שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אורח חיים · סימן יב
בהא דתנן בברכות (דף כ"ו) תפלת המנחה עד הערב כתב הרבינו יונה וז"ל אין לפרש עד צאת הכוכבים שהוא לילה ממש דע"כ אית לן למימר דעד הערב האמור כאן אינו ר"ל אלא עד שקיה"ח משום דהכי אמרינן בזבחים מנין לדם שנפסל בשקיה"ח וכו' רוצה לומר דמשקה"ח ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערבים ותפילת המנחה הוא כנגד תמיד של בין הערבים ועיקר התמיד הוא זריקת דם וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיה"ח ה"נ לתפילת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיה"ח בלבד עכ"ל:
והנה דעתו כדעת התוספת בזבחים (דף נ"ו) דהא דאמרינן דם נפסל בשקיעת הח' היינו בתחילת שקיה"ח דהוא ד' מילין קודם צה"כ והביאו ג"כ ראי' מהא דאמרינן בפסחים (דף צ"ג) דדרך רחוקה לגבי פסח מיקרי מן המודיעים ולחוץ משום דלא מטי לירושלים עד תחילת שקיה"ח דקעבר עליו זמן שחיטת הפסח מיהו כתבו שם התוס' דיש לדחות ההיא דמי שהיה טמא רבנן עבדי הרחקה כדי שלא יבא לידי הלנת דם וכדי לזרזם בפסח והעמידו דבריהם במקום כרת עיי"ש:
ויש להביא ראי' דגם מדאורייתא זמן שחיטת הפסח הוא רק עד תחילת השקיעה מהא דאמרינן בסוכה (דף כ"ה) אקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהם בערב הפסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אינם יכולים לעשות אבל למחר יכולים לעשות ופירש הרשב"א ז"ל דלפי שהיה שביעי שלהן בערב הפסח והיו ראויים להזות עליהן ולאכול בפסח בלילה היו סבורין שאין טבילתן מעכבתן מלשחוט עליהם הפסח דמזין ושוחטין את הפסח על טמא שרץ והיתה התשובה להם כיון דמחוסרין טבילה אין שוחטין עליהן את הפסח דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיוצא בו אעפ"י שיהא ראוי לערב עכ"ל בקיצור הרי שהיו סבורים שאחר שחיטה יהא שהות להזות ולטבול ומרע"ה השיב להם דכיון שלא הזו וטבלו קודם שחיטה אין שוחטין עליהם ואם נימא דזמן שחיטת הפסח מה"ת עד צה"כ א"כ קשה דממ"נ אם לא הי' שהות להזות ולטבול קודם שחיטה הא גם לאחר שחיטה לא הי' שהות להזות ולטבול ואיך היו סבורים דמותר לשחוט עליהם כיון דליכא שהות להזות ולטבול להיות ראוים לאכילה והא הרשב"א ז"ל כתב שדעתם הי' להזות ולטבול אחר שחיטה דבליכא שהות לטבול אף אחר השחיטה ודאי דאין שוחטין וזורקין עליהן דגם הם ידעו דטמאים נדחו מפסח כמו שביאר שם הרשב"א ז"ל ועוד דבפסחים (דף צ"ג) יליף רב מהאי קרא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ותקשה איך מוכח מזה דאין שו"ז דלמא שאני הכא דלא הוי שהות לטבול אבל בדאיכא שהות שו"ז ואף דבש"ס (דף ס"ט) לענין הזאה אמר רבא דר"א סובר שו"ז עט"ש ומש"ה אין הזאה דוחה שבת משום דהזאה למאי דאכילת פסחים לא מעכבא משמע דכיון דסובר שו"ז עט"ש רשאי לשחוט עליו בע"פ שחל בשבת אף אחר שגזרו על הזאה דהכי משמע פשטא דתלמודא [עיין חתם סופר חאו"ח] מ"מ נראה דיש לחלק דאם אינו ראוי להזות משום שבת עדיף מליכא שהות ביום להזות דמשום איסור שבת לא מקרי אינו ראוי לאכילה כמ"ש התוס' בחגיגה (ד' ב') ד"ה איזהו לענין שני תשלומין דראשון ואף שיש לפקפק בחילוק זה מ"מ נראה דבלא"ה אין ראי' מדברי רבא דהא באמת ר"א הדר בי' וסובר דהזאה דוחה שבת א"כ אפשר דמהאי טעמא גופא הדר בי' וסובר דבאינו ראוי להזות אין שו"ז וא"כ בדליכא שהות אפשר נמי דאין שו"ז. ואיך יליף הגמ' דאין שו"ז אף בדאיכא שהות לטבול אלא ע"כ דאחר השחיטה היה עדיין שהות להזות ולטבול וא"כ קשה כיון דעדיין הי' שהות לשחיטה ולהזאה ולטבילה היה להן להזות ולטבול קודם שחיטה ואמאי נדחו לפסח שני ודוחק לומר שלא הי' שהות להזות ולטבול אלא בשעת שחיטה ממש ולהכי אמר להם כיון דא"א להזות קודם שחיטה ידחו לפסח שני דזה דוחק דאותן האנשים גדולי הדור היו כמ"ש הרשב"א ז"ל שם בחי' ויתאחרו כ"כ במצות שחיטת הפסח עד שלא יהא שהות כ"א לעשות השחיטה וההזאה בבת אחת ממש אבל אם נימא כדעת התוס' דזמן שחיטת הפסח הוא רק עד תחילת השקיעה מדאורייתא ולא להרחקה בעלמא מדרבנן א"ש דכיון דז"ש הוא רק עד תחילת השקיעה שהוא ד' מילין קודם צה"כ וזמן ההזאה וטבילה הוא מתאחר עד שלשה חלקי מילין קודם צה"כ כדאיתא בשבת (דף ל"ד) א"כ יש שהות הרבה אחר השחיטה להזות ולטבול יותר משלשה מילין ומשכחת לן שפיר שקודם השחיטה לא היה זמן להזות ולטבול ואחר השחיטה הי' עדיין שהות הרבה והם היו סבורין דשחיטה וזריקה אף קודם טבילה ומשה רבינו עליו השלום השיב להם דלא מהני מה שיזו ויטבלו אחר השחיטה ונדחו לפסח שני אבל אם נימא דזמן שחיטת הפסח מדאורייתא עד סוף שקיעה א"כ הרי זמן שחיטה וזמן טבילה והזאה שוין תקשה כמו שכתבנו לעיל כנלע"ד: