שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק יורה דעה · סימן פז
שאלה באחד שנדר ליתן סך מסויים לצדקה ושמע אביו בידעו את מעמד בנו כי ברע הוא וחילק סך זה לעניים כדי לפטור את בנו מנדרו ועתה הבן שואל אם יצא ידי נדרו בזה או לא:
תשובה לכאורה נראה לי דאף דבחוב דעלמא אדם פורע חובו של חבירו ומיפטר הלוה אבל בנדר יש להסתפק אם יצא ידי נדרו במה שאחר נתן עבורו אם לא זיכה לו המעות מקודם ואין אדם יכול לפטור חבירו מנדרו וצריך הנודר בעצמו לקיים נדרו ואף דאמרינן בערכין (דף כ"א) חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עולתו ושלמיו עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא אלמא דאדם יכול לפטור את חבירו המחוייב קרבן אפשר לומר דזהו דוקא קרבן שאדם חייב מאיליו שחייבתו תורה כמו חטאת ואשם שחייבתו תורה וכן עולה מיירי בעולת ראי' ועולת נזיר ושלמים מיירי בשלמי נזיר וכדאיתא בתמורה (דף י') דקרבנות נזיר יכול אחר להפריש עבורו עיי"ש שהוא לא נדר להכי יכול חבירו לפוטרו אבל נדר להביא עולה ושלמים אין חבירו יכול לפוטרו עד שיביא מממונו לקיים נדרו והא דבעי ר' זירא בחולין (דף כ"ג) הרי עלי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו ספיקא הוי ונפיק ממ"נ או דילמא ברי' הוי ולא נפיק ופריך הא לא ידע אי חמץ הוא דליתי מצה אי מצה הוא דליתי חמץ ומשני כגון דאמר הרי עלי לפטור תודתו של חבירי ופריך והא לא ידע חבירו ולא מיפטר ומשני כגון דלא אמר לפטור מיפק גברא ידי נדרו נפיק או לא יעוי"ש משמע דחבירו המחויב תודה מיפטר במה שהוא מביא חלת לחם עבורו התם מיירי שחבירו אמר הרי זו תודה שהקדיש בהמתו לתודתו ומחויב להביא תודתו וחלת חמץ ומצה עמה להכי יכול זה לפוטרו ולהביא חלות עבורו ובכה"ג שפיר יכול להפטר המקריב את התודה ע"י אחר שמביא עליו חלות ויצא ידי נדרו דהא לא אמר הרי עלי רק שאמר הרי זו על בהמה ידוע וכשמביאה יצא ידי נדרו ומה שמחוייב להביא לחם אין זה בלשון נדרו רק שהתורה חייבתו לכל המביא תודה להביא לחם עמה וכיון שהלחם הוא חוב עליו מחמת שמביא בהמתו לקרבן תודה יכול חבירו לפוטרו ולהביא חלות עבורו כמו כל הקרבנות שחייבתו תורה שאדם יכול לפוטרו:
ואפילו אמר הרי עלי תודה נמי אין חיוב החלות מחמת נדרו רק שהתורה חייבה לכל המביא תודה להביא לחם והכי משמע במנחות שם (דף פ"א) דתנן האומר עלי תודה מביא תודה ולחמה ומייתי שם ת"ש האומר הרי עלי תודה בלא לחם זבח בלא נסכים כופין אותו ומביא לחם עם התודה ונסכים עם הזבח ופריך שם הש"ס אמאי הא הוי נדר ופתחו עמו ומשני ר' יוחנן באומר אלו הייתי יודע שאין נודרין אלא כך לא הייתי נודר כך והשתא הדר בי' ואינו רוצה להביא לחם כופין אותו להביא לחם עיי"ש הרי דהאי גברא כיון בפירוש שתהא התודה בלא לחם ואין לחם בכלל נדרו כלל שהרי התנה שיהא בלא לחם וב"ה ל"ל תפוס לשון ראשון ואפ"ה חייב להביא לחם ג"כ משום דכיון דמ"ע להביא לחם עם תודה ומה שהתנה הוא שיהא בלא לחם הי' בטעות ותנאו בטל מוקמינן אדין תורה וחייב להביא לחם עם תודתו הרי חזינן דאף שאין חיובו של לחם מחמת שנכלל באמירת הרי עלי תודה מ"מ חל חיובו של לחם מפני שהוא מצוה בפ"ע וכדאמרינן נמי (בדף פ') דאם אמר זו תודה וזו לחמה אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת אבד לחם מביא לחם אחר משום דלחם גלל תודה ואין תודה גלל לחם עיי"ש. וא"כ ודאי דאפשר דהש"ס דחולין דאמרינן שם דמצי לפטור בחלתו תודתו של חבירו מיירי אפילו היכא שחבירו אמר הרי עלי תודה דמחוייב להביא לחם ממצוה דרמיא עליה ולא מחמת נדרו ולהכי מצי מיפטר בחלת חבירו [וכ"ש אם אמר הרי זו תודה דודאי אין חיובו של לחם בלשון נדרו רק לחיוב שחייבתו תורה] אבל הנודר איזה דבר לא מיפטר במה שחבירו מביא עבורו:
ובזה נ"ל ליישב מאי דאיתא בנדרים (דף ל"ה) דאיבעי להו הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא למנ"מ למודר הנאה א"א שלוחי דידן אסור וא"א שלוחי דרחמנא שרי ופשיט ממתניתין דתנן גבי מודר הנאה ומקריב עליו קיני זבין וזבות נדות ויולדות ופריך ולטעמיך ליתני ומקריב עליו קרבנות אלא כדר"י דאמר הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה ולהכי שרי במודר הנאה משום דכיון דא"צ דעת א"צ שליחות. ואח"כ קאמר מתיב רב שימי בר אשי מברייתא אם היה כהן יזרוק עליו מדם חטאתו ואשמו ומשני דם חטאתו ואשמו של מצורע דהוי נמי מחוסר כפרה וא"צ דעת ושליחות וקשה דהא הש"ס הוכיח דדוקא מחוסרי כפרה הוא דשרי דהא קאמר ולטעמיך ליתני מקריב עליו קרבנות ואיך בעי רשב"א לאכוחי מברייתא דכל הקרבנות שרי הא תקשה עליו א"כ ליתני במתניתין סתם מקריב עליו קרבנות כקושית הש"ס וגם הר"מ ז"ל פסק (בה' נדרים פ' ו' ה"ה) דכל הקרבנות מותר להקריב עליו וקשה גם עליו קושית הש"ס ואף שהר"ן ז"ל שם כתב דאף דהש"ס קאמר ולטעמיך מ"מ הוכחה גמורה ליכא מזה דאפשר לומר דגם שארי קרבנות מותר והא דנקט מחוסרי כפרה הוא לרבותא דאע"ג דמתירו לאכול בקדשים עכ"ל אבל דברי הרמב"ם ז"ל לא יתיישבו בזה דאם איתא דיש רבותא בזה שמותר להקריב קרבן שמתירו לאכול בקדשים א"כ אמאי שתיק הרמב"ם להשמיענו רבותא זו דכיון דההכרח לאמר לפום מאי דאמרינן דשלוחי דשמיא נינהו דהא דקתני במתניתין מחוסרי כפרה הוא להשמיענו דמה שמתירו לאכול בקדשים לא הוי הנאה, א"כ אמאי השמיט הרמב"ם להשמיענו הך רבותא:
ועוד שהרי הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"א דמחוסרי כפרה) שאשם אינו מעכב מלאכול בקדשים ועיין בלח"מ (בפ"י מה' נזירות) שביאר דבריו וא"כ אם איתא דהתנא אתי לאשמעינן הני דמתירין לאכול בקדשים לא הוי לי' למיתני אשם שאינו מעכב מלאכול בקדשים ועוד הקשו שם הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל בהא דפריך רב שימי בר אשי מברייתא דקתני אם הי' כהן יזרוק עליו דם חטאתו ואשמו הא במשנה נמי קתני כן ומקשה מברייתא ומטעם זה יש שרצו לשבש הספרים ולא גרסי במתניתין חטאות ואשמות והם תירצו דבמתניתין ידע דאיכא לשנויי בחטאת ואשם דמצורע משום דדומיא דקיני זבין קתני דהוי נמי מחוסרי כפרה להכי פריך מברייתא דקתני חטאת ואשם לחוד דמשמע כל חטאת ואשם אפילו דלאו מחוסרי כפרה וזה דוחק:
לכן נראה לי לפי מאי דאמרינן בכתובות (דף ק"ח מתניתין בשלמא שוקל שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי אלא פורע חובו הא משתרשי לי' ומשני ר' אושיעא הא מני חנן הוא דאמר גבי עמד אחד ופירנס את אשתו איבד מעותיו רבא אמר דמיירי שלוה ע"מ שלא לפרוע. ועי"ש בתוס' ורא"ש ובח"מ (סימן קכ"ח) שדעת ר"ת וסייעתו דדווקא במזונות אשתו פטור אבל בשאר חובות חייב ובשקלים מיירי באבוד וגבוי דווקא והראשונים חלקו עליו והביאו דברי הירושלמי בכתובות ובנדרים שאמר שם בהדיא דבכל חוב דעלמא נמי פטור לחנן דהירושלמי מייתי ראי' ממתניתין דמקריב עליו קיני זבין וזבות כו' דמשמע לי' להירושלמי דמקריב משלו ושרי אע"ג דממשכנין ע"ז ובתשובה אחרת פירשנו פירוש אחר בדברי הירושלמי] וכ"פ הרמב"ם ז"ל דשוקל את שקלו ולא הזכיר אבוד וגבוי כלל ולפ"ז נראה דהא דפריך הש"ס ולטעמיך לתני מקריב עליו קרבנות משום דהש"ס מפרש הא דמקריב עליו קיני זבין מיירי דמקריב משל המודר ולהכי פריך שפיר ולטעמיך דאי נימא דכהני שלוחי דרחמנא ומותר להקריב קרבנות דלאו מחוסרי כפרה א"כ ניתני מקריב עליו קרבנות סתם ומדלא תני סתם ע"כ דדווקא במחוסרי כפרה שרי משום דא"צ דעת בעלים הא בכל הקרבנות אסור ורב שימי בר אשי דמותיב מברייתא דאם הי' כהן ובעי לאוכוחי דכל הקרבנות מותר להקריב לא חש להך וליטעמיך דפריך הש"ס משום דסובר כדעת הרמב"ם ז"ל דשרי להקריב משל המדיר אפילו היכא דממשכנין כמו שקלים או מחוסרי כפרה ולהכי מצינן לפרושי מתניתין דמקריב עליו קרבנות היינו שמקריב משלו עבור המודר ושוב לא תקשה אמאי לא תני מקריב עליו קרבנות סתם שהרי ביארנו דאין אדם יכול להקריב על חבירו קרבנות שהוא מחויב בנדר. ואין הנודר מיפטר בנדרו במה שאחר הקריב עבורו ולא מהני הקרבת חבירו אלא בקרבנות שחייבתו תורה והיינו קיני זבין וזבות ויולדת וחטאות ואשמות שהן חוב עליו [ואף דבשלמים נמי משכחת שהן חובה עליו מן התורה כמו שלמי נזיר דאמרינן בתמורה דף י') שאדם מביא על חבירו מ"מ לא מיתני לי' שלמים כיון דאיכא שלמים ועולות הבאים בנדר שאין חבירו יכול להביא עליו להכי לא תני שלמים] וא"כ איכא למימר דבשאר קרבנות שאינם מחוסרי כפרה נמי לא חיישינן לאיסור הנאה משום דשלוחי דשמיא נינהו והא דלא קתני קרבנות סתם משום דמיירי במקריב משלו על המודר וזה לא מהני בשאר קרבנות הבאין בנדר משום דאין הנודר יוצא ידי נדרו במה שחבירו מביא עליו וא"כ לא קשה הך ולטעמיך לר"ש בר אשי מחמת שהוא מפרש ומקריב עליו היינו משל עצמו והש"ס דמקשה מעיקרא ולטעמיך הוא משום דמפרש ומקריב עליו היינו משל המודר וכשיטת הש"ס דילן בכתובות דשוקל את שקלו מיירי באבוד וגבוי אבל בלא"ה אסור משום דמהנהו הוא כיון דמשתרשי לי' שפוטרו מלהביא בהמתו ומביא הקרבן משל עצמו א"כ אם איתא דשלוחי דשמיא נינהו ליתני קרבנות סתם אבל רשב"א דמפרש ומקריב משל המדיר לא מצי למיתני קרבנות סתם דאין המודר יוצא בהקרבת המדיר בקרבנות שלא חייבתו תורה אלא שנתחייב בנדר:
והשתא מיושב היטב קושית הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל אמאי לא מקשה רב שימי ממתניתין דקתני נמי חטאות ואשמות ויפרש בחטאות ואשמות דעלמא שרשאי המדיר להביא עבורו דז"א דהא ר"ש דבעי לאוכוחי דשלוחי דשמיא ע"כ דמפרש למתניתין שהכהן המדיר מקריב משלו א"כ ליכא לאוכוחי מידי ממתניתין דשלוחי דשמיא נינהו דהא איכא לפרושי הא דתנן ומקריב עליו לאו בכהן קמיירי כלל אלא בישראל וקרי מקריב עליו מה שנותן בהמתו להקריב עליו והכהן מקריבו ואף אם נימא דלישנא דמקריב עליו משמע בכהן המקריב הקרבן למזבח מ"מ אינו מוכח מזה דשלוחי דשמיא נינהו דאפשר דשלוחי דידן נינהו מיהו לא בעינן דלהוי שליח המתכפר כ"א שליח המפריש הקרבן על חבירו והיינו שליח של בעל הבהמה אבל שליח המתכפר לא בעינן וכיון דמתניתין מיירי שהכהן המדיר מקריב משלו לא איכפת לן למה שעושה שליחותו של המודר דלא בעינן שליחות המתכפר אלא שליחות בעל הבהמה והכא הכהן המקריב הוא בעצמו בעל הבהמה ולעולם אימא לך דשלוחי דידן נינהו ולהכי הוצרך רב שימי לפשוט מברייתא דקתני אם היה כהן יזרוק עליו דם חטאתו ואשמו דמיירי שהבהמה של המודר. רק שהכהן המדיר מקריבו למזבח וזורק הדם ואפ"ה שרי אלמא דלא הוי כלל שלוחי דידן ושרי במודר הנאה וא"ש הא דהוצרך לפשוט מברייתא ולא פשיט ממתניתין:
הדרן למילתא קמייתא דרשב"א מפרש למתניתין שהמדיר מקריב משלו על המודר ולהכי לא קשה עליו קושית הש"ס ולטעמיך דשלוחי דשמיא נינהו ליתני קרבנות סתם. משום דלא מצי למיתני סתם קרבנות שאין אדם יכול להקריב על חבירו אלא קרבנות שחבירו חייב בהם מעצמם ולא מה שנדר מיהו ראיה זו יש לדחות דלעולם אימא לך שיכול להקריב על חבירו אף קרבנות שנדר מעצמו והא דלא חש רב שימי בר אשי להא דמוכח ממתניתין דדוקא במחוסרי כפרה שרי מדלא קתני קרבנות סתם משום דהוכחת הש"ס מהא דלא קתני קרבנות סתם הוא רק לעולא דאמר בערכין (דף כ"א) דהא דתנינן חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עולתו ושלמיו של פלוני עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא מיירי בשעת הפרשה דעולה ושלמים א"צ דעת בשעת הפרשה. אבל בשעת כפרה אידי ואידי צריכין דעת להכי פריך שפיר דא"א דבכל הקרבנות אמרינן שלוחי דשמיא ושרי א"כ ליתני קרבנות סתם ומדלא תני קרבנות סתם ש"מ דלא שרי במודר הנאה אלא במחוסרי כפרה דא"צ דעת אבל כל הקרבנות אסור להקריב עבורו משום שליחות דשלוחי דידן נינהו במידי דצריך דעת אבל לשמואל דאמר התם בערכין דעולה ושלמים א"צ דעת בשעת כפרה ופסיק כוותי' הרמב"ם (בפ' י"ד מה' מעשה הקרבנות) דבעולה ושלמים אם נתרצה בשעת הפרשה אף אם חזר בשעת כפרה ואמר שאינו רוצה נמי מהני א"כ ליכא לאוכוחי מדלא קתני סתם קרבנות היכא דצריך דעת בעלים אסור במודר הנאה מדלא קתני קרבנות סתם. דז"א דהא אפילו אם נימא דלא שרי אלא היכא דא"צ דעת בעלים ואסור בחטאת ואשם אכתי הוי לי' למיתני במתניתין עולות ושלמים דשרי ג"כ משום דא"צ דעת דאף דבשעת הפרשה צריך דעת לשמואל בעולה מ"מ ההפרשה וודאי דלא צריך שליחות ואין איסור הנאה דנדרו אוסרת ההפרשה והש"ס מסתפק רק על ההקרבה אי אסור משום שליחות א"ו דאין ראי' מזה דהתנא לא נחית לחשוב דווקא הקרבנות דא"צ דעת ולעולם דבכל הקרבנות נמי שרי ורב שימי בר אשי נמי סובר כשמואל דקיי"ל כוותי' דעולה א"צ דעת בשעת כפרה להכי דייק מברייתא שאם הי' כהן דשלוחי דשמיא ולא חש להא דפריך ולטעמיך וכ"פ הרמב"ם ז"ל דשלוחי דשמיא נינהו כסוגיא דקידושין וכשמואל גבי עולה (בפי"ד ממעשה קרבנות):
מ"מ אף שיישבנו הא דלא קשה אמאן דסובר שלוחי דשמיא אמאי לא מוכח ממתניתין דשלוחי דידן נינהו מדלא קתני במתניתין קרבנות סתם דמזה לא מוכח מידי משום דאפילו אי שלוחי דידן נינהו נמי תקשה אמאי לא קתני נמי עולה ושלמים דא"צ דעת מ"מ קשה באמת אמאי לא קתני קרבנות סתם לדידן דקיי"ל דשלוחי דשמיא ושרי כל הקרבנות כמו שפסק הרמב"ם ז"ל וע"כ לאמר כמ"ש דלדידן דקיי"ל שלוחי דשמיא נינהו בעינן לפרושי מתניתין מקריב עליו קרבנות דהיינו שהמדיר מקריב משלו ולהכי לא מצי למיתני סתם קרבנות שהרי אינו יכול לפוטרו מקרבנות שנדר המודר שאין אדם יכול לפטור את חבירו מנדרו ולהכי לא מיתני ליה אלא קרבנות שחייבתו תורה כמו קיני זבין וזבות וחטאות ואשמות:
ובזה נראה לי לבאר מ"ש הרמ"א ז"ל בחה"מ (סימן רי"ב וסי' רנ"ב) דהנודר ומת אין היורשים מחוייבים לקיים נדרו וכן כתב המהרי"ט ז"ל והביא ראיה מריבית דאין היורשים מחוייבים להחזיר ריבית שלקח אביהם אעפ"י שאביהם נתחייב להחזיר ולא אמרינן דנשתעבדו נכסי מחיים וכן בגזל הגר ונשבע לו ונתן הכסף דאי לאו דכסף מכפר מחצה הי' הכהן צריך להחזיר הכסף ליורשים משום דאדעתא דהכי לא יהבי לי' דמשמע דעל היורשים ליכא חיובא לשלם גזילת הגר של אביהם עיי"ש במהרי"ט ולכאורה צריך טעם דמ"ש נודר מכל חיובי אדם במלוה הכתובה בתורה כמו עולת יולדת דתנן האשה שהביאה חטאתה יביאו יורשים עולתה וכן עולת ראי' אמרינן בירושלמי דחגיגה דלמ"ד שיעבודא דאורייתא מחוייבים היורשי' כשהניח להם אביהם קרקעות ומ"ש נודר דליכא חיוב על היורשי' אף שהניח להם אביהם קרקעות:
ולפמ"ש הדבר נכון מאוד דהא מילתא דשיעבוד נכסים הוא מטעם ערבות כדאמרינן בבכורות (דף מ"ח) מכדי נכסי דאינשי אינון ערבין וא"כ לא שייך ערבות אלא היכא דאם הערב משלם בעד הלוה מיפטר הלוה דבזה שייך ערבות וכן נכסין של אדם ערבין שיוכל המלוה לגבות מהם וחל עליהם חיוב מן התורה בתורת ערבות אבל דבר שהוא מתחייב והוא צריך לשלם בעצמו ואלו אם אדם אחר סילק החוב בעבורו לפוטרו מן החוב לא נפטר בזה החייב כ"ז שלא נתן בעצמו משום דהחוב רמי על החייב בעצמו לא שייך בזה ערבות כלל להכי לא חל שיעבוד על הנכסים כלל רק על עצמו של המתחייב להכי בנודר ליתן להקדש או לעני שאין אחר יכול לפוטרו מחוב זה וחל החיוב על עצמו של נודר לקיים נדרו לא חל תורת ערבות על הנכסים דהא ודאי דאם נדר ליתן להקדש וכפוהו ב"ד לקיים נדרו וגבו ממנו אם יודע בעצמו שלא נתרצה ליתן רק שלא הי' בכחו להנצל מכפיית ב"ד נמי לא יצא ידי נדרו שהרי הוא לא נתן ברצונו רק שהגזבר והב"ד לקחו ממנו והוא נדר ליתן ואף דאמרינן (בפ"ק דר"ה) ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך דמשמע שבזה יצא ידי נדרו התם היינו משום דאמרינן דודאי מתרצה משום מצוה לשמוע דברי חכמים. אבל אם ידע דבלבו לא ניחא לי' לא יצא ידי נדרו ואפשר דאמרינן גם בזה דברים שבלב אינן דברים וכיון שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני יצא ידי נדרו ובמק"א נסתפקנו אם הא דאמרינן דברים שבלב אינן דברים הוא רק גבי קנינים ולא גבי קיום מצות או דלא שנא] ואף שהנכסים שלמו חיוב נדר לא מהני וכיון דלא מהני אא"כ ישלם בעצמו לא חל על הנכסים תורת ערבות וליכא שיעבוד עלייהו כלל וכיון דליכא שיעבוד נכסים אלא שיעבוד הגוף לחוד היורשים פטורים דכיון שמת ליכא חיובא:
וכן נמי מי שנדר ליתן סלע לעני והגיע סלע שלו ליד העני בלא דעת אפשר דאין העני רשאי לעכבו כיון שהנודר לא יצא ידי נדרו שנדר ליתן ולא נתן וכ"ז הוא רק גבי נודר ליתן לצדקה והיינו נמי טעמא דריבית דחייבתו תורה להחזיר לתקן איסורא דעבד ליקח ריבית דהא קרינן ליה מה"ט בב"מ (דף ס"ב) ניתק לעשה ובעינן שיחזיר מעצמו אבל אם הגיע ממונו ללוה ותפס משל המלוה לא ניתקן הלאו ואף דקיי"ל ריבית קצוצה יוצא בדיינים אלמא דמתקן הלאו במה ע"י כפיה מ"מ הא כתב הריב"ש בתשובה (סימן ש"ה) בשם הרשב"א ז"ל דלא נחתינן לנכסיו משום דשיעבוד נכסים ליכא וכופין אותו כמו שכופין מ"ע שבתורה ומכין אותו עד שיקיים [וכשמקיים אמרינן דודאי נתרצה] עיי"ש וכיון דחיוב מ"ע בעלמא הוא לא שייך כאן שיעבוד נכסים דשיעבוד נכסים הוא מטעם ערבות וערבות לא שייך אלא היכא דאם פרע הערב פקע חיובא אבל הכא דאם פרע הערב בלא רצון המחוייב לאו כלום הוא ובריבית לא מתקן הלאו ובנודר לא קיים נדרו ליכא דין ערבות כלל ולא חל שיעבוד על הנכסים והוי רק חיובא דגופא לחוד וכן גבי גזל הגר נמי ודאי דבעינן שיתן הגזלן בעצמו ולא מהני מה שיתן אחר עבורו להכי ליכא שיעבוד נכסים דמילתא דרמי אגופא ואין אחר יכול לפוטרו לא שייך שיעבוד נכסים דשיעבוד נכסים הוא מטעם ערבות וחיוב זה חל על הגוף לבד ולהכי ליכא חיובא ביורשים דערבות דנכסים כערבות דאיש אחר דמי ואין אחר יכול לפוטרו מנדרו והא דאדם מביא עולה ושלמים חטאת ואשם מנכסיו על חבירו בקרבנות שחייבתו תורה מיירי אבל לא בקרבנות שנדר דבקרבנות שנדר אין אחר יכול לפוטרו וכן בערכו עלי דאמרינן בערכין (דף י"ט) האומר משקלי עלי דחייבים היורשים ליתן הוא נמי דלא אמר לשון אתן שיחול חיובו על גופו לקיים נדרו בעצמו אלא אמר ערכי ולא שיתן הוא בעצמו אלא ששיעבוד מוטל עליו ואלו נתן אחר עבורו נפטר הוא להכי גם יורשים מחויבים ליתן כשהניח קרקעות אבל אם היה אומר אתן ערכי להקדש אין אחר יכול לפוטרו וכשמת היורשים פטורים משום דאז צריך לקיים בעצמו נדרו וליכא שיעבוד נכסים וצ"ע: