אור ברסלב
שות עונג יום טוב חלק חושן משפט › סימן קיז

שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

חלק חושן משפט · סימן קיז

סימן קטז

שאלה צוואה שנכתב בה שנותן מנכסיו סך מסויים לעניים מהיום ומת המצווה. אם היורשים מחוייבים לקיים או לא:

תשובה מה שנסתפק כבודו להפך בזכות היורשים לבטל הצוואה הואיל וכתב בה מהיום לית בי' משום מתנת שכיב מרע וכמ"ש הרמ"א בח"מ (בסימן ר"ן סעיף ט') וז"ל וי"א דמתנת שכ"מ שכתבו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת בריא וצריכה קנין ופירש שם הסמ"ע שבא הרמ"א להוסיף על דברי המחבר אם לא שמענו מפי השכ"מ שצווה במעכשיו אלא שכתוב כן בצוואה לפנינו לא אמרינן דט"ס הוא ומעצמו כתב הסופר כן והשכ"מ הי' דעתו להקנות אם ימות וא"כ כיון שבטלה צוואה זו מדין מתנת שכ"מ אין כאן אלא דין נדר לצדקה מהיום וכבר כתב הרמ"א (בסימן רנ"ב) וז"ל מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך ומת ולא נתן יורשיו פטורים ואין בזה מצוה לקיים דברי המת עכ"ל. וכ"כ הרמ"א (בסימן רי"ב סעיף ז') דאם אמר מה שתלד בהמתי או יוציא אילן זה פירות אתננו לעניים דחייב לקיים דבריו ואם מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים נדרו עכ"ל:

ולענ"ד נראה דהצוואה בתוקפה והיורשים מחויבים לקיימה כי הנה סברא זו הובא בקצה"ח (סימן ר"ן) בהא דמבעי לן בב"ב (דף קמ"ח) שכ"מ שהקדיש נכסיו מהו חילק נכסיו מהו וקאי בתיקו ופרשב"ם ז"ל דבעיין הוא באם עמד אם יכול לחזור בו וכ"כ הטור (בסימן ר"נ) דמיירי כשעמד והקצה"ח הקשה דהא גם אם לא עמד ומת וגם לא חזר בו קודם מיתתו איכא למבעי דדילמא כוונתו להקדיש מחיים ושכוונתו להקדיש מחיים ליכא בזה כח מתנת שכ"מ וכמ"ש לעיל באומר מהיום ואין כאן אלא תורת נדר ואין היורשים מחויבים לקיים נדר אביהם או דילמא דכוונתו להקדיש אחר מיתה ויש בזה כח מתנת שכ"מ וחייבים היורשים לקיים וכן מסיק שם לדינא דכיון דמספקא לן דילמא כוונתו להקדיש מחיים ומספיקא לא מפקינן ממונא ואין בזה משום מתנת שכ"מ ומשום דהא היורשים לא נדרו עיי"ש בדבריו ז"ל. וכתב שם עוד דמה"ט כתבו הטור והרמב"ם דמבעי לן אם עמד ולא כתבו דנ"מ נמי אם מת רק שחזר בו קודם מותו דיש להסתפק ג"כ אם מהני חזרתו משום דלא גמר להקנות אלא לאח"מ או שגמר להקנות מחיים ואינו יכול לחזור ולא כתבו הטור ושארי פוסקים כן משום דאפילו אם נימא דכוונתו להקנות מחיים ולא מהני חזרתו נמי אין היורשים מחויבים לקיים נדרו ולי נראה דהאי דינא דאין היורשים מחוייבים לקיים נדר אביהם לא שייך בהאי מילתא כמו שיבואר לקמן בעזה"י ומה שלא פירשו הטור והרמב"ם הנך בעיין בחזר בו ומת הוא מטעם אחר דהא לכאורה קשה דהרמב"ם פסק וכן כמה הראשונים ז"ל בהך בעיא דספיקא לקולא וגם הרא"ש ז"ל שפסק ספיקא לחומרא מטעם דכיון דהוי ספק באומדנא לא מבטלינן מעשיו עיי"ש וקשה הא תינח גבי בעיא דחילק לעניים דקיי"ל ספק ממון עניים לקולא כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (דף ז') גבי בעיא דיש יד לצדקה מהש"ס דחולין דדוקא בקמה אמרינן ספק לקט לקט משום דקמה בחזקת חיובא קיימא אבל ספק ממון עניים היכא דליכא חזקה לקולא אבל הקדש בדק הבית הא הוי ספק איסורא ולחומרא וכדאמרינן בחולין (דף קל"ד) דגר שנתגייר והי' לו עיסה ספק גלגלה קודם שנתגייר ספק לאחר שנתגייר חייב משום דספק איסורא לחומרא ואע"ג דרש"י ז"ל פירש התם דאיכא התם חזקה לפטורא עיי"ש ברש"י ז"ל (ויבואר אי"ה במק"א) וא"כ ה"נ בהקדש הא איכא ספק מעילה אולם קושיא זו כבר תירץ הנמ"י שם דלענין איסור מעילה המקדיש בעצמו נאמן דע"א נאמן באיסורין היכא דליכא חזקת איסור דקיי"ל יש שאלה בהקדש ומהימן מגו דאי בעי שאיל אלא אי אמדינן לדעתו דהקדיש לגמרי ולא מהני לי' מגו שבהקדש יש דין ממון דהא הגזבר תובע מהמקדיש. ולזה אמרינן דלענין תביעת הגזבר הממע"ה וספק ממונא לקולא עיי"ש בנמ"י ולא דמי לספק איסורא דחלה שגם הגר מסופק מתי נתגלגלה העיסה:

ומה שכתב הרשב"א בתשובה (סימן תרנ"ו) באחד שהלך לדרך ואמר שאם ימות בדרך יהא נכסיו להקדש ומת בחזרתו לביתו ונסתפק בכוונת הנודר אם הי' כוונתו רק על ההליכה וכיון שבא לשם בטל נדרו או שכוונתו גם על החזרה ופסק שם דאין להוציא מיד היורשים והביא ראי' מהא דשכ"מ שהקדיש נכסיו שפסק הרמב"ם דמספיקא לא מפקינן ממונא להוציא מן היתומים וסיים שם ומעתה בין בהקדש עניים בין בהקדש בדק הבית כל שהוא ספק מתחילתו אם חל או לאו ויש חזקת ממון כנגדו אמרינן הממע"ה עכ"ל עיי"ש. הנה מה שפסק בעובדא דידי' דמספיקא לא מפקינן מהיורשים אע"ג דהתם מת הנודר הוי ספק איסורא דהא ליכא מאן דלימא שלכך הי' כוונתו מ"מ הא התם נדר לעניים דהא בדק הבית האידנא ליכא וממון עניים הוי רק ספק ממונא ומה שכלל בסוף דבריו דבין בהקדש עניים בין בהקדש בדק הבית ספיקא לקולא לאו בחדא מחתא מחתינהו דבספק עניים ספיקא לקולא בכל גוונא ובספק הקדש דבדק הבית לא הוי ספיקא לקולא אלא אם איכא הנודר ואמר גם הוא שכן הי' כוונתו דאי ליכא הנודר קמן הא ספק איסור מעילה גבי בדק הבית ולחומרא כמו גבי חלה:

ולפ"ז איכא למימר דלהכי פירשו הנך בעיות דש"ס בעמד ולא פירשו בחזר בו ומת משום הקדש בדק הבית דבזה לא שייך למימר ספיקא לקולא אלא בעמד ואומר שלא כיון להקדיש מחיים דנאמן הוא לענין איסור ומבעי לן אי מהימן לענין תביעת הגזבר דהוי תביעת ממון בעלמא מי אמדינן אנן לדעתו שלא כיון להקדיש אלא אם ימות ומהימן ע"ז או לא ואמרינן ספיקא לקולא אבל אם חזר בו ומת ליכא למימר ספיקא לקולא גבי הקדש דממ"נ אם אמר בשעת חזרה שלא הקדיש אלא אם ימות ועתה יכול לחזור בו פשיטא דמהימן דהא קיי"ל בב"ב (דף קע"ד) שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ונאמן במה שאמר בשעת מיתה ואף דמוקמינן לה התם בדנקיט שטרא דווקא היינו משום דאי לא נקט שטרי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע עצמו וזהו דווקא אם אמר מנה לפלוני בידי חיישינן שאמר שלא להשביע עצמו וסבור הי' שגם אותו פלוני לא ירצה לגזול את ההקדש ליקח מן ההקדש מה שאינו מגיע לו כלל אבל בחוזר בו מן ההקדש ורוצה ליקח לעצמו ואומר שלא כיון להקדיש אלא לאחר מיתה בזה מהימן כיון שאומר בשעה שהוא עדיין שכ"מ לא חשוד לשקר להוציא הממון מן הקדש דהא בחשש קנוניא שאומר מנה לפלוני בידי נמי החשש שמא רוצה ליקח לעצמו ותולה עצמו באותו פלוני ואפ"ה מהימן אי לאו טעמא דשלא להשביע א"כ פשיטא דמהימן כשאמר שכיון להקדיש רק אחר מיתה וא"כ ליכא למבעי כלל בחזר בו ומת דודאי מהימן בין לענין איסור ובין לענין תביעת ממון של הגזבר. ואם חזר בו סתם ולא אמר שכונתו הי' להקדיש לאח"מ נמי ליכא למימר גבי יורשים ספיקא לקולא דהא הקדש הוי ספק איסורא דמעילה ואבוהון ליתא קמן דנהימני' לענין איסורא והטור הא רצה להביא דעת הראשונים ז"ל דסברי דאמרינן בזה ספיקא לקולא משום הכי הוצרך למימר דהבעיא הוא אם עמד דמיירי שאומר שלא כיון להקדיש אלא לאח"מ דמהימן לענין איסור ולא לענין תביעת הגזבר מ"מ אמרינן גם לענין תביעת הגזבר ספיקא לקולא ואף דגבי בעיא דחילק לעניים הוי מצי הטור לפרש כגון שחזר בו ומת ולא אמר בשעת חזרה דבזה הוי רק ספק ממון דממון עניים אין בו קדושה מ"מ כיון דהש"ס כלל כל אלו הבעיות ביחד כללם גם הטור ביחד ופירשם בעמד מחליו למינקט פלוגתא דרבוותא דסברי דתיקו זה לקולא ואפשר דגם הרשב"א ז"ל שפירש בעיין בעמד הוא נמי מה"ט דס"ל דבחזר בו ומת לא מבעי אם אמר בשעה שחזר בו שנדר רק אם ימות ולהכי חוזר בו כדין מתנת שכ"מ שיכול לחזור בו דנאמן כמש"כ משום דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש. אלא אף אם חזר בו ולא אמר בשעת חזרה שהקדישו ונדרו הי' ע"ת דאם ימות נמי אמרינן דכמי שאמר דמי דאדם יודע דלא מהני חזרה בהקדש ומסתמא ידע בנפשי' שהקדיש ונדר רק אם ימות להכי חזר וכדין שכ"מ:

ועוד נראה דבלא"ה א"ש מה שלא פירשו הרשב"ם והרמב"ם והטור הנך בעיין בחזר בו ומת דהא אמרינן בנדרים (דף כ"ט) דהמקדיש שיחול לאחר שלשים יום אינו יכול לחזור בו ואף דמקדש לאחר שלשים יכול לחזור בו מ"מ בהקדש אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"כ אף אם נימא כשיעמוד יכול לחזור בו כדין מתנת שכ"מ דאדעתא דהכי לא הקדיש אבל אם לא עמד וגם לא נתרפא מחליו היכי יכול לחזור הא הקדיש כשימות מחולי זה ומת מחולי זה ואינו יכול לחזור בו כדין מקדיש שיחול לאחר שלשים דאינו יכול לחזור בתוך שלשים וכמ"ש הר"ן ז"ל שם דדמי לאומר מעכשיו וא"כ אפילו מת בתוך שלשים נמי אינו יכול לחזור בו דבשלמא לענין אם עמד חוזר איכא למבעי שפיר דילמא הקדיש לגמרי ורצה ליתן ממונו להקדש אף אם יחיה או דילמא שלא הקדיש אלא אם ימות ואין לו צורך בנכסיו ואף דגבי מתנת שכ"מ להדיוט פסקינן דאם כתב וזיכה וקנו מיני' אינו יכול לחזור בו כדאמרינן בב"ב (דף קנ"ג) דאין אחר קנין כלום בין לעצמו בין לאחרים [ועיי"ש דלהריב"ם והרא"ש ז"ל שם בעינן שימסור לו המתנה ולהרמב"ם (בפ"ט מה' זכי' ומתנה) סגי במסירת השטר וקנין דאינו יכול לחזור בו מ"מ בהקדש לאחר ל' בעי למימר דיכול לחזור בו אם עמד דדוקא כשמסר החפץ או השטר אמרינן דוודאי נתן לגמרי אף אם יחי' משום דכל הנותן אדעתא דמיתה אינו מוסר השטר או החפץ אבל בהקדש אף דאמירה עפ"י דין הוא כמסירה וכמעכשיו. מ"מ כיון שלא מסר ממש לא בטלה אומדנא דאמדינן בכולי שכ"מ דיהיב רק אדעתא דמיתה אבל לענין שיחזור בו מחיים ומת אח"כ כיון דבריא אינו יכול לחזור בו אם מקדיש שיחול לאחר ל' ודאי דגם שכ"מ אינו יכול לחזור דבמה יתבטל נדרו והקדשו הוא הקדיש אדעתא דמיתה והרי מת אח"כ וכיון דמקדיש לאחר ל' אינו יכול לחזור דדמי למסירה להדיוט וכאומר מעכשיו דמי כמ"ש הר"ן שם לא בטל הקדשו וחל כשימות למפרע ולא מהני חזרתו כלום דלא מצינו חילוק בענין נדר והקדש בין בריא לשכ"מ ואף לדעת הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן שם דלעולא ואביי ורבא דסברי דקדושת דמים פקעה בכדי בעינן למימר דמקדיש לאחר ל' יכול לחזור בו עיי"ש מ"מ הרשב"ם והטור לא מעיילי נפשייהו בפלוגתא לפרושי בעיין בחזר בו ומת ופירשו בעיין כשעמד וא"כ אין אנו צריכין לדברי הקצה"ח שכתב דבחזר בו ומת היורשים פטורים משום דנודר ומת היורשים פטורים:

ולא עוד אלא שנראה לי דהא מילתא דנודר ומת אין היורשין מחויבין לקיים נדרו לא שייך אלא בנודר אתן סלע לצדקה אבל מי שאמר סלע זו לצדקה ומת ודאי דהיורשים מחויבים ליתנו להעני דכיון דאמר סלע זו לצדקה הוקצה האי סלע לצדקה וממונא דעניים איתא בעינייהו גבי יורשים ואינם רשאים ליקחם לעצמם כמו שאין הנודר בעצמו רשאי לעכבו ומחויב לתתו לעניים ואע"ג דאמרינן בפ"ק דערכין (דף ו') נדר צדקה ואין הקדש צדקה ואמר שם סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו וללותו היינו דאין בו קדושה כמו הקדש בדק הבית ומותר לשנותו דעניים לא קפדי ע"ז אבל ודאי דמיתפס בהאי סלע הקצאה לענין שלא יהא לעניים חוב בעלמא גבי נודר אלא דבר מסוים איכא לעניים גבי נודר משום דהסלע מיתפס בצדקה:

תדע דהא בנדרים מבעי לי' אי יש יד לצדקה או אין יד לצדקה כגון דאמר הדין זוזא לצדקה והדין אי קאמר והדין נמי לצדקה או דילמא והדין לנפקותא ואם איתא דסלע המופרש לצדקה אין נתפס בו שום הקצאת צדקה והרי הוא כמו שהי' קודם שהפרישו. א"כ איך שייך להתפיס בו דבר אחר הא אין מתפיסין אלא בדבר מצוה דהיינו דבר שכבר נתפשט ונתפס עליו נדרו ומה"ט פסקינן בשבועות (דף כ') כרבא דאין מתפיסין בשבועות והנשבע שלא יאכל ככר זה והתפיס בו ככר אחר לא מהני משום דשבועה הוי איסור גברא ועל הככר אין שום איסור וא"כ בצדקה דמתפיסין בו ומבעי לן רק אם מהני יד אבל אם אמר בפירוש דינר זה יהא כדינר זה מיתפס ע"כ שסלע שהפריש לצדקה רכיב עליו כח צדקה כשהוא בעיני' תדע דבסוגיא דנדרים שם מבעי לי' אי יש יד לפיאה או אין יד לפיאה כגון דאמר הדין אוגיא לפיאה והדין ואמאי לא בעי נמי אי יש יד ללקט או אין כמו דמבעי לי' גבי פיאה וצדקה א"ו דבלקט שנעשה של עניים שלא ע"י הקצאת בעה"ב אלא שנשר מעצמו לא שייך בו יד דאפילו התפיסו בהדיא נמי לא מהני משום דאין מתפיסין אלא בדבר הנדור ומבעי לי' רק בפיאה וצדקה שבאה ע"י הפרשת בעה"ב הנודר ומהני בהו התפסה ומבעי לי' אי יש יד:

ובזה יש ליישב מה דקשה לי טובא לפי דעת כמה מהראשונים דצדקה מחייב במחשבה כמו קרבנות דכתיב נדיב לב כמ"ש הש"ע ביור"ד (סימן רנ"ט) דא"כ מאי מבעי לי' להש"ס אי יש יד לצדקה או לאו דפשטא דלישנא משמע דמבעי לי' אי מהני האי לישנא דמיקרי רק יד גבי צדקה ולא בכוונת הנודר מסתפק הש"ס אלא דאף אם הנודר כיון לצדקה מ"מ מבעי לי' אי מהני יד לאתפוסי גבי צדקה או לא ולדעת הני רבוותא דסברי דבמחשבה בעלמא נמי מחייב בצדקה א"כ פשיטא דמהני יד דעדיף ממחשבה אבל לפי מש"כ א"ש דבמחשבה מחויב לקיים דהיינו אם גמר בדעתו ליתן צדקה מחויב ליתן כמו באומר אתן אבל אכתי אין הסלע גופא נתפס בצדקה שיהא זה הסלע בעין כמו שהוא ממונא דעניים לענין שיכול להתפיס בו סלע אחר [או לענין יורשים כמו שנבאר] ולהכי מבעי לי' ביד כגון דאמר והדין אי מהני יד ונתפס האי סלע בצדקה או לא:

וכיון שבארנו דבאומר סלע זו לצדקה מיתפס בהאי סלע הקצאת צדקה א"כ לא שייך בזה דין נודר ומת דאין היורשים מחויבים לקיים נדרו דהא ממון עניים בעינא הוא דהוי גבייהו ומחויבים ליתנו לעניים כמו הנודר בעצמו ואם לא יתנום וישלמו להעניים גוזלי עניים נינהו וא"כ בהקדיש נכסיו וחזר בו ומת אף אם נימא דכוונתו הי' שהקדיש מהיום ובמהיום אין בו דין מתנת שכ"מ מ"מ דין נדר יש לו ובסלע זה גם היורשים מחויבים לקיים נדרו שלא כדברי קצה"ח ז"ל. והנה כ"ז אם הקדיש נכסיו לעניים ומת דדמי לסלע זו לצדקה דמתפסי נכסיו בצדקה אבל במחלק נכסיו ואומר מנה מהם לעניים דלא סיים המנה שנתן לעניים אכתי אפשר לומר כיון דאין המנה מסויים לא מיתפסי בהקצאת צדקה ודמי לנודר ואומר אתן ואין היורשין מחויבין לקיים נדרו היכא דאמר מהיום דלית בה משום מתנת שכ"מ מ"מ נראה כיון דאמרינן בשלהי מעילה דאם אמר פרוטה בכיס זה הקדש אם הוציא כולן מעל דחל על פרוטה דין הקדש בדק הבית רק שאינו מבורר איזו פרוטה וה"נ כיון שבררנו דבסלע זו חל עליו הקצאה לצדקה אם אמר מנה מנכסי לעניים חל על מנה הקצאת צדקה ומחויבים היורשים ליתן לעניים מנה דאיתנהו בעינייהו גבייהו:

וראיה ברורה לדברינו הנ"ל דהא בעובדא שהבאנו לעיל מתשובת הרשב"א ז"ל באחד שהלך לבלנסיאה ואמר שמתיירא שמא יקרנו אסון בדרך יהא נכסיו להקדש. ולא נסתפק הרשב"א ז"ל אלא במה שמת בחזרתו אם היה כוונתו גם על החזרה אבל אם היה כוונתו גם על החזרה מחויבים היורשים לקיים נדרו ותקשה על הרמ"א שפסק דאין היורשים מחויבים לקיים והא התם ליכא אלא דין נדר דהא בריא היה וליכא משום צוואת שכ"מ וגם מצוה מחמת מיתה לא מיקרי דמצוה מחמת מיתה לא מיקרי אלא אם בדעתו שודאי ימות כמ"ש הרמב"ם (בפ"ח מה' זו"מ הלכה כ"ג) וז"ל שכ"מ שצוה מחמת מיתה כגון שהי' דעתו נוטה שהוא מת ודאי וניכר דבר זה מכל דבריו אע"פ שקנו מידו במקצת אם עמד חוזר עכ"ל והיינו מצוה מחמת מיתה דקאמר בש"ס דב"ב (דף קנ"א) אבל שהלך לבלנסיאה והי' מתיירא שמא יקרנו אסון לא מיקרי דעתו נוטה שימות שיהא לו דין מצוה מחמת מיתה א"ו דכיון שלא אמר בלשון אתן אלא אמר יהיה הקדש מחויבים היורשים לקיים מה שנדר אביהם דממון הקדש עניים בעין איתא גבייהו:

ועיין ברמב"ם ז"ל (ה' מכירה פכ"ב ה' ט"ז) שכתב אם צווה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהן העניים והראב"ד ז"ל חלק עליו וכתב שם וז"ל ואני אומר שאם אמר אתן לעניים כך וכך מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה ה"ז חייב עצמו ליתן. אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם ל"ק עניים עכ"ל משמע דווקא משום שלא באו לעולם לא זכו העניים אבל אם באו לעולם זכו העניים אף שלא אמר לשון אתן ולא הוי לשון נדר מ"מ כיון שאומר על דבר שהוא בעולם זה לעניים זכו העניים וגם היורשים מחויבים ליתן. ועיין בכ"מ שם וזה ברור לענ"ד:

תוכן העניינים

שות עונג יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה