שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק יורה דעה · סימן נג
כתב הטור (סימן א') תניא וזבחת וגו' כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על פה בהלכות שחיטה עכ"ל והקשה ע"ז הט"ז מהא דאיתא בסנהדרין (דף נ"ו) דשבת וכאו"א נצטוו במרה דכתיב בהם כאשר צוך. ונ"ל ליישב כיון דר"ע סובר בחולין (דף י"ז) דבשר נחירה הותר להם במדבר ודריש לה מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך דלא בא הכתוב אלא לאסור בשר נחירה שבתחילה הותר להם א"כ לא שייך לדרוש כאשר צויתיך במרה דלמאי יצוה להם דיני שחיטה כיון שעדיין נחירה הותר להם ולא נצטוו עדיין על השחיטה ולהכי דרשינן שנצטוו ע"פ בסיני שאז נצטוו כל הדינין אף אותן שאינן נוהגין עכשיו שוב מצאתי שגם הכרו"פ כתב ליישב כן קושית הט"ז:
אולם לכאורה נ"ל דזה אינו דאף לר"ע דסובר דבשר נחירה הותר במדבר זהו אחר הקמת המשכן וכמו שנבאר בטעמא דמילתא אבל קודם הקמת המשכן הי' בשר נחירה אסור גם לר"ע ובזה יתיישב לנו בעזהי"ת דברי הרמב"ם ז"ל דז"ל הרמב"ם ז"ל (בהלכות שחיטה) כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו על שחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר עכומ"ז ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ואל פתח אה"מ וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לד' אבל כל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר לבד בעת היתר נחירה ונצטוו כשיכנסו ישראל לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה כו' עכ"ל ותמהו המפרשים ז"ל דהא בגמרא איתא דר"ע ורי"ש פליגי דלר"ע בשר תאוה לא איתסר כלל ולר' ישמעאל בשר נחירה לא אישתרי כלל והרמז"ל תפס דברי שניהן דבשר תאוה איתסר ובשר נחירה אישתרי והוא נגד דברי הש"ס ובאמת גם התוס' שם הקשו מנ"ל להש"ס דפליגי דילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל ואף דלכאורה אם בשר תאוה איתסר היכי משכחת לה דלישתרי בשר נחירה מ"מ הא משכחת לה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה עיי"ש בתוס' ד"ה ר"ע:
אבל נראה לי דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים מאוד דז"ל הגמרא (בדף ט"ז) אמתניתין דהכל שוחטין ולעולם שוחטין הכל שוחטין הכל בשחיטה ואפילו עוף לעולם שוחטין מאן תנא אמר רבה ר' ישמעאל היא דתניא כי ירחיב ה' את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחילה נאסר להם ב"ת משנכנסו הותר להם בשר תאוה ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין מתקיף לה רב יוסף האי לעולם שוחטין לעולם שוחטין ואוכלין מבעי לי' ועוד מעיקרא מאי טעמא איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מ"ט אישתרי דהוו מרחקי ממשכן וכ"ש השתא דארחיקו להו טפי אלא אמר רב יוסף ר"ע היא דתניא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחילה הותר להם ב"נ משנכנסו לארץ נאסר להם ב"נ ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין במאי קמיפלגי ר' עקיבא סבר ב"ת לא איתסר כלל ור"י סבר ב"נ לא אישתרי כלל עכלה"ג. והנה בהא דאמר ר"ע ב"נ אישתרי להו ע"כ הטעם שלא נצטוו במדבר עדיין על מצות שחיטה וסגי להו בנחירה ואף דתנן בקידושין (דף ל"ו) כל מצוה שאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל מ"מ מצינו גם חובת הגוף שלא נצטוו עד שנכנסו לארץ כמו ביעור עכומ"ז דאמרינן בע"ז (דף מ"ה) שלא נצטוו עד שנכנסו לארץ עיי"ש דקאמר כיבוש א"י קודם לביעור עכומ"ז וע"כ צריך לאמר כן ואף דבאמת בהא דסובר ר"ע דבשר נחירה אשתרי להו אפשר לומר שני טעמים אחד שלא נצטוו עדיין במדבר על מצות שחיטה עד שבאו לארץ וכנ"ל:
ואפשר לומר טעם אחר דהוצרך להתיר להם נחירה משום כיון דהוו מקרבי למשכן ומטעם דהוו אסורים לשחוט בשר תאוה משום דמחמת התקרבותם למשכן דמי הכל לקדשים בחוץ וכל שישחטו ויאכלו דומה כמו ששוחטין קרבן להכי הוצרך הכתוב להתיר להם בשר נחירה דכשנוחרין ואוכלין שוב אינו דומה לקדשים בחוץ שהרי קדשים צריכים שחיטה כדאמר שם בש"ס מדכתיב ושחט את בן הבקר ונחירה פסול בקדשים ולהכי נתנה התורה להם הכשר נחירה כדי שעי"ז יכולים לאכול בשר תאוה ולא ידמה לקדשים בחוץ ולפי טעם זה בעינן למימר דמסיני עד הקמת המשכן נצטוו על השחיטה ורק אחר הקמת המשכן שנאסר להם בשר תאוה הותר להם בשר נחירה כדי שיהא רשאים לאכול ולא יהא דומה כקדשים בחוץ וחיה ועוף ובעלי מומין היו יכולים לשחוט ולאכול דבזה אין חשש מה שדומה לקדשים בחוץ דהא לאו בני קרבן נינהו וכבר נצטוו על השחיטה מסיני רק דבאותן דבני קרבן הותר להם נחירה כדי שלא ידמה לקדשים בחוץ מחמת דמקרבי למשכן. אבל חיה ועוף ובעלי מומין דלאו בני קרבן נינהו שרי בשחיטה ואפשר דמחויבים לשחוט ולא לנחור וזה א"א לאמר דבשר תאוה נאסר להם משום דהוו מקרבי למשכן ובשר נחירה הותר להם משום דלא נצטוו עדיין על השחיטה עד אחר ביאתם לארץ כמו שאמרנו לעיל דהא כיון דלא נצטוו עדיין על השחיטה בחולין ואפי' חיה ועוף ובהמות בעלי מומין נמי מותרין לנחור ולאכול א"כ לאו בני זביחה נינהו עדיין וא"כ אמאי אסורין לשחוט בשר תאוה הא אע"ג דמקרבי למשכן אפ"ה אין שחיטת חולין דידהו דומה לקדשים בחוץ דהא קדשים בעי שחיטה ומתנאי השחיטה שיהא גברא בר זביחה ומטעם זה פסלינן אנן שחיטת עכומ"ז משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה שחיטתו כשירה ומה שנשחט ע"י אינו בר זביחה דומה לנחירה וכאלו נפלה סכין מאליה ושחטה וכיון שהם לא נצטוו על הזביחה זביחה דידהו הוי כמו נחירה ואם יזבחו נמי לא יותפס בהן שם קדשים בחוץ כמו שאין נתפס שם קדשים בחוץ אם נוחרין משום דקדשים בעי שחיטה והם נוחרין ה"נ אין נתפס שם קדשים בחוץ בזביחה דזביחה דידהו לאו כלום הוא אלא כמו שנפל סכין מאיליו ושחט דלאו זביחה הוא וכמו שהיו מותרין לשחוט בהגרמה ושהיי' ודרסה [דודאי לא נאסרו בזה כיון דלאו שחיטה הוא כלל ה"נ לא היו אסורין לשחוט משום דלאו בני זביחה נינהו וזביחה דידהו כהגרמה ועיקור דמי]:
ועוד דלפמש"כ הגאון בעל ושב הכהן ז"ל דבמדבר הי' צריך להיות שחיטת הקרבנות ע"י כהנים דווקא דהא דשחיטה כשירה בזר הוא משום דשחיטה לאו עבודה היא וגם חולין בעי שחיטה ולענ"ד יש לפקפק בזה דהא לדידן דחולין בעי שחיטה נמי יש חילוק בין שחיטת חולין לשחיטת קדשים דבחולין לא בעי כוונה לשחיטה כדאמרינן בחולין (דף ל"א) דהפיל סכין לנעוץ בכותל והלכה ושחטה כשירה ובקדשים מתעסק פסול כדאמרינן (בדף י"ג) מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול כו' ואפ"ה אמרינן דשחיטה לאו עבודה היא א"כ ה"ה לדידהו אע"ג דחולין סגי בנחירה וקדשים בעי שחיטה אפ"ה כשירה בזר דלאו עבודה היא וצ"ע ואפשר לחלק] וא"כ במדבר דחולין שרי בנחירה וקדשים בעי שחיטה מיקרי עבודה ובעי כהן א"כ ודאי דאין שחיטת חולין דידהו משוי שחיטתן לשחיטת קדשים בחוץ אע"ג דמקרבי למשכן דקדשים בעי כהן וישראל ששחט לא מיתפס בי' דין קדשים בחוץ וא"כ א"א לומר כלל דבשר תאוה אסור משום דמקרבי למשכן ובנחירה מותרין משום דלא נצטוו עדיין על השחיטה דאם לא נצטוו על השחיטה כלל לא היה אסור בשר תאוה דשחיטה דידהו דמי ממש לנחירה ולא איכפת לן כלל במה דמקרבי למשכן ומאן דסובר דבשר תאוה איתסר משום דמקרבי למשכן ע"כ דלדידי' שפיר נצטוו על השחיטה מסיני ובחיה ועוף ובעלי מומין מחויבים לשחוט ומקריין בני זביחה שפיר ורק בבהמות תמימים נאסרו לשחוט משום דמקרבי למשכן ובכל בהמת חולין ששוחטין נתפס בה שם קדשים בחוץ [ולדעת רש"י ז"ל שם כרת נמי מחייבי אם שחטו בהמת חולין וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחידושיהם] דכיון דבני זביחה נינהו בחיה ועוף ובעלי מומין דומה זביחתן לשחיטת קדשים בחוץ דגם שחיטת קדשים לא בעי כהן דלא מיקרי עבודה דהא גם חיה ועוף ובעלי מומין בעי שחיטה הלכך בזר נמי כשר ודומה זביחת חולין ע"י זר לשחיטת קדשים:
ומעתה אחרי שנתברר לנו דמאן דסובר דב"ת איתסר משום דהוו מקרבי למשכן אם יסבור נמי דרשה דבשר נחירה הותר להם אי אפשר לי' לומר בטעמא דהיתר בשר נחירה אלא משום מחמת שנאסרו בבשר תאוה ולא רצה הכתוב לאסור להם בשר בהמות תמימים להכי הוצרך הכתוב ליתן להם הכשר נחירה לבשר בהמות תמימים כדי שלא יהא נתפס בשחיטתן דין קדשים בחוץ מחמת התקרבות למשכן וא"א לו לאמר דלא נצטוו כלל על מצות שחיטה כמו שבארנו א"כ רבה דקאמר דלעולם שוחטין דמתניתין אתי להתיר בשר תאוה כר' ישמעאל ורב יוסף פריך עליו ואמר דלהא לא איצטריך להשמיענו דמעיקרא מ"ט איתסר דהוו מקרבו למשכן ואח"כ דאישתרי מחמת דארחיקו להו וכ"ש השתא דארחיקו טפי והוצרך לשנויי דמתניתין דלעולם שוחטין אתי לאשמעינן דבשר נחירה אסור דלא נימא דשרי כמו במדבר הוצרך לומר דפליגי ורי"ש סובר בשר נחירה לא אישתרי ור"ע סובר דבשר תאוה לא איתסר דהא אי אפשר לו לפרש דלא פליגי ובשר תאוה איתסר ובשר נחירה אישתרי כיון דמפרש דמתניתין דלעולם שוחטין אתי לאשמעינן שלא יחזרו להיתר בשר נחירה וא"כ תחזיר עליו אותו קושיא שהקשה על רבה דמעיקרא מ"ט אשתרי בבשר נחירה משום דכיון דנאסר להם בשר תאוה הוצרך ליתן להם הכשר אחר לחולין היינו נחירה ובשר תאוה נאסר משום דהוו מקרבי למשכן ועכשיו דמרחקי טפי ודאי דהותר להם בשר תאוה וממילא דאסורין בבשר נחירה דהא לא הותרו אלא משום איסור בשר תאוה ועכשיו דמרחקי והותר בשר תאוה פשיטא דאסורין בבשר נחירה להכי הוצרך לומר דפליגי דר"ע סובר ב"ת לא איתסר וטעמא דאשתרי בנחירה הוא משום דלא נצטוו כלל על השחיטה במדבר עד בואם לארץ ושפיר הוצרך להשמיענו מתניתין דלעולם שוחטין כי היכי דלא נימא דעכשיו שגלו יחזרו להתירן הראשון כמו שהיו מותרין בב"נ קודם כניסתן לארץ משום דסובר דבמדבר לא נצטוו כלל על השחיטה וא"כ הרי מוכרח לאמר דפליגי דא"א לאמר דלא פליגי כמ"ש התוס' דכיון שלא נצטוו עדיין במדבר על השחיטה א"א לאסור בשר תאוה משום דמקרבי למשכן כמו שבארנו דאין שחיטתן כלום ודומה לנחירה כיון שלא היה נוהג בהם מצות שחיטה כלל וכ"ז הוא לרב יוסף דמפרש מתניתין דלעולם שוחטין כר"ע שבא לאסור בשר נחירה דהוצרכנו לפי"ז לפרש טעמא דהיתר בשר נחירה שלא נצטוו כלל עדיין על השחיטה כי היכי דלהוי רבותא במאי דאשמעינן מתניתין איסור נחירה בזה"ז אבל במסקנא התם דחי רבא אוקימתא דרב יוסף ג"כ ומפרש הא דקתני לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה א"כ שוב אפשר לנו לאמר דטעמא דר"ע דהיתר בשר נחירה הוא משום דאית ליה דרי"ש דבשר תאוה נאסר וכיון שהצריכה תורה להתיר להם בשר תמימים הוצרכה ליתן להם הכשר אחר לשחיטת חולין דהיינו נחירה ובעינן למימר שנצטוו על השחיטה גם מסיני עד הקמת המשכן ורק אחר הקמת המשכן דמקרבי למשכן הותרו בבשר נחירה כי היכי דלא להוי כמו שחיטת קדשים בחוץ וגם אז לא הותרו רק בבני קרבן אבל חיה ועוף ובעלי מומין בעי שחיטה וכיון דהוזהרו מכבר על השחיטה וגם כעת מוזהרים לשחוט חיה ועוף ובע"מ מקריין בני שחיטה ודמי זביחתן לקדשים בחוץ ולהכי ניתן להם נחירה ושוב אין אנו צריכין לומר בטעמא דהיתר נחירה משום שלא נצטוו על השחיטה כמו שמפרש ר' יוסף. דזה דוחק גדול כיון דשחיטה חובת הגוף ואינה תלוי בארץ אמאי לא נצטוו אלא דנצטוו והותרו לפי שעה בבהמות תמימין ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דרשה דר"ע ודרי"ש דבשר תאוה איתסר ובשר נחירה אישתרי והיינו בתמימים ועדיף טפי לפרש דלא פליגי רי"ש ור"ע וגם אין אנו צריכים לאמר דלר"ע לא נצטוו כלל על השחיטה קודם כניסתן לארץ אף שהוא חובת הגוף:
ולפי מה שבארנו בדעת הרמז"ל דלמסקנא אמרינן דהיו מצווין עה"ש קודם הקמת המשכן אפשר לפרש כפשוטו הא דדריש וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה ולא דריש כאשר צויתיך במרה דהא אין מוכח לדרוש כאשר צויתיך במרה דהא אף שלא נצטוו במרה א"ש נמי לשון כאשר צויתיך משום דכיון דמצות זביחה היה לה הפסק ומהקמת המשכן ואילך הותרו בנחירה הוצרך לומר כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר וזבחת כאשר צויתיך בסיני לא כמו כל מ' שנים שהייתם במדבר שהותר לכם בשר נחירה רק תזבח כאשר צויתיך משא"כ גבי שבת וכאו"א שלא היה למצותם הפסק מאי כאשר צויתיך דקאמר ש"מ שנצטוו במרה וזה פשוט:
ויש להקשות לכאורה במש"כ הרמז"ל שכל הרוצה לשחוט יביא שלמים דמשמע שהיו יכולים להביא שלמים במדבר. ובחגיגה (דף ו') קאמר ר"ע אקרא דעולת תמיד העשויה בהר סיני קרבה ושוב לא פסקה הא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה שבטו של לוי קרבוה שלא עבדו עכומ"ז עיי"ש אבל ישראל לא היו יכולים להקריב. ופי' הטו"א שם שלא היו יכולים להקריב לפי שהיו נזופים. והא דאמרינן במ"ק (דף ט"ו) בבעיא דמנודה מהו שישלח קרבנותיו וקאמר רב יוסף ת"ש כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ושלחו קרבנותיהן זהו לר' ישמעאל דסובר בשר נחירה אסור להם ולא היו יכולים לאכול בשר כ"א בזביחה ובשר תאוה היה אסור להם וע"כ דהקריבו שלמים ואכלו הבשר ומזה מוכח שמנודה יכול להקריב אבל ר"ע לטעמי' דבשר נחירה הותר להם והיו יכולים לאכול בשר נחירה סובר באמת שמנודה אסור להקריב והוצרך לומר ששבטו של לוי הקריבו התמיד ואם כן איך כתב הרמז"ל ששחטו שלמים והלא היו מנודים ולר"ע מנודה אסור להקריב וצ"ל דבאמת מש"כ הרמז"ל שהיו שוחטים שלמים קאי רק אשבטו של לוי ועיין ברמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות ביאת מקדש) שכ' ג"כ שהדבר ספק אם מנודה מותר בהבאת קרבנותיו. ואין להקשות לרב יוסף דפשיט במ"ק (דף ט"ו) דמנודה מותר לשלח קרבנותיו מהא דלרי"ש ע"כ דשלחו קרבנותיהם לפשוט מר"ע דאמר שבטו של לוי הקריבו התמיד אבל שאר שבטים היו אסורים ש"מ דמנודה אסור בהבאת קרבנות. דאפשר לומר דלהכי לא פשיט ליה מר"ע דשם (ע"א) פשיט רב יוסף דמנודה אסור בשאלת שלום מדתנן גבי תעניות שאסורין בשאילת שלום כבני אדם הנזופין למקום ודחי לי' אביי ודלמא שאני מנודה לשמים דחמיר ולהכי לא פשיט מר"ע דאינו משלח קרבנותיו דאיכא למימר מנודה לשמים חמור ופשיט מרי"ש דשרי אפילו במנודה לשמים דחמיר ודחי לי' דאיכא למימר נמי איפכא שאני מנודה לשמים דקיל: