אור ברסלב
שות עונג יום טוב חלק אורח חיים › סימן לז

שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

חלק אורח חיים · סימן לז

סימן לו

שאלה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מה דינו

תשובה כתב המג"א (בסי' תמ"ט ס"ק ב') וז"ל משמע מדברי הב"ח דחמץ שנמצא אחר הפסח ולא ידעינן אם הוא של עכומ"ז או של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה וכ"מ בעירובין (דף ס"ד ע"ב) ברש"י ובתוס' דאם לא היו הולכין אחר רוב עוברי דרכים והוי תלינן בשל ישראל אפ"ה הוי שרי בהנאה ומוכח משם דאזלינן בתר רובא דהיינו רוב העיר כדאיתא ביו"ד (סי' א') ואם הוא בענין שאפשר לתלות שנעשה אחר הפסח אפילו במקום שרוב ישראל מצוין שרי עכ"ל המג"א:

והנה מדבריו משמע דהב"ח סובר דבחמץ הידוע שהוא של עכומ"ז מותר אף באכילה ובחמץ הנמצא כיון דאיכא למימר דשל ישראל הוא אסור באכילה ומותר בהנאה ותמיהני דלא מוזכר דבר זה בב"ח דהב"ח הביא דעת בעל העיטור דחמץ של עכומ"ז אסור באכילה ורק בהנאה מותר והקשה עליו מברייתא דפסחים דחנות של עכומ"ז ופועלים ישראלים נכנסים לשם דמותר באכילה עיי"ש וא"כ לדברי ב"ה אפילו בידוע שהוא של עכומ"ז אסור באכילה ולפי מה שהביא הב"ח מברייתא דחנות דחמץ של עכומ"ז מותר באכילה אפשר לומר דגם בנמצא ואינו ידוע אם של ישראל אם של עכומ"ז נמי מותר באכילה דכיון דחמץ של ישראל שעבר עה"פ הוא נמי רק מדרבנן א"כ הוי ספיקא דרבנן ומותר אף באכילה דתלינן דשל עכומ"ז הוא לקולא כמו שהסכים המג"א בעצמו לענין הנאה דתלינן לקולא שהוא של עכומ"ז אבל מה שכ' המג"א בשם הב"ח דחמץ הנמצא אסור באכילה לא ידעתי מנין לו ולא ידעתי מה מקום ספק בזה ואף מה שכ' המג"א דהכי משמע מרש"י ותוס' לענ"ד לא מוכח מידי דהא כוונת המג"א בעירובין (דף ס"ד) מדאמר שם בר"ג שמצא גלוסקא סמוך לפסח ואמר לר' אלעאי טול גלוסקא ואח"כ צוה ליתנו לעכומ"ז ואמר ש"מ שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצו של עכומ"ז אחר הפסח מותר בהנאה ופרש"י ותוס' דמוכח שהולכין אחר רוב עוברי דרכים שהם עכומ"ז דאי לא אזלינן בתר רוב עוברי דרכים אמאי אסרו באכילה משום פיתן ואמאי לא פירשו דמוכח דאזלינן בתר רוב עוברי דרכים מדשרי ליתנו לעכומ"ז ולא אסרו בהנאה משום דשמא של ישראל הוא א"ו דמזה לא מוכח מידי דאפילו הוי ספק השקול נמי שרי בהנאה:

ולפענ"ד לא מוכח מזה מידי דהא התוס' כתבו שם דהיה אפשר לומר ולתלות שנעשה הפת אחר הפסח עיי"ש בד"ה שהולכין וא"כ הוי ס"ס שמא של עכומ"ז הוא ואת"ל של ישראל שמא נעשה אחר הפסח וכיון דהוי ס"ס ודאי דשרי ואי אפשר להוכיח מזה דהולכין אחר רוב עוברי דרכים להכי הוצרכו רש"י ז"ל ותוס' לפרש דהוכחת הש"ס הוא מדאסר הפת באכילה ע"כ דהולכין אחר רוב עוברי דרכים אבל היכא דליכא אלא ספק א' לא מוכח מסוגיא זו דאזלינן לקולא מ"מ לא ידעתי מה מקום ספק בזה דמה נשתנה ספק זה מכל ספיקות דרבנן דאזלינן לקולא. ואף שהרי"ף ז"ל פירש הא דתנן לא בדק בתוך המועד יבדוק אחר המועד היינו אחר יו"ט דצריך בדיקה גם אחר יו"ט שמא יש חמץ שעבר עליו הפסח מ"מ אין ראיה מזה דספק חמץ שעעה"פ אסור. דהתם שאני דאתחזק איסורא מכולה שתא כמ"ש המג"א (ס' תל"ז ס"ק ד') ומצוי חמץ גם האידנא ויבוא לאכלו:

**(הגה"ה ודע שראיתי במהרש"א ז"ל דבר תמוה שהקשה על מה שכתבו התוס' שם בירובין (דף ס"ד) ד"ה ולמדנו דאי סבור שאסור בהנאה הי' לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה והקשה המהרש"א הא הוי ספיקא דרבנן ולק' ותמיהני דהא אי סבירא לן דחמצו של כותי נמי אסור בהנאה ע"כ מדאורייתא אסור כר' יהודא כדמסיק בפסחים (דף כ"ט) דלרבי יהודא גם של כותי אסור מן התורה לאחר הפסח והוי ספיקא דאורייתא ובעינן למיחש שמא נעשה בפסח ודברי התוס' נכונים:)**

מיהו אפשר לומר דבחמץ הנמצא אם הוא בודאי מימות הפסח וספק של ישראל ספק של עכומ"ז יש לאסור מטעם חזקה דהא בתוך הפסח היה בודאי אסור דאף חמץ של כותי אסור בתוך הפסח מוקמינן לי' אחזקתו ולא אזיל איסורא מיני' אולם נראה דלא שייך חזקה אלא בדבר שאנו דנין אם נשתנה מכמו שהיה אי לא כגון אם הלכה ממנו הטומאה או הטהרה או לא אם הלך ממנו האיסור או היתר או לא דמעמידין הדבר על חזקתו כמו שהי' עד עכשיו ולא נשתנה אבל אם אנו מסופקין על דבר אחד אם הוא דבר שמועיל לו זמן להתירו ואם אנו רוצים להעמידו על חזקת איסורו אנו צריכים לאמר שמתחילתו היה ממין שאין לו היתר לעולם זה לא אמרינן דמשום החזקה לא ישתנה הדבר מכמו שהי' ואם הוא ממין שמועיל לו היתר לא ישתנה בשביל החזקה להכי אם אנו מסופקין על חמץ זה אם בפסח הי' של ישראל או של כותי לענין אם הלך ממנו איסורו אחר הפסח או לא אין אנו יכולין להעמידו על חזקתו שלא הועיל לו הזמן להתירו ולאמר מחמת זה שהי' מתחילתו חמצו של ישראל דלא מהני חזקה אלא על מה שאנו דנין על ספיקו אחר לידות הספק אבל לא לדון הדבר איך היה קודם שנולד הספק הלכך ספק בחמץ שעבר עליו הפסח אם הוא של ישראל או של כותי דמי לשאר ספק דרבנן שמתירין אותו ונלע"ד עוד אפי' לדעת הגאונים שהביא בעל העיטור דסברי דגם חמץ של כותי אחר הפסח אסור באכילה הוא רק שאסור ליטול חמץ מיד כותי אם החמץ ע"ע הפסח אבל בחמץ הנמצא מותר אף באכילה וטעמא דמילתא דליטול חמץ שעעה"פ מיד עכומ"ז גזרינן שמא יצוה הישראל להכותי שיכין לו חמץ בפסח שיהא מזומן לו לאכול אחר הפסח והחמץ יהא בביתו של ישראל גם בפסח וזה אסור אף דהחמץ הוא עדיין של כותי מ"מ אסור משום רוצה בקיומו כמ"ש המג"א (בסי' ת"נ ס"ק י"א) גבי משכיר כלי לכותי שיבשל בו חמץ דאסור משום שרוצה בקיומו של הכלי שלא ישבר הכלי ולהכי אם הכותי אופה החמץ בביתו של ישראל כדי שיהא מזומן לישראל לאכול אחר הפסח אסור משום רוצה בקיומו ואפשר דאסור מה"ת ולהכי אסרו שלא לאכול אחר הפסח חמצו של עכומ"ז שעבר עליו הפסח ואף דגבי שבת אמרינן דמה שהכותי עושה בשבת לעצמו אינו אסור אחר השבת התם אף אם יצוה לעכומ"ז לעשות ליכא אלא איסור שבות אבל הכא אם העכומ"ז יעשה בשביל הישראל ויהא בביתו של ישראל אסור משום רוצה בקיומו מה"ת וכ"ז הוא בחמץ שנוטל מעכומ"ז אבל בחמץ שאינו נוטל מיד העכומ"ז רק שהוא חמץ הנמצא לא גזרו ולהכי אמרינן חנות של ישראל ופועלים עכומ"ז נכנסים לשם חמץ הנמצא מותר באכילה ואצ"ל בהנאה דבחמץ הנמצא לא גזרו ועיין בבע"ה שכתב בסוף דבריו וז"ל והדין עלינו להחמיר שנהגו עכשיו שהישראל מקבל דורון חמץ מן המנחה ולמעלה ונעשה חמץ של ישראל שעע"ה שאסור בהנאה ומערימים בזה לפיכך הי' לנו לגדור גדר עלינו עכ"ל ואפשר שהגאונים שהביאו בהע"ט לאסור סברי דגם מדינא אסור מהך גזרה דגזרינן שמא יתן עכומ"ז דורון או שיאמר לו לאפות ויהיה בביתו של ישראל ויבוא לידי איסור דאורייתא:

ובמה שבארנו שספק חמץ שעעה"פ שרי לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ שעעה"פ הוי דרבנן. יתבאר היטב סוגיא דחולין (דף ד') דמייתי התם סייעתא דישראל אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו משום דלא שביק היתרא ואכל איסורא מברייתא דחמצן של עוברי עבירה אחה"פ מותר מיד מפני שמחליפין סברוה הא מני רבי יהודה היא דאמר חמץ שעעה"פ דאורייתא וקתני מפני שמחליפין והתוס' נדחקו הרבה דהא אסור משום פת עכומ"ז עיי"ש אבל מצאתי לרבינו ירוחם בדיני חמץ שכתב בשם בעל העיטור דמחליפין השאור קאמר דהעיסה עצמה עושין אחר הפסח והשאור לוקחין משל עכומ"ז ע"ש שהוכיח לפרש כן מפני כמה קושיות ומצאתי להגאון בעל משכנות יעקב ז"ל שפי' כן ליישב קושית התוס' מדעתו דנפשי' ולא זכר שכן מבואר בבהע"ט לרבינו ירוחם אלא שהקשה המ"י שם דא"כ דקאי מחליפין על השאור א"כ מאי קאמר סברוה הא מני ר"י היא דסובר חמץ שעעה"פ דאורייתא וניליף מינה דאמרינן לא שביק היתרא ואכל איסורא אף היכא דאיכא למיחש לאיסור דאורייתא הא בשאור שעעה"פ ליכא איסור דאורייתא אף לר"י דמדאורייתא שאור בטל ברובא כדאמרינן בנדה (דף מ"ו) גבי עיסה של חולין שנדמעה או נתחמצה בשאור של תרומה דקרינן לה התם דימוע דרבנן כמ"ש רש"י ותוס' דמה"ת ברובא בטל וא"כ אמאי קרי לה הכא איסור דאורייתא לר"י והניח הדבר בצ"ע:

ולענ"ד לא קשה מידי דכיון דמוקמינן לה כר"י ור"י סובר לה התם מב"מ לא בטיל ושפיר הוי דאורייתא דשאור המחמץ העיסה מיקרי מין במינו כמ"ש התוס' שם במנחות בהדיא עיי"ש והא דקרי לה התם בנדה דימוע דרבנן אף לר' יהודה עיי"ש הוא משום דהתוס' במנחות (דף כ"ב) ד"ה הדבר הקשו לר' יהודא דאמר מב"מ לא בטל איך משכחת הא דתרומה עולה בא' ומאה מב"מ ותירצו דמשכחת לה בתרומה ביד כהן דליתא בשאלה וא"א למתבטל להיות חולין כמבטל הלכך הוי לי' מין באינו מינו ושפיר בטל אבל היכא דאפשר למתבטל להיות כמבטל לא בטל עיי"ש שהאריכו בזה ולפ"ז אתי שפיר דבנדה מיירי גם כן בתרומה ביד כהן דליתא בשאלה והוי מין בשא"מ ובטל אף לר"י אבל הכא גבי שאור של חמץ שעעה"פ לר"י הוי מב"מ דהא אפשר לחמץ של היתר להיות כחמץ של איסור לכשישהה אותו לשנה הבאה יהא אסור וגם אפשר לחמץ של איסור להיות מותר כשיפסל מאכילת הכלב כדאמרינן גבי נבילה שם במנחות (דף כ"ג) ולהכי בין למ"ד בתר מבטל אזלינן בין למ"ד בתר בטל אזלינן הוי' לי' מב"מ ולא בטל לר"י ושפיר קרי לי' איסור דאורייתא לר"י אלא דעדיין תקשה בעיקר הדבר שסברו רבנן דמייתו הך סייעתא מהך ברייתא דחמצן של עוברי עבירה וסברוה דאתי כר"י דסובר דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת וסובר נמי מין במינו לא בטל הלא בפשיטות איכא לאוקמי כר' שמעון ולא יהא סייעתא מהך ברייתא לרבא דבדאורייתא אמרינן לא שביק היתרא ואכל איסורא אבל לפמ"ש לעיל דספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר משום דהוי ספיקא דרבנן אתי שפיר דלהכי דייקי הני רבנן דמייתו סייעתא דהך ברייתא אתיא כר' יהודה משום דאינהו דייקי לישנא דברייתא דקתני מפני שהן מחליפין ולא קתני שאני אומר שמחליפין מוכח מזה דאין זה ספק אלא ודאי הוא שמחליפין כדמסיק הש"ס שם ומזה גופא דייקי דאתי כר' יהודה דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא דאלו לר"ש כיון דהוי דרבנן אפילו אם ספיקא הוי אי מחליפין אי לא נמי הוי שרי ככל ספק דרבנן דהוי לקולא ומזה הוכיחו דברייתא אתי' כר"י דסבר חשעה"פ אסור מן התורה וממילא אתי' כוותי' דס"ל דמין במינו לא בטל ואיכא איסור דאורייתא כמו שביארנו לעיל דזה מיקרי מין במינו וכיון דאתא כר' יהודה אתי שפיר לישנא דברייתא דהוצרך לומר שוודאי החליפו דמש"ה מקילינן אפילו באיסור דאורייתא בחמץ שעבר עליו הפסח עכ"פ הרי מוכח דלר' שמעון דקיי"ל כוותי' דחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן ספיקו לקולא ודו"ק:

תוכן העניינים

שות עונג יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה