אור ברסלב
שות עונג יום טוב חלק יורה דעה › סימן סא

שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

חלק יורה דעה · סימן סא

סימן ס

שאלה בדין שוחט בסכין של עבודת כוכבים:

תשובה איתא בחולין (דף ח') אר"נ ארב"א סכין של עבודת ככבים מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר מותר לשחוט בה מקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא וכ' הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכות עכומ"ז הלכה י"ט) אם היתה בהמה מסוכנת ה"ז אסורה משמע דגם בדיעבד כל הבהמה אסורה וכ"כ בסיפא אסור לחתוך בה בשר ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר משמע בהדיא דהיכא דהוי מתקן אסור אפילו בדיעבד:

אולם הרא"ש ז"ל כ' יראה הא דקאמר אסור לחתוך בה בשר היינו לכתחילה ולא שיאסר הבשר בדיעבד משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה ול"ד לנטל הימנה עצים והסיק בו תנור חדש שאסור התנור או אפה בו את הפת שהפת אסור ונטל הימנה כרכר וארג בו בגד דאסור דהבגד כולו נעשה באיסור אבל הכא בשביל חתיכת הבשר בסכין זה לא נעשה כל הבשר באיסור וכן דעתו ז"ל גבי שחיטה אפילו במסוכנת שאינו דומה לאפיית הפת ואריגת הבגד שתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסורי הנאה אבל מסוכנת כבר גדלה הבהמה ואינה חסירה כ"א להכשירה באכילה ע"י שחיטה אעפ"י דנהנה הרבה בשחיטה ע"י איסורי הנאה לא אסרו חכמים בדיעבד:

ולפענ"ד קשה טובא לדבריו ז"ל שמחלק בין הנאה דאפיית הפת שנגמר כל הפת ע"י איסורי הנאה ובין הנאה דשחיטה בסכין של איסורי הנאה דהא בב"ק (דף ע"א) גבי גנב וטבח בשבת דר"ש פוטר משום דסובר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ופריך שבת שחיטה ראוי' היא דתנן השוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ומשני סבר לה כר"י הסנדלר דתנן המבשל בשבת כו' ר"י הסנדלר אומר במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים והשתא אם איתא דהנאה דסכין של שחיטה בבהמה לא דמיא להנאה ותיקון דבישול) א"כ ממאי דר"י הסנדלר פליג אמתניתן דהשוחט בשבת דלמא ר"י הסנדלר לא אסר בדיעבד אלא במבשל משום דעיקר התבשיל נגמר ע"י מעשה שבת וכיון דכתיב כי קודש היא מה היא קודש אף מעשיה קודש להכי אסור התבשיל שנגמר תיקונו ע"י מעשה שבת אבל בשחיטה דלא נגמרה הבהמה ע"י השחיטה כלל רק שהשחיטה הכשירה לא נפיש הנאה דמעשה שבת כולי האי ומודה ר"י הסנדלר דשרי באכילה דלא מיקרי מעשה שבת שלא נגמרה הבהמה ע"י מעשה שבת א"ו מדמדמי הש"ס שחיטה לבישול לענין זה ש"מ דתיקון השחי' חשיבה בבהמה כמו תיקון המאכל ע"י בישולו ודא ודא אחת היא וזהו לכאורה ראי' גדולה לדעת הרמז"ל ועוד דמסברא נמי אמרינן דזה הוי הנאה גמורה כמו בישול כיון דאסור לאכול הבשר בלא שחיטה דמי ממש לתיקון דבישול דלא חזי לאכילה בלא זה:

וראיתי להכרו"פ ז"ל שכ' (בסימן יו"ד) ואי לאו דמסתפינא דלא ליכחו עלי בבי מדרשא הו"א הך דלאכול בשחיטה הוי מצוה וזבחת ולא לנחור כבמדבר ולכך מברכין א"כ מצות לל"נ כשם שמצות לולב וכדומה מותר באשירה ובזה יש ליישב דברי הרי"ף שהשמיט כל המימרא דסכין של עכומ"ז ותימא הוא למה השמיט ולפמש"כ ניחא דס"ל דהך איתניא קודם חזרת רבא בפ"ג דר"ה (דף כ"ח) וס"ל מצות ליהנות ניתנו אבל לפי מה דקיי"ל מצות לל"נ ליתנהו לכל הני דברים עכ"ל:

ולפענ"ד אין זה ענין כלל להך דמצות ללה"נ דהא הר"ן ז"ל כתב (בסוכה פ"ג) בהא דאמרינן מללה"נ גבי מודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים ואע"ג שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה וכדאמרינן בסנדל של עכומ"ז דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה משום דמללה"נ ואע"ג דמרווחא טובא בההיא חליצה אפ"ה כיון דלא מתהניא מגופו של איסור גרמא בעלמא הוא ולית לן בה:

ולכאורה קשה טובא מהא דאמרינן בעירובין (דף ל"א) דרבנן סברי אין מערבין בביה"ק משום דקסברי מערבין אפילו לדבר הרשות הלכך הנאה הוא הרי דאף דהא דאסור לילך בלא עירוב מצות חכמים בעלמא הוא אפ"ה היכי דמערב לדבר הרשות דלא שייך לומר מצות לל"נ מקרי הנאה ואסור ולא אמרינן דהוי גרמא בעלמא כמו טמא שטובל במעין שמודר הנאה ממנו וניתר עי"ז בתרומה וקדשים דחשבינן גרמא בעלמא ונ"ל לחלק דלא דמי כלל דהיכא דהיה אסור בדבר הרשות מאיסור דרביע עליה מכבר והאיסור הנאה מסלק האיסור ממנו וניתר עי"ז בדבר שרוצה ליהנות ממנו זהו מיקרי גרמא בעלמא ושרי דהא אחרי שסילק איסורא דרביע עליה שוב אין פעולתו נזכרת בשעת הנאת גופו ולהכי בטמא שאסור לאכול תרומה משום טומאה דרביע עליו ואין המכשיר אלא סילוק והעברת הטומאה ואינו פועל עליו דבר חדש כלל ואחר הטבילה הוא כמו שלא נטמא דאף קודם הטבילה לא היה אסור מפני שלא טבל דאין לנו צורך בטבילה אלא להעביר טומאתו שלא היה רשאי לאכול תרומה מפני שנטמא והוצרך טבילה להעביר הטומאה אבל מי שלא נטמא אוכל בתרומה בלא טבילה וכן בחליצה אין לנו צורך בחליצה אלא להסיר הזיקה ואלו לא היה בה זיקה היתה יכולה להנשא בלא חליצה ולא נאסרה להנשא בלא חליצה אלא מפני הזיקה שבה להכי מיקרי הסרת הטומאה והזיקה גרמא בעלמא לגבי ההנאה הבאה לו אח"כ ע"י שאוכל בתרומה או מה שנשאת לבעל שבשעה שבאה ההנאה מאכילת התרומה ומהנשואין כבר חלף הלך לו מעשה הטבילה והחליצה ואין רישומו ניכר עוד אחר שעשה פעולתו להעביר הטומאה ולהסיר הזיקה אבל בעירוב אי מערבין לדבר הרשות שבשעה שהוא אוכל סעודתו אז פועל בו קנין העירוב שלא בא למידה זו לעשות רצונו במקום זה אלא ע"י העירוב שקבע לו מקום בקרוב בתוך אלפים אמה ובשעת הנאתו ממש הוצרך לפעולת העירוב ואף דאם נאכל העירוב משחשיכה קונה עירוב מ"מ פעולתו נשארת על כל השבת שעושה מקום דירתו מה שנתנה תורה תחום לכל איש הישראלי בתוך אלפים לסעודתו וכיון דפעולת העירוב נשאר עליו גם בשעת הנאתו אסור לעשות עירוב זה מאיסורי הנאה דבשעת הנאתו ממש הרי נהנה מאיסורי הנאה ואין זה גרמא אלא הנאה בשעת מעשה ממש ולהכי למ"ד מערבין לדבר הרשות אסור לערב בביה"ק ולא שייך בזה מצות לל"נ. ולפי"ז בשחיטה נמי לפי שיטת התוס' בשבועות (דף כ"ד) דבנבילה איכא עשה מלבד לאו דלא תאכלו נבילה איכא עוד עשה וזבחת ואכלת זבוח אכול שאינו זבוח לא ועשה זו אינה באה אלא לומר שהתורה אמרה שלא לאכול בע"ח כ"א כשהוא זבוח בדיני שחיטה ופעולת השחיטה צריך להיות עלי' בשעה שאוכלין אותה ולא סילוק איסור בעלמא הוא אלא פעולה חדשה שצוותה תורה שלא לאכול בע"ח בלתי היות עלי' הכשר זביחה וכיון דבשעת אכילה בעינן לקביעותא דהכשר זביחה שעלי' אם שחט בסכין של איסורי הנאה לא אמרינן בי' מללה"נ ואסור ודמי לעירוב דאין מערבין בביה"ק למ"ד מערבין לדבר הרשות:

ולפי"ז כיון שביארנו דעיקר תיקון השחיטה מקרי הנאה גמורה הקבוע בכל בשר בהמה ורביע על הבשר בשעת אכילה ממש פשיטא דתיקון השחיטה לא גרע מתיקון הבישול וכי היכי דהתם אסור בדיעבד אם בישל באיסורי הנאה ה"נ הכא בשחיטה וכדעת הרמז"ל:

ובזה היה נראה לי ליישב מה דלכאורה קשה טובא בהא דאמר ר"נ סכין של עכומ"ז מותר לשחוט בה מ"ט מקלקל הוא משום דבחייה הבהמה שוה יותר שבחייה עומדת לגדל וולדות ולחרישה ולאכילה ואמאי הא כיון דמתחיל לשחוט הוושט כבר אדחי' לה מלגדל ולחרוש ואם יניחנה כך תאסר משום נקובת הוושט ובגמר שחיטה הוי מתקן וכה"ג כתב הרמז"ל בפהמ"ש בחולין (דף י"ד) דבשוחט בשבת במזיד השחיטה פסולה משום דבתחילת השחיטה נעשה מומר ובגמר שחיטה הוא פסול עיי"ש וה"נ לימא הכי שבתחילת השחיטה כבר אינה ראוי' לגדל והוי מתקן ונהנה בגמר השחיטה. ולפמש"כ א"ש דר"נ סובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכיון דבתחילת השחיטה הוא מקלקל שרי משום דעיקר ההנאה הוא מה שניתרת הבהמה בשחיטה ונקבע בה הכשר שחיטה והכשר שחיטה נקבע ע"י תחילת השחיטה עד סופה ובתחילה היה מקלקל ולא איכפת לן על תחילת המעשה ע"כ לא נאסר הבהמה גם מחמת סוף השחיטה אף שבסוף השחיטה היה מתקן דאע"ג דלמ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס סובר דבתחילת השחיטה לחוד יש דין שחיטה וכן בסוף השחיטה לחוד לענין שחוטי חוץ וכדומה מ"מ גבי דין איסורי הנאה דקיי"ל זו"ז גורם מותר ודבר הנגמר על ידי איסורי הנאה אינו אסור אא"כ כל גמרו היה רק ע"י איסורי הנאה אבל אם גמרו היה ע"י איסור וע"י היתר שרי וה"נ הכשר שחיטה בא לבהמה זו ע"י שחיטת ב' סימנין שבתחילתו היה מקלקל ולא היה חשש בזה רק סופו נגמר בתיקון שכאשר נקב הוושט ע"י תחילת השחיטה ונדחית מלגדל וולדות הוי גמר שחיטה תיקון:

והגע בעצמך אם היה שוחט מסוכנת מיעוט סימנין בסכין של היתר ומיעוט סימנין בסכין של עכומ"ז שאסור בהנאה נמי הוי שרי אפילו להרמז"ל דאוסר בדיעבד במסוכנת משום דשחיטה זו נגמרה ע"י איסור והיתר והוי זוז"ג וכן אם נעשית מסוכנת באמצע השחיטה שנולד בה חולי אחר שלא מחמת השחיטה וה"נ היכא שבתחילת השחיטה היה מקלקל נמי מחשב זוז"ג כיון שהיתר שחיטה הנקבע בה בא גם ע"י תחילת השחיטה שהוא מקלקל מקרי זוז"ג ושרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף:

ובזה מיושב מה שהשמיט הרי"ף דין זה לגמרי דהרי"ף ז"ל אפשר דסובר דבעינן למיפסק דאינה לשחיטה אלא לבסוף כמו שנראה מדברי רבא (בזבחים ד' ל') ע"ש בתוס' דסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף וכיון שכן אסור לשחוט אף בהמה בריאה דנהי דבתחילת שחיטה הוי מקלקל מ"מ עיקר הכשר שחיטה מביא עליה הגמר שחיטה ובגמר שחיטה הוי מתקן גמור שכבר לא היתה ראוי' לגדל וולדות ולהכי לא הוצרך הרי"ף ז"ל להביא דין זה דממילא ידעינן דבסכין של איסורי הנאה אסור לשחוט כיון שאסור ליהנות ממנו רק ר"נ חידש לנו דמותר לשחוט בו משום מקלקל וכיון דלא קיי"ל כוותי' ממילא אסור ליהנות מאיסורי הנאה והא דלא הביא הך דינא דמותר לחתוך בו באטמא דקיימא לקורבנא זה נמי לא הוי שום חידוש דפשיטא הוא דאם מקלקל גמור הוא שאין כאן שום איסור ורבא קאמר הך דינא רק משום דאמר חלוקי שחיטה בין בריאה למסוכנת אמר נמי החילוק בלחתוך בה בשר וכיון שהרי"ף ז"ל השמיט עיקר חידוש שחידש ר"נ שמותר לשחוט בו לא הוצרך להביא כלל יתר החילוקים שהם פשוטים דהיכא שהוא מקלקל מותר ואם הוא מתקן אסור:

ובדעת הרא"ש ז"ל שהתיר הבהמה שנשחטה בסכין של עכומ"ז באכילה נראה דסובר דמשום עיקר הכשר שחיטה דרמי על הבהמה אין לאסור דמללה"נ. ואפשר דסובר כדעת הריצב"א בשבועות (דף כ') דהאי עשה וזבחת ליתא כלל שלא בא הכתוב אלא להתיר לשחוט ולא לאסור בלי זביחה רק דבאמת לא שייך מללה"נ אלא בדבר שאין בו הרווחת ממון אבל השוחט מסוכנת דאיכא הרווחת ממון דאם לא היה שוחטה היתה מתה ולא שווי' כלום וכששחטה שוה הרבה יותר בזה לא אמרינן מללה"נ דהרי בנדרים (דף ל"ה) אמרינן דהמודר הנאה מחבירו מלמדו משנה ואינו מלמדו מקרא ומפרש הש"ס התם משום דנוטלין שכר על המקרא להכי אסור ללמדו בחנם ומודר הנאה קיל לענין זה משאר איסורי הנאה דהא רבא הוי סובר מעיקרא (בר"ה כ"ח) מצות ליהנות ניתנו אע"ג דתנן גבי מודר הנאה מלמדו משנה וע"כ הטעם משום דסובר דבמודר הנאה קיל משום שלא היה דעתו על הנאת מצוה דהא בדעתו תליא מילתא שהוא הביא האיסור על עצמו משא"כ באיסורי הנאה שאסרה התורה סובר רבא מצות ליהנות ניתנו [ועיין טו"א בר"ה (דף כ"ח) שעמד בזה ולענ"ד כמש"כ] וכיון דאפילו במודר הנאה דקיל לענין זה אסור היכא דאיכא הרווחת ממון כש"כ באיסור הנאה דסכין של עכומ"ז ולהכי אסור במסוכנת משא"כ בבריאה דהרווחת ממון ליכא דבחייה שוי' טפי ומה דאיתעביד מחשבתו שהוא רוצה לאוכלה והסכין מכשירה לאכילה בזה אמרינן מללה"נ:

ובזה היה מיושב נמי מה שהקשיתי לעיל דבבריאה נמי כיון שהתחיל לשחוט שוב לא קיימא לגדל וולדות והוי מתקן בגמר שחיטה ולפי הנ"ל א"ש דכיון דלענין עיקר השחיטה מה שמכשירה לאכילה ל"ח הנאה כלל דמללה"נ ועיקר הנאה במסוכנת הוא שמחשיבה בדמים שעומדת למות ובסכין זה הוא מחשיבה ומתירה באכילה ומעלה אותה בדמים וכ"ז אם היתה מסוכנת בעצמה אבל בהמה בריאה שעשה בה מעשה טריפה בתחילת השחיטה וניקב הוושט הרי זה הי' דרך השחיטה ולא באתה לכלל טריפות ולא הפסידה חשיבות דמי' כלל אך ורק שאם היה מניחה כמו שהיא ולא הי' גומר השחיטה היה להנקב הזה שעשה בשחיטה בוושט דין טריפות אבל עדיין לא בא לכלל זה א"כ אין זה מיחשב הנאה בחשיבות דמיה דהא עדיין לא באה לכלל מסוכנת רק שבגמר שחיטה הצילה מכל טריפות ומיתה מאלי' וזה הוי גרמא בעלמא לענין הרווחת ממון ע"י הסכין של איסורי הנאה ובעיקר השחיטה הוא ומללה"נ:

ובזה היה מיושב נמי מה שהקשו התוס' בהא דאמרינן הכא דבבריאה הוי מקלקל ולענין שבת אמרינן דהשוחט בשבת מחייב ולא הוי מקלקל ולפ"ז א"ש דהכא גבי איסור הנאה לא מחשבינן המצוה להנאה דמללה"נ ומפני חשיבות הדמים הוי מקלקל דבחייה עומדת לגדל אבל גבי שבת דבעינן תיקון ותיקון מצוה נמי חשיב תיקון כדאמרינן בשבת (דף ק"ו) מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי להכי השחיטה נמי חשיב תיקון ובזה דברי הרא"ש ז"ל נכונים כיון דעיקר ההכשר שהשחיטה מכשיר את הבהמה אמרינן מללה"נ וליכא איסורא במסוכנת רק מה שמחשיבה בדמים לזה לא נאסר בדיעבד דלא קביע הנאה בבשר ממש כמו מבשל בעצים דאיסורי הנאה להכי שרי בדיעבד אבל באמת כבר כתבנו סברא נכונה דלא שייך כלל גבי שחיטה מללה"נ משום שהכשר השחיטה קבוע בבשר בשעת אכילה ממש וכל כה"ג לא אמרינן מללה"נ. ומה שמותר בבהמה בריאה ולא אסרינן מטעם דבתחילת השחיטה שוב איננה ראוי' לגדל ובסוף השחיטה הוי מתקן כמש"כ לעיל דכיון דישנה לשחיטה מתחילה וע"ס ובתחילת השחיטה הוי מקלקל שהיתה עומדת עדיין לגדל ועיקר האיסור הוא מחמת היתר הכשר השחיטה דקביע בה והיתר זה הוא ע"י תחילת השחיטה וסופה ובתחילתו היה מקלקל להכי שרי:

ודע דמש"כ לעיל בסוגיא דסנהדרין (דף קי"ב) דאמר שם ר"ח עיסה חציה של עיה"נ וחציה של עיר אחרת מותרת בהמה אסורה מ"ט עיסה כמאן דפליגי דמי בהמה לאו כמאן דפליגי דמי וכ' רש"י ז"ל דבהמה כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה והחציה של עיה"נ אין בה דין שחיטה ואף אם ישחטנה הוי כמתה והר"ן ז"ל תמה עליו דהא ר"ח לקמן בעי בהמה של עיהנ"ד ששחטה אי מטהר מידי נבילה או לא ואיך אפשר דהכא בהך מימרא פשיטא לי' דלא מטהר ע"כ פי' הוא ז"ל דאף דמטהר מידי נבילה מ"מ כיון שחלק עיה"נ אסור בהנאה לא מהני להתיר בשר באכילה ואין זה שחיטה ותמהתי שם דמאי איכפת לן שחלק עיה"נ אסור בהנאה כיון שמטהר מידי נבילה מהני שחיטתו לחלק של עיר אחרת והיכן מצינו שמה שחלק א' אסור בהנאה יעכב היתר אכילה בחלק השני:

אבל נראה לי דכמו לדעת הרמז"ל אם שחט המסוכנת בסכין של איסורי הנאה נאסרה הבהמה שמה שהסכין מתירה באכילה מיחשב הנאה גמורה א"כ כמו דהסכין מיקרי מכשיר ה"נ חלקי הבהמה מתירין זא"ז דא"א לשחוט חצי הבהמה והסימנים מתירין אותה באכילה ואם יש בה חלק א' האסור בהנאה ונשחטנה אם נאכל חלק השני הרי החלק של איסורי הנאה הכשיר את החלק השני דעדיפא פעולת החלק הזה בחלק השני מפעולת הסכין בבהמה ומתהני מאיסורי הנאה הנאה גמורה ולהכי אסור באכילה גם חלק של עיר אחרת וכמו להרמז"ל בשוחט בסכין של עכומ"ז אסור באכילה בדיעבד משום נהנה מאיסורי הנאה ה"נ בהמה חצי' של עיר הנדחת אסור גם חלק השני באכילה משום נהנה מאיסורי הנאה והכא למסוכנת דמיא דהא א"א ליהנות ממנה בחייה מחמת איסור הנאה של חלק עיה"נ שבה ומוכרחים לחלקה דמי למסוכנת ומקרי הנאה ולהרא"ש ז"ל לכל הפחות לכתחילה אסור לשוחטה כמו שאסור לשחוט בסכין של עכומ"ז וא"ש מה דקאמר בהמה אסורה ואף שלשון הרמז"ל אינו מבואר לדברינו מ"מ הענין נכון מאוד לעצמו כן נראה לפע"ד:

שוב ראיתי שדברי הר"ן ז"ל נכונים בלא"ה שהרי אמרינן בחולין (דף פ"ה) לא לכל אמר ר"מ שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מודה ר"מ שאין מתירתה באכילה ופריך פשיטא טריפה ששחטה מי משתרי ומשני לא צריכא לשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי סד"א הואיל דאר"מ שחיטה שא"ר שמה שחיטה תהני לי' שחיטת אמו ולא לבעי שחיטה קמ"ל ע"כ הרי דשוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי שאין טריפות אמו פוסל בו דלאו ירך אמו כמש"כ שם רש"י ותוס' אפ"ה לא מהני לי' שחיטת אמו להתיר באכילה ואע"ג דמהני לי' שחיטת אמו לטהר מידי נבילה כדאמר שם (בדף ע"ו) בשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי דטעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא אלמא אע"ג דמהני לי' שחיטת אמו לטהר מידי נבילה וגם הטריפות של אמו אין פוסל בו אפ"ה אם לא נשחט בעצמו אסור באכילה משום ששחיטת אמו לא יכלה להועיל לו אלא לענין לטהר מידי נבילה כמו שהועיל השחיטה לאמו גופא אבל להתיר באכילה לא הועילה לו כלל דכיון שאמו בעצמו אסורה באכילה אין כח בשחיטתה להתיר העובר באכילה ולא עדיף עובר ממנה ולא מהני לי' לעובר אלא לטהר מידי נבילה וא"כ ה"נ בבהמה חצי' של עיה"נ וחצי' של עיר אחרת אף אם נימא דשחיטת עיה"נ מהני לטהר מידי נבילה מ"מ לענין אכילה אין שחיטת החצי שאסור באכילה מועיל לשחיטת החצי שמותר באכילה דכיון שהוא עצמו אסור אין מועיל שחיטתו לגבי חצי השני אף שמועיל לטהר מידי נבילה מ"מ להתיר באכילה אינו מועיל ושחיטת חצי בהמה לאו שחיטה היא ושחיטת בהמה שלימה מתיר באכילה ולא חצי בהמה וכאן חצי אסור באכילה ואסור גם חצי של עיר אחרת ושפיר קאמר ר"ח בהמה אסורה:

ואף שרש"י ז"ל כתב שם (בדף ע"ה) בהא דאמר לדברי המתיר אוסר וז"ל אוסר בשל טריפה דשחיטה דידי' לא מהני לי' ובשחיטת הטריפה לא משתרי שהרי הוא כאחד מאיברי' עכ"ל וא"כ אפשר לומר דדוקא גבי עובר אמרינן שאם לא יהי' לו אלא שחיטת אמו יהיה אסור משום טריפות מפני שהוא כאחד מאברי אמו אבל אם חצי הבהמה יש בו איסור אכילה לא איכפת לן במה שחצי השני ניתר על ידו באכילה מ"מ מסתבר להר"ן ז"ל דה"ה גבי חצי של עיה"נ וחצי של עיר אחרת נמי אמרינן דאם החצי יש בו איסור אכילה אין באפשרו של החצי השני להיות ניתר ע"י שחיטה שהרי לא מיקרי שחיטה אלא בבהמה שלימה וכשחצי המותרת צריכה להיות ניתרת ע"י חצי האסורה נעשה ג"כ כמותה ואסורה ודו"ק:

תוכן העניינים

שות עונג יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה