שרי להאכילו אף בידים מיהו נראה לי דלאו ראי' היא דהא התם מיירי שהקדיש הקטן וכדקאמר יכול יהא חייבים על הקדישו קרבן וכיון שהקדיש וההקדש חל מדרבנן הרי אסור להאכיל להקטן לבד לתא דקטן רק משום שהגדול עושה איסור דהאומר לחבירו לאכול הקדש מעל כמ"ש התוס' בקידושין (דף מ"ג) דהאומר לגדול אכול ככר של הקדש מעל מטעם שליחות דאתרבי גבי מעילה ועיין לעיל בתשובה שבארנו דאין זה מדין שליחות רק מעיקר מעילה ולפ"ז אם אומר לקטן אכול ככר של הקדש יש בו דין מעילה במה שהקטן אוכל [או כשמגביה שקונה מדרבנן במופלא סמוך לאיש] והוי בגדול מעילה דרבנן בהקדש מופלא סמוך לאיש דהוי דרבנן ואסור משום לתא איסור דגדול וכיון דאסור משום האיסור שעוש' הגדול בעצמו כשמאכילו בידים הא משני עדיפא מיני' כפשוטו דמיירי שאכל הגדול בעצמו ואין ראי' מכאן לשיטת הרשב"א ז"ל:
וראיתי ברמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות תרומות הלכה ג') וז"ל שם ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק וד"ת שתאכל משנתארסה וכו' וזה מיירי בהשיאה אביה דהא ביתומה שהשיאה אמה ואחיה לא הוו קידושין כלל בבת ג' שנים כדאיתא בגיטין (דף ס"ה) וברמב"ם (פ"ד מה' אישות) דפחות מבת שש נקרא אינה יודעת לשמור קידושי' ואינה מתקדשת כלל למיאון וכבר תמה עליו התוס' יו"ט ז"ל בגיטין (פ' הנזקין) שם מה שלא הזכיר כלל דין קטנה שהשיאה אמה ואחי' שאוכלת בתרומה כהך עדות שהעיד ר"י בן גודגדא במשנה דהנזקין שם דוודאי הלכתא היא וכמו שהביא הרי"ף ביבמות פרק ב"ש ראי' מהך מתניתין דהנזקין דקטנה אם מתה הבעל יורשה כר' יהושע בפרק ב"ש ולא כר"ח דאמר אין מעשה קטנה כלום וכן פסק הר"מ ז"ל (בפ' כ"ב מהלכות אישות) לענין ירושה דהבעל יורש אשתו קטנה וממילא ודאי דקיי"ל נמי כר"י בן גודגדא דאוכלת בתרומה דהא בחד בבא קתני לה ר"י בן גודגדא להא דאוכלת בתרומה ואם מתה יורשה ונ"ל דמה דכתב הרמב"ם ז"ל דקטנה אוכלת בתרומה מיירי בין שהשיאה אביה ובין שהשיאה אמה ואחיה ואף שכתב הר"מ ז"ל ואפילו בת ג' שנים ויום אחד וביתומה קטנה בעינן שתהא בת שש כמ"ש לעיל בזה סמך עצמו על מה שביאר בהלכות אישות דקדושי יתומה לא מהני עד בת שש אלא לפ"ז דמיירי הר"מ ז"ל נמי ביתומה קטנה אמאי לא ביאר דדוקא בתרומה דרבנן אוכלת ולא בתרומה דאורייתא כדמשני הש"ס ביבמות שם ולכאורה נראה דאפשר לומר דמאי דאמרינן דבתרומה דאורייתא לא אכלה הוא רק קודם דמסיק הך שינויא דשוא"ת שאני דב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת אבל לפי מה דמשני לבסוף שם דב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת אוכלת בתרומה דאורייתא דמה שהקטן אוכל ואין אנו מפרישין אותו מיקרי שוא"ת. ואף שהרמב"ם ז"ל פסק דהרואה את חבירו לבוש כלאים בשוגג מחויב להגיד לו אף דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בשוא"ת מ"מ מה שחבירו עושה איסור מיקרי קום עשה ה"נ מה שהקטן אוכל מיקרי מעשה נראה דסובר דדוקא גדול העושה איסור בשוגג מיקרי מעשה לגבי הרואה אותו אם אינו מפרישו אבל קטן דלאו בר חיובא לא מיקרי מעשה לגבי הרואה אותו אוכל ואינו מפרישו וראיה לזה דהא בשבת (דף ד') איתא הדביק פת לתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו והקשו התוס' שם פשיטא טא שלא ישמע לנו להניח מלרדות ולבוא לידי חיוב חטאת ותירצו כיון שהוא רוצה לרדות וחכמים מונעים אותו מחמת שבות דרדיית הפת אינו מתחייב חטאת וב"ד יכולים לעקור דבר מה"ת עיי"ש הרי דאף שע"י שלא ירדה הפת יגמר מלאכת האפייה ע"י מעשה שיש בה חיוב חטאת מ"מ יש כח ביד החכמים למונעו מלרדות כיון שהוא אינו עושה כעת מעשה בידים רק שהוא בשוא"ת שאינו רודה ולא איכפת במה שיגמר מלאכת מעשיו ע"י ויוצא מזה מלאכה שיש בה מעשה א"כ ה"ה להפריש הקטן מאיסור שעושה בידים מהני הא דע"י תקנת חכמים נקראת אשתו שלא לחוש למה שיעשה מעשה אכילת התרומה. כיון שהוא שוא"ת הא דאינו מפרישו ובשוא"ת שאינו עושה מהני תקנת חכמים לזה אף שע"י מניעתו מלהפריש נגמר מעשה אכילת הקטנה מיהו יש לדחות הוכחה זו שהוכחנו דאין מזה ראי' כלל דהתם מעת שהורו לו שלא ירדה הפת לא יעשה כלום להכי יכולים להעמיד תקנתם בשוא"ת אבל הכא שהקטן עושה מעשה בידים מיקרי שפיר מעשה לגבי הגדול דאחר הוראת ב"ד והעמדת דבריהם נעשה איסור הקטן ע"י מעשה ומעשה הקטן נמי נקרא מעשה כמעשה גדול וא"כ ודאי דקשה למה השמיט הרמב"ם ז"ל הך אוקימתא דאוכלת רק בתרומה דרבנן ולא בתרומה דאורייתא מיהו זה נכון דאנן קיי"ל קטן א"נ אבמ"ל להכי סתם הרמב"ם ז"ל דאוכלת בתרומה סתם דהיינו אפילו בתרומה דאורייתא אבל אכתי קשה אמאי לא ביאר הר"מ ז"ל דהא דאוכלת בתרומה היינו שאוכלת בעצמה אבל אסור להאכילה בידים בתרומה דאורייתא ואפילו בתרומה דרבנן נמי הוא אסור להאכילה בידים שהרי הר"מ ז"ל כתב (בהלכות מאכלות אסורות) דאפילו איסור דרבנן אסור להאכיל ביד לקטן:
ונ"ל שדעת הר"מ ז"ל דאף דאסור להאכיל איסור לקטן בידים מ"מ קטנה נשואה אף שנשואין שלה מדרבנן שרי להאכילה בתרומה דאורייתא דלא הזהירה תורה שלא להאכיל לקטן אלא בדבר שאם היה גדול היה הדבר אסור עליו להכי הזהירה תורה שלא להאכיל אף לקטן אבל דבר שאם היה גדול הי' הדבר מותר וקטנותו גורם לו לאסור הדבר עליו לא אסרה תורה להאכילו בידים ולהכי קטנה ב"י נשואה לכהן שאם היתה גדולה היתה אוכלת בתרומה ע"י נשואין דידה שרי להאכילה בידים ע"י נישואי קטנות:
ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בפסחים (דף פ"ח) דאמר שה לבית אבות לאו דאורייתא והקשו בתוס' דא"כ איך שרי להאכילו פסח הא הפסח אינו נאכל אלא למנוייו ולפמש"כ א"ש דכיון דאם הי' גדול היה מותר לאכול ע"י המנותו על הפסח רק שקטנותו גורם לו לא אסרה תורה להאכילו בהמנות דקטנות דקראי כתיבי רק בדם ושרצים ובטומאת כהנים שאסור בהן כשהוא גדול אז אסור להאכילו בידים אבל בדבר שמותר כשהוא גדול ע"י איזה מעשה דידי' שרי נמי בקטנותו ע"י מעשה זו רק דמעשה קטנות לא מהני מדאורייתא והש"ס ביבמות דפריך למ"ד אין ב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת מהא דאוכלת בתרומה לא פריך מאכילת הקטנה דזה שרי בלא"ה מטעם שכתבנו רק דכיון דקתני סתמא אוכלת בתרומה משמע דאפילו להאכיל בידים שרי והרי עובר הגדול על עשה דמשמרת תרומותי שמאכיל תרומה לזר אבל ממה שהקטנה אוכלת לא מקשה מידי דמהני נישואין דידה להאכילה בתרומה כמו שאם היתה גדולה היתה אוכלת ע"י נישואין וע"ז משני דאוכלת רק בתרומה דרבנן:
וכ"ז הוא לפי הס"ד דלא ידע עדיין דבשוא"ת מודה רב חסדא דב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת אבל לפי המסקנא דמשני שוא"ת שאני נוכל לומר שפיר דאוכלת אף בתרומה דאורייתא ואף להאכילה בידים שרי ואף דהמאכיל את הזר תרומה עובר אעשה דמשמרת תרומותי מ"מ ביטול עשה הוא רק שוא"ת שאינו משמר את התרומה לעשות בה כהלכה ומיקרי שוא"ת וב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת והכא מחמת נשואין דרבנן לא איכפת לן בביטול עשה דמ"ת שהוא שוא"ת. ואף דעושה מעשה בידים ומאכילה מ"מ כיון שעיקר האיסור שיש בזה הוא שוא"ת דהיינו ביטול עשה דמ"ת יש לזה דין שוא"ת וכה"ג מצינו גבי סדין בציצית דקרי' ליה הש"ס שוא"ת שלובש בגד פשתן בלי ציצית אף שעושה מעשה ולובש הבגד בידים מ"מ כיון שעיקר האיסור שיש בזה הוא מה שמחוסר מ"ע דציצית מקרי שוא"ת אף שבא האיסור ע"י מעשה וכמו שביאר השא"ר ז"ל (בסימן ל"ב). וה"נ אם הבעל מאכיל את הקטנה תרומה והיא זרה מדאורייתא ביטל עשה דמ"ת היינו שלא שמר את התרומה כהלכתה שהיא עומדת לאכילת כהנים וקנין כספם וזה הוי רק שוא"ת וכיון דמשום לתא דאכילת קטן בעצמו לא חיישינן דמהני נשואין דרבנן כי היכי דמהני לה נישואי דאורייתא למיכל בתרומה וכי היכי דמהני המנות קטן על הפסח כמו שבארנו לעיל ומשום לתא דגדול נמי לא חיישינן משום דב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת להכי אוכלת אף בתרומה דאורייתא:
מיהו נ"ל דזה שכתבנו דמותר להאכיל לקטן בידים תרומה דאורייתא ע"י נישואין דרבנן מטעמא דכיון דנישואין דגדלות מאכילין בתרומה לא אסרה תורה אף בנשואין דרבנן זהו רק לדידן דקיי"ל קטן א"נ אין ב"ד מצ"ל ומוקמינן קרא דלא תאכילם דלא ליספו להו בידים א"כ סברא הוא מדלא הקפידה תורה להפריש את הקטן מאכילת איסור ש"מ דלא איכפת לן באכילתו מידי להכי לא הוזהרנו להפרישו משום דאיסור והיתר לגבי קטן הכל שווין דאי הוי קפיד קרא באכילתו ודאי דהיינו מוזהרים להפרישו ומדלא הוזהרנו להפרישו ע"כ דלא הקפידה התורה על אכילתו כלל ומה שהזהירה תורה דלא ליספו להו בידים הוא משום דלמא אתי למסרך לאכול בגדלותו ע"י שיזכור שהאכלנו אותו בידים להכי היכי שבגדלותו מותר לאכול ע"י נישואין אנו יכולים להאכילו אף בקטנותו ע"י נשואין דרבנן דהא אם יאכל ע"י נישואין בגדלותו התירא קאכיל:
אבל למ"ד קטן אוכל נבילות מצווין להפרישו א"כ לדידי' ע"כ דקפיד קרא על אכילתו של קטן רק דקטן לא בר קבולי אזהרת התורה הוא אבל הגדול מוזהר עליו להפרישו א"כ לא מהני נישואין דרבנן להאכילו בתרומה דאורייתא כיון דסוף סוף נישואין דקטנות לאו כלום הוא ואיסורא קאכיל ואנו מצווין להפרישו ולדידי' צ"ל הא דמאכילין הקטן פסח משום דשה לבית אבות דאורייתא דבלא"ה הוי אסור להאכילו שאין הפסח נאכל אלא למנוייו ואי לאו דאורייתא הוא קטן לאו ממנוייו הוא או כמ"ש הר"נ והתוס' בנדרים (ד' ל"ו) כיון דאינן ראויין להמנות לא הוי שלא למנוייו עיי"ש]:
ומיושב בזה סוגיא דנדה (דף מ"ו) דפריך שם למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא מברייתא דיתומה שנדרה בעלה מיפר לה א"א בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדר מדרבנן אא"א דאורייתא אתי נישואין דרבנן ומבטלי נדר דאורייתא ומשני אמר רב יהודא א"ש בעלה מיפר לה ממ"נ אי דרבנן דרבנן הוא אי דאורייתא קטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ואכתי קשה למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא ועיקר ההיתר הוא מחמת קטן א"נ א"כ ל"ל הפרה תאכל בלא הפרה ואין אנו מצווין להפרישו:
ולפי מה שכתבנו הדברים נכונים דבאמת הרשב"א ז"ל בחי' ליבמות (פרק חרש) הקשה על סוגי' זו מאי קאמר קטן א"נ אמצ"ל הא הכא כיון שמיפר לה נדרה ואמר לה מופר לכי כמאכילה בידים דמי ולהאכילו בידים לכ"ע אסור. ולפי מה שכתבתי לק"מ דהכא כיון דאיכא נישואין דרבנן והפרת הבעל מותר להאכילה אף בידים דכיון שבגדלות מהני נישואין והפרת הבעל אין אנו מוזהרים מלהאכילה בידים אף בקטנות אף שהנשואין והפרה דכעת הוא רק דרבנן וכמו שבארתי לעיל ולמ"ד אמצ"ל ולא אסרה תורה רק שלא להאכילה בידים לא אסרינן להאכילם היכי שיש דבר שהי' מתיר בגדלות אף שעכשיו אין ממש בדבר המתיר מפני קטנותם. דמ"מ ליכא למיחש שמא יאכלו בגדלות דהא בגדלות מהני הך התירא דנשואין והפרה ושפיר משני דסובר קטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ואי משום שמאכילה בידים כשאומר מופר ליכי לא איכפת לן כיון דאיכא נשואין והפרה דרבנן שמועיל בגדלות מה"ת דבשלמא אי הוי סובר צריך להפרישו בזה לא הי' מועיל נשואין דרבנן מידי למ"ד מופלא הסמוך לאיש דאורייתא דמ"מ השתא איסורא קעבדה דנישואין והפרה דהשתא לאו כלום הוא מה"ת כמ"ש לעיל אבל כיון דאמצ"ל ורק לענין להאכילו בידים במה שאומר לה מופר ליכי מהני נישואין דרבנן דהא עיקר האיסור שלא תאכל כשתגדיל ובגדלותה אם תאכל התירא קאכיל:
ומיושב קושייתי שהקשיתי ל"ל הפרה הא בלא הפרה נמי מותר משום דקטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ולפמש"כ אתי שפיר דהכא צריך הפרה דבלא"ה אסור משום שמאכילה בידים כשאומר לה מופר ליכי כמ"ש הרשב"א ז"ל. רק כיון דמיפר לה שרי אף להאכילה בידים משום שגם בגדלותה אוכלת ע"י נשואין והפרה ולהכי קתני בעלה מיפר לה:
והנה בדבר השאלה אם מותר להציע בגד שיש בו כלאים תחת הקטן הנה הצעה הוי רק מדרבנן כדדרשינן ביומא (דף ס"ט) לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך. מיהו מה שמציעין תחתיו ודאי הוי כמאכילו בידים ולדעת הרשב"א שרי דסובר דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים ולדעת הרמב"ם ז"ל אסור להאכילו בידים גם איסור דרבנן ונראה עוד דהכא יש לחוש גם לדעת הרשב"א ז"ל דהרמב"ם ז"ל כ' (בפ"י מהל' כלאים) המלביש את חבירו כלאים והי' הלובש שוגג לוקה המלביש עיי"ש. וא"כ כיון דהמלביש עובר אפשר לומר דהמלביש לקטן נמי עובר כיון דשני האי לאו דכלאים משארי לאווין דבשארי לאווין שבתורה המכשיל את חבירו אינו עובר אלא משום לפני עור לא תתן מכשול ואינו לוקה דהוי לאו שבכללות ובלאו דכלאים לוקה המלביש א"ח א"כ איכא למימר דמלביש את הקטן נמי לוקה ודמי ללאו דהקפה דאמרינן בנזיר (דף נ"ז) המקיף את הקטן חייב דאע"ג דניקף לאו בר חיובא הוא מ"מ מקיף חייב וה"נ גבי כלאים כיון דמלבישו חייב אע"ג דהמתלבש לאו בר חיובא הוא וכמ"ש הכ"מ ז"ל בטעמו של הרמב"ם משום דכתיב לא תלבש ודרשינן לא תלביש המלביש את הקטן נמי חייב ולא משום לתא דקטן כמו בשאר איסורין אלא דהמלביש גופא עביד איסורא:
וה"נ משמע בביצה (דף י"ד) דתנן משלחין כלים בין תפורין בין שאינם תפורים ואע"פ שיש בהם כלאים ופריך כלאים למאי חזו חזו למימך תותי' והתניא לא יעלה עליך אבל אתה יכול להציעו תחתיך אבל אסרו חכמים שמא תכרך נימא על בשרו ע"כ וקשה לדעת הרשב"א ז"ל דמותר להאכיל לקטן איסורי דרבנן בידים א"כ מאי מקשה מהא דאסור להציע תחתיו מדרבנן הא יכול להציעו לקטן ופשיטא דיכול לשלחו ביו"ט. א"ו דאף דשאר איסורין מותר להאכיל לקטן בידים לדעת הרשב"א ז"ל מ"מ כלאים אסור להלבישם בידים דבכלאים האיסור על המלביש כמו על הלובש וקא עביד גדול איסורא ולא חזי למידי ואפשר עוד דהמשלח הבגד בשביל שיהא ראוי לקטן דמי למלבישו כמו שכתבתי בשם הרשב"א ז"ל דהמיפר נדרה דמי למאכילה בידים:
ודע שיש לי מקום עיון במה שתמה הרא"ש ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש שהמלביש חבירו כלאים לוקה המלביש אם הלובש היה שוגג ותמה הרא"ש (בתשובותיו) מנין לו להרמב"ם ז"ל ונראה דהדבר נכון מאוד דכיון דאמרינן בש"ס דקידושין (דף מג) גבי פלוגתא דשמאי הזקן דסברי יש שלד"ע דמודה שמאי באומר לחבירו צא ואכול חלב ובעול את הערוה דהמשלח פטור משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן הרי אי לאו טעמא דזה נהנה וזה מתחייב הוי מחייבינן לשמאי כל אדם האומר לחבירו לעשות דבר איסור אף שאין המשלח צריך לאותו דבר ואינו נהנה מן עשיית השליח כלל כמו אכול חלב ובעול את הערוה ואנו לא סבירא לן כשמאי משום דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכ"ז שייך אם צוה לחבירו לעשות האיסור וחבירו עשה מעצמו אבל אם הוא עושה והטעין את חבירו באיסור כגון שהלבישו כלאים דבזה לא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דהא חבירו לא עבד מידי רק הוא הטעינו האיסור מהיכי תיתי לא יתחייב המלביש דכיון דאפילו בצווהו ללבוש כלאים הוי מתחייב מטעם שליחות אי לאו דהוי אמר דודאי לא ישמע לו משום דדברי מי שומעין א"כ פשיטא במלבישו בידים דלא שייך לומר דברי מי שומעין דהא בעצמו הלבישו שחייב המלביש. משום דלא גרע משליחות רק דיש לפוטרו מטעם זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אבל באיסור כלאים לא שייך זה נהנה וזה מתחייב כמו בחלב וערוה דכיון דר"ש סובר דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני גשמים אע"ג דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. מוכרח מזה דדוקא בחלבים ועריות חייב מתעסק מחמת שנהנה שהתם עיקר החיוב על הנאתו דהיינו בחלב על האכילה שנהנה מאכילה אבל כלאים אין האיסור משום שנהנה רק לבישה אסר רחמנא ואם אינו נהנה בהנאת לבישה לא מיקרי מלבוש ואין כאן איסור כלאים אבל אין עיקר האיסור מחמת שנהנה אלא דהאיסור הוא לבישה וההנאה הוא תנאי הלבישה דאם לא נהנה הרי לא מיקרי מלבוש וראיה לזה דהא התוס' (בביצה יד) הוכיחו דבגדים קשין ואע"פ שאין מחממין נמי אסור ללובשן ורק בהצעה מחלקין בין קשין לרכין ובתירוץ השני כתבו דדוקא היכא דאינן שוע טווי ונוז מפלגינן בין קשין לרכין אבל בשוע טווי ונוז דאסור מן התורה אסור גם בקשין אע"פ שאין בהם חימום והנאה כיון דמ"מ מלבוש הוא ואסור אע"פ שאין מחממין כמ"ש רש"י (שם ט"ו) ד"ה בקשין. הרי מוכח מזה דאין איסור כלאים משום הנאתו ומדברי הש"ס בקדושין גופא מוכח דבכלאים אין האיסור משום הנאה מדקאמר מודה שמאי באומר צא ואכול החלב ובוא על הערוה דפטור משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ולא קאמר נמי לבוש כלאים וע"כ דבכלאים לא שייך זה נהנה דאין האיסור משום הנאתו וכיון שכן אפשר לומר דבכלאים לא שייך לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן והאומר לחבירו ללבוש כלאים הי' חייב רק שפטור משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דמלביש חבירו בשוגג חייב דלא גרע משליחות ואם הי' הלובש מזיד פטור כמש"כ הכ"מ שם דאין סברא לחייב שניהם מלקות וכיון שהלובש לוקה פטור המלביש כמ"ש הכ"מ אבל אם הי' שוגג שהוא אינו לוקה לוקה המלביש דלא גרע משליחות וזה טעמו של הרמב"ם ז"ל ג"כ גבי טומאה שכתב (בה' אבל) דהמטמא את הכהן לוקה הוא מה"ט דאם טמאו בידים לא גרע משליחות ועיין בר"ן (בחולין פ' ג"ה) גבי בת תהא דאביי אמר מותר ורבא אמר אסור שפירש שם דפלוגתא אי ריחא הוי כאכילה או לא דליכא למימר דפליגי משום הנאה דהא קיי"ל כר"ש דאמר דשא"מ מותר ולדידי' הנאה דלא מכווין שרי והכא בבת תהא אינו מכוין ליהנות מיי"נ דלאו ברשיעי עסקינן וכ"ת פסיק רישא הוא ליתא דלענין הנאה ודאי אף פסיק רישא שרי דהא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה כו' והא התם מטיא לי' הנאה אלא כיון דלא מכוין לא חשבינן לי' מידי עכ"ל ומשמע מדבריו דהנאה אסור בכלאים והוכיח מזה דבהנאה לא איכפת לן אף דהוי פ"ר ולפמש"כ אין ראיה מזה דאפשר דהיכא דההנאה הוא עצם האיסור אסור היכא דהוי פ"ר אבל בכלאים אין ההנאה עצם האיסור רק הלבישה עצם האיסור וכיון דאינו מתכוין ללבישה לא איכפת לן במה דהוי פ"ר דכל שאינו מתכוין ללבישה לא מיקרי בגד ולית בזה איסור כלאים אף שנהנה ממילא [ועי' בתוס' שבת (כ"ט) שכתבו דמיירי בענין דלא הוי פ"ר]:
ובזה יש לתמוה על דברי הט"ז ביו"ד (סימן ש"א סק"ז) שכתב ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שפסק דאסור ללבוש כלאים להבריח מכס וגבי מוכרי כסות פסק כר"ש דמוכרין כדרכן והוא כסתם מתניתין (בפ' ט' דכלאים) ולא כברייתא (דב"ק ק"ט) דמתיר ר"ש גם להבריח את המכס מהאי טעמא דהוי דבר שא"מ ודחקו עצמן האחרונים ז"ל דמאי גרע להבריח ממוכרי כסות דאידי ואידי דבר שא"מ הוא והט"ז כתב דלהבריח את המכס גרע טפי שנהנה במה שאין משלם המכס וכיון שנהנה ע"י הלבישה ולהנאה זו דהרווחת הממון הוא מכוין להכי אסור עכ"ד וזה תימא דאטו התורה אסרה שארי הנאות מכלאים הנאת לבישה לחוד אסר רחמנא אבל שארי הנאות לא איכפת לן אם נהנה דהא מותר למכור וליתן בגד כלאים לאחר וכיון דשארי הנאות שרי א"כ מאי גריעותא הוא מה דמרויח ממון ע"י הלבישה הא הלבישה הוי לי' אינו מתכוין:
ובזה מיושב מה שראיתי בתשובת האחרונים שהקשו בהא דאמרינן בכמה דוכתי דבגדי כהונה הותר בהן כלאים בשעת עבודה הא קיי"ל מללה"נ וכיון דלובשן למצות עבודה הא לא מיקרי הנאה וליכא איסורא דכלאים כלל ולפמש"כ לא ק"מ דזה הי' ניחא אם הי' כל הנאות כלאים אסור אז שייך לאמר כיון דמללנ"ת לא מיקרי הנאה אבל כיון דכל הנאות מותר מכלאים ולא אסור רק הנאת לבישה א"כ עיקר האיסור הוא לבישה ומה שמותר אם ליכא הנאה הוא משום דאי ליכא הנאת לבישה לא מיקרי לבוש וכיון דעיקר האיסור בכלאים הוא לבישה היכי נימא בזה מלל"נ וזה לא מיקרי לבישה דע"כ מיקרי לבישה דהא אין עליהם מלבוש אחר בשעת עבודה והתורה קרא את הבגדים האלה מלבוש דכתיב והלבשת אותם וכיון דמיקרי בגד אף שלובש לצורך מצוה נמי מיקרי לבישה דכתיב והלבשת אותם ולא דמי לשאר איסורי הנאה שהנאה בעצם הוא עיקר האיסור משא"כ גבי כלאים שאין עצם האיסור מחמת ההנאה רק שההנאה משוי אותו מלבוש וכיון שהוא מלבוש אסור אף דהנאת מצוה לא הוי הנאה ורחמנא הוא דשרי כלאים בבגדי כהונה:
אבל באמת נראה לי טעמא של הר"מ ז"ל פשוט הוא שחילק בין הברחת המכס ובין מוכרי כסות דמוכרי כסות ע"כ ניכר עליהם שהם רוצים למוכרן ולובשים בגדים אחרים כדי צרכן והבגדים האלה שעומדים למכירה יש היכר עליהן בלבישתם שהם רוצים למוכרם וכיון שהם מלובשים בגדים אחרים כדי צרכן של היתר ואינן צריכים להנאת אלו הבגדים העומדים למכור אף דמטי הנאה להם מלבישה דידהו להגן מן החמה ומן הגשמים מיקרי דשא"מ שהרי יש עליהן כדי צרכן שאם ימכרו הכלאים ישארו מלובשים בבגדים של היתר להגן עליהם משא"כ הלובש להבריח המכס הוא צריך ללבוש א"ע שלא יכירו מקבלי המכס שהוא מיותר בגדים ולובשן במקום שהי' לובש בגדים של היתר בכדי שיסברו שהבגדים אלו הוא רגיל ללובשן א"כ ממילא הוא לובש כלאים דרך לבישה ובמתכוין ואף שאילולי הברחת המכס הי' לובש בגדים של היתר ולא הי' עובר על איסור כלאים. סוף סוף הוא לובש כלאים עכשיו דרך לבישה ואטו אם אונסין לאדם שילבש כלאים באונס ממון שאומרים לו לבוש כלאים ואי לא ניטל ממונך דקיי"ל דעבור מצות ל"ת מחוייב ליתן כל ממונו שלא יעבור אטו דזה מיקרי אין מתכוין ומותר משום דאילולי שהיו כופין אותו ללבוש לא הי' לובש ועתה לובש אותו רק משום הפסד ממונו זה וודאי אינו דהלבישה היא לבישה גמורה רק שעושה זה באונס ממון וכיון דקיי"ל דאונס ממון אינו מתיר לעבור על ל"ת אסור ולא דמי למוכרי כסות דאינו מתכוין ללבישה כלל דהא יש לו מלבושים אחרים עליו ולובש אילו רק למוכרן להבא לקנות ולא גרע מהא דאמרינן בסוכה (דף ל"ג) בהדס שענביו מרובים מעליו דאין ממעטים ביו"ט ואם יש לו הושענא אחריתא לא מיקרי מתקן מנא כיון שאינו מכוין לתקן. והכי נמי אינו מכוין ללבישה דיש לו עליו מלבושים אחרים כן נראה לפי עניות דעתי: