שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אורח חיים · סימן ב
דין ציצית שנטוה ע"י חשו"ק וגדול עע"ג:
המג"א כתב (בסי' י"א) ולענין אם טוואן חש"ו וגדול עע"ג תליא בפלוגתא שכתב הרב"י (בסימן ת"ס) והרב ב"י (בסימן ת"ס) כתב דתליא בפלוגתא דרבוותא דלשיטת התוס' בחולין (דף י"ב) אם אחרים עומדים על גביהן ומלמדין אותן מהני בחו"ק דאית להו דעת קלישתא ואינם שוטים גמורים להכי יוצאין ידי ח"מ אם לשו חו"ק אם אחרים מלמדין אותן לעשות שימור לשם מצה אבל בשוטה אין יוצאין בה כמו דלא מהני בחליצה גדול עע"ג אע"ג דגבי גט מהני ג"ע ע"ג אפילו בשוטה כדאמרינן בגיטין (דף כ"ב) שאני גט הואיל ויש בו הוכחה שאומרים לו כתוב לשם פלוני ופלונית והוא כותב רמי אנפשי' ומכוון לשמה משא"כ בחליצה ועשיית מצה נמי לחליצה דמיא ולפי דברי רבינו יונה מצה שלשה חשו"ק בשאחרים עומדין ע"ג יוצאין בה ומסתברא לי שהכל תלוי בהוכחה דבגט דאיכא הוכחה גמורה כשאחרים עע"ג אפילו שוטה כשר ובדבר שאין בו הוכחה כלל כשחיטה אף כשאחרים עומדים ע"ג אינם כשירים אבל בחליצה דאיכא הוכחה קצת כשר בחו"ק וכשרים ע"י מה שמלמדין העומדים ע"ג אבל שוטה דלאו בר דעת הוא כלל לא ולפ"ז אף במצה כן דליכא הוכחה כלל וכשחיטה הוא דליכא הוכחה כלל והלכך אף בשאחרים עע"ג אינם יוצאים בה ולזה הדעת נראה שנטה הפייטן שכ' סתם כו' ע"כ דברי הב"י בשם הרשב"א ז"ל. ולמד המג"א טווית ציצית לשמה מעשיית מצה דלמ"ד געע"ג מהני במצה מהני נמי בטווית ציצית:
ולענ"ד יש לעיין טובא בזה ונקדים מה דאיתא ביבמות (דף ק"ד) אמתניתין דחרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ובגמרא אמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבה לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה ומתניתין כדר"ז דאר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת והתוס' ד"ה והא אמרי הקשו מנ"ל האי טעמא דלמא הטעם משום דלאו בני דיעה נינהו דבעינן עד שיתכוונו שניהם ואמאי אמרינן נמי דקטנה חולצת בפעוטות וקטן נמי הוי חליץ אי לאו דאיש כתיב בפרשה ואמאי הא לאו בני דעה נינהו ותירצו שהב"ד עע"ג ומלמדים אותם לעשות חליצה כתקנה. דה"נ אמרינן גבי גט שכתבו חשו"ק וגעע"ג כשר ומיהו חליצה בשוטה לא מהני געע"ג אעפ"י שמועיל בגט עיי"ש:
והרמב"ם ז"ל כתב אלם או אלמת שחלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וכחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שאינן בני דעת וכבר תמהו הה"מ וכל הראשונים על דברי הר"מ ז"ל שסותרים דברי הש"ס דבש"ס אמר הטעם לפי שאינן בני קריאה ויליף מינייהו אלם ואלמת והר"מ כתב הטעם לפי שאינן בני דעת וגם פלגינהו לדינא דבאלם ואלמת הוי פסולה ופוסל ובחרש וחרשת לא עשו כלום ואינו פוסל כלל:
ולכאורה הי' דעתי לתרץ דבאמת בפקחת ואח"כ נתחרשה וכן נפל לו יבמה מאחיו חרש פסול משום דלאו בני דיעה נינהו והש"ס שנתן הטעם משום דלאו בני קריאה נינהו הוא כדי לתת טעם בחרשת מעיקרא דאז לא שייך לפסול משום דעת דהא הנשואין הוי רק מדרבנן כמו דאמרינן גבי חרש מעיקרא לענין גט כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ה"נ אמרינן לענין חליצה להכי הוצרך לפסול משום קריאה דבזה לא שייך כי היכי דעל הכי נפק דהרי בנשואין לא שייך קריאה להכי פסול אף בחרש מעיקרו והר"מ ז"ל שכתב טעם דלאו בני דיעה נינהו לא מיירי בחרש מעיקרו אח"כ מצאתי להגאון בעל משכנות יעקב שכ' כן אולם הדרנא בי דאכתי תקשה מסוגיא דלקמן (דף ק"י) דפריך אמתניתין דשתי חרשות חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה והתנן חרשת שחלצה וחרש שנחלץ חליצתה פסולה ומשני כאן בחרשת מעיקרא כאן בפקחת ואח"כ נתחרשה חרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפק פקחת ואח"כ נתחרשה לא דמעכבא בה קריאה ע"כ אלמא אפילו בפקחת ואח"כ נתחרשה לא אמר הטעם משום דלאו בני דיעה נינהו כמ"ש הר"מ ז"ל אלא הטעם משום קריאה וע"כ כמ"ש התוס' דלא איכפת לן בחליצה משום כוונה משום דב"ד עע"ג ומדוע כתב הר"מ ז"ל הטעם משום דעת גם קשה כיון דאפשר לומר דחו"ח פסולין משום דעת א"כ מנ"ל לפסול אלם ואלמת משום קריאה הא מחרש וחרשת ליכא למילף דאיכא למימר דפסול דידהו הוא משום שאין להם דעת אבל אלם ואלמת שיש להם דעת חליצתן כשירה דקריאה לא מעכבא:
ונ"ל דשיטת הר"מ ז"ל נכון מאוד דגם הר"מ מודה לסברת התוס' דגעע"ג מהני. ואף שהר"מ ז"ל פסק (בפ"ג מהלכות גירושין) גבי גט שכתבו חשו"ק דבעינן גדול עע"ג וגם שיור מקום התורף כר"י א"ש בגיטין (דף כ"ג) היינו מדרבנן משום דגזרינן בתורף שמא יכתוב לבדו בלי געע"ג וכמו שאסור לכתוב טופס בלי געע"ג מדרבנן שמא יכתוב תורף ה"נ אסור לכתוב תורף בגעע"ג גזירה שמא יכתוב בלי גדול עע"ג אבל מה"ת מהני געע"ג אף בתורף אלא דבאמת לא מצינו בש"ס דמהני ג"ע ע"ג אלא בכתיבת סופר אבל גבי בעל לא מצינו שיועיל געע"ג דהא תנן ביבמות (דף קי"ב) נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית ולא מהני שום תקנה וכן בתרומה תנן חמשה לא יתרומו ולא מהני געע"ג ואף דבירושלמי (פ"ק דתרומות) מייתי פלוגתא דר"י בנו של ריב"ב ורבנן בחרש שקידש בינו לבין אחרים דר"י סובר קידושיו קדושין ורבנן סברי אין קידושיו קדושין ומשמע התם בירושלמי דלר"י מהני נמי גבי גט ותרומה געע"ג מ"מ הש"ס דילן לא סובר הכי וסתמא אמר במשנה נשתטה לא יוציא עולמית וכן בקדושין (דף י"ט) פריך בהא דדרשינן ואיש כי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואי אמרת יש יעוד לקטן מצינו אישות לקטן משמע דלא משכחת כלל אישות לקטן וכן בגיטין (דף פ"ה) פשיט ליה להש"ס במתנה חוץ מקידושי קטן דלאו בר הויה הוא השתא משמע דלא משכחת בשום אופן קדושין גבי קטן וכן בב"ב (דף קנ"ו) דקאמר התם ר"נ א"ש בודקין לקידושין ולגירושין ופריך וכי מאחר דבדקינן לקידושין ל"ל לגירושין דאם הוא הי' קטן בקדושין א"צ גט כלל עיי"ש ואם איתא דמהני עע"ג בבעל המגרש הא משכחת לה בדיקה לגירושין כשלא בדקוהו לקידושין וכגון שהיו הקדושין ע"י געע"ג והוי קדושין אף אם הי' קטן עדיין אלא וודאי דפשיטא לי' לתלמודא דלא מהני געע"ג גבי קדושין:
וטעמא דמילתא נ"ל דדוקא גבי כתיבת הסופר הוא דמהני געע"ג אבל לענין קדושין וגירושין דבעל עצמו וכן לענין תרומה לא מהני משום דבאמת במחשבה שהצריכו חכמים עם המעשה. יש תרי גווני מחשבות א' מחשבה המורה על עשיית המעשה דהיינו שהוא צריך לחשוב בדעתו למה הוא עושה מעשה הזאת ועיקר פעולת הדבר נגמר ע"י המעשה רק שאמרה תורה שאין המעשה פועלת אא"כ מחשב בדעתו בשעת עשייתו למה הוא עושה דבר זה ויש מחשבה שהיא בעצמה גורמת ופועלת ענין המעשה כמו גבי גט וכל הקנינים שאין האשה מתגרשת אלא אם הבעל רוצה ואין המקח נקנה אא"כ המוכר ולוקח רוצים להקנות ולקנות רק שאמרה תורה שאין הגט נגמר בדברים ורצון לחוד אא"כ נעשה הדבר ע"י מעשה כגון גט ע"י כתיבת ונתינת ספר כריתות. ומקח ע"י מעות ומשיכה אבל באמת גם הרצון שלהם פועל הקנין ואינו בא להורות על פעולת המעשה למה עושה אותה רק שהוא מעצם הקנין אלא שאין רצון הלזה עושה פעולתו רק ע"י מעשה:
ואחרי אשר חלקנו עניני המחשבות זה מזה נראה ברור דהך מילתא דגעע"ג לא מהני אלא בדבר שאין הכוונה מעצם הפעולה ועצם הפעולה נגמר ע"י מעשה רק שהמחשבה באה להורות על המעשה ולחשוב למה הוא עושה מעשיו ע"ז מהני געע"ג ומלמד לכוון למה הוא עושה כמו בכתיבת הסופר שאין צריך אלא לכוון שהוא כותב כדי שע"י גט זה תתגרש האשה מבעלה אבל הוא בעצמו אינו מגרשה ומחשבה כי האי מהני אף אם אין הכותב בעצמו יכול לחשבה אבל בבעל המגרש שצריך שיהא בו דעת לגרשה ושיתרצה לזה ורצונו הוא מעצם פעולת הגירושין בזה לא מהני געע"ג ובעינן שהבעל בעצמו יהא בכחו להתרצות ולחשוב לגרשה ואם הוא בעצמו אין בו דיעה מפני שהוא קטן לא מהני געע"ג ובעינן שיהא נתינת הגט ומחשבתו מכחו ולא מכח געע"ג וכן בכל הקנינים לא מהני געע"ג. וכן גבי תרומה נמי לא מהני מה"ט מפני שהמחשבה הוא מעצם חלות התרומה ועי"ז נגמרת דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדאיתא בירושלמי פ"ק דתרומות את שכתוב בו מחשבה כו':
ולפי"ז נ"ל דגם בחליצה מהני געע"ג אע"ג דבעינן כוונה בחליצה מ"מ מהני געע"ג. דהתם נמי אין הכוונה מעצם החליצה אלא שצריך לכוון למה הוא חולץ והוא מחשבה המורה על המעשה אבל אין פעולת ההיתר ע"י עצם המחשבה אלא שהחליצה בעצמה פועלת והכוונה הוא רק שמכוון למה הוא חולץ ולהכי ר"י דסובר דחלוץ לה ובכך אתה כונסה פסול הוא רק מטעם הכוונה כדאמר לר"ל (בדף ק"ו) אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה ואת אמרת חלוץ לה ובכך אתה כונסה כשרה הרי דפוסל אם אינו מכוון לפוטרה מטעם חסרון כוונה ולא מטעם שלא נתרצה לפוטרה והיינו טעמא דמילתא שאין הפטור נגמר ע"י רצונו אלא ע"י עצם החליצה נגמר הפטור ואם אינו רוצה לפוטרה אין בזה אלא משום חסרון כוונה ולהכי אמר ר"י התם דחליצה מוטעת היינו בחלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז דחליצתו כשירה בכה"ג מטעם דאין תנאי בחליצה כמבואר שם בש"ס:
ולכאורה הא מלתא נמי טעמא בעי דמאי מהני הא דאין תנאי בחליצה הא מ"מ בעינן שיתכוון לפוטרה והוא לא רצה לפוטרה אלא אם תתן מאתים זוז אבל לפי מש"כ א"ש דה"ט דדוקא היכא דבעינן שירצה לפוטרה ורצונו הוא מעיקר המתיר כמו בגירושין בזה אמרינן כיון שאין הבעל רוצה לגרשה אלא ע"מ שתתן לו מאתים זוז אין הגירושין חלין אלא אם תתן אבל בחליצה שאין הרצון מעצם המתיר כ"א החליצה מתרת רק דמתנאי החליצה שתעשה בכוונה לפטור היינו שיכוון למה הוא עושה וכיון דבחליצה אין תנאי משום דליתא בשליחות בכוונה נמי לא שייך תנאי דהא מ"מ תכלית פעולתו הי' לשם פטור והא הוי כוונה מעליא אף אם לא תתן דבכוונה אין נתפס תנאי [ואע"ג דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה והיינו דמקשה למ"ד מצוה לא בעי כוונה א"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה משום בל תוסיף ופירשו הראשונים ז"ל דקושית הש"ס הוא מהא דיתבינן בספק שביעי ספק שמיני ומשמע דלמ"ד מצות צריכות כוונה ניחא דלא עבר אבל תוסיף משום דמחשב בדעתו שאם היום הוא שמיני הוא ישן שלא משום מצוה משמע דמהני תנאי בכוונה שמחשב לצאת אם הוא שביעי ואם הוא שמיני לא עביד לשם מצוה ולא אמרינן אין תנאי בכוונה וכיון דמכוון לצאת אם הוא שביעי ובאמת הוא שמיני קא עבר אב"ת שאני התם דאם הוא שמיני לאו זמן המצוה הוא כלל להכי לא נתפס כוונתו אבל העושה דבר בזמן המצוה ומכוון לצאת על איזה תנאי יצא אף אם לא נתקיים התנאי כמ"ש לקמן בעזה"י]:
ובזה מיושב מה שהקשה הריב"ש הביאו הכ"מ (בפ"ד מהלכות חליצה) על מה שכתב הרמב"ם ז"ל המוסר מודעא חליצתו פסולה ואלו גבי גט כתב (בפ"ב מהלכות גירושין הי"ט) דמוסר מודעא על הגט אינו גט כלל ואינו פוסל מן הכהונה ולפי מה שכתבתי א"ש דגבי גט בעינן רצון לגרשה וכיון דמסר מודעא ובגיטא ומתנתא בגלוי דעתא סגי שאין זה מרצונו כדאמר בב"ב (דף מ"ח) וכיון דמסר מודעא וליכא רצון אין כאן ריח הגט כלל דחסיר מעיקר המתיר דבעינן שיגרשנה מרצונו אבל גבי חליצה לא בעינן רצון רק החליצה בעצמה מתרת. והא דבעינן מחשבה לפוטרה הוא בגדר כוונה ואם מסר מודעא ולא הי' רצונו לפוטרה הרי מיחסר רק כוונה וחליצה בלא כוונה הא הוי חליצה פסולה ופוסלה מן האחין כדאמר התם (דף ק"ו) מינך הא איפסלה וכן פסקינן בש"ע ודווקא אם כפו אותו א"י לחלוץ אינה פוסלת דאונס כמאן דלא עביד כלל דמי ודמי כמו שלא עשה מעשה החליצה ואינו פוסל כמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל במסר מודעא דלא הוי אנוס ולא מיחסר אלא רצונו ובחליצה הוא רק בגדר כוונה וחליצה בלא כוונה פוסל על האחין וזה ברור וזהו טעמא של דבר דגיטין וקידושין בעי עדים ובלא עדים לאו כלום הוא וחליצה לא בעי עדים כלל רק אם אין אנו יודעין אם נעשית החליצה בעי עדים לברר הדבר שחלץ לה ומהני חליצתו בינו לבינה לר"ע ביבמות (דף ק"ד) ורבנן דפליגי עליו לאו משום דבעי עדים ובלאו עדים אין החליצה פועלת אלא משום דבעי ב"ד ור"ע סובר דב"ד לא מעכבי אבל עדים לכ"ע לא מעכבי כדמוכח שם ביבמות והיינו משום דדווקא היכא דבעינן רצון והרצון הוא מעיקר הפעולה כמו גיטין וקידושין בזה אנו אומרים דבלא עדים לא מהני דילפינן דבר דבר מממון דבעינן עדים. וכמו דאם עשה הדבר בלא רצון וכוונה דומה כמי שלא עשה כלל כן אם עשה הדבר בלי עדים לא נתפסו הגיטין או הקידושין אבל בחליצה דבלא רצון וכוונה נמי פועל משום דעצם החליצה פועל היכי אפשר לומר דבלא עדים לא הוי חליצה כלל הא מ"מ חלץ והחליצה פועלת בעצמה ודווקא ב"ד איכא למימר דמעכבי אבל לא עדים:
ומעתה אשר בררנו שיש כוונה המורה על המעשה ויש כוונה שהיא צריכה בעצמה. נפלאו דברי הרמב"ם ז"ל בפי' הסוגיא דלכאורה תמוה מאוד כיון דבש"ס קאמר הטעם דחו"ח משום דלאו בני קריאה נינהו א"כ אמאי קאמר השתא דאמרת קריאה מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה מאי ילפותא דאלם ואלמת מחו"ח שניהם אין יכולין לדבר והיינו הך. וכה"ג פריך בר"ה (דף כ"ח) דקאמר כפאו ואכל מצה יצא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ופריך פשיטא עיי"ש דהיינו הך ומה חידש לן בזה שלמד שופר ממצה וה"נ קשה מאי חידש לן בזה שלמד אלם מחרש גם קשה לישנא דש"ס (דף ק"י) דקאמר התם פקחת ואח"כ נתחרשה דמעכבא בה קריאה חרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפק דהאי לישנא דכי היכי דעל שייך על פסול דעת ולא על פסול קריאה דעל פסול דעת שייך לומר כי היכי דעל הכי נפק דבשניהם בעינן דעת בכניסה דהיינו קידושין וביציאה היינו חליצה וכמו שהועילה דעתה למשוי א"א מדרבנן ה"נ מועיל דעתה להוציאה בחליצה אבל על פסול שאינו ראוי לקריאה לא שייך לומר כי היכי דעל הכי נפק דהא בכניסה לא בעינן דיבור וביציאה דהיינו בחליצה בעינן דיבור והכי הוה לי' להש"ס למימר חרשת מעיקרא דהוי רק נישואין דרבנן לא גזרו בה אף שאינה ראוי' לקריאה לזה פי' הרמב"ם ז"ל דבאמת פסול חו"ח הוא משום דעת ולא משום שאין להם דעת לפוטרה דהא משום זה הי' מועיל עע"ג כשיטת התוס' דכיון דכוונת פטור בחליצה הוא בגדר כוונה ודמי לכתיבת סופר את הגט להכי מהני עע"ג כמש"כ. רק כיון דבעינן קריאה שקוראה מאן יבמי והוא אמר לא חפצתי לקחתה ובעינן שיבינו הדברים כדאיתא בש"ע אה"ע (סימן קס"ט) ובב"ש שם וכ"כ המג"א (בסימן תפ"ט) דבספירת העומר אם לא הבין פירוש המילות לא יצא אף שספר בלה"ק דכיון דכתיב ספירה בעינן שיסופר וה"נ בעינן ודאי שידע שמיאן ליבם וידע הפירוש. ועיין רמב"ם (סוף הלכות חגיגה) ותשובת ב"ש בזה וחו"ח אין בהם דעת שיבינו ענין הקריאה ואין דעתו דעה שלימה ובזה לא מהני עע"ג דדעת בקריאה לא דמי לכוונת חליצה דבכונת חליצה הוא המורה למה הוא חולץ אבל דעת הקריאה הדעת בעצמו היא הקריאה שצריכין שיאמרו וידעו הדברים שהוא אינו רוצה לקחתה וכבר כתבנו דגעע"ג לא מהני אלא היכא דהמחשבה הוא רק להורות על פעולת המעשה אבל אם המחשבה צריכה לנו בעצמה לא מהני געע"ג. וכאן דהמחשבה הוא מעצם הקריאה והיא עיקר המצוה להכי לא מהני עע"ג ואף דקריאה לא מעכבא מ"מ ראוי לקריאה בעינן וחו"ח אין ראוים לקריאה שאינן בני דעת כלל דמלבד שאין להם פה לדבר אין להם דעת להבין ענין הקריאה היינו שאין להם דעת להבין ענין זה שהיא אומרת שאינו חפץ ליבמה והוא אומר שאינו חפץ לקחתה והדעת הזה הוא לעיכובא במצות קריאה דאם אין לו דעת אין כאן קריאה ולא מהני לזה גדול עומד על גביו ללמדו. ולהכי חליצת חו"ח אינה חליצה כלל דאף דלכוונת חליצה הי' מועיל גדול עע"ג כמו לכל דבר דמהני געע"ג אבל לקריאה לא מהני גדול עע"ג וכיון דקריאה מעכבא במי שאינו ראוי לקריאה להכי חליצתו אינו כלום מטעם שאין בו דעת דקריאה:
והבט נא וראה איך הדברים נאמנים שאף (שבפ"ד מהלכות חליצה ויבום) כ' הר"מ ז"ל לפי שאינן בני דעת פי' דבריו יותר (בפ"י מהלכות חליצה ויבום ה"ו) החרש והחרשת והקטנה לפי שאין בהם דעת לקרות להבין עכ"ל. הרי ברור מללו שהפסול דעת הוא דעת הקריאה והוא הדבר אשר דברנו שהר"מ מפרש הא דקאמר דלאו בני קריאה נינהו היינו משום דעת הקריאה ומפרש הר"מ ז"ל המשנה דקתני החרש שנחלץ וחרשת שחלצה חליצתן פסולה היינו שאינו פוסל כלל מדשני תנא בדיבורי' דגבי קטן קתני חולצת מן הקטן וגבי חרש קתני שנחלץ וחרשת שחלצה ש"מ דבחו"ח אין ריח חליצה כלל ואינו פוסל כלל להכי קרי לי' נחלץ שאין כאן ריח מצות חליצה רק חליצת מנעל בעלמא משא"כ גבי קטן דפסול ופוסל קתני חולצת מן הקטן שיש בזה קצת חליצה של מצוה וחלצה ממנו קרי לה וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל:
ומעתה שפיר קאמר בש"ס דמעיקרא הוי בעי למימר דטעמא דחו"ח משום דעה ולא מהני געע"ג. ומסיק דהטעם דחו"ח משום דקריאה מעכבא והם אילם בואמר ואמרה ולהכי לאו בני חליצה נינהו והיינו שמלבד שאינן יכולין לדבר אין בהם כוונת הדברים להכי אין חליצתן כלום דמחסר בהו קריאה היינו דעת דקריאה ויליף אלם ואלמת מינייהו דג"כ אינן יכולין לדבר ומעכב בהו קריאה אלא שבזה עדיפא מחו"ח דחו"ח שאין בהם דעת לקרות כלל מלבד שאין בהם דיבור של קריאה אין מבינים כלל ענין הקריאה להכי אין חליצתן פוסלת כלל כדדייק מלשון המשנה דקתני שנחלץ ואלם ואלמת שיש בהם דעת אלא שאין בהם דיבור פסול ופוסל וא"ש דיליף אלם מחרש:
אע"ג דחרש גרע מאלם בענין קריאה שאין בו דעת לקרות ולהבין אפ"ה ילפינן אלם מיניה להכי שפיר פסק הר"מ ז"ל דחו"ח שחלצו לא עשו כלום ואלם ואלמת פסול ופוסל. ופסול דתרווייהו הוא משום קריאה כדאמר בסוגיא (דף ק"ד וק"י) אלא שהחרש גרע יותר שאין בו דעת דקריאה כלל ולהכי אינו פוסל ואלם שיש בו דעת אלא שאינו יכול לדבר פוסל וא"ש לשון הש"ס (דף ק"י) דקאמר פקחת ואח"כ נתחרשה לא דמעכבא בה קריאה וחרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפק שהקשינו לעיל דעל פסול קריאה הא לא שייך לומר כי היכי דעל הכי נפק דהא בשעת נישואין לא שייך קריאה אבל לפמ"ש דפסול קריאה היינו דעת דקריאה שפיר שייך לומר כי היכי דעל כו' אע"פ דלא הי' בה דעת בשעת נישואין ה"נ נפיק בחליצה אע"ג דאין בה דעת לקרות. וזה ברור ונכון בשיטת הרמב"ם ז"ל והסוגיא בעזהי"ת:
ואי תקשה לפי מש"כ דהר"מ ז"ל מפרש הסוגיא דלענין דעת הקריאה לא מהני עע"ג וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא אמאי צריך קרא לפסול חליצת קטן משום דאיש כתיב בפרשה ת"ל דאין בו דעת לקרות ולהבין דהא מזה הוכיחו התוס' דמהני געע"ג גבי חליצה ולשיטתינו בדעת הר"מ ז"ל דלכוונת קריאה לא מהני עע"ג הדרא קושי' לדוכתא:
ונ"ל דלק"מ לפמש"כ בשם הרא"ש בתשובה הביאה הרב"י באה"ע (סימן קס"ט) דבחייבי לאווין ועשה דלא רמי מה"ת ליבום לא שייך לקרות לא חפצתי דהא אסור לייבמה והקריאה הוא רק משום לא פלוג דמשמע מדרבנן בעלמא. א"כ אפשר דאיצטריך קרא דאיש כתיב בפרשה למיפסל קטן אפילו בחייבי לאווין דאז ליכא למיפסל משום קריאה דמה"ת אין צריך קריאה ומשום כוונה הי' מועיל עע"ג. להכי איצטריך למכתב איש בפרשה והא דלא משני (בדף ק"י) כי פריך וחרשת בת חליצה היא והוצרך לתרץ דקאי אביאה לחוד ולא משני דמיירי בחייבי לאוין דלא קפדינן בהו אקריאה היינו משום דמדרבנן בעי קריאה אפילו חייבי לאוין להכי פשיט לי' להש"ס דבחרשת לא מהני חליצה הרי נתברר בעזהשי"ת דגם דעת הרמב"ם ז"ל דפסול חו"ח רק מטעמא דקריאה ולא מטעם דעת ובחייבי לאווין דלא בעי קריאה אלא מדרבנן הוי רק איסור דרבנן:
ומעתה אחרי שנתבאר לנו דלא מהני געע"ג אלא במחשבה שהיא מורה על פעולת המעשה למה הוא בא:
אבל במחשבה שהיא גדר רצון לא מהני געע"ג ובעינן שעושה המעשה יהא בן דעת לחשבה א"כ נ"ל דכוונת טוויה לשמה איננה בגדר כוונה כ"א בגדר רצון דהא אין הטוויה מצוה רק שהקפידה תורה שיהא חוטי הציצית נעשים מצמר הנטוה לשמה דהיינו שיסכימו הבעלים שיהא הצמר האלה ציצית וזה דומה ליחוד דהא בסנהדרין (דף מ"ו) מדמינן פלוגתא דאביי ורבא גבי הזמנה מילתא לפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי עיבוד לשמה דקאמר התם אפלוגתא דאביי ורבא דפליגי אי הזמנה מילתא היא דתנאי הוא דתניא עור בהמה טהורה כשרות אעפ"י שלא עבדן לשמן רשב"ג אומר עד שיעבדן לשמן ופרש"י ז"ל דרשב"ג דסובר עד שיעבדן לשמן סובר הזמנה מילתא היא הרי דמה דבעינן לשמה גבי הכנה לדבר מצוה הוא מטעם יחוד דבעינן שבשעת העיבוד יתייחדו לשמה ויזמינו למצותן וה"נ גבי טוויה דציצית [ומטעם זה נראה וודאי דאם עיבדן אחר ולא הבעלים לא מהני דאין אדם יכול לייחד דבר שאינו שלו וכה"ג אמרינן גבי טומאת מדרס בב"ק (דף ס"ו) משכבו ולא הגזול ופי' התוס' שם הטעם דטומאת זב בעי שיהא מיוחד למדרס ואין אדם יכול לייחד דבר שאינו שלו וכן גבי הכשר פירות דעת הרשב"א ז"ל דהא דבעינן משקה היוצא לרצון היינו רצון הבעלים אבל רצון אחר לא מהני וכה"ג כ' הרמ"א ז"ל בש"ע או"ח (סימן ש"י) דאם הניח אדם דבר מוקצה על של חבירו לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור דאין אדם אוסר דבר של חבירו שלא מדעתו אלמא לא מהני יחוד לדבר של חבירו דהא האי ענינא דבסיס לדבר האסור הוא מטעם יחוד לשעתו וה"ה דלא מהני טוויה לשם ציצית בצמר של חבירו וכן מצאתי להמג"א (סימן מ"ב ס"ק מ"ד) שכ' דאין אוסר דבר שאינו שלו באזמניה למיצר בו תפילין עיי"ש] כיון דעיקר דין טוויה לשמה הוא דבעינן שיקבעו הבעלים בדעתן שמהצמר הזה יהא ציצית מחשבה כהאי איננה בגדר כוונה כ"א בגדר רצון דבעינן שיתרצו הבעלים וייחדו הצמר למצות ציצית וכבר כתבנו דכל היכא דהמחשבה הוא בגדר רצון לא מהני געע"ג ובעינן שהאדם הטווה בעצמו יהא בן דעת לטוות לשמן לייחדן לשם ציצית ומחשבת אחרים לא מהני. ול"ד כלל ללישת מצה לשמה דהתם אין זה מטעם שמייחד העיסה לקיים בה מצות מצה רק דבעינן שיהא שימור לשם מצה היינו שיכוון שאפיה זו הוא כדי לעשות ממנה מצת מצוה ואין ספק כי המשמר עיסת חבירו לשם מצה ואח"כ ניתנה לו העיסה במתנה שיצא יד"ח משום דלא בעינן במצות מצה שייחדו הבעלים עיסה לעשות ממנה מצה ולא בעינן אלא שתשמר עסה זו לשם מצה והוי רק בגדר כוונה דבעינן שיכוון בשעת לישה שיאכל ממנה מצה:
ותדע שהרי גבי עיבוד לשמה כתב בתשובת עה"ג (סימן ס"ה) ותשובת רע"א (סימן ג') דאם עיבד עור ע"מ שאם ירצה יכתוב עליו ס"ת ואם ירצה יכתוב עליו דבר חול פסול משום דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא ואלו גבי דבר חול תנן בפסחים (דף ל"ה) חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אינו יוצא בהם למכור בשוק יוצא בהם וקאמר שם (דף ל"ח) מ"ט אמר רבה כל לשוק אימלוכי אמליך אי מזדבן מזדבן ואי לא מזדבן איפוק בי' אנא וקשה לכאורה הא קיי"ל בדאורייתא א"ב ואמאי מהני הא דדעתו אי לא מזדבן איפוק בי' אף דלרבה לא קשה דהא רבה אמר התם הטעם דאין יוצאין יד"ח מצה בתודה משום דבעינן שימור לשם מצה יצא זו שמשתמרת לשם תודה ופי' רש"י ז"ל התם דאם שימר לשם זבח ולשם מצה מהני וא"כ לא שייך בזה אין ברירה דחשש א"ב לא שייך אלא בדבר ששני הדברים סותרין זא"ז כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל (בפ"ק דגיטין) גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתא מחמתך עי"ש וכמו גבי לאיזה שארצה אגרש דאי כותב לשם זאת אינו מועיל לאחרת וכן גבי תרומה אם אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש דאי פירות אלו הוי תרומה א"א להיות פירות אחרים תרומה דהא כל הכרי נכנס בספק וא"א להפריש כל הכרי דבעינן ראשית שיהא שיריה נכרים וכיון דאין ברירה לא מהני למקבע תרומה וכן גבי סלע שיעלה בידי מן הכיס יהא מחולל על מע"ש (עירובין דף ל"ז) לא נתפס אלא בשווי' כדאמרי' בב"מ (דף נ"ג) מי סברת פרוטה תפסה פרוטה וחצי פרוטה כו' ולהכי אין ברירה וגבי הריני שוחט הפסח ע"מ שיעלה מכם ראשון לירושלים בגיטין (דף כ"ה) אף דהתם יכול לשחוט הפסח על כולם וכן בב"ק (דף ס"ט) גבי כל המתלקט יהא הפקר אף דיכול להפקיר כל שדהו ואפ"ה תלינן לה לפלוגתא דברירה התם הא אינו רוצה לשחוט על כולם כ"א על אחד מהם. וכן בעל השדה אינו רוצה להפקיר כ"א מה שילקטו העניים הרי דבר א' סותר את חבירו וקאתינן לכלל ברירה ואין ברירה. אבל גבי מצה שיכול לעשות שימור לשם מצה ולשם זבח וגם הנחתום לא איכפת לי' אם יצא הקונה בה ידי זבחו וידי חובת מצה ג"כ רק שהוא אינו יודע מה יהי' סוף דבר אם ימכרנו ויקנה אותו אחד לשם זבחו או שתשאר לעצמו לצאת בה יד"ח מצה וזבחו ביחד לא איכפת לי' בזה כלום ולהכי לא שייך לומר בזה אין ברירה כיון שאין דבר אחד סותר את חבירו בדעתו ורצונו וכ"ז הוא לרבה דאמר הטעם משום שאינו משתמרת אלא לשם זבח דלדידי' מהני אם שימר לשם זבח ולשם מצה כמו שפירש"י ז"ל ולהכי לא שייך בזה חשש ברירה אבל לרב יוסף דאמר הטעם דבעינן שימור לשם מצה הנאכלת לשבעה ופרש"י שם דלדידי' לא מהני אם שימר לשם זבח ולשם מצה דזבח מתאכל ליום ולילה ומצה בעינן שיהא ראוי לשבעה א"כ קשה אמאי אם עשאן למכור יוצא בהם משום דאמר אי לא מזדבנא איפוק בי' אנא הא אין ברירה ולא הוי שימור לשם מצה הראוי לשבעה אבל לפי מש"כ א"ש דכיון דשימור אינו בגדר יחוד ולא בעינן ליחד עיסה לשם מצה רק שיהא כוונתו שמשמרהו שלא תחמיץ בכדי שתהא ראוי' למצה הנאכלת לשבעה ולא איכפת לן אי מייחדה לשם מצה ולשם דבר אחר והוי רק בגדר כוונה ולא איכפת לן בחשש ברירה דמ"מ האי גברא איכוון לשם שימור דמצה אי לא מזדבני דדוקא דבר שצריך לייחדו לאיזה דבר שייך א"ב אבל בדבר שהוא רק בגדר כוונה הוי כוונה אע"ג דאין ברירה דכמו שאין שייך תנאי בדבר שהוא בגדר כוונה כן אין שייך בו חשש ברירה ושימור דמצה בגדר כוונה הוא שמשמרה מחימוץ כדי שתהא ראוי' למצה הראוי' לז' *):
וראי' לזה מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות בפסחים (דף ל"ו) שכ' דהא דאמר ריב"ל יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מיירי עם מים וכן הא דקאמר לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש דאי בלא מים ל"ל קרא דלחם עוני ת"ל דבעינן שימור לשם מצה וכיון דמי פירות אין מחמיצין ליכא שימור לשם מצה עיי"ש. הרי דעיקר השימור אינו בגדר יחוד רק בגדר כוונה דאם נימא דהשימור הוא בגדר יחוד דבעינן שייחד עיסה זו לשם מצת מצוה א"כ אמאי אמרינן דהיכא דלא יכול לבא לידי חמוץ לא מיקרי שימור לשם מצה אכתי הא מיקרי שימור מה שמייחד עיסה זו לשם מצה א"ו דאין השימור בגדר יחוד כ"א בגדר כוונה דבעינן שיכוון בעשיית עיסה זו שתהא משתמרת לשם מצה ולהכי היכא דבלא"ה אינה יכולה לבא לידי חמוץ מחמת שנילושה במי פירות אין מקום לכוונת שימורו שבלא שימורו אינה יכולה לבא לידי חימוץ ובכוונת שמור זה פליגי רבה ור"י דרבה סובר דבעינן שיהא כוונתו לשומרה לשם מצה לחוד ור"י סובר דבעינן כוונתו לשומרה מחימוץ לשם מצה הנאכלת לשבעה וכ"ז הוא בגדר כוונה ולהכי מהני אף לר"י אם עשאן למכור בשוק וחשב דאי לא מזדבנא איפוק בי' אנא ולא חיישינן לחשש שאין ברירה דמ"מ היתה כאן כוונת שימור וכמו שבארנו לעיל דאין תנאי פוסל את הכוונה מה"ט דמ"מ היתה כאן כוונת מצוה ולא דמי לעיבוד דס"ת דפסלינן שם משום ברירה כמ"ש לעיל בשם תשובת עבוה"ג דשם הוי בגדר יחוד דמעבד כדי שיכתוב ע"ז ס"ת ובזה נתפס תנאי וחיישינן גם לחשש ברירה דכל שאין היחוד מבואר לא מיקרי יחוד ועוד דע"כ אין השימור לשם מצה בגדר יחוד דיחוד מקרי שמייחד חפץ זה שלא יעשה בו שום דבר רק יהא עומד לדבר פלוני ובשימור לשם מצה הא אם לש עיסה גדולה וא"צ לצאת אלא בכזית אחד ואעפ"כ מיקרי שימור בכל העיסה הרי אין זה יחוד כ"א כוונה שצריך לכוין שיהא יכול לצאת בעיסה זו בכזית ממנה:
וכיון שבארנו דלא דמי עיבוד ס"ת לשימור דמצה דעיבוד ס"ת הוא בגדר ייחוד ושימור דמצה הוא בגדר כוונה והוכחנו ג"כ דענין געע"ג לא מהני אלא במחשבה שהיא בגדר כוונה אבל לא במחשבה שהיא בגדר יחוד א"כ אין ראיתו של המג"א ז"ל מוכרחת בזה שהוא למד טווית ציצית לשמה משימור דמצה דמהני געע"ג ולדברינו הם רחוקים זמ"ז וגבי מצה שהמחשבה בגדר כוונה מהני שפיר געע"ג אבל גבי טווית ציצית ועיבוד ס"ת דהוי בגדר ייחוד לא מהני געע"ג:
ומ"ש הרא"ש בהלכות ס"ת הביאו הטור ביו"ד (סימן רע"א) דאם הישראל צוה לנכרי לעבוד לשמה מותר לכתוב עליו ס"ת וכן כתב הטור באו"ח (סימן ל"ב) עיי"ש התם נמי לאו משום גדר געע"ג נגעו בו אלא דמיירי שהישראל צוה לעבוד עור שלו וכבר בארנו דהתם בבעלים תליא מילתא וסובר הרא"ש דכיון דהישראל שהוא בעליו צוה להנכרי לעבוד לשם תפילין ומזוזה לא איכפת לן במחשבת הנכרי כלל ואף דאדעתא דנפשי' קא עביד דמ"מ הבעלים מייחדים וציוו לעבד לשם ס"ת הוי הזמנה במעשה עיבוד ומהני וכשר לכתוב עליו ולדידי' ה"ה דכשר גבי טוויה לשמה בנכרי וה"ה בחשו"ק ודאי דמהני מהאי טעמא עיבוד וטוויה דידהו כשהבעלים נותנים להם לטוות לשם ציצית ולעבד לשם ס"ת ותפילין דלא איכפת לן במה שאינן יכולין לכוון כיון שהבעלים מייחדים אותן בעיבוד זה וטוויה זאת לשם מצותן מהני. ולדעת הרמב"ם דפוסל ה"נ בחשו"ק דפסול ולא תלי דין טוויה ע"י חשו"ק בפלוגתא דגבי מצה כמ"ש המג"א אלא דתלי בפלוגתא דהנך רבוותא דפליגי גבי עיבוד דעיבוד וטווי' לשמה חד דינא אית להו ולא דמי כלל ללשמה דמצה כמו שבארנו היוצא מדברינו דאף למאי דמסיק הב"י דבשוטה גבי מצה לא מהני לישה לשם מצה דבשוטה לא מהני געע"ג רק גבי גט דאיכא הוכחה דכתיבה ולא גבי חליצה ולישה דמצה כמו שביאר הב"י שם (סימן ת"ס) בשם התוס' מ"מ גבי טוויה ועיבוד שוטה דמי לחרש וקטן דגבי עיבוד וטויה לא איכפת לן במה שהשוטה אינו יכול לכוון כיון דהבעלים מייחדים ע"י עיבודו של השוטה לשם מצותן מהני ומאן דמכשיר גבי עיבוד וטוי' בחרש וקטן מכשיר נמי גבי שוטה וחד דינא אית להו:
ולפי מה שבארנו דהטווי' לשמה לא מהני אלא מדעת בעלים יש לעיין במה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' ציצית) וז"ל חוטי הציצית אין עושין אותן מצמר הגזול ולא משל עיהנ"ד ולא משל קדשים ואם עשה פסול וכ' עלה הכ"מ שם שהוא מהא דדרשינן פ"ק דסוטה (דף ט') דועשו להם משלהם וקשה דל"ל קרא תיפוק ליה כיון דבעינן טוי' לשמה ומצמר הגזול לא מהני טוי' לשמה ולפמ"ש שם בשם הנמ"י דמיירי בגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאן חוטין כשרים משום דקניא ביאוש ושינוי הגוף א"ש דמשעת טוי' גופא הוי שינוי דמעיקרא צמר והשתא חוטין ומהני טוית הגזלן לשמה כדאמרינן גבי תרומה דהגנב והגזלן שתרמו תרומתן תרומה משום דהוי יאוש ושינוי השם וחל קדושת תרומה עם שינוי השם ביחד כמו שיבואר לקמן וה"נ חל טווי' לשמה עם השינוי ביחד א"ש. אבל לשון הרמב"ם ז"ל שכתב אין עושין אותו מצמר הגזול דמשמע שגזל צמר ועשאן חוטין קשה דממ"נ אם מיירי אחר יאוש א"כ אי אפשר למעוטי מקרא דשלהם דהא קנה ביאוש ושינוי השם ולא מיקרי גזול וכמ"ש התוס' גבי קרבן בגיטין (דף נ"ה) דהיכא דקנאו ביאוש ושה"ש לא ממעטינן ליה משום קרבנו ולא הגזול ואי מיירי קודם יאוש הא בלא"ה פסול משום דלא מהני טווית הגזלן לשם ציצית ול"ל קרא דלהם ת"ל מהא דדרשינן גדילים תעשה לך לשם חובך דבעינן טוויה לשמה. ובסוכה (דף ט') דרשינן להו להני תרתי קראי גדילים תעשה לך לטויה לשמה אליבא דשמואל וקרא דלהם למעוטי גזולה ול"ל קרא למעוטי גזול ת"ל דלא הוי טוויה לשמה ואפשר לומר דכמו דמוקמינן בב"ק (דף ס"ח) קרא דקרבנו ולא הגזול כשהקדישו בעלים ביד גנב. ה"נ מיירי שהבעלים טוו לשם ציצית או שציוו לטוות לשם ציצית כשהוא ביד הגזלן וקמ"ל קרא דשלהם שאין הגזלן יוצא בהם דאי משום טויה לשמה הוי מהני ואע"ג דהתם גבי קרבן אמרינן דלא מהני בעלים ביד גנב משום דר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ה"מ גבי הקדש דכתיב קרא ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אבל טוויה לשמה דהוי יחוד בעלמא יכולין הבעלים לטוות לשמה אף כשהוא ביד הגנב להכי איצטריך קרא דשלהם למעט מטעם הגזול אם היה קודם יאוש ושל הקדש ושל עיהנ"ד שפסל הרמב"ם ז"ל אפשר דבאמת הטעם משום דלא מהני בהו טווי' לשמה משום דלאו דידיה נינהו:
ובמה שבארנו דהלש עיסת חבירו לשם מצה יוצאין בה י"ח הונח לי מאי דקשה לי טובא הא דתנן (בחלה פרק א') עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח ובזמן שאין הרועים אוכלים ממנה אין יוצאין בה י"ח בפסח ופירש רש"י במסכת ביצה (דף כ"א) והר"ש דהטעם דאם אין הרועים אוכלין ממנה אין יוצאין בה משום דלא מיקרי לחם וקשה תיפוק ליה שלא נשתמר לשם מצה ואי מיירי שנשתמר לשם מצה א"כ הא לא שייך לאמר אין הרועין אוכלין ממנה דהא נשתמר לשם אכילה והרמב"ם ז"ל (בה' מצה פרק ו') כתב באמת הטעם משום דלא נשתמר לשם מצה וקשה גם כן דאם לא נשתמר לשם מצה מאי אריא עיסת הכלבים הא כל עיסה שלא הי' בה שימור לשם מצה אין יוצאין בה לכן נראה דמיירי שאדם אחר שמרה לשם מצה ושימור דאדם אחר שאינו בעליו נמי מהני בעיסה דעלמא אבל בעיסת הכלבים אם לא היה בדעת הרועים לאכול ממנה אין זה מיקרי לחם כלל ופטור מחלה ולא מהני בה שימור של המשמר וכן לפירש הרמב"ם דאין הטעם משום דלא מיקרי לחם אלא משום דלא מיקרי שימור אלא בדבר שעומד לאכילת אדם אבל דבר שעומד לאכילת בהמה לא מיקרי שימור דידיה שימור עכ"פ הרי מוכח דבעיסה העומדת לאכילת אדם מהני שימור דאינש דעלמא שאינו בעליו כלל ודו"ק:
דברי הכותב יו"ט ליפמאן היילפרין.