אור ברסלב
שות עונג יום טוב חלק יורה דעה › סימן עא

שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

חלק יורה דעה · סימן עא

סימן ע

וראיתי להפ"י ז"ל בחי' לגיטין (כ"ח) שכתב דהיכי דזרק לה ספק קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דהוי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה מה"ט שכתבו התוס' דכיון שודאי זרק לה קידושין איתרע חזקת פנוי' דידה ואף שהתוס' כתבו שהוא רק מדרבנן ומה"ת מוקמינן כדאמרינן ביבמות (דף ל"א) גבי ספק קידושין וכ"כ הרשב"א ז"ל בקידושין (דף ס"ו) מ"מ נראה לו שהוא מה"ת והביא ראיה מהא דאמרינן ביבמות (דף קי"ג) אמר שמואל אשת חרש חייבין עלי' אשם תלוי משום דסובר כר"א דאמר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק ומדמחייב עלי' שמואל אשם תלוי ש"מ דלא מוקמינן לה אחזקת פנוי' משום כיון דודאי קבלה קידושין וספק אי הוי קידושין מעליא לא מוקמינן אחזקה מה"ת:

ונ"ל דדברי התוס' נכונים דודאי מוקמינן אחזקה מה"ת וכדאמרינן ביבמות (דף ל"א) גבי ספק קידושין עיי"ש והא דאשת חרש חייבין עליה אשם תלוי נראה דלא שייך לאוקמי אחזקה אלא אם נולד ספק בענין אחד וכשנתפוס להכריע הדבר לצד אחד מטעם חזקה לא ישאר דבר בספיקא עוד כמו גבי נגע שאנו דנין להעמיד הנגע על חזקתו ולא נחסר משעת ראיית הכהן עד הסגרו או גבי סכין שלא נפגם משעת בדיקתו עד אחר שחיטה (בפ"ק דחולין) וגבי מקוה שלא נחסר משעת מדידתו עד אחר טבילת הטמא (קדושין ס"ו) וכן בספק קידושין או גירושין (ביבמות ל"א) וגבי נדה וגבי חביות של תרומה (בנדה ב') אבל הכא גבי חרש שהוא כל ימיו בספק דעתא צילתא או דעתא קלישתא דאף אם נדין את האשה שקידש להעמידה בחזקת פנוי' נשאר החרש בספיקו כל ימי היותו חרש אין מעמידין גם את האשה על חזקתה והיא בספק א"א כמו שהוא בספק פקח דא"א להעמיד את האשה בחזקת פנוי' ולדונו לענין זה לדעתא קלישתא ולכל מילי ישאר בספיקו כגון אם יעיד על אחד להחזיק ממונו בידו נדון אותו לספק פקח שלא להוציא ממון להכי לא מהני חזקה בספק חרש כלל להחזיקו לחרש כיון שהספק נשאר לפנינו ובדבר שלא יהא חזקה נדין אותו בעתיד לבא לפנינו לספק ובדבר שיהא חזקה לדונו לפקח נדון אותו לפקח להכי אין דנין במעשיו חזקה כלל אף מה"ת ומטעם זה הוצרך הריטב"א ז"ל לפרש בהא דאמרינן בעירובין (דף ל"ה) ככר זה היום חול ולמחר קודש מספיקא לא נחתא לי' קדושה משום דלא נחית איניש נפשי' לספיקא ולא פירש מטעם דמוקמינן ככר אחזקתו שהי' חול עד עכשיו דכיון דהספק של ביהש"מ ספק יום ספק לילה הוא נוגע לשארי דברים גם כן כגון לענין מלאכה בשבת או לולד שנולד באותו שעה לענין מילה וכדומה ואף אם נדון על הככר הזה דין חזקה מ"מ לשארי דברים הזמן הזה עומד בספיקו אין דנין בזה דין חזקה ואף דאמרינן (בפ"ו דטהרות) המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר וחזר והכניסו לרה"י ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור אף דכשמטהרין ברה"ר ממילא מחזיקינן לי' לטהור גם כשהי' ברה"י ואפילו הכי לא איכפת לן בסתירה זו ודנין כל אחד לפי דינו נראה דדוקא בטומאה אמרינן הכי כיון דגזה"כ לטמא ברה"י ולטהר ברה"ר ולא מהני חזקה מידי לא להקל ולא להחמיר להכי דיינינן כ"א לפי דינו אף שסותרים זא"ז אבל באיסורין לא מוקמינן אחזקה אלא היכא שלא נצטרך לסתור החזקה ולא דמי נמי להא דקיי"ל ב' כיתי עדים המכחישים זא"ז זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה דהתם כיון דיש לכל כת חזקה בפ"ע ונקבע החזקה על כל כת מהם שוב הם נשארים בכשרותם לכל דבר שיצטרך לדון עליהם אבל באשת חרש אטו מפני חזקת פנויה דהך נדון לעולם החרש לדעתא קלישתא א"ו נצטרך לדון בכל ענין לפי דינו להכי לא מהני החזקה גם לענין הך איתתא וכה"ג כתבו התוס' בב"ק (דף י"א) לענין ס"ס אף דדמי לרובא ועדיף מחזקה מ"מ היכא דלאחר זמן נרצה להקל בס"ס להיפך אין זה ס"ס עיי"ש גבי שיליא שיצאתה מקצתה]:

ונראה לפי"ז דבהא דמספקא לי' לרב אשי שם ביבמות בחרש לר' אלעזר אי חדא דעתא היא מיהו מספקא לי' לר' אלעזר אי דעתא צילתא או דעתא קלישתא הוא או דילמא עתים חלים ועתים שוטה הוא צ"ל לשמואל דסובר דחדא דעתא הוא ומספקא לי' לר"א אי דעתא צילתא אי דעתא קלישתא דאין לומר דסובר דעתים חלים ועתים שוטה כדבעי רב אשי התם. א"כ וודאי דאין חייבים עלי' אשם תלוי דבעינן לאוקמי אשה אחזקתה דמה שנדון אותו עכשיו לגבי הקידושין לשוטה אינו סותר למה שנדין אותו אח"כ לפקח דאולי אז יהי' דין פקח ובשעת קידושין הי' לו דעתא קלישתא כדאמרינן גבי נכסי דבי בר שטיא דמוקמינן נכסי אחזקתייהו וכשהוא שוטה זבין אעפ"י שהוא רגיל להשתנות עתים חלים עתים שוטה ע"ש בכתובות (דף כ') וגם ללישנא קמא דקאמר שמואל אין חייבין עלי' אשם תלוי ודחיק לאוקמי שם דסובר דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות אכתי לא ידע הש"ס הך סברא דאיכא למימר עתים חלים עתים שוטה דלהך סברא דעתים חלים וכו' בלא"ה ליכא אשם תלוי משום דמוקמינן איתתא אחזקתה והוי שוטה בשעת הקידושין וכ"ז הוא הכל להך סברא דעתים חלים ועתים שוטה אבל להך סברא דחדא דעתא הוא ומספקא לי' אי הוי דעתא קלישתא או דעתא צילתא לא שייך לאוקמי אחזקה כיון שהספק נשאר על החרש תמיד וכמ"ש אבל בכל דוכתא דאיכא ספק קידושין שפיר מוקמינן אחזקה מה"ת ומדרבנן לחוד הוא דאסור:

מיהו קשה לפ"ז מ"ש הר"מ ז"ל (בפט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה יו"ד) איזהו ספק ממזר זה שבא מספק ערוה כגון אשה שנתקדשה ספק קידושין או ספק גירושין וכיוצא בו מד"ס כגון אשה ששמעה שמת בעלה וניסת ואח"כ בא בעלה הראשון ובא עלי' כו' ע"כ וקשה דבספק קדושין נוקי אחזקה ותהוי בחזקת פנוי' ולא הוי ממזר מה"ת ובשלמא בספק קדושין לא קשה דאף דמדאורייתא מוקמינן אחזקה מ"מ מדרבנן הוי ספק ממזר אבל בספק גירושין נוקי בחזקת א"א והוי ממזר ודאי מה"ת ולא ספק ממזר ואין לומר דמיירי בספיקא דדינא וסובר הר"מ ז"ל כדעת הנך רבוותא שכ' הר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין גבי נתנה היא ואמר הוא דבספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקה דז"א דהא הרמז"ל קאי לפרושי ממזר ספק שהתירה תורה כדדרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא ומי איכא ספיקא קמי שמיא ואפשר לומר דמ"מ אתא קרא ללמדנו דהיכא שיסתפק לן איזה דין בקדושין וגירושין יהא הוולד מזה מותר בקהל כמ"ש התוס' בחולין (דף כ"ב):

ואפשר לומר עוד לפמ"ש הש"מ (בפ"ק דב"מ) גבי קפץ אחד מן המנויים לתוכן כולן פטורין משום דעשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק והקשו התוס' דליבטול ברובא ותי' הש"מ דכיון דכתב רחמנא עשירי ודאי ולא עשירי ספק לא מהני רובא ואע"ג דנתערב ברוב נמי מיקרי ספק א"כ ה"נ אפשר לומר דדעת הר"מ ז"ל דאע"ג דבכל התורה אזלינן בתר חזקה מ"מ כיון דדרשינן ממזר ודאי ולא ממזר ספק מיקרי ספק אף היכא דאיתא חזקה להכי בספק קדושין וספק גירושין נמי מיקרי ממזר ספק:

ומיושב בזה מה שהקשה המהרי"ט ז"ל בתשובה לשיטת הר"מ ז"ל דכל הספיקות מה"ת לקולא א"כ ל"ל קרא דממזר ודאי ולא ממזר ספק ולדברינו א"ש דאיצטריך קרא כ אפילו היכא דאיכא חזקה נמי שרי:

אלא דלכאורה א"א לומר כן דהא אמרינן בקידושין (דף עג) דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים ודילמא אזלא איהי לגבייהו הוי ליה קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי והתורה אמרה לא יבוא ממזר ודאי לא יבוא הא ספק ממזר יבוא בקהל ע"כ. הרי דלא שרינן מטעם ספק אלא היכא דהוי מחצה ע"מ הא אי הוי רוב פסולין אצלה ואזלה אינהו לגבה דלא הוי קבוע אסור מה"ת ואם נימא כדברי הש"מ דגבי עשירי אפילו אם נתבטל ברובא מיקרי ספק א"כ נימא אפילו ברוב פסולין אצלה שרי מה"ת דמיקרי ספק ממזר מיהו אפשר לומר דמה שהתחיל רבא לומר דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה הוא קודם שמסיים הך סברא דממזר ספק שרי ובעי למימר דכשר מטעם רוב כשרים אצלה ואם באנו לחוש דילמא אזלה איהי לגבייהו ע"ז מסיים התורה אמרה ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא ולפי הך דרשא אפילו רוב פסולים אצלה נמי שרי דגם זה מיקרי ספק והכי מוכח בגמרא דהא פסקינן (שם ע"ד) כאבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי ואמרינן מאי בדוקי שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי ואמרינן שם דהלכה כאבא שאול ואפילו ברוב פסולין וטעם נאמנות שלה כ' הה"מ (בפ' ט"ו מהלכות א"ב הלכה י"א) שמה"ת אין לאמו נאמנות ומה"ט אינה נאמנת אם אומרת לממזר נבעלתי עיי"ש רק שנאמנת לומר לכשר נבעלתי שתנשא הבת לישראל משום דמה"ת בלא"ה מותרת משום דהוי רק ספק ממזר הרי חזינן דגם ברוב פסולין אצלה מיקרי רק ספק ממזר:

וכיון שבארנו דאף בתר רובא לא אזלינן בספק ממזר א"כ ודאי דא"ש מ"ש הרמז"ל דספק קידושין וספק גירושין הוי ספק ממזר ולא אזלינן בתר חזקה דהא עדיף רוב מחזקה וכיון דלא אזלינן בת"ר כ"ש דלא אזלינן בתר חזקה אבל בכל דוכתא אזלינן בתר חזקה מה"ת ומדרבנן בעלמא אסרינן כמו ביבמות (דף לא) גבי ספק קידושין וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' לקדושין (דף ס"ו) דבזרק קרוב לה מוקמינן אחזקת פנוי' וזרק לה גט מוקמינן לה בחזקת א"א ומה"ת מתייבמת ואם היה כהן מותרת לו עכ"ל עיי"ש שתי' כל הסוגיות הסותרות לזה וגם הא דפריך בכתובות (דף כ"ג) הבא עלי' באשם תלוי קיימא ולא קאמר בחטאת קיימא עיי"ש היטב וכן מ"ש הר"מ ז"ל (בפ"ב מהלכות אבל הי"ג) הספיקות אינו מטמא להם שנאמר לה יטמא מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק לפיכך הוולדות שנתערבו והבן שהוא ספק בן שבעה לאחרון אם בן תשעה לראשון וכל כיוצא בהן אינו מטמא להן מספק וכן כל המתגרשת ספק גירושין או בגט פסול אינו מטמא לה עכ"ל והוא לשון הברייתא הביאו הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות וקשה לכאורה אמאי אינו מטמא לה בנתגרשה בספק גירושין נימא דנוקמי אחזקה והיא עדיין אשתו גמורה ודוחק לומר דמדרבנן בעלמא אינו מטמא לה דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה ואף דקיי"ל כר' עקיבא (בסוטה דף ג') דלה יטמא חובה מה"ת מ"מ ב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת וחיישינן שמא אינו אשתו ואסור לטמאות. דז"א דמשמעות לשון הר"מ ז"ל דיליף לה מקרא דלה יטמא מטמא על הודאי ואינו מטמא על הספק דומיא דוולד התערובות דהוי מה"ת וכן נתגרשה בגט פסול נמי הוי מה"ת דגט פסול הוא גט שכשר מה"ת ופסול מדרבנן ואינו מטמא לה מה"ת כיון שמה"ת הוא כשר ודומיא דהכי חשיב נתגרשה בספק גירושין דאינו מטמא מה"ת וקשה דנוקמי אחזקה אבל לפי מה שכתבנו לעיל א"ש דכיון דדרשינן מטמא על הודאי ואינו מטמא על הספק לא מהני הא דמוקמינן אחזקת א"א דמ"מ מיקרי ספק כמ"ש לענין ספק ממזר:

** (הגה"ה ועיין במל"מ שם שכתב דאם נתערב ממזר בוולדות כשרים כולם אסורים ואף מה"ת משום דאיקבע איסורא ואין זה סתירה לדברינו דאף שכתבנו דלא אזלינן בתר חזקה או בתר רוב גבי ספק ממזר מ"מ באיקבע איסורא גרע טפי שהרי יש כאן ממזר אחד ודאי משא"כ ברובא וחזקה דאפשר דאין כאן ממזר כלל:)

ומדברי הר"ם אלו שהם מברייתא הביאם הרא"ש ז"ל (בהלכות טומאה) מוכח דסובר הר"מ דכמו דספק איסור מה"ת לקולא ה"נ בספק קיום המצוה לקולא מה"ת וא"צ לקיים דהא לכאורה קשה מנלן דקרא אתא למעוטי דאסור לטמאות מספק דילמא מותר לטמאות כמו בכל ספק איסור וקרא אתי למעוטי רק מחיובא דהא קיי"ל לה יטמא לחובה כר"ע ואתי קרא דבספק לא הוי חיובא אבל איסורא מנלן וצ"ל דספק מצוה נמי לקולא ולא צריך קרא דא"צ לטמאות א"ו דאתי קרא לאיסורא שאסור לטמאות אף דבכל דוכתא ספיקא לקולא מה"ת הכא גלי קרא דאסור לטמאות מספק [ועיין בטורי אבן בחגיגה (דף ד') בהא דפריך שם אהא דממעטינן טומטום מראי' דמבואר מדבריו שם ג"כ דלדעת הרמב"ם ספק מצות ראי' לקולא הוא מה"ת כמו ספק איסור] ולשיטת רוב הראשונים דסברי ספיקא מה"ת לחומרא צ"ל באמת דקרא ממעט מחיובא שאינו מחויב לטמאות דהו"א דמחויב לטמאות אע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ ה"א כיון דאיכא ספק עשה דלה יטמא אתי ספק עשה ודחי ספק ל"ת דטומאה ומחויב לטמאות [ועיין בטו"א בר"ה שנסתפק בזה אי ספק עשה דחי ספק ל"ת ומכאן ראי' דדחי ואפשר לומר דאדרבה מהכא ילפינן דלא דחי דגלי קרא דאסור לטמאות ואין ספק עשה דוחה ספק ל"ת דטומאה] וצ"ל דהך ברייתא דיליף מלה יטמא שאינו מטמא על הספק אתיא כר"ע דסובר לה יטמא חובה דלר' ישמעאל דסובר רשות וליכא חובה אפילו בודאי וע"כ ממעט דבספק לא הוי רשות אלא איסור וקשה ל"ל קרא דפשיטא דאסור לטמאות דספיקא דאורייתא לחומרא לדידי' דהא איהו סובר בסנהדרין (דף ד') יש אם למסורת דדריש לטטפת לטטפת ובכריתות (ד' י"ז) אמרינן דמאן דדריש יש אם למסורת מחייב אשם תלוי אף בחתיכה אחת דדריש מצות ולא מצוות וכיון דחייב אשם תלוי פשיטא דספיקא דאורייתא לחומרא א"כ הא לא צריך קרא למעט ספק מגורשת דבלא"ה ידעינן דאסור לטמאות מספקא כיון דמצוה ליכא דהא סובר לה יטמא רשות וצ"ל דל"ל הך דרשא ולשיטת הפוסקים באהע"ז (סימן צ') דבספק מגורשת הבעל יורש אותה אפשר לומר דגם רי"ש אית ליה הך דרשא דאינו מטמא על הספק ואתי קרא דהו"א הואיל ויורשה הוי לה כמת מצוה דקרי לי' ולא עני ומותר לטמאות כדאמרינן הך סברא גבי קטנה ביבמות (דף פ"ט) להכי דרש קרא דאפ"ה אינו מטמא לה וצ"ל לפ"ז דסובר ירושת הבעל דאורייתא ומיהו אפילו למ"ד ירושת הבעל דרבנן מ"מ אתא קרא לתערובות וולדות שהן יורשין את הוולדות כדתנן ביבמות (דף ק') דהוי ממון המוטל בספק וחולקין ואפ"ה אתי קרא שאין מטמאין מספק:

ונ"ל דיש להביא ראיה דספק מצוה לקולא לדעת הר"מ ז"ל מהא דאבעיא לן בכתובות (דף מ"ו) בעי רב אשי הוציא שם רע על נשואין הראשונים על נשואי אחיו מהו ובעיא קמייתא לא איפשטא ופסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכ' נערה בתולה) בקידש נערה וגרשה וחזר וקידשה והוציא עלי' שם רע ה"ז פטור מן המלקות ומן התשלומין וכל הפטור אם רוצה לגרש יגרש והקשה המל"מ כיון דהוי בעיא דלא איפשטא נהי דפטור מן התשלומין וממלקות אבל לענין מ"ע ולו תהיה לאשה כתיב ואמאי יכול לגרשה עיי"ש ולכאורה מוכח מזה דסובר הרמב"ם ז"ל דגם בספק מ"ע מן התורה ספיקא לקולא:

ואפשר לדחות דאין ראי' מזה דספיקא דאורייתא לקולא אלא התם הטעם משום דכל מוציא ש"ר שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא דאע"ג שהבעל אינו יודע אם זינתה או לא רק שהביא עדים לב"ד שהעידו שזינתה דאנן לא קיי"ל כרבי יהודא דבעינן שישכור עדים ורק אם טען לא מצאתי לבתך בתולים והביא עדים ע"ז יש לו דין מש"ר כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם (בהלכה ו') כיצד הוש"ר שיבא לב"ד ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזינתה תחתי אחר שארסתיה ואלו הם עדי שזינתה בפניהם ואם הביאה עדים שהזימו עדים שהביא הבעל ונמצא שהעידו שקר ילקה ונותן מאה סלעים עכ"ל דמשמע שהבעל לא ידע שזינתה רק שלא מצא בתולים וביקש על הדבר ומצא עדים שזינתה אבל הוא לא ידע אם זינתה וא"כ לא שייך שויא אנפשיה חד"א. דהא לא אמר שזינתה ובמה שאמר לא מצאתי לבתך בתולים לא שויא אנפשי' חד"א אלא באשת כהן או בנתקדשה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דליכא ספק ספיקא אבל באשת ישראל שנתקדשה אחר ג"ש לא שויא אנפשי' חד"א דהא הוי ס"ס ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ספק באונס ספק ברצון כדאמרינן בכתובות (דף ט'). מ"מ הא כתב הרמב"ם ז"ל שם (בפ"ג ה' וא"ו) דאם אמר לא מצאתי לבתך בתולין ולא אמר שזינתה תחתיו וכן אם אמר שזינתה תחתיו ולא הביא עדים ה"ז פטור וכיון דבעינן שיאמר שזינתה תחתיו מלבד מה שיאמר לא מצאתי בתולים א"כ הרי שויא אנפשיה חד"א:

ועיין בש"מ בכתובות (דף מ"ה) בהא דאמרינן שם נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עלי' ש"ר הוא אינו לוקה ופירש"י אינו לוקה אם כיחש וכתב הש"מ וז"ל דהא ודאי אין המלקות בא לו ע"י מה שהוזמו דמפני שעדיו הוזמו לאו בר מלקות הוא דאפשר שאמת הי' דבריו אלא שהעדים הוזמו אבל לא הוכחשו ולכך בעינן שיכחיש הוא עצמו את דבריו הראשונים והרמב"ם ז"ל (בה' נערה) לא כתב כן שכ' כיצד הוצאות ש"ר שיבוא לב"ד ואם הביא האב עדים והזימו עדים שהביא הבעל ונמצא שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ונותן מאה סלעים עכ"ל אפשר לומר דבעינן תרווייהו שיזימו עדים שהביא הבעל וגם הבעל בעצמו יודה ששקר דיבר ובהזמת העדים לא סגי שהרי הוא עומד וצווח שזינתה תחתיו ואע"ג דעדיו הוזמו הרי לא הוכחשו והיום או מחר יביא עדים ואין ללקות מספק אבל מאחר שהוזמו עדיו וגם הוא מכחיש דבריו הרי הדבר שקר לכך לוקה ויש לדייק כן מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' ונמצאו שהעידו שקר והרי לשון זה מיותר א"ו כדכתיבנא וזהו שכתב רש"י ז"ל הוא אינו לוקה אם כיחש פירש כיחש דבריו הראשונים עכ"ל הש"מ בקיצור הרי חזינן דמיירי שהודה שדיבר שקר או שהודה שאמר שקר במה שאמר שלא מצא לה בתולים ובאמת מצא או שאמר שראה שזינתה והודה שלא ראה והעמיס הש"מ זה בלשון הר"מ ורש"י ז"ל:

ובאמת הדבר מוכח מעצמו דבלא"ה קשה טובא לפי מה דמשמע פשטא דתלמודא ולשון הרמב"ם שאמר רק לא מצאתי לבתך בתולים א"כ אמאי עונשין אותו מלקות ומאה כסף הא אפשר לומר שהאמת הדבר שלא מצא והלא הי' חובה עליו לבא לב"ד דהא מהאי טעמא קבעו חכמים יום מוגבל לנשואי בתולה ליום רביעי כדי שאם יהיה לו טענת בתולים יבא לב"ד ולא יתקרר דעתו כמבואר כ"ז בפ"ק דכתובות בגמרא ורש"י ותוס' שחובה עליו לבא לב"ד שיתברר הדבר ואם מצא עדים שהוזמו הוא מה פשע בזה ואפילו אם אמר שיודע בעצמו שזינתה הא אפשר שאמת הדבר דהעדים הוזמו ולא הוכחשו כמ"ש הש"מ א"ו דמיירי שהודה שאמר שקר במה שאמר שלא מצא בתולים או שראה שזינתה כמ"ש הש"מ מ"מ מאי מהני חזרתו הא שוי' אנפשי' חד"א אלא דבמש"ר גלי קרא דלא חיישינן למה דשויא אנפשי' חד"א ורמי עליו קרא מ"ע דולו תהי' לאשה ועוד דבמוציא ש"ר אתי עשה דולו תהי' לאשה ודחי ל"ת דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה לפי דבריו שזינתה דהא בדידה ליכא ל"ת שהיא מכחשת ובדידיה איכא עשה ודחי ל"ת אבל בספק מש"ר אין ספק עשה דוחה ל"ת ולהכי בספיקא דדינא כמו מש"ר על נשואי הראשונים כיון דהוי ספק אם יש כאן מ"ע או לא הא שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא שאמר שראה שזינתה ואין ספק קיום מ"ע דולו תהיה לאשה דוחה איסור דשויא אנפשי' חד"א:

ואין לומר דלפי זה תקשה אמאי כתב הרמב"ם ז"ל דאם רצה לגרש יגרש דמשמע שאם רצה שלא לגרש הרשות בידו הא שויא אנפשיה חד"א ומחוייב לגרש ז"א דהא הראב"ד ז"ל כתב (בפי"ח מה' א"ב ה"ט) ועיין במל"מ שם גבי אשה שאמרה טמאה אני לך אם אמרה אחר מיתת בעלה שהיא טהורה ולא אמרה כן אלא כדי להפקיע עצמה מתחת בעלה מותרת לכהונה משום דזה הוי אמתלא א"כ ה"נ מאי דמשמע מדברי הרמב"ם שאם רצה שלא לגרשה הרשות בידו היינו אם יתן אמתלא לדבריו ויאמר שמה שאמר שיודע שזינתה הוא מחמת שרצה לאוסרה עליו והוי אמתלא טובה ומהני אבל אם רצה לגרשה רשאי היינו אם לא נתן אמתלא לדבריו למה אמר שיודע שזינתה רק שחזר מדבריו שבתחילה אמר שיודע שזינתה חזר בו ואמר שאינו יודע שבזה שויא אנפשי' חד"א ודין מש"ר אין כאן משום דלא נפשטה בעיין אם יש בנשואין הראשונים דין מש"ר להכי אם רצה לגרש יגרש משום דשויא אנפשי' חד"א ואם רצה שתהא אשתו ויתן אמתלא לדבריו רשאי:

ויש להביא ראיה דלהרמב"ם ספק מצוה לחומרא דהא אמרינן בע"ז (דף נ"ג) ישראל שזקף לבינה ולא השתחווה לה ובא עכומ"ז והשתחווה לה אסרה מתחילתה של א"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי א"י ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שא"ש אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו ועכומ"ז שליחותייהו עבדי ופריך ואימא דבהדי עגל ליתסר מכאן ואילך לישתרי ומשני מאן מוכח ע"כ אלמא שנאסרו כל האשירות משום הנך דבהדי עגל והקשו המחברים האחרונים ז"ל דהא להר"מ ספיקא לקולא ונהי דלא שרינן משום רובא משום דהוי קבוע מ"מ הא בספק השקול נמי מה"ת שרי ומהני ביטול כמו טלמסאות של עכומ"ז ואין לומר דלא מהני בספק משום דמוקמינן אחזקה כמו שהיתה אסורה קודם ביטול דכבר כתבנו לעיל בתשובה (בדיני חמץ) דלא מהני חזקה אלא אם אנו באין לדון על הדבר מזמן לידת הספק והלאה אבל לא מהני חזקת איסור להחזיק האשירה שקודם ביטולה היתה של ישראל שאם אנו באין לאוסרה ולאמר שלא יועיל הביטול אנו צריכין לאמר שקודם ביטולה היתה של ישראל וזה לא אמרינן עיי"ש. וא"כ קשה אמאי נאסרו כל האשירות ולא מהני להו ביטול הא מן התורה ספיקא לקולא אבל אם נימא דספק מצוה לחומרא א"ש דביעור עכומ"ז הוי מצוה שנצטוו אחר כניסתן לארץ כדאמר בע"ז (דף מ"ה) וספק מצוה לחומרא וכן נראה לי בהא דאמרי' ביבמות (דף ס"א) דקאמר רשב"י קברי כותים אין מטמאין באהל משום דאתם קרוין אדם ואין הכותים קרוין אדם ופריך הש"ס מקרא דכתיב כל הורג נפש וכל הנוגע בחלל תתחטאו ומשני דלמא איקטיל חד מן ישראל והקשו האחרונים ז"ל הא להרמב"ם ספיקו לקולא ולמה ניחוש דאיקטיל חד מן ישראל. אבל לפמש"כ א"ש דסובר כר"י דאית לי' ביומא (דף ח') דהזאה בזמנה מצוה וספק קיום מצוה לחומרא מיהו אכתי קשה נהי דספק מצוה לחומרא מ"מ אמאי חייבין להזות משום דלמא איקטיל חד מן ישראל הא כאו"א פטור מלהזות דבעינן למיזל בתר רובא ורוב חללי כותים היו וכ"א יתלה דאפילו אם יקטול חד מישראל מכ"מ הוא נגע בכותי ולא נגע בישראל ונראה דגם זה ניחא בלא"ה דאף דהתם אמר רבינא נהי דמעטינהו קרא מטומאת אהל ממגע ומשא מי ממעטינן קרא דמשמע דמעיקרא הוי סבר הש"ס דמת עכומ"ז לא מטמא אף במגע ומשא היינו דלא מטמא טומאת שבעה כדין מגע ומשא שבמת אבל טומאת ערב כנבילה ידע הש"ס גם מעיקרא שמטמא דאף דלא קרי אדם מכ"מ לא גרע מבהמה שמטמא במותה טומאת ערב במגע ובמשא [והכי משמע לשון רש"י ז"ל שם בד"ה כל הורג נפש שכתב שם ומדבעי טומאת שבעה אלמא מטמא ע"כ הרי משמע דקושית הש"ס לרשב"י הוא רק מהא דמטמא טומאת שבעה אבל אי מטמא טומאת ערב לא קשה לרשב"י וזה ידע הש"ס גם מעיקרא] וכיון דטומאת ערב איכא גם אם נגע בחלל עכומ"ז ממילא בעינן לטמויי טומאת שבעה מספיקא דלמא אקטיל חד מישראל לפמש"כ לעיל דמחזיקין מאל"א ומכ"ש מטומאה לטומאה דשם טומאה אחת היא ואף דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ורובא מתי עכומ"ז היה מ"מ אפשר דרשב"י סובר כר"מ דאית ליה סמוך מיעוטא לחזקה:

תוכן העניינים

שות עונג יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה