שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אבן העזר · סימן קסח
שאלה באחד שתפסה אשתו את כל אשר לו ולא רצתה להחזיר לו עד שיגרשנה, וצידד הרב השואל לומר שהוא מהנך שכופין אותו להוציא, וזהו אשר השבנו בנידון זה ויבואר בזה עקרים רבים בדין גט מעושה וביאור בדברי הראשונים ז"ל בזה:
תשובה הנה בגיטין (דף פ"ח) תנן גט המעושה בישראל כשר ובעובדי כוכבים פסול ואר"נ א"ש בישראל כדין כשר ושלא כדין פסול ובעובדי כוכבים כדין פסול ופוסל, ושלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ופריך אי עובדי כוכבים בני עישוי נינהו ליתכשר ואי לאו ב"ע נינהו אפסולי נמי לא ליפסול ומשני רב משרשיא דבר תורה בעובדי כוכבים כשר ומ"ט אמרו בעובד כוכבים פסול שלא תהא כאו"א תולה עצמה בעובד כוכבים ומפקעת עצמה מיד בעלה והדר פריך א"ה שלא כדין בעובד כוכבים נמי נגזור אטו כדין עד דמסיק הא דרמ"ש בדותא היא ועובדי כוכבים לאו בני עישוי נינהו דפסול מה"ת וכדין בעובד כוכבים דפוסל בכהונה הוא משום דמיחלף בכדין דישראל. והכי פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל והתוס' דב"ב (ד' מ"ח) פירשו נמי בהא דפריך התם אר"ה דאמר תליוה וזבין זביניה זבינא משום דאגב אונסיה גמר ומקני אמאי בעובד כוכבים פסול נימא גמר ומקני ומשני כדרמ"ש וכתבו התם ואע"ג דבגיטין מדחי להא דרמ"ש מ"מ הכא משני להמקשה לפי שיטתו שהיה סבור דבני עישוי נינהו השיב לו כדרמ"ש אבל באמת ליתא דרמ"ש וכדין בעובד כוכבים פסול מה"ת משום דכיון דלאו בני עישוי נינהו הוי שלא כדין דמה לי אם עצם הכפייה היה שלא כדין או שהיו הכופין שלא כדין כולה מקרי שלא כדין ובשלא כדין הוי תליוה ויהיב. דהא דמדמי הש"ס עישוי דגט לתליוה וזבין היינו דוקא בכדין דמה שצריך לעשות ע"פ דין דמי לתליוה וזבין עיי"ש בתוס':
ולפ"ז כיון דבעובד כוכבים פסול מה"ת משום דלאו בני עישוי נינהו ואפילו בכדין וכמסקנא (דפ' המגרש). א"כ ה"ה אם האשה בעצמה כפתה אותו עד שיגרש אף שהוא מהנך שכופין להוציא נמי פסול מה"ת דמה לי עובד כוכבים ומה לי היא בעצמה ואף דקי"ל עביד אינש דינא לנפשיה מ"מ בכפיית גט בעי ב"ד:
ועיין בר"ן ז"ל בחידושיו לפ"ק דסנהדרין שעמד על סוגיא זו (דפ' המגרש) במה שאמרו בטעם דהדיוטות כשרים משום דשליחותייהו קא עבדין ובסנהדרין אמרו משום נעילת דלת יכולין הדיוטות לדון הודאות והלוואות בלי שום טעם שליחותייהו וכמו שא"צ דרישה וחקירה משום נעילת דלת לחוד וגם מה דמייתי בגיטין קרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות ובסנהדרין ממעט הדיוטות משום דעירוב פרשיות כתיב כאן ובעינן מומחין דאלקים כתיב ותירץ דלענין עצם הדין אי מתכשר בהדיוטות ילפינן מעירוב פרשיות דבעינן מומחין וקרא דלפניהם אתי לאסור הדבר בעצמו ליתן עטרת הדין לב"ד של הדיוטות או של עובדי כוכבים וכן לענין הא דמדרבנן מתכשר בהדיוטות בעינן ב' טעמים לענין הכשר עצם הדין שיהא דין הוא משום נעילת דלת ולענין מה שעוברים אקרא דלפניהם שהולכים לפני הדיוטות ע"ז אמרו שליחותייהו עבדינן והכא בש"ס דפריך אביי לרב יוסף והא אנן הדיוטות אנן ידע דהגט מתכשר גם בהדיוטות משום תקנת חכמים כמו בהודאות והלוואות אלא שמקשה אמאי דעברינן אקרא דלפניהם בעשוי דהדיוטות ע"ש בדבריו ז"ל הרי משמע מדבריו ז"ל דגם לעיקר הכשירא דגט הי' מיפסל בהדיוטות כמו עובד כוכבים אי לאו תקנתא כמו בהודאות והלואות הרי דבעינן דוקא ב"ד לענין כפי' וכיון דהדיוטות פסול אי לאו תקנת חכמים ה"ה אשה בעצמה שכפתה פסול מה"ת אף שהוא מהנך שכופין אותו להוציא שהרי ביארנו דבעינן שיהא הכפי' ע"י ב"ד והכפי' שע"י האשה או קרובי' לא עדיף מכפיית עובד כוכבים או הדיוטות לפי ד"ת. ועל האשה בעצמה לא הי' תקנת חכמים שתוכל לכפות דבשלמא אי הוי הטעם דבעובד כוכבים פסולה משום דרב משרשיא שלא תהא תולה עצמה בעובד כוכבים ומפקעת עצמה מיד בעלה הי' אפשר לאמר דזהו דוקא בעובד כוכבים אבל לא כשהיא כפתה אותו אבל כיון דפסלינן עובד כוכבים משום דבעינן מומחין מה"ת א"כ גם בכפיות עצמה נמי פסול ואין לומר דדוקא ע"י עובד כוכבים פסול מה"ת משום דאפילו למ"ד (בר"פ המניח) עביד אינש דינא לנפשי' מ"מ אסור להגיש משפטו לפני עובדי כוכבים ולפני הדיוטות משום דלפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ולהכי דמי כפי' דידהו לשלא כדין ופסול אבל אם האשה בעצמה כפתה כיון דקי"ל עביד אינש דינא לנפשי' ולא עשתה שום איסור בזה דאפי' להכות את חבירו שרי בחפץ ידוע שיש לו אצלו וה"נ כיון שמחויב לגרשה רשאה לאונסו באונס הגוף או אונס ממון עד שיגרשנה ולא הי' בזה שום איסור והוי כדין וכשר. הא לאו מלתא היא, דא"א דעצם כפיית הגט מתכשר בלא ב"ד, מה איכפת לן מה שעבר אקרא דלפניהם ובעובדי כוכבים והדיוטות נמי ליתכשר כיון דעיקר הכפי' היה כדין ודמי לתליוה וזבין א"ו דבעינן שתהי' הכפי' ע"י ב"ד דוקא ובלא"ה לא מתכשר וא"כ ה"ה ע"י האשה עצמה פסול הגט:
ועוד נראה לפענ"ד דאפילו למ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן ובעי מומחין מה"ת מ"מ בדין ברור יכול הדיוט לכוף את הבע"ד ודוקא לענין שיהא הדין קיים לענין אם טעה בזה בעינן ב"ד מומחין וכן לענין הודאה שמודה בפני ב"ד שאינו יכול לחזור בו או לענין הוחזק כפרן אם כפר. וכן לענין לכוף את הבע"ד שיבוא לדין לפניו ולסדר טענותיו בכדי שידעו הדין עם מי בזה בעינן מומחין מה"ת או ג' הדיוטות מדרבנן כמבואר כ"ז ברא"ש פ"ק דסנהדרין בסוגיא דיחיד מומחה ובסוגיא דטעה בשקול הדעת אבל בדין הברור יכול כ"א מישראל לכוף ולהציל עשוק מיד עושקו דכיון דקיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' ולדעת כמה פוסקים אפי' בחפץ שאינו מבורר יכול לעשות דין לעצמו ולדעת כמה רבוותא אם אינו מכהו רק שתופס ממנו עביד אינש דינא לנפשי' אפי' בחפץ שאינו מבורר כמבואר כ"ז בח"מ (סי' ד') וברמ"א שם. וא"כ כמו שהוא יכול לעשות בעצמו כמו כן יכול כ"א מישראל לעשות עבור חבירו ולא נתמעטו הדיוטות אלא שלא יהא עליהם שם ב"ד לענין לכפות לדון לפניהם כ"ז שלא ידעו הדין ולענין הודאה כמש"כ. אבל בדין ברור שרי הדיוט להציל עשוק מיד עושקו וא"כ אם איתא דלעישוי גט לא צריך ב"ד והגט מתכשר בלא ב"ד ואם האשה כפתה הגט כשר א"כ אמאי נפסל בהדיוטות מה"ת כיון דהדין ברור לכופו רשאי הדיוטות לכופו כמו שהיא בעצמה רשאה לכופו ומה לי היא בעצמה ומה לי א' ששוקד לטובתה ולא שייך כאן כלל דרשה דלפניהם ולא לפני הדיוטות ואמאי הקשה אביי והא הדיוטות אנן דמשמע דאפי' בדין ברור אינו יכול לכפותו א"ו דעישוי דגט בעי ב"ד כמו לכופו לסדר הטענות ולהכי בעובד כוכבים וכן בהדיוטות אי לאו דשליחותייהו עבדינן פסול וא"כ ה"ה באשה עצמה מיפסל ובעינן בזה דין גמור:
ואין להקשות דא"כ דהגט מיפסל אם הי' העישוי ע"י האשה עצמה א"כ אמאי לא קתני במתני' בהאי לישנא גט מעושה בב"ד כשר ושלא בב"ד פסול דיכלל בזה שמיפסל ע"י האשה עצמה אפשר לומר דנקט האי לישנא דבישראל משום סיפא דבעובד כוכבים אומרין לו עשה מה שישראל אומרין לך ולהכי נקט רישא דבישראל כשר אבל לעולם דבישראל דקתני היינו בב"ד של ישראל. שוב מצאתי להרב בעל פנ"י בגיטין שם שעמד בזה דלאביי דבהדיוטות פסול אמאי נקט דוקא בעובד כוכבים ולפי מש"כ א"ש:
ואף דגבי קרבן דתנינן ג"כ בערכין (דף י"ט) יקריב מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולא נמצא לשום א' מהראשונים ז' שפירשו דלפי מה דקי"ל דרמ"ש בדותא היא ובעינן בעישוי גט ב"ד יצטרך גם גבי כפיית קרבן ב"ד נראה לי בטעם הדבר לפמש"כ הר"נ ז"ל בקדושין (פ' האומר) שהביא ראי' לשיטת הסוברים דאין ע"א נאמן לאסור במידי דאיתחזק התירא אא"כ הוי בידו מהא דאמרינן בסנהדרין (ד' למ"ד) מי שבא ואמר ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין זה הכלל כל שבידו דבריו קיימין. ומע"ש הוי איסורא ואפ"ה אינו נאמן אא"כ הוי בידו וכתב הרמב"ן ז"ל דאפשר לומר דמע"ש הוי אפוקי ממונא דקי"ל כר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה הוא ומוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה וע"א אינו נאמן אלא באיסורין גרידא ולא באפוקי ממונא ע"ש. והנה באומר לו ע"א נתנסך יינך או נתפגלו זבחיך נאמן אע"ג דקא מפיק לו מרשות בעלים לגמרי שהרי אוסרו בהנאה אפ"ה לא מקרי אפוקי ממונא כיון שאין עדותו לאחרים ואינו בא רק להפסיד להבעלים אבל במע"ש הואיל ומכניסו לרשות אחר מקרי אפוקי ממונא וע"א לא מהימן:
ולפ"ז נ"ל דה"ה הכא דכשכופין אותו על הקרבן לא בעי ב"ד דהא אינו מכניסו לרשות אחר דהקרבן נמי ברשות בעלים הוא וכמש"כ התוס' בב"ק (דע"ט) דדוקא קדשי בדק הבית מקרי שינוי רשות לענין יאוש ושינוי רשות שהן נכנסים לרשות גבוה אבל קדשי מזבח לא מקרי שינוי רשות ומעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ולהכי גבי כפיית קרבן לא בעי ב"ד כיון שאין כופין אותו להכניס הדבר לרשות אחר דמי לכפיית מצוה בעלמא כמו לעשות סוכה או לולב אבל בכפיית גט שמוציא את האשה מרשותו ומכניסה לרשות עצמה מקרי ממונא ובעי ב"ד ובלא ב"ד מיפסל הגט:
אלא דבאמת יש לתמוה טובא בהא מלתא שכתבו התוס' דסוגיא דהמגרש נמי סברה כר"ה דאגב אונסו גמר ומגרש ובעישוי עובד כוכבים אף לר"ה דאמר אגב אונסי' גמר ומגרש פסול משום דדמי לשלא כדין דהוי כמו מתנה דבשלמא שלא כדין ש"ד למתנה כיון שאינו מחויב כלל לגרשה אבל בעישוי עובד כוכבים כיון שמחויב לגרש מה איכפת לן אם עובד כוכבים כופהו סוף סוף הוא מחויב לגרשה ודמי לזבינא ובשלמא לפום סוגית (פ' חזקת) דהטעם דכפי' דישראל משום מצוה לשמוע דברי חכמים א"ש מה דכפי' בעובד כוכבים פסול מה"ת דגבי כפיית עובד כוכבים לא שייך מצוה לשמוע דברי חכמים ולא גמר ומתרצה ואף בבעל ת"ח שיודע בעצמו שמחויב לגרשה מ"מ אפשר לגרשה למחר וליומא אוחרא ואינו מחויב לגרשה תומ"י ודוקא גבי ב"ד של ישראל הכופין כדין שיש להם דין ב"ד מחוייב לשמוע דבריהם לגרשה מיד אבל ב"ד של עובדי כוכבים אין עליו חיוב לשמוע דבריהם ומה שמחוייב לגרשה הא יכול לקיים לאחר זמן ולהכי לא גמר ומתרצה אבל לר"ה דאמר בכל אונס אגב אונסי' וזבינא גמר ומתרצה וכל היכא שמחוייב לגרשה דמי לזבינא א"כ אפילו בעשוי עובד כוכבים נמי הא דמי לזבינא ונהי דבבעל ע"ה היה אפשר לומר דכיון דלא ידע שמחוייב לגרשה לא גמר ומתרצה אבל בבעל ת"ח דידע הא דמי לזבינא ומתרצה אפילו בעשוי עובד כוכבים ואמאי כדין בעובד כוכבים פסול מה"ת:
ונ"ל בטעם הדבר דאמרינן בקדושין (ד' נ') דברים שבלב אינם דברים ובעי לאוכוחי מהא דגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני' ודחי שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים. הריטב"א ז"ל דלמאי דס"ד דש"ס דאף דבלב לא ניחא לי' מ"מ דברים שבלב אינם דברים א"כ אמאי בעובד כוכבים פסול ותי' דבעובד כוכבים לא מיקרי דברים שבלב אלא בלבו ובלב כל אדם דהכל רואין שהוא אנוס רק בישראל כדין הוי סבור דמקרי דברים שבלב שלפי הנראה אדם מתרצה לעשוי ב"ד ואם הוא אינו מתרצה לא איכפת לן דהוי דברים שבלב אבל בעשוי עובד כוכבים הכל רואין האונס ולא מקרי דברים שבלב ולפ"ז נראה דהיינו טעמא דמעושה בעובד כוכבים פסול אף לפי מה דקיי"ל תליוה וזבין הוי זבינא משום דאגב אונסו גמר ומגרש והבעל בעצמו יודע שמחוייב לגרשה ומחמת זה גמר ומגרש מ"מ כיון דהעשוי הי' ע"י עובד כוכבים ועובדי כוכבים כופין לפעמים שלא כדין ואין ניכר לכל מה שהבעל מתרצה ע"י שיודע שמחוייב לגרשה והוי רק דברים שבלב ודוקא אם ב"ד של ישראל כפוהו שחזקתן שאין כופין אלא אם הדין נותן לגרשה והוא באמת מחוייב לגרשה ומתרצה אז הוי גט אבל בב"ד של עובדי כוכבים שאין ניכר לכל שהוא מתרצה דאולי הוא שלא כדין ובשלא כדין דמי למתנה דאין אדם מתרצה במתנה אגב אונסי' ומה שהוא מתרצה הוי דברים שבלב ולא הוי גט כיון שאין ניכר לעיני הרואים שהוא מתרצה בלבו:
והא דאמרינן במעושה שלא כדין בישראל פסול מה"ת ואינו פוסל לכהונה אלא משום גזירה דכדין אע"ג דלכאורה בבעל ע"ה אנו צריכין לחוש לחומרא שמא נתרצה לגרש מחמת עישוי ב"ד של ישראל שחזקתן עושים כדין וסבור הבעל שמחוייב לגרש וגמר ומתרצה ואמאי לא הוי גט מה"ת נ"ל משום דאף אם נתרצה הבעל בטעות שהי' סבור שהב"ד כופין אותו כדין לא מהני כלל דטעות לעולם חוזר ועדיף טפי ממוציא את אשתו משום שם רע או משום איילונית דהתם בעינן תנאי שמשום זה הוא מוצאה ובלא תנאי אין הגט פסול כדאיתא בגיטין (דף מ"ו) אבל הכא מוכחא מילתא טפי שמה שמתרצה היה מחמת שהיה בלבו שהב"ד כפוהו כדין וכמש"כ התוס' בקדושין (ד' נ') ובכמה דוכתי דאיכא כמה דברים דאפילו תנאי א"צ ובגילוי דעתא לחוד סגי וה"נ אין לך גילוי דעת יותר מזה שהכל רואין שהב"ד כופין אותו:
יצא לנו מבואר דלשיטת התוס' והרא"ש לא פליגי הנך סוגיות וגם סוגיא דהמגרש סברה הך סברא דתליוה וזבין רק דבעישוי כותים שהי' העשוי שלא כדין דמי לתליוה ויהיב דלא הוי מתנה רק דבסוגיא (דפ' חזקת הבתים) אזיל לפום סברא דהמקשה דעובדי כוכבים בני עשוי נינהו ולפי סברתו מתרץ ובאמת פסקינן כסוגי' דהמגרש דלא ב"ע נינהו. ואין לומר דאכתי לשיטתייהו נפסוק כסוגיא דפ' חזקת דעובד כוכבים ב"ע נינהו שהיא אמורה אחר סוגיא דפ' המגרש דז"א דסוגיא דבדוכתא עדיפא לן למפסק כוותה וכן דרכן של כל פוסקי הלכות למיתפס סוגיא דבדוכתא וכן מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו בקדושין (ד' נ"ו) שכתב שם דלר"ה הטעם דגט מעושה לאו משום מצוה לשמוע דברי חכמים הוא אלא משום אגב אונסו גמר ומקני וכדמשמע התם מגט המעושה בישראל כשר ובעובדי כוכבים פסול ואמאי לימא אגב אונסי' גמר ומקני אלמא דר"ה אפילו בעובד כוכבים דליכא מצוה לשמוע לחכמים היינו רוצין לומר דהוי גט אלא שאין הלכה כן בגט משום דכתיב אשר תשים לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ע"ש. הרי מבואר מלשונו דבגט לא קיי"ל כר"ה משום לפניהם דהיינו דעובדי כוכבים לאו בני עשוי נינהו כסוגיא דהמגרש:
אולם הרשב"ם ז"ל דרך אחרת עמו שפי' בהא דפריך התם נמי נימא אגב אונסי' גמר ומגרש שהרי לא מפסיד מידי דומיא דזביני שמקבל דמי שדהו דכיון שאשתו שונאתו ובלא גט נמי לא תעמוד אצלו וגט זה אינו אלא להתירה לאחרים לא מפסיד כלום עיי"ש ומזה נראה בעליל שדעת הרשב"ם ז"ל דהא דמדמי גט לזבינא הוא אפילו בהנך שאין כופין אותו להוציא ובזה נמי דמי לזבינא משום דלא מפסיד כלל מאחר שאין רצונה להיות עמו ומחמת זה גמר ומגרש וכן פי' בהא דאמרינן שלא תהא כל א' וא' תולה א"ע בעובד כוכבים ומפקעת עצמה מיד בעלה והוסיף הרשב"ם ז"ל וכתב וז"ל להחניף לו ולזנות עמו והוא נמי משום דלשיטתו הוקשה לו מאי איכפת לן אם תתלה עצמה בעובד כוכבים הא אף אם העובד כוכבים יכפוהו שלא כדין נמי כשר משום דלא מפסיד מידי ודמי לזבינא. וע"ז הוצרך לפרש משום חשש זנות. ולפי שיטתו ולפי מה דסובר ר"ה דאגב אונסי' גמר ומגרש אין חילוק בין עשוי עובד כוכבים לעשוי ישראל ובין כדין לשלא כדין בכולהו אמרינן אגב אונסי' גמר ומגרש:
ואפשר לבאר יותר לשיטת הרשב"ם ז"ל דלא פליגי כלל סוגיא דהמגרש אסוגיא דפ' חזקת דהא דמסיק דרמ"ש בדותא היא היינו לר"נ דל"ל הא דר"ה דתליוה וזבין הוי זבינא ולא אמרינן אגב אונסי' גמר ומגרש להכי מסיק דעובדי כוכבים לאו בני עשוי נינהו ובעובד כוכבים פסול מן התורה דהתם אליבא דרב נחמן קיימינן ור"נ הא ל"ל הא דר"ה בתליוה וזבין כדמסיק (בפ' חזקת) דרב ביבי מסיים משמי' דר"נ מעות י"ל קרקע אין לו משום דפליג אר"ה אבל בב"ב דקיימינן לתרוצי הא דר"ה ע"כ איתא לדרמ"ש דבעובד כוכבים כשר מן התורה משום דדמי לתליוה וזבין דהא כל עיקר דחיית הש"ס לדרמ"ש בפרק המגרש הוא דנגזור שלא כדין בעובד כוכבים שיפסול בכהונה כמו דגזרינן בישראל שלא כדין אטו כדין. אבל לשיטת הרשב"ם לר"ה הא לא קשה כלל דלדידי' כשר בין בישראל בין בעובד כוכבים בין כדין ובין שלא כדין משום דדמי לתליוה וזבין והא דבעובד כוכבים פסול הוא רק מדרבנן שלא תתלה עצמה בעובד כוכבים להחניפו ולזנות עמו וקושיית הש"ס הוא רק לפי מה דל"ל הא דר"ה בתליוה וזבין ומה"ת אינו כשר אלא בכדין דשייך מצוה לשמוע דברי חכמים אבל שלא כדין בישראל פסול מה"ת ואינו פוסל אלא משום גזירה דכדין ואם איתא לדרמ"ש בעובד כוכבים נמי נגזור שלא כדין אטו כדין. אבל לדידן דקיי"ל כר"ה כשר מה"ת בכולהו ומדרבנן גזרו בעובד כוכבים משום זנות וכדרמ"ש דהא רמ"ש לא איתותב אלא ממימרא דר"נ א"ש וכיון דקיי"ל כר"ה אית לן דרמ"ש ולפי שיטה זו היה אפשר לומר כיון דקיי"ל כר"ה דתליוה וזבין הוי זבינא והכי הלכה רווחת בישראל להכי אפילו בכותים נמי כשר מה"ת ולא בעי כלל ב"ד ואף דסוגיא דהמגרש איתמר בדוכתא מ"מ לענין זה א"א למיפסק כוותה כיון דפסקינן כר"ה בתליוה וזבין:
אלא דקשה לי לפי שיטת הרשב"ם ז"ל דלמאי דאמרינן אגב אונסי' גמר ומגרש אפילו בעובד כוכבים שלא כדין נמי כשר הא ר"נ אמר להך מימרא דשלא כדין בישראל פסול משמי' דשמואל ושמואל הא משמע בש"ס דאית לי' דר"ה דהא אמר בש"ס בהא דאמר שמואל עד שיכתוב לו אחריות נכסים מודה שמואל היכא דיהיב זוזי וא"כ איך בעי למימר דשמואל אית לי' דר"ה הא שמואל סובר דבעובד כוכבים שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו ולר"ה שלא כדין בעובד כוכבים נמי כשר מה"ת. ומזה ראי' ברורה לשיטת התוס' דאפי' לר"ה דאית לי' אגב אונסי' גמר ומקני נמי שלא כדין בעובד כוכבים פסול מה"ת וכמו שביארנו:
אולם להר"מ ז"ל דרך אחרת בזה שכתב (בפ"ב מה' גרושין ה' ך) בגט מעושה כדין בישראל כשר ובעובד כוכבים מה"ת כשר ומדרבנן פסול ולמה אין הגט בטל שהרי הוא אנוס בין ביד עובד כוכבים בין ביד ישראל שאין אומרים אנוס אלא למי שנאלץ לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור אין זה אונס ממנו אלא הוא אנס עצמו לדעתו הרעה כו' הרי שפסק כרב משרשיא דבעובד כוכבים כדין כשר מה"ת והוא כסוגיא דפ' חזקת אלא שא"א לפרש בטעמי' דהרמז"ל דלהכי פסק כסוגיא דפ' חזקת משום דסובר דאגב אונסו גמר ומגרש. דהא כתב במעושה בישראל ועובד כוכבים טעם אחר שהגט כשר משום דהוי מצוה לגרש וכתב בהדיא שאין זה דומה לנאנס למכור:
וא"כ קשה כיון שלא תפס כסוגיא דפ' חזקת דאמרינן אגב אונסו גמר ומגרש אמאי נטה מסוגית פ' המגרש דמסקינן דבעובד כוכבים פסול מן התורה דהא דרמ"ש בדותא כיון דלאו מחמת תליוה וזבין אתי עלה הרמז"ל ועוד בישראל שלא כדין כתב לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו ב"ד של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו לגרש פסול לכהונה והואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ע"כ לפ"ז כשר מן התורה והיינו מטעם אגב אונסו גמר ומגרש. ובש"ס דהמגרש מסיק דבישראל שלא כדין פסול מה"ת ומדרבנן פוסל לכהונה משום גזירה דכדין והך בבא שפיר הוי אפשר לתרוצי דברי הר"מ דבש"ס קאי לר"נ דתליוה וזבין לא הוי זבינא. וכמש"כ לעיל דר"נ מסיים מעות יש לו וכו' להכי ליכא למימר בישראל שלא כדין דליפסול מכהונה אלא מטעם גזירה דכדין אבל לדידן דקיי"ל כר"ה דתליוה וזבין הוי זבינא הוי גט מה"ת דדמי לזבינא כיון שב"ד של ישראל אונסין אותו ותיתי לי שכן עלה בדעתי לתרץ דברי הרמז"ל ומצאתי אח"כ להגאון בעל משכנות יעקב ז"ל בחלק אה"ע שכתב כן אולם הא ליתא דהר"מ ז"ל מדוויל ידי' משתלם דפסק (בפ"ט מה' גזילה ה' ט"ז) גבי סיקריקון דבגזל שדה וחזר הגזלן ולקחה מהבעלים וטען הנגזל אנוס הייתי א"צ למסור מודעה כלל והמקח בטל מעצמו ואין זה דומה לתליוה וזבין כיון שמתחלה לקח ממנו הקרקע בלא דמים עיי"ש:
וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל דהא בגמרא אמרו דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לר"ה לא סבירא לי' ולהרמז"ל דמחלק בין הא דרב ביבי להא דר"ה דבמימרא דרב שאני שמתחילה בא לידו בתורת גזילה בלא דמים לא פליג רב אר"ה כלל ע"ש בהשגות וצ"ל דהרמז"ל לא גריס הא דאמרינן מימרא לר"ה לא ס"ל כמש"כ הרב"י בחו"מ (סי' ר"ה) וא"כ כיון דלהר"מ ר"נ נמי סובר כר"ה דתליוה וזבין הוי זבינא ואפ"ה בשלא כדין בישראל מה"ת לא הוי גט אמאי פסק הר"מ דהוי גט ועוד דהא כבר הקשינו משמואל דודאי סובר כר"ה דהא אמר בש"ס מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואפ"ה במעושה בישראל שלא כדין לא פסול לכהונה אלא מטעם גזירה דכדין:
ע"כ נ"ל ליישב דברי הרמז"ל על נכון דהנה דברי הרמז"ל סותרים לסוגיא דהמגרש בכמה דברים, א' מה שפסק דמעושה כדין בעובד כוכבים כשר מה"ת ופסול מדרבנן וזהו כרב משרשיא ובגמ' מסקינן דרב משרשיא בדותא היא, ב' מה שפסק דמעושה בישראל שלא כדין כשר מה"ת משום דגמר ומגרש וזהו כסוגיא דב"ב ובהמגרש אמרינן דשלא כדין בישראל מה"ת אינו גט ורק מדרבנן פוסל לכהונה משום גזירה דשלא כדין ונ"ל ליישב הכל בחדא מחתא בעזהי"ת דבעיקר התמי' שפסק כרמ"ש אף דהש"ס מסיק הא דרמ"ש בדותא י"ל דהיינו טעמא דסמך אסוגיא דפרק חזקת דמייתי הא דרמ"ש בפשיטות דלכאורה צריך באור הא דאמר בפ' המגרש אי עובד ככבים בני עשוי נינהו איתכשורי נמי ליתכשר ועלה מסיק להא דרמ"ש דעובדי כוכבים ב"ע נינהו איך אפשר לומר דעובדי ככבים ב"ע נינהו ומי איכא דפליג אדרשה דלפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ואפי' ר"א ברי' דר"א בריש סנהדרין דאמר חד נמי כשר היינו ישראל דוקא כדכתיב בצדק תשפוט עמיתך אבל עובדי כוכבים מי איכא למימר דבני עשוי נינהו:
ע"כ נראה דהרמז"ל מפרש דהא דקאמר מצוה לשמוע דברי חכמים לאו היינו החכמים שכופין אותו עכשיו לגרש וכדמשמע מלשון הרשב"א ז"ל בקדושין (דף נ') אלא חכמים שאמרו שמחויב לגרשה והיינו שכיון שמצוה לגרשה לא מקרי אונס כלל שלא נקרא אונס אלא אם כופין את האדם לעשות מה שאינו מחוייב לעשות אבל מה שמצווה לעשות לא מיקרי אונס. וטעם זה שייך גם אם הבעל ע"ה ואינו יודע שהדין נותן לגרשה מ"מ כיון דבעצם הכפי' ליכא אונס הוי גט. וכיון דעיקר כונת אמרם מצוה לשמוע דברי חכמים היינו דמשום זה לא מקרי אונס דמחוייב לקיים מצות חכמים ולגרש יש להסתפק במה שמחוייב לעשות ואנסוהו מי שאין בידו לכופו בזה מי אמרינן דבזה שפיר מקרי אונס דנהי דמחויב לעשות זה מ"מ הא הכופה הזה לא הי' בידו לכופו [ועוד דהא היה אפשר לגרש למחר וליומא אוחרא וכיון דאינו מחוייב לגרש ע"י כפייתו מיד מיקרי אונס] דילמא כיון שעיקר הגירושין מחוייב לגרש לא איכפת לן אם הכפי' הי' ע"י א"י סוף סוף אין כאן אונס כיון שמחויב לגרש ועל ספק זה אמרו בש"ס אי עובדי כוכבים ב"ע נינהו היינו דאף עשוי שנעשה ע"י עובד כוכבים הוי עשוי כדין ולא מקרי אונס דלא איכפת לן בעשוי ע"י מי שהו איתכשורי נמי ליתכשר ואי עובדי ככבים לאו ב"ע נינהו היינו דבעינן בעישוי שיהא דווקא ע"י ב"ע היינו שבידם לכפות איפסולי נמי לא ליפסול וע"ז אמר רב משרשיא דלעולם בעובד כוכבים ד"ת כשר דלא בעינן שיהא ע"י ב"ד כלל דסוף סוף ליכא אונס והגט כשר ומה טעם אמרו בעובדי כוכבים פסול שלא תהא כאו"א תולה עצמה בעובד כוכבים וע"ז פריך ולהוי שלא כדין בעובד כוכבים כישראל ולגזור אטו כדין עד דמסיק הא דרמ"ש בדותא היא ובעובד כוכבים מה"ת פסול אפילו כדין משום דכיון דהעשוי הי' שלא ע"י ב"ע פסול ומקרי אונס. אבל כ"ז אפשר לומר לר"נ ולשמואל דבעינן עשוי ב"ד אבל לדידן א"א לומר הכי דהא לכאורה הא דרמ"ש מוכח במתניתין גופא דאם איתא דבעינן עישוי ע"י ב"ד ובלא"ה הגט פסול דאם הכפי' הי' ע"י מי שאינו ב"ד מקרי אונס א"כ אמאי קתני בעובד כוכבים פסול לתני רבותא טפי דאפילו בישראל אם לא הי' ע"י ג' פסול הוא דבעינן ב"ד בעישוי, א"ו ד"ת בעובד כוכבים נמי כשר דלא בעינן ב"ד כלל בעישוי כדין. ובעובד כוכבים פסול משום גזירה דתולה עצמה בעובד כוכבים. והאי טעמא לא שייך אלא בעובד כוכבים אבל בישראל לא בעי ג' ולהכי קתני דווקא בעובד כוכבים פסול אבל בישראל כשר אלא דלר"נ ושמואל דסברי בפ"ק דסנהדרין ב' שדנו דיניהם דין דמדאורייתא חד נמי כשר לדון משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך ובדיעבד בחד נמי כשר כמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ה') דה"מ שנים א"כ אפשר לומר דלעולם עשוי גט בעי ב"ד. והא דנקט בעובד כוכבים פסול משום דלא משכחת לפסול אלא בעובד כוכבים דבישראל אם א' כפוהו נמי כשר אם הי' כדין דחד מקרי ב"ע ולא הוצרך להשמיענו דאם האשה עצמה כפתה אותו לגרש דפסול דמילתא דפשיטא כיון דבעי ב"ד ואתי לאשמעינן דב"ד של עובדי ככבים פסול ולא שייך למיפסל הגט משום פסול דלאו ב"ע אלא בעובד ככבים אבל לעולם דבעי ב"ד בעשוי גט ולהכי כי הקשה לרמ"ש לגזור בעובד ככבים שלא כדין אטו כדין מסיק דרמ"ש בדותא הוא ובכדין נמי פסול מה"ת משום דבעי ב"ד והא דלא נקט פסול אלא בעובד ככבים משום דלא משכחת פסול דלאו ב"ע אלא בעובד ככבים דישראל חד נמי כשר וכ"ז לר"נ ושמואל דסברי שנים שדנו דיניהם דין:
אבל הרמז"ל דפסק (בפ"ב מה' סנהדרין) שנים שדנו אין דיניהם דין ובכל דין בעי שלשה ועיין ש"ך שכתב שזהו מדרבנן והאו"ת והנת"מ כתבו בדעת הרמז"ל דאף שפסק כר"א בריה דרב איקא דמה"ת חד נמי כשר מ"מ דוקא מומחה כשר ביחידי אבל מי שאינו מומחה פסול מה"ת אפילו בשנים א"כ ע"כ הא איתא לדרמ"ש דדבר תורה בעובד ככבים נמי כשר דעשוי גט לא בעי ב"ד דאי אמרת דבעי ב"ד אמאי נקט בעובד ככבים פסול ניתני רבותא טפי בישראל בחד או שנים פסול דלא מקרי ב"ד והוי כפי' שלא כדין ומקרי אונס ופסול ומדלא פסיל אלא בעובד ככבים ש"מ דלא בעינן ב"ד ולא מיפסל אלא בעובד ככבים משום גזירה דתולה עצמה בעובד ככבים. ולהכי ע"כ איתא לדרמ"ש ולהכי נמי (בפ' חזקת) אמר סתמא דגמרא להא דרמ"ש דלדידן וודאי איתא לדרמ"ש דאנן קיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין א"כ ע"כ מדפסיל בעובד ככבים ולא תני פסול בישראל יחיד או שנים ש"מ דלא בעי ב"ד. ועוד דהא התם רב יודא הוא דמותיב לר"ה ממשנה דגט מעושה ואליבי' הוא דמשני הא אמר רמ"ש. ורבי יודא סובר בפ' המניח (דף כ"ח) דלא עביד אינש דינא לנפשי' וא"כ אם איתא דעשוי גט בעי ב"ד דבעינן שיהא הכפי' ע"י מי שרשאי לכפותו מיפסל ע"י האשה עצמה שכפתה אותו דלא עביד אינש דינא לנפשי' והיתה אסורה לכפותו והוי אונס ופסול ואמאי תני בעובד ככבים פסול ליתני דבאשה עצמה פסול או ליתני שלא ע"י ב"ד פסול ואפילו אם נימא דר"י סובר דחד נמי מקרי ב"ד מ"מ ליתני פסול דאשה עצמה, א"ו דאיתא לדרמ"ש ולא בעי ב"ד ולא מיפסל אלא בעובד ככבים משום גזירה דתולה א"ע בעובד ככבים ומן התורה כשר אפילו בעובד ככבים דלא בעינן ב"ד כמש"כ הרמז"ל דאף שהכפי' ע"י מי שאינו יכול לכפותו מ"מ כיון שמחויב לעשות הדבר לא מיקרי אונס שאין אונס אלא למי שנאלץ לעשות דבר שאינו מחויב לעשות מן הדין ושפיר פסק הר"מ ז"ל בזה דכדין כשר אפילו בעובד ככבים כדרמ"ש ואין אנו צריכין בזה לטעם דאגב אונסי' גמר ומגרש. אלא דבלא"ה מתכשר הגט משום דלא מקרי אונס:
והנה מיושב בזה מה שפסק בכדין דעובד ככבים דכשר מה"ת ופסולו רק מדרבנן ועתה ניישב מה דבשלא כדין דישראל שפסק הרמז"ל דכשר מה"ת שכתב הרמז"ל הטעם משום הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ובש"ס דפרק המגרש אמרו הטעם דבישראל שלא כדין הוא משום גזירה דכדין דהא קאמר וליהוי כשלא כדין בישראל וליפסל אלמא דשלא כדין בישראל הוא משום גזירה ולא מה"ת דלהכי פריך לרב משרשיא דסובר דבעובד ככבים כדין כשר מה"ת ליפסל מכהונה נמי בשלא כדין כמו דגזרינן בישראל שלא כדין אטו כדין אלמא דבישראל שלא כדין מן התורה לא הוי גט ורק מדרבנן גזרינן אטו כדין וכבר בארנו דר"נ ושמואל נמי סברי הא דר"ה דתליוה וזבין הוי זבינא ואפ"ה לא הוי גט לדידהו רק משום גזירה נראה דהיינו טעמא דמילתא דכיון דביארנו דהר"מ פסק כרב משרשיא דד"ת בעובד ככבים נמי כשר וכסוגיא דפ' חזקת דמייתי הא דרמ"ש בפשיטות ומשום דמוכח כן לדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין וא"כ תקשי לדידן קושית הש"ס דיגזור שלא כדין בעובד ככבים אטו כדין כיון דכדין כשר מה"ת שלא כדין נמי נפסול לכהונה מדרבנן כמו דגזרינן בישראל שלא כדין אטו כדין משום זה אנו מוכרחים לאמר דבשלא כדין בדין לא מיחלף כלל והא דפוסל לכהונה בישראל שלא כדין דמסתמא קים להו לר"נ ושמואל מאיזה ברייתא הני בבי דקאמרי בישראל ובעובד ככבים ובדין ושלא כדין] לאו מטעמא דגזרינן אטו כדין אלא משום דאגב אונסו גמר ומגרש וכמו דקים להו לחז"ל גבי מכירה דאגב אונסו גמר וזבין ה"נ קים להו גבי גירושין דהיכי דב"ד של ישראל כופין לגרש גמר ומגרש:
ואף שהוא שלא כדין ואיכא אונס אפ"ה גמר ומגרש ואפשר אף שהבעל ת"ח ויודע שאונסין אותו שלא כדין ובזה הי' אפשר לומר דלא גמר ומגרש דסבר למחר תבענא להו לדינא וברירנא למילתא דטעותא הוא ובטלנא לי' לגיטא מ"מ כיון דסתמא דמילתא אמרינן בזה גמר ומגרש אף אם זה בלבו לא גמר וגירש הו"ל דברים שבלב ואינן דברים וכ"ז הוא דווקא בב"ד של שלשה אף שהיו הדיוטות בזה אמרינן גמר ומגרש אבל בעובד ככבים שלא כדין אם כפוהו לגרש בזה פשיטא דלא אמרינן גמר ומגרש היכא דהכפי' הי' שלא כדין ע"י עובד ככבים ואפילו מכהונה נמי לא פסל דכדין בשלא כדין לא מיחלף] ור"נ ושמואל שאמרו בטעמא דשלא כדין פסול משום גזירה דכדין ולא אמר טעמא משום דאגב אונסו הואיל וב"ד של ישראל כפוהו גמר ומגרש כמו שביארנו הוא משום דכיון דאינהו סברי דשנים שדנו דיניהם דין א"כ שלא כדין בישראל דקאמרי היינו בשנים או אפילו ביחיד א"כ איך אפשר לומר בשנים או ביחיד שכפוהו שלא כדין דאגב אונסו גמר ומגרש דאף שכשרים לדין ודיניהם דין מ"מ הא מיקרי ב"ד חצוף דלאו שפיר עבדי ולא סמכא דעתא דבעל לגמור ולגרש ע"י כפייתם ולהכי הוצרך הש"ס לאשכוחי טעמא דגזרינן שלא כדין אטו כדין [והקשה להש"ס בעובד ככבים נמי לגזור שלא כדין אטו כדין לרמ"ש] אבל לדידן דקיי"ל דשנים שדנו בלא"ה אין דיניהם דין, ובישראל דאיירינן מיירי בשלשה ושפיר אמרינן בהו דשלא כדין נמי גמר ומגרש ע"י אונסו כיון דב"ד של ישראל כפו אותו כיון דהי' בב"ד של שלשה ואין אנו צריכין לאמר דגזרינן שלא כדין ויפסול מכהונה אטו כדין ולהכי בעובד ככבים אף דאיתא לדרמ"ש וכדין כשר מה"ת אפ"ה לא גזרינן שלא כדין אטו כדין דשלא כדין אטו כדין לא מיחלף:
ושפיר פסק הר"מ ז"ל דכדין בין בעובד ככבים ובין ישראל כשר מן התורה משום דכל כפי' שהיא כדין אינו בגדר אונס כלל ואף שהכפי' הי' ע"י עובד כוכבים נמי כשר דאיתא לדרמ"ש ולא איכפת לן מי הוא הכופה היכא דהי' כדין ואף דאביי אשכחי' לרב יוסף דקא מעשי אגיטא וקא פריך לי' הא אנן הדיוטות אנן כבר כתבנו בשם הר"נ דשם קאי אי מותר להדיוט לכפות משום קרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות אבל לענין בדיעבד אי הגט כשר פסק הרמב"ם כרב משרשיא דבעובד כוכבים נמי כשר רק דבעובד כוכבים פסול מדרבנן משום גזירה שלא תהא כאו"א תולה עצמה בעובד כוכבים ומפקיע א"ע מיד בעלה ובשלא כדין בישראל בב"ד של שלשה נמי מה"ת כשר משום אגב אונסו גמר ומגרש רק מדרבנן הוא פסול דלא מהני טעמא דאגב אונסו רק מדאורייתא ולא מדרבנן ואף דבש"ס דב"ב פריך ר' יהודא אר"ה מהא דמעושה בעובד כוכבים פסול נימא אגב אונסו גמר ומגרש התם מיירי בכדין דבזה בעינן למימר גמר ומגרש אבל בשלא כדין בעובד כוכבים לא אמרינן גמר ומגרש:
הרי נתבאר דברי הרמב"ם ז"ל כמין חומר ויצא לנו לדינא דלשיטת התוס' והרא"ש ז"ל כל שהעשוי הוא ע"י עובד כוכבים פסול מה"ת אפילו בכדין וה"ה בישראל בשנים לדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין מכש"כ באשה עצמה שכפתה ולדעת הרמב"ם והרשב"ם ז"ל כשר מה"ת בכדין בעשוי עובד כוכבים ופסול מדרבנן משום גזירה דרמ"ש דלא תהא כאו"א כו'. ואפשר דגזירה זו לא שייך אלא בעובד כוכבים אבל בישראל יחידי לא גזרינן וכשר ומאחר שמחלוקת הראשונים בזה מי יכניס עצמו בין הרים גדולים באיסור א"א:
וכן מצאתי במרדכי שמסתפק בזה וז"ל תנן גט המעושה בישראל כשר ובעובד כוכבים פסול כיון שהדיינים עובדי כוכבים כדכתיב לפניהם ולא לפני עובד כוכבים או משום הא דרמ"ש שלא תהא תולה עצמה בעובד כוכבים ומפקעת עצמה מיד בעלה עכ"ל הרי שהמרדכי מסתפק אם הפסול הוא משום שהדיינים עובדי כוכבים והיינו משום דלאו בני עשוי נינהו או משום דרב משרשיא:
ובעיקר הדבר אם תפיסת ממון של הבעל נקרא אונס הא ודאי דאונס ממון נמי הוי אונס וכ"כ הרב"י בשם הרשב"ץ (סי' קל"ד) וז"ל וכתב עוד ויש אונס אחר אעפ"י שהוא אונס דאחריני ואינו אונס בגופו כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצית להחזירו עד שיגרשנה ואינו יכול לכופה לדין להחזירו אליו או מפחידתו להפסידו ממון ולא מסר מודעא אני מסתפק אי ידוע מילתא דמחמת אותו עשוי גירש הוי גט מעושה כו' ומסיים שם אבל קושטא דמילתא דתליוה ויהיב לא הוי מתנה וא"צ מודעא:
ויש להסתפק אם מה שתפסה ממנו הי' קודם שתבעתו לגרש ועכשיו אין רצונה להחזיר עד שיגרש דלא מקרי אונס לפמש"כ המהרי"ק בתשובה (סי' קס"ו) וז"ל גם אומר רבינו תם שאם קדש אדם אשה כדת משה וישראל ולבסוף אין האשה רוצה אין לכופו לא בישראל ולא בדיני א"ה אך אם נחבש בידי א"ה בשביל מס או דבר אחר יכולין לומר לו לא נעזוב לך להתירך מתפיסה אם לא תגרש פלונית בגט כשר ואין זו כפי' כיון שאין עושין לו דבר רע כי אם למנוע מלעזור לו ע"כ וכ"כ עוד אח"כ בשם הסמ"ג וטעמא דמילתא דנענש צדקיה על שעבר על שבועתו לנ"נ אע"ג שהי' חבוש בבית האסורים והי' שבועה באונס שהי' ירא שאם לא ישבע לו לא יוציאו מן המאסר מ"מ כה"ג לא חשיב אונס כיון שאינו עושה עמו רע רק נמנע מלהיטיב לו עכ"ל והא התם מחויב להשתדל להצילו ממאסר וכמש"כ המהרי"ק שם ואפ"ה לא מקרי אונס במה שא"ל שאם לא יגרש לא יצילו וא"כ אפשר לומר ה"נ כיון שהאשה גזלה ממונו מכבר קודם שרצתה להתגרש אף שמחוייבת להחזיר ואין רצונה להחזיר עד שיגרש לא מקרי אונס לגבי גרושין כיון שהיא אינה עושה עמו רעה בשביל הגרושין ומה לי שאין רצונה לסלק מעליו רעת אחרים אם לא יגרש ומה לי אם אין רצונה לסלק ממנו רעת עצמה שעשתה לו מכבר:
וכ"כ הריב"ש (בסימן רל"ב) באחד שנתפס על שעבר על תקנות הקהלות שלא לקדש אלא בפני עשרה ואם יגרש יוציאוהו ממאסר דלא הוי אונס כיון שלא נתפס לגרש רק שאם יגרש יתירוהו ממה שנתפס על עברו תקנות הקהלות עיי"ש באמצע התשובה:
וקצת יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בקדושין (דף י"ג) קדשה בגזל בחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת בדשדיך ובלא שדיך אמרינן שם דמציא למימר אין שקלי ודידי שקלי אבל בשדיך אמרינן דכי קבלתי' לגזל דידה לשם קדושין ואחילתא וקשה אמאי מקודשת בדשדיך הא סתמא אמרינן שם אפי' בגזל ממנה סך רב וקדשה בו אח"כ ואמאי לא נבטל הני הקדושין מטעם אונס דמי לא עסקינן שלא הי' בכחה להוציא ממנו הגזילה והוכרחה להתקדש לו ואנן קי"ל תליוה וקידש לא הוי קדושין דאפקעינהו רבנן לקדושין מני' ואף דאפשר לפרש דהא דאמר בדשדיך היינו שדיבר עמה קודם לכן ונתרצית להתקדש לו כמו שפי' רש"י ז"ל שם דהיינו שכבר קודם שגזל ממנה שדיך ונתרצית להתקדש לו להכי לא מבטלינן הקדושין מטעם אונס מ"מ הא כתב הרמב"ם וטוש"ע באה"ע (סי' כ"ח) דבאמרה הן בשעת מתן מעות מקודשת אפילו בלא שדיך. ואף דבברייתא שם נקט האי דינא דאמרה הן גבי כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו ואמר שם דבשעת מתן מעות רצתה מקודשת ומפרש דרצתה היינו דאמרה הן ולא נקט שם גזל וגניבה. וא"כ הי' אפשר לומר דבגזל וגניבה באמת לפעמים נתבטלו הקדושין היכא דאיכא למימר דאמרה הן מחמת אונס מ"מ הא הרמב"ם והטוש"ע כתבו להאי דינא דאמרה הן מקודשת גם בגזילה ובגניבה וא"כ קשה מאי מהני דאמרה הן הא הוי אונס א"ו דכל כה"ג שהי' הגזל בידו מכבר לא נקרא אונס כיון שנעשה גזל והיא בחרה לנפשה לקבלו בתורת קדושין וכיון דכל כה"ג לא הוי אונס לא איכפת לן במה שחשבה שלא להתקדש כיון שאמרה הן הוי דברים שבלב כמו שלא איכפת לן בכל דוכתא דאמרו חכמים גמר ומקנה אם הבעל דין אינו מקנה דהוי דברים שבלב:
מיהו נראה דאין ראיה מזה דאפשר לומר אם גזל ממנה חפץ מכבר ולא רצה להחזיר ואח"כ אמר לה אם אקדשית לי יהיבנא לך וקידשה בהאי חפץ שפיר הוי אונס והכא שאני שגזל ממנה קודם הקדושין ממש אפשר שאם היתה תובעתו הי' מחזיר לה ולא נקבע עדיין בזה דין גזל שנקרא אונס מחמת זה ואע"ג דפסקינן בב"ב (דף מ"א) דכתבינן מודעא אפילו אמאן דציית דינא ולא אמרינן אם איתא דאניס הו"ל למיזל לדינא מ"מ היינו דוקא היכא שהשתדלה ממנו בינה לבינו שיחזור ולא רצה אבל שתיכף כשחטף ממנה קידשה בו לא הוי אונס ואפשר שהי' מחזיר לה בלא"ה ואפשר לכוין זה בלשון הש"ס בקדושין (דף נ"ב) דפריך התם מדקתני סיפא או שחטף סלע משלה מכלל דרישא בגזל דעלמא עסקינן ומשני פרושי קא מפרש קדשה בגזל ובחמס כיצד כגון שחטף סלע מידה וקידשה בו עכ"ל הגמרא וצריך ביאור למה הוצרך לפרש כאן מהו גזל וגניבה ואי לאפוקי דאחרים הו"ל למיתני קידשה בגזל דידה:
ולדברינו א"ש דדוקא קתני קידשה בגזל ובגניבה היינו שחטף סלע מידה עכשיו קודם הקדושין אבל אם גזל ממנה מכבר ונעשה גזל בידו אפשר לומר דאינה מקודשת אפי' באמרה הן מטעם אונס ועיין תוס' ב"ב (דף נ"א) דה"מ קיבל שהוכיחו שם דהא דאמר רבא דבמעות שאין טמונות קנתה ע"כ משום דסבר דאם תקף דמוציאין מידו דאי הוי סבר דאין מוציאין אמאי קנתה הא יכול לומר להוציא מידה נתכוונתי כי לא יכולתי להוציא מידה בענין אחר]:
ואף שכתבנו לעיל בשם ר"ת דמניעה להוציא מן המאסר לא חשיב אונס אף שמחוייב להצילו מן הדין מ"מ לא דמי דהתם נהי דאינו עושה עמו טובה מ"מ גם רעה אינו עושה עמו אבל הכא הא קי"ל בב"ק (דף ס"ה) האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שוי זוזא ולבסוף שוי ארבע איתבר ממילא משלם זוזא תברי' בידים משלם ארבע מ"מ כיון דאילו איתא הדרה בעיני' השתא דקא גזיל מיני' א"כ ה"נ אף שהגזילה היתה מכבר מ"מ כל כמה דלא אהדר לי' דמי כאילו השתא הוא דקא גזיל ואונסו על הקדושין או על הגירושין והוי אונס גמור:
וראיתי להרב בעל נודע בשערים ז"ל שצידד להקל בזה אם נותנין לו עבור הגט יותר ממה שתפסה ממנו ומשום דאיכא כמה מרבוותא דסברי דהיכא דנותנין לו מעות עבור הגט דמי לתליוה וזבין רק דרוב פוסקים סוברים דאין זה דומה לתליוה וזבין משום דגבי תליוה וזבין בעינן שיתן כל דמיו ואין דמים לאשה ובאיש הזה שתפסה ממנו ממונו אם לא יגרש ומוסיפין לו על ממונו אם יגרש אמרינן ממ"נ אם אתה אומר שזה נקרא אונס ומגרש את אשתו שלא יאבד ממונו הרי ממונו חביב עליו מגופה שוב שפיר קרינן בי' תליוה וזבין במה שנותנין לו מעות יתירים עבור הגירושין אבל לדעתי זה אינו כלום דמה ענין זה לזה דאף מי שאינו רוצה ליטול דמים ולגרש את אשתו עכ"ז אם נוטלין את ממונו חשיב אונס לגבי' וכי בשביל שממונו חביב עליו נאמר שהי' מגרש את אשתו בשביל הרווחת ממון ועוד דלפעמים גם גזילת ממונו נוגע גם לחיי נפשו כאמרם כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו הוא נוטל את נפשו שנאמר וקבע את קובעיהם נפש אבל אם נותנין לו את ממונו לא יגרש את אשתו בשביל כל הרווחות שבעולם:
וראיתי בספר תורת גיטין שכתב דהיכא דהאשה גזלה ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר ואינה מזכיר כלל הגירושין והוא להפטר מאותו צרה מגרש מעצמו יש לדון דלא הוי גט מעושה ומביא ראיה ממ"ש הב"י בחוה"מ (סי' ר"ה) דלהכי בהרוגי מלחמה לא הי' דין סיקריקון משום דהאנס אינו מזכיר המתנה בשעת אונס רק נתן מעצמו לפדות נפשו להכי הוי מתנה וזהו החילוק שבין שתי גזירות בראשונות דגמר ומקני דכיון שהופקרו להריגה האנס הי' בא להורגו ולא תבע ממנו קרקעו וזה הי' פודה עצמו בקרקעו וגמר ומקני אבל בגזירה בתרייתא כיון דאמרו כל דקטיל לקטלי' ודאי לא הי' בא להורגו אלא ע"י שתובע ממנו קרקעו מגזם לו שיהרגנו אם לא יתננו לו לפיכך לא גמר ומקני כיון שלא נתן לו דמים עכ"ל הב"י בקיצור:
והנה אף שרבינו הב"י ז"ל אמר דבר זה בישוב דברי הש"ס בסיקריקון מ"מ קשה מאוד לסמוך ע"ז באיסור א"א חדא דהא הב"י כתב שם תירוץ אחר לחלק בין גזירה קמייתא לבתרייתא דבגזירה קמייתא שסבור שתתקיים הגזירה כל ימי אותו הדור לא מסיק אדעתא למיתבעי' כלל וגמר ומקני וכן הביא שם גם בשם הרשב"א ז"ל תירץ אחר וא"כ אין לנו הוכחה לזה דאם אין האנס תובע ליתן לו שדהו לא מקרי אונס אף שרצה להורגו ואף דבש"ס ב"ב (מ"ח) אמרינן ודילמא שאני אונס דנפשי' מאונס דאחריני ומבואר שם דאונס דנפשי' לא הוי אונס מ"מ התם קאי באופן שאין הלוקח אונסו לשום דבר רק הוא אנס א"ע וכדאמר שם מעיקרא אטו כל דמזבן לאו אנוס הוא דאי לאו דאיצטריכא לי' זוזי לא הוי מזבן וכמש"כ הטור (בסי' ר"ה סעיף ה') וז"ל ודווקא באונס דאתי לי' מאחריני אותו מבטל המקח אבל אונס דאתי לי' מנפשי' כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא, ואפי' מאונס דאתי לי' מאחריני דוקא שאנסוהו למכור אבל לא אנסוהו למכור אלא ליתן מעות ומחמת שלא הי' לו המעות הוצרך למכור לא הוי אונסא וזביני' זבינא ע"כ וכתב הב"י דהא מילתא דסברא הוא דאל"כ כל אדם ימכור כשיהי' צריך למעות וימסור מודעא וכשיהי' לו מעות יבטל המכר ע"כ וכ"ז שייך היכא דהלוקח לא אנסו כלל רק אונס דנפשי' הביאו למכור אבל כשהלוקח אונסו באונס גוף או אונס ממון והוא בוחר לו ליתן שדהו בכדי שיוצל מאונסו אפשר דהוי אונס אף שהמקבל לא הזכיר לו שדהו תדע דלסברת הב"י דכל היכא שאונסו בדבר אחר ולא הזכיר לו שדהו לא הוי אונס א"כ מה גבול נאמר בזה דאם אינו מבקשו שדהו להדיא והוא נותן לו שדהו מעצמו לא נקרא אונס אף אנו נאמר אם רוצה ליטול ממנו ממון והוא פייסו בנתינת שדהו ג"כ לא הוי אונס עד שנאמר ג"כ אם רצה לגזול ממנו שדה א' והוא בחר לו מעצמו ליתן שדה אחרת ג"כ לא הוי אונס כיון שהאנס לא הזכיר לו אותו שדה שהוא נותן לו וזה אין הדעת סובלתו:
ועוד דהא רבא אמר בב"ב (ד' מ"ח) דהא דאמרי' תליוה וזבין זביני' זבינא לא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ופי' רשב"ם בשדה סתם שהכריחוהו למכור א' משדותיו והוא מעצמו בורר לו זאת דכיון שמדעתו בירר רעה שבהן בירר שאינו חושש בה כל כך וגמר ומקני ע"כ הרי דגם כשאין האנס מסיים איזו שדה הוא מבקש ממנו עכ"ז לא מהני אלא בתליוה וזבין דכיון דשקיל דמי אמרינן גמר ומקני אבל במתנה ודאי משמע דלא מהני אף שלא בירר לו השדה שהוא מבקש ממנו ודוחק לומר דהתם ביקש ממנו שדה סתם נכנסו כל שדותיו בגדר אונס אבל אם אנסו על שדה זו והוא נותן לו שדה אחרת תחתיו מקרי אונס דנפשי' דמה סברא הוא זה א"ו דלא מקרי אונס דנפשי' אלא היכא שהמקבל לא אנסו בשום דבר רק שנאנס מענין אחר לגמרי:
ובכתובות (ד' כ"ו) דאמרינן אשה שנחבשה בידי א"י ע"י נפשות אסורה לבעלה וכתבו התוס' והר"נ דאסורה אפי' לבעלה ישראל דחיישינן שמא כדי למצוא חן בעיניו כדי שלא יהרגנה היא מתרצית ומכינה ומיפה עצמה ברצון גמור עיי"ש. דמשמע מזה דזה מקרי רצון גמור אף שהיא מסורה בידו להורגה מ"מ כיון שהוא אינו תובעה רק שהיא בעצמה בחרה להבעל לו כדי להנצל מהריגה מקרי רצון:
נ"ל דהתם שאני כיון שביאר מהרי"ק ז"ל דאשה שזינתה ולא ידעה שיש אסור בדבר אסורה דאין לה דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו. דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בד' דלשתמע דוקא במכוונת לאיסור אלא ומעלה בו מעל ע"כ ומביא ראי' מאסתר שבודאי לא עשתה שום איסור ולא הי' בדבר אפי' נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל ואפ"ה נאסרה על מרדכי וכמו שדרשו ז"ל על פסוק כאשר אבדתי כו' הרי דאף אם מותרת לזנות מ"מ נאסרה על בעלה כיון שעשתה ברצונה ותמעול מעל באישה קרינן בה עכ"ל א"כ אף אנו נאמר דאף דגבי גט ומכר ומתנה אם נאנס בדבר אחר והוא בירר לו בעצמו הנתינה או המכירה או הגט באשה מקרי אונס. מ"מ גבי זנות שהיתה מסורה בידו להורגה והיא ביררה בעצמה לזנות עמו כדי להנצל מזה לא נקרא אונס להתירה לבעלה כיון דמ"מ היא בררה בעצמה לזנות עמו תמעול מעל באישה קרינן בה כיון שעצם הזנות הי' ברצונה ולא מקרי גבי זנות אונס אלא אם אנסוה להדיא על הזנות והוא אמר שרצונו דוקא שתזנה עמו ולהכי א"ש הא דע"י נפשות אסורה לבעלה אפי' אם הוא ישראל וזה נכון מאוד בסברא ובמק"א פלפלנו הרבה בדברי מהרי"ק הנ"ל:
וכן אין להביא ראי' ממש"כ הר"מ ז"ל (בה' יסודי התורה פ"ה ה"ד) דכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג אע"פ שביטל עשה ול"ת דחילול השם אעפ"כ אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו אבל לא אם עבר באונס שנאמר גבי ע"ז ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ובעריות נאמר ולנערה לא תעשה דבר ע"כ (ובה' וא"ו) כתב גבי חולאים שאין מתרפאין בע"ז ובג"ע וש"ד אפי' במקום סכנה ואם עבר ונתרפה עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו ע"כ הרי שחילק בין אונסין לחלאים דבאונס אם עבר אין עונשין אותו ובחולאים עונשין אותו וע"כ טעמא דמילתא הוא משום דחולאים הוא אונס דנפשי' דהוא בעצמו בירר לו להתרפאות ברפואה זו כדי שלא ימות מחליו ו דמי לעובר ברצון על האיסור משא"כ באונסין שהאונס כופהו לה להדיא לעבור עבירה זו להכי אין עונשין אותו. הרי מוכח מזה לכאורה דמה שהוא בוחר מעצמו לעשות מחמת האונס מקרי רצון גמור וא"כ ה"ה גבי גט ומכר ומתנה נמי נימא כן וכדעת הב"י הא לאו מילתא היא דהתם כיון דמ"מ הי' אסור לעשות כן שהתורה אמרה יהרג ואל יעבור ואין מתרפאין בג"ע וע"ז וש"ד ולהכי שפיר עונשין לי' ואף שפחד מיתת חליו הניע לבבו לעשות כן. מ"מ כיון שהתורה הזהירו לעבוד ע"ז והוא עבר עונשין לי' עונש הראוי לו דלא אשכחן שפטרה התורה אונס אלא היכא שאנסה להדיא על מעשה זו כמו בקרא דלנערה לא תעשה דבר אבל היכא שאינו אונס על מעשה זו וגם מוזהר בה עונשין אותו אבל גבי גט ומתנה שאינו מחויב לעשות כן כל שהאונס הביאו לעשות כן אף אם האנס לא הזכיר הגט או המתנה והוא מעצמו להנצל מהאונס בחר לו בזה שפיר מקרי אונס [וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו לגיטין (דף נ"ד) וז"ל ומדאמרינן הכא דלקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל אומר ר"ת דה"ה לגט מעושה דקי"ל דפסול דלאו דווקא שמכה אותו בשוטים וכופין אותו אלא כל שמגרש מחמת יראה מאדם שיש בידו לעשות כי הא דהכא הגט פסול דהא סיקריקון אינו כופו אותו למכור אלא שמאיימו ומפחד שיש לו הוא מוכר ואמרינן דלא קנה ה"נ לא שנא ע"כ וכ"כ הר"נ בחידושיו שם וז"ל דלאו דווקא בשעה שכופין אותו אלא כל שמגרש מחמת יראה שיש לו מחבירו פסול דהא סיקריקון אינו כופהו למכור ואפ"ה אמרינן דלא קנה עכ"ל הרי שכתבו בהדיא דבגזירה בתרייתא לא הי' מזכיר האנס כלל מכירת הקרקע ואפ"ה לא קנה, ולמדו מזה גם לענין גט דמיקרי אונס אף שאינו מזכיר נתינת הגט וזהו דלא כהב"י ז"ל]:
ואם הב"ד של ישראל טעו שפסקו שחייב עפ"י ד"ת להוציאה והוא גרש מחמת זה לכאורה נראה לי שהגט פסול דתנן בגיטין המוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר ומפרש טעמא משום קלקולא שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דברים בדאים ויאמר אלו הייתי יודע שכן הוא אפי' נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובני' ממזרים. ואף שהתוס' כתבו שם בד"ה אי דחששא זו אינה כ"א לעז בעלמא ולא שיהא ממש גט בטל דהא לא אמר על מנת כן אני מגרשך התם שאני דאפשר דמשום ש"ר לחוד הוא מוציאה אף אם הש"ר שקר דנמאסה בעינו כיון דלא התנה אבל הכא דידעינן שלא רצה לגרשה בשום אופן ורק מחמת הפס"ד גרשה שאמרו לו הב"ד שנקרא עבריין אם לא יגרשנה והבעל הוא ירא וחרד לדבר ד' הגט פסול אם טעו הב"ד ועיין בתוס' קידושין (דף מ"ט) גבי זבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דדוקא אם לא פירש בשעת מכירה שמשום זה הוא מוכר נכסיו אבל אם פי' שמשום זה מוכר אע"ג שלא התנה המכר בטל ועי' ברש"י ז"ל שם וה"נ אין לך פי' גדול מזה שהוא לא רצה לגרש והב"ד טעו ופסקו שיגרשנה ומלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"י מה' גירושין) משמע דלא לעז לחודא הוא דאיכא אלא שזה דומה באמת למגרש על תנאי וכן אמרינן בגיטין (דף ע"ב) גבי גיטא דשכיב מרע גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ולכאורה יש להקשות מלשון הרמב"ם ז"ל שהעתקנו לעיל שכתב שלא כדין בישראל היינו אם טעו הב"ד או שהיו הדיוטות ואנסוהו לגרש א"כ קשה כיון שטעו בדין ופסקו שהוא חייב להוציא ובאמת אינו חייב להוציא א"כ אפילו לא כפוהו בשוטי נמי פסול משום טעותא מיהו איכא למימר דאין ה"נ אלא דקמ"ל אפילו אם כפוהו בשוטי שלא כדין נמי פסול לכהונה אבל לענין שיהא הגט פסול לא בעי כפי' דבטעותא לבד פסול ועוד דמשכחת לה אם הבעל ת"ח והוא יודע שהב"ד טועין ומחייבין אותו לגרשה שלא כדין אפ"ה פסלינן הגט משום אונס וכן מצאתי בשיטה מקובצת בכתובות (דף ס"ב) בשם רבינו יונה ז"ל שכתב אם אנסו לו שאין לומר לו חייב אתה להוציאה רק אם תרצה להוציא תוציא:
וכן מצאתי להגאון בעל הפלאה ז"ל שכתב ליישב מה שהקשה על הרמב"ם שפסק דבמאוס עלי כופין אותו להוציא אמאי לא תיקנו לו כתובה מינה דידה הא בגיטין אמרינן דלא תקנו כתובה לדידי' משום שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו ולדידי' הא כופין אותו בטענת מאוס עלי וליתקנו לו כתובה מינה ותי' ע"ז ההפלאה דלא שייך לתקן כתובה שלא יהא קל בעיני' דיראה לומר מאוס עלי אם באמת אינו מאוס בעיני' דאם אינו מאוס בעיני' וטענה שקר אין הגט כלום ולא חשידא לעבור על איסור א"א ע"כ הרי מבואר דאם טענה מאוס עלי ובאמת אינו מאוס עלי' רק שנתנה עיני' באחר הגט בטל. א"כ ה"ה אם ב"ד טעו ופסקו שחייב להוציאה שלא כדין נמי הגט בטל:
ויש לעיין בזה מדברי הרא"ש סוף נדרים גבי הא דבעי התם הש"ס האשה שאמרה לבעלה גרשתני מהו שכתב הרא"ש ונ"ל טעם טוב דהילכתא כרב המנונא אפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיני' נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה אבל וודאי חזקה שלא תאמר האשה לבעל גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיות באיסור א"א כל ימיו ע"כ ולדברי בעל הפלאה ז"ל קשה הא גם בטמאה אני לך אם באמת אינה טמאה הרי הגט בטל והיא באיסור א"א כל ימי' כמש"כ גבי מאוס עלי, אלא ע"כ צ"ל דנשי לא דינא גמירי ואינה יודעת שבמה שטוענת שקר יפסול הגט ועוד י"ל דהתם אפילו אם טוענת שקר נמי הגט כשר דהא מ"מ שויא נפשה חתיכה דאיסורא דהא גם השתא דאמרינן תביא ראי' לדברי' נתחבטו התו' שם הרבה אמאי מותרת לבעלה הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא והוצרכו לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' אבל אם הי' הדין שנאמנת כפי משנה הראשונה וודאי דהגט כשר אף אם באמת אינה טמאה מטעם שויא נפשה חד"א ועוד אפשר לומר דלמשנה ראשונה שהיא נאמנת לומר טמאה אני לך דמי למוציא את אשתו משום שם רע דלא יחזיר ואומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר אפילו אם הש"ר שקר וגמר ומגרש בכל גוונא וצ"ע בזה וכן משמע בהדיא בנוב"י מה"ק (סימן יא) באשה שאמרה טמא"ל וגירשה ונתנה אמתלא לדברי' ואסרה לחזור לבעלה כדין מוציא משום שם רע:
שוב מצאתי בחידושי מהרי"ט (למס' קדושין) משמע נמי מדבריו שהיכא שהב"ד טעו ופסקו שחייב לגרש שהגט בטל בהא דאמרינן ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא משער ליה אי אית בי' שו"פ אין אי לא לא. ופריך ואי לית בי' שו"פ לא והא אמר שמואל חיישינן שמא שו"פ במדי ומשני ר"ח לא סבר להא דשמואל. א"ל אימי' והא ההוא יומא דקידשה הוי בי' שו"פ א"ל לאו כל כמינך דאסרת לה אכ"ע א"ל רבנן לר"ח והא איכא סהדי באידית דידעי דההוא יומא הוי ביה שו"פ השתא מיהו ליתנהו עדים בצד איסתן ותיאסר. אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא אם הקילו בשבוי' ניקל בא"א אישתייר מההוא משפחה בסורי' ופרשו רבנן מינה ולאו משום דס"ל כשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא. והקשו התוס' אמאי קאמר רב חסדא לא סבר להא דשמואל דילמא גם ר"ח סבר לי' כשמואל ומודה דאיכא קדושי ספק והי' משער אם יש כאן קדושי ודאי כדמשני לעיל גבי קדיש בזוודא דאודרי וכתב מהרי"ט ע"ז אף דלכאורה ליכא למימר דר"ח סבר לדשמואל דחייש לקדושי ספק דא"כ אמאי פרשו רבנן מההוא משפחה נהי דר"ח לא חייש להני סהדי דידעי דהוי שו"פ מ"מ הא לא פטרה בלא גט מחמת דשמא שו"פ במדי, ואמאי פירשו רבנן מינה. וע"ז כתב המהרי"ט דלאו ראי' היא דאכתי אפשר לומר דגם ר"ח חייש לקדושי ספק והא דמפרשי מינה רבנן הוא משום דלר"ח דקדושי ראשון לא הוי אלא קדושי ספק חייב הראשון ליתן גט והשני ישאנה דאם יגרשנה השני אסור הראשון לקיימה גזירה שמא יאמרו גירש הראשון ונשאה שני והראשון מחזיר גרושתו להכי צריך הראשון לגרש והשני ישאנה והכי עבד ר"ח והני רבנן הוי סברי דצריך להמתין עד שיבואו עדים ואם יבואו עדים ויאמרו דהאי יומא הוי ביה שו"פ וקידושי קמא הוי קדושי מעליא וא"צ לגרשה להכי פרשו רבנן מינה דלדידהו הוי גט מעושה שלא כדין ע"כ דברי מהרי"ט ז"ל והא שם לא הוזכר בש"ס דר"ח כפה אותו בשוטי לגרש רק שדן כן ואפ"ה כתב המהרי"ט דהוי גט מעושה משום דלדעתם היה זה טעות בדין ועיין ברמ"א (סי' קל"ד) שכתב שאם קיבל קנין לגרש צריך שיתירו הב"ד לו הקנין ותמה הגר"א ז"ל הא בלא"ה הקנין לא חייל דהוי קנין דברים. וכתב הגט מקושר דחיישינן שלא יטעה הבעל בזה ויסבור שהוא חייב לגרשה מחמת הקנין ולהכי צריך שיודיעו לו שאינו מחויב לגרשה מחמת הקנין. מכ"ז מוכח דהגט הוא פסול אם גרשה ע"פ טעות ב"ד וכמו במוציא את אשתו משום ש"ר דלדעת רש"י ורמב"ם הוי קלקול גמור:
ואף שהר"מ ז"ל כתב אם ב"ד של ישראל אנסוהו לגרש כגון שטעו הואיל וב"ד של ישראל כפוהו גמר ומגרש. הרי מבואר מדבריו דמה"ת הגט כשר ופסול רק מדרבנן. ולדברינו יש לפסול מה"ת מחמת הטעות נ"ל דדוקא באנסוהו לגרש בטעות שפיר אמרינן דמה"ת הגט כשר משום דאגב אונסי' גמר ומגרש וכמו דלא חיישינן לאונס מחמת דאגב אונסו גמר ומגרש. ה"נ לא חיישינן לטעותא ואמרינן מחמת שניצול מהאונס גמר ומגרש. ואפשר להסביר יותר דודאי מי שגירש מרצונו שהי' סבור שמחויב לגרשה ובאמת אינו מחויב הוי גרושין בטעות. כמו מוציא את אשתו משום ש"ר והגט בטל דאילו הי' יודע שא"צ לגרשה לא היה מגרשה אבל מי שגירש באונס ונתרצה אגב אונסו שסבור שלא מפסיד לא שייך לבטל הגט משום טעותו שהרי לא הטעות גרם הגט שאף שהי' סבור שחייב לגרשה נמי לא היה רוצה לגרש ולא גירש אלא מחמת אונסו ומחמת אונסו נמי גמר ומתרצה א"כ הרי גירשה ברצון. דהא הא דאמרו חז"ל אגב אונסו גמר ומקני היינו שמחמת שנפטר מאונסו מתרצה והיכא דליכא אונס אחר אלא אונס המכירה בלבד, כגון שאינו מסור בידו להורגו ולא תלוהו אלא חטף החפץ מידו ונתן לו דמים ואין בכח המוכר לחטוף ממנו ודאי דלא הוי זבינא דלא שייך בזה אגב אונסו גמר ומקני' כיון שלא היה אונס אחר לבד המכירה וכן כתב הנתיבות משפט (בסי' ר"ה) עיי"ש. וע"כ הטעם דעיקר הרצון הוא מחמת שעי"ז ניצול מאונסו ומשום זה נתרצה א"כ אף דקי"ל לחז"ל דבמתנה אינו מתרצה אף שניצול מאונסו וזה שאינו מחויב לגרשה הוי כמתנה. מ"מ בזה שהיה סבור שמחויב לגרשה ומחמת זה מתרצה אין הטעות מבטל הגט דסוף סוף נתרצה לגרשה והריצוי לא היה מחמת שסבור שמחויב לגרשה אלא מחמת שנפטר מאונסו ואף שאם היה יודע שאינו מחויב לגרשה לא היה מתרצה, זהו מילתא אחריתא ולא הטעות הזה הביא רצונו בלבו שנימא שטעותו יבטל הגט אלא עיקר רצונו היה מחמת אונסו שנפטר ממנו וכ"ז הוא אם אנסוהו לגרש בטעות אבל בטעות בלא אונס הוא פסול מה"ת:
ולפי שראיתי במכתב כבודו שהבעל הזה היה מתאוה לגרשה תמיד רק שלא רצה לגרש מפני שלא רצה לעבור על רצון אביו שאביו לא היה חפץ שיגרשנה, ועתה כפוהו לגרשה והנה בזה יש להסתפק כיון שהוא היה רוצה לגרשה רק שלא רצה לעבור על רצון אביו ומאחר שאנסוהו לגרש שוב גמר ומגרש וזהו ספק עצום לכאורה:
אולם נ"ל כיון דמ"מ לא רצה לגרש יהיה מאיזה טעם שיהי' שוב מקרי אונס, ולא דמי למש"כ הר"מ ז"ל (בפ"ב מה' גירושין) גבי מעושה בישראל שכשר וז"ל שאין אומרים אנוס אלא למי שנחלץ לעשות דבר שאינו מחויב מה"ת. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו אין זה אונס ממנו אלא הוא אנס א"ע בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו וה"נ נימא מאחר שרוצה לגרשה והוא שונאה אלא שרצון אביו עמד לו מנגד מלהפיק רצונו. ומאחר שהוכה שלא ישמע לקול אביו וגירשה כבר גירש לרצונו. הא לאו מילתא היא כלל דדוקא התם שמחויב לגרשה וכל מה שאדם מחויב לעשות לא מקרי אונס בזה אמרינן שגירש לרצונו כמש"כ הר"מ ז"ל שאין אומרים אנוס אלא למי שנדחק לעשות מה שאינו מחויב לעשות וזהו עיקר טעם של הר"מ ז"ל רק שעכ"ז היה קשה להר"מ דנהי דמה שכפוהו לעשות מה שמחויב לעשות לא מקרי אונס מ"מ הא בגט בעי רצון וכאן לא היה רצון וע"ז ביאר דכיון שרוצה להיות מישראל רק שיצרו תקפו לעבור על דברי חכמים וכיון שהוכה עד שתשש יצרו כבר גירש לרצונו והיינו כמו שביארנו דכיון שרואה שאינו יכול ליתובי ליצרי' ולהחזיקה כפי רצונו דהא אנן לא שבקינן ליה ולמה יהא רשע בחנם שלא לגרש ברצון גמור ולעבור על דברי חז"ל ולהכשילה ג"כ ולהכי גמר ומגרש. ומטעם זה במומר לא מכשרינן גט מעושה כדין דכל זה שייך במי שרוצה להיות מישראל אלא שרוצה לעבור על ד"ת בזה. וכיון שאינו יכול להפיק זממו למה יעבור על ד"ת בחנם אבל מומר שאינו רוצה להיות מישראל כלל אף אם אינו יכול להפיק זממו להחזיקה לאשה עכ"ז בלבו הרע אינו גומר ומגרש כיון שאינו רוצה כלל למלאות רצון התורה והב"ד. וכן פסק בתשובות עה"ג (סי' ל"ט) דבמומר לא מהני כפי' אף דהוי כדין ע"ש] וכ"ז הוא שייך במי שמחויב לגרש דלא מקרי אנוס אבל במי שאינו מחויב לגרש ואינו רוצה לגרש לא שני לן בין אם אינו רוצה לגרש מחמת שחפץ בה באמת. או מחמת שאינו רוצה לעבור על רצון אביו כיון דמ"מ אינו חפץ בגירושין והם אנסוהו לגרש ואונס כמאן דלא עביד דמי ואיכא למימר דלא גמר ומגרש כלל מחמת שאינו רוצה לעבור על רצון אביו. דדוקא התם יש סברא שמתרצה משום דלמה יהא רשע בחנם אבל הכא אפשר דלא גמר ומגרש:
ולכאורה יש ללמוד דין זה מהא דאמרינן בכתובות (דף נ"א) אשת ישראל שנאנסה אסורה דחיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ורבא מסיק דאפילו אומרת הניחו שאלמלא הוא נזקק לה היא שוכרתו מותרת מ"ט יצרה אלבשה. א"כ משמע דדוקא היכא דיצרא אלבשה בסוף ביאה מותרת משום דהרצון שבא באמצע המעשה גופא מיקרי אונס משום דיצרא אלבשה ועיין מהרי"ט ח"א (סי' ק"א) שרצה לאמר דאם לא התרו בו בתחילת ביאה והתרו בסוף ביאה לא הוי התראה דאמרינן יצרא אלבשה ולפמש"כ לא אמרינן יצרא אלבשה אלא גבי איתתא דלא עבדה מעשה רק על מחשבתה אנו דנין אבל איש דקא עביד מעשה לא מיפטר מטעם דיצרא אלבשו ודו"ק] הא אם גם קודם התחלת ביאה הלבישה יצרא שאלמלא הוא נזקק לה היא שוכרתו ואעפ"כ לא תבעתו והוא תבעה והיא מסורה בידו להרגה היה אסור ומקרי רצון אע"פ שלא רצתה לעבור על ד"ת ואלמלא הוא כופה אותה לא היתה תובעתו מחמת יראת העבירה אעפ"כ מקרי רצון הואיל ואם לא היה כופה היה רצונה לזה אלמא דכל היכא דעיקר הדבר נעשה ברצון רק שדבר א' מנע אותו מלעשות דבר זה לא מקרי אונס במה שכפאוהו שלא לתת לב על דבר המונעו כמו הכא דלא מקרי אונס במה שלא רצתה בעצמה לעבור על ד"ת עד שכפאוה הואיל ועיקר הדבר נעשה ברצון:
ואין לומר דלעולם רצון שבלב לא הוי רצון והא דבעינן התם טעמא דיצרא אלבשה הוא משום דהתם חיישינן שמא היה רוצה לפרוש ממנה והיא נתרצית ואי לאו רצונה היה פורש ממנה ולהכי מקרי רצון אי לאו דיצרא אלבשה וחיישינן לה אבל אם לא היה רוצה לפרוש ממנה לא איכפת לן במה שנולד אצלה רצון ואפילו אם גם בתחילתו היה רצון כיון דמ"מ היא מסורה בידו להורגה והוא כופאה ואי לאו האונס לא היתה עושה דבר זה דז"א דבש"ס לא מיירי כלל שרוצה לפרוש ממנה דהא היכא שהיה רוצה לפרוש ממנה והיא נתרצית ומחמת זה לא פירש ממנה מודה רבא שאסורה ולא אמרינן בזה יצרא אלבשה דדוקא על מחשבתה לחוד אמרינן יצרא אלבשה אבל אם ע"י רצונה נעשה מעשה לא מהני הך טעמא דיצרא אלבשה. דהא בשבועות (ד' י"ח) מחייבינן במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי על הפרישה ולא פטרינן ליה מטעם אנוס דיצרא אלבשה וכן פסקינן ביו"ד (סי' ק"פ) במשמש עם הטהורה סמוך לווסתה ואמרה לו נטמאתי דצריך כפרה עיי"ש הרי דלא מהני האי טעמא דיצרא אלבשי' אלא לענין רצון שבמחשבה אבל לגבי העושה מעשה לא מהני הך טעמא דיצרא אלבשה וה"נ גבי דידה אם היה רוצה לפרוש ממנה אי לאו דנתרצית אסורה ולא מהני הא דיצרא אלבשה וכן מוכח שם בגוף הסוגיא דפריך ואלא אונס דשריא רחמנא היכי משכחת לה ולא משני שלא הי' רוצה לפרוש ממנה בסוף ביאה כלל א"ו דלשמואל אפי' אם לא היה רוצה לפרוש ממנה כלל נמי מקרי רצון מחמת שנתרצית במחשבה א"כ כיון דמיירי דאינו רוצה לפרוש ממנה ואפ"ה אי לאו טעמא דיצרא אלבשה לא הוי מקרי אונס מה שמסורה בידו להורגה כיון שגם היא רצונה להבעל והרי מוכח מזה דאם בתחילת ביאה היה אצלה רצון בלבה אף שהוא כפאה נמי מקרי רצון. וכן מצאתי בש"מ בכתובות (דף ט') ד"ה נאמן שכתב בהא דאמר בירושלמי גבי הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים ואפילו אומרת מוכת עץ אני דאינה נאמנת לקיימה משום ספק סוטה ואינו נראה דאם איתא אונס בישראל דשרי היכא משכחת לה והיכי דרשי להו דדילמא אמרה שנאנסה ואינה אלא רוצה ואין אונס ורצון אלא אחר כוונת הלב ולא גרע פ"פ ממי שראינוה שנבעלה וצווחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דע"א נאמן עליו עכ"ל הרי מבואר מדבריו בהדיא דאם אונסין אותה ובלבה רצונה לזה לא מיקרי אונס אלא רצון ונאסרת על בעלה וראי' זו הראה לי חתן חתני שיחיה:
מיהו לאו ראיה היא דכבר כתבנו דאין ללמוד אונס דזנות משארי אונס דבזנות כיון דכתיב ומעלה מעל באישה ואפי' היכא שהיתה מותרת לעשות מעשה משום פ"נ נמי נאסרה על בעלה א"כ אפשר דלהכי נמי אף שמסורה בידו להורגה כיון שהיא בעצמה רצונה בכך נאסרה על בעלה דמעלה מעל באישה קרינן בה אבל לענין גיטין וקדושין לא מקרי רצון מה שעצם הגירושין ניחא ליה כיון דלא רצה לגרש מקודם שאנסה מחמת איזה דבר שיהיה וכ"כ הט"ז דאשה שסברה שמותרת לזנות נמי נאסרת על בעלה משום דלא כתיב ומעלה מעל בד' אלא ומעלה באישה וכיון שהיה הדבר ברצונה מיקרי מעל באישה ואף דלענין חיוב מיקרי אונס דלא מעל בד' שהרי אי לאו שאנסוה היתה כופה את יצרה הרע מ"מ לגבי אישה מיקרי מעל וכן אסתר אעפ"י שהיתה מותרת ליכנס לאחשורוש משום הצלת כל ישראל אעפ"כ אמרה כאשר אבדתי אבדתי ודרשו כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך עד עכשיו באונס עכשיו ברצון:
ובזה זכינו להבין דברי רש"י ז"ל בכתובות (דף ד') דאמר שם ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ומפרש דאמרי בתולה הנשאת ברביעי תבעל לטפסר תחילה ופריך ולדרוש להו דאונס שרי ומשני איכא פרוצות ופרש"י דעבדי ברצון ונאסרות על בעליהן עכ"ל וקשה למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דחששו למה שנאסרות על בעליהן הא בלאו מה שנאסרות על בעליהן יש לחוש למה שעוברות על איסור חמור דא"א אבל לפמ"ש א"ש דרש"י ז"ל סובר דמחמת איסור ליכא למיחש דהא הני פרוצות אף שבלבם ניחא להו להבעל לטפסר מ"מ מעצמן אין עושין כן ואלמלא שמסורות בידו לא הוי עבדי כן וכיון שמסורין ביד הטפסר ליהרג אף שגם רצונם לזה מיקרי אונס דהא אי לאו גזירתו לא היו עושים האיסור וכיון דמיקרי אונס לא הוי להו למעקר תקנתא דרבנן כדפריך התם ולדרוש להו דאונס שרי וכפירש התוס' שם ע"ש ולהכי פירש רש"י ז"ל דנאסרות על בעליהם דלענין איסור לבעלה כל שברצונם להבעל אף שהטפסר אונסם מ"מ קרינא בי' ומעלה מעל באישה וכיון דנאסרות על בעליהן הוצרכו לעקור תקנת חכמים להנשא בשלישי וזה ברור בכוונת רש"י ז"ל:
ואין להביא ראיה דגם לענין חיוב ואיסור לא מיקרי כה"ג אונס מהא דאמרינן בשבועות (ד' כ"ו) בעי רבינא נשבע על הככר ומסתכן עליו מהו ופריך מסתכן לישרי לי' מר אלא מצטער עליו מהו ופשיט תנינא השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ופי' התוס' דהיינו דמצטער עליו שרצונו שישכח כדי שיאכל אבל במזיד לא היה אוכל ופשיט דלא מקרי שוכח כיון שברצונו היה שוכח כדי שיאכל ע"כ הרי חזינן דלא מקרי שוגג היכא שרצונו שישכח ואף שבמזיד לא רצה לאכול ולא רצה לעבור על דברי תורה מ"מ כיון שבעיקר האכילה היה רצון דמי למזיד ולא מקרי שוגג א"כ ה"נ נימא דלא מקרי אונס כיון שברצונו מגרשה ואולי בלבו ניחא ליה שיאנסוהו ע"ז כדי שיגרשנה דהא חפץ לגרשה רק שאינו רוצה לעבור על רצון אביו ולא מקרי אונס. הא לאו מילתא היא חדא דדוקא התם שהוא מצטער ליה ורצונו שישכח ויושב ומצפה מתי ישכח ויאכל זה לא מקרי שוגג אבל הכא מי יודע שהוא יושב ומצפה שיאנסוהו כדי שיגרשנה דאפשר דמ"מ אם היו שואלין אותו אם חפץ שיאנסוהו לא היה חפץ בזה דאף שמתאווה לגרשה מ"מ כבר הוסכם בדעתו שלא למלאות תאוותו בזה ומקרי אונס ועוד דאפילו ביושב ומצפה שיאנסוהו נמי יש לחלק בין שוגג לאונס דבשוגג במחשבה ושב מידיעתו תליא מילתא וכל שהשגגה בא ברצונו לא מקרי שוגג אבל אונס כמאן דלא עביד דמי וכל שאנסוהו הוי אונס דאונס קיל משוגג דהא שוגג בעי כפרה וקרבן ואונס לא בעי קרבן וכדאיתא בביצה (ד' כ"ה) בתוס' וכיון דאונס כמאן דלא עביד דמי אפשר שגם אם רצה בגוף הענין ומיאן בדבר מחמת איזה דבר וסיבה ואנסוהו שלא ישגיח בסיבה זו נמי הוי אונס וגם מדברי הש"מ שהבאנו מוכח ג"כ דדוקא לענין לאסור אשה לבעלה מיקרי רצון כה"ג אבל לשאר דברים מיקרי אונס דהא הוכיח מהא דהתירה התורה אונס לבעלה ישראל ולא חיישינן שמא בלבה ניחא לה ש"מ דע"א נאמן באיסורין וא"כ אכתי תקשה הא תינח לענין איסורין אבל הא דאשת כהן שנאנסה יש לה כתובה כדאמרינן בשלהי נדרים הא לענין ממון בעינן למיחש שמא בלבה היה ניחא לה ולא מהימנא לאמר דאנוסה היתה גם בלבה ועוד קנס דאונס היכי משכחת לה היכי דאין לה אב נימא דמפותה היא דבלבה היה ניחא לה ומחלה דברצון נבעלה וכן תקשה אמאי אונס נותן מיד כדאיתא בכתובות י"ט ואיך מוציאין ממון ממנו דילמא נתרצית א"ו דלכל מילי מיחשב אונס אף שבלבה ניחא לה ורק לענין לאוסרה על בעלה מיקרי רצון מפני שמעלה באישה אבל לענין קנס דאונס מיקרי אונס גמור וכן לענין כתובה לא הפסידוה כתובתה אלא ברצון גמור שעשתה מעשה ברצונה אבל ברצון שבלב לא הפסידה כתובה ועוד דיש לחוש אף ששמענו ממנו כמה פעמים שרוצה לגרשה והתאמץ לגרשה ומנע עצמו מחמת שאביו מיחה בידו מ"מ דילמא השתא קודם הגט הדר בו ומה שלא רצה לגרשה כעת הוא מחמת שבעצמו חזר בו ולא מחמת רצון אביו דכה"ג אמרינן בירושלמי גבי אשה הגע עצמך שהיא צווחת להתגרש חש לומר שמא חזרה בה וה"ה הכא גבי בעל נימא הכי:
ובמה שנסתפק כת"ר ע"ד הא"ח שקידש בתולה אחת ובא אבי הנערה לפני כבודו ליתן לה גט ורוצה לכופו ע"י המושל לגרש לא ידעתי מה נסתפק כבודו בזה דממנ"פ אם צריכה גט מפני שיש ממש בקדושיו איך אפשר לכופו לגרש ואף שהא"ח נשא אשה אחרת הלא מבואר בשו"ע (סימן א') בנשא אשה על אשתו כופין לגרש השניה ויעמוד בראשונה ומה יעשה אם יטעון הא"ח שרוצה לגרש אשתו ולישא ארוסתו וכ"ש בזה שיכול לטעון שלא פשע כלל במה שנשא אחרת כיון שהנערה לא רצתה להנשא לו ואין תקנה אלא שיתן גט ברצונו ודע דאפילו באותן שכופין אותו להוציא כגון מי שרוצה לעגן אשתו כמבואר (בסי' קנ"ד) מ"מ אם הוא כגוונא דאתא לפני כת"ר שהמגורשת אינה כאן רק שצריך לעשות שליח להולכה לגרשה אין יכולין לכופו לעשות שליח דנהי דמחויב לגרשה מ"מ אינו מחויב לגרשה ע"י שליח ותבא אליו ויגרשה ועשיית השליחות באונס לאו כלום הוא אם לא שיאמר בפירוש שעל עשיית השליחות אינו מקפיד אבל בלא"ה לא ויש להביא דוגמא לזה ממ"ש התוס' בהא דאמרינן בזבחים (דף ג') אשה מסתמא לאו לגירושין עומדת דאפילו אם זינתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת עי"ש אלמא דאף דהא דמחויבת להתגרש עושה הכתיבה לשמה אף בסתמא. מ"מ כיון דמצי לגרש בגט אחר אינו חל על כתיבה זו לשמה דנימא סתמא כלשמה דמי וה"נ דכוותה דאע"ג דהחיוב שמחויב לגרשה עוקר דין אונס מהגירושין. מ"מ כיון דיכול לגרש בעצמו או ע"י שליח אחר לא חייל דין רצון על עשיית השליחות דהא יכול לגרשה ע"י שליח ומיקרי עשיית השליחות באונס ואף לפי מה שהסברנו דברי הר"מ ז"ל דהטעם בגט מעושה ע"י ישראל כדין משום דכיון שאינו יכול להפיק זממו למנוע מלגרשה גמר ומגרש וא"כ אפשר לאמר גם בזה כיון דמחויב לגרשה ואינו יכול למנוע עצמו מזה מחמת כפייתינו גמר ומתרצה גם על עיקר הגט גם על עשיית השליחות מ"מ הא כתב הר"מ ז"ל שם דלהכי לא מקרי אונס דכל מה שאדם מחויב לעשות אין זה אונס וכאן נהי דמחויב לגרשה מ"מ אינו מחויב לעשות שליח כן נראה לי ודו"ק:
ומה שנסתפק כבודו באיש אחר רע מעללים שיצא משפטו מהממשלה הרוממה לשלחו לארץ גזירה ולעבוד שמה עבודות קשות ואינו רוצה לגרש את אשתו אם יכולים לכופו ע"י א"י שיגרשנה:
הנה אף כי מאוד עגמה נפשי להשיב בדין זה ורבים עתה בעוה"ר אשר לא ידעו ואשר אינם משימים לב להזהר מגט מעושה אונס ממון או אונס נפשות ופן ישמע השומע ויטעה אבל מה אעשה שא"א להשיב פני כבודו וגם כי כפי מה שכתב כבודו האשה פרוצה ביותר ואם תתעגן יש לחוש למכשול עון לכן הוכרחתי לכתוב מה שנראה לי בזה והנה בוודאי האיש הזה מדינא הוא מאותן שכופין להוציא אף ע"י כותים ואף שהגר"א ז"ל כתב על דברי המחבר (בסימן קנ"ד) שהביא תשובות הרא"ש ז"ל שאם ידוע שהאיש אינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות כופין אותו לגרשה וכתב הגר"א ז"ל ע"ז ג"כ כנ"ל ר"ל דכל שאינו מפורש בהדיא בגמרא דכופין אין כופין ואע"ג דמונע תשמיש ומזונות כופין מ"מ מפני שאינה רוצה לצאת אחריו לא איתמר בהדיא דכופין עכ"ל הגר"א ז"ל מ"מ הכא בהאי עובדא מונע מכל וכל דכיון שהוא בשבי לעבודה קשה במה יפרנסנה גם לא יבא אל ביתו לעולם ואף שהוא אנוס בדבר עכשיו הא לא עדיף מנולד לו ריח הפה דכופין אעפ"י שהוא אנוס ברם דא צריך להודיע בענין כפי' ע"י עכומ"ז שמתחילה צריכין להושיב ב"ד של שלשה שיגידו להבעל שעפ"י דין תוה"ק חייב לגרש את אשתו ואז אם יגרש ע"י עישוי שיאמרו לו הנכרים עשה מה שב"ד אומרים לך מהני. אבל מתחילה צריך הבעל לשמוע מפי ב"ד של ג' שצריך לגרש כמבואר לעיל בתשובה הקודמת באריכות:
והנה במשנה איתא שאומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך וכתב הטור (בס' קל"ד) בשם הרמ"ה ז"ל דדווקא כשאומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך מהני אבל אם העכו"ם אומרים לו סתם תן גט פסול דזה מיקרי עישוי עכו"ם והטור כתב ע"ז בשם הרא"ש ז"ל ולא נהירא ולא פירש טעמו של הרא"ש ז"ל במה לא נראו לו דברי הרמ"ה והב"ש כתב ג"כ כדברי הטור עי"ש (בס' קל"ד):
אבל לענ"ד קשה לדחות דברי הרמ"ה וגם בסמ"ג ה' גירושין ראיתי שהביא בשם התוספתא וז"ל ובגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שרבי פלוני אומר לך ע"כ הרי משמע בהדיא כדברי הרמ"ה דבעינן שיאמרו לו הנכרים שיעשה מה שישראל אומרים לו וז"ל ר' ירוחם (בנתיב כ"ד ח"א) וז"ל וכן הוא בתוספתא עשה מה שישראל פלוני אומר לך כלומר פלוני דיין אומר לך וע"פ חובטין אותו הגוים ליתן גט כשר כתיקון חז"ל וכן בירושלמי כי הגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך ולא מה שאני אומר לך עכ"ל ר"י ז"ל וגם הרא"ש ז"ל בעצמו בב"ב הביא ג"כ דברי התוספתא הנ"ל כמו שהביא ר"י ז"ל:
וכן נראה לי דעת הרשב"ם ז"ל שם בב"ב שכתב וז"ל ובעכומ"ז אם אנו רוצים לכופו ע"י עכומ"ז ויהא הגט כשר מלמדין אנו לעכומ"ז שיאמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך דהשתא נמי הוי מצוה לשמוע דברי חכמים עכ"ל לשון זה וודאי משמע שצריך הנכרי לומר לו עשה מה שישראל אומר לך ואפשר לומר דהרשב"ם ז"ל כתב זה לפום סברת המקשן דטעמא דגט מעושה כדין כשר משום מצוה לשמוע דברי חכמים ולא כר"ה דאמר אגב אונסי' גמר ומגרש ולהכי צריך שיזכיר הנכרי שכופהו לקיים מה שישראל אומר לו שאז יודע המגרש שבמה שציית לנכרי הכופה אותו מקיים מצוה לשמוע דברי חכמים אבל לפי מאי דמסיק ר"ה דאמרינן אגב אונסי' גמר ומגרש כשר אפילו אם לא הזכיר הנכרי שהכפי' הוא מחמת הישראל דהא לפי טעם דאגב אונסי' גמר ומגרש אמרינן הא דבעכו"ם פסול הוא משום דרב משרשי' שלא תהא כל אחת ואחת תולה עצמה בעכו"ם ולפ"ז הגט כשר אפילו אם לא הזכיר העכו"ם שם ישראל רק כיון שהב"ד ביקשו לעכו"ם שיכוף אותו מהני:
ולפ"ז באו לחלוקת הסוגיות דב"ב (ד' מ"ח) ובגיטין (ד' פ"ח) בטעמא דמעושה ע"י א"י פסול אם הוא מן התורה כסוגיא בפ' המגרש או מדרבנן כסוגיא בפ' חזקת ויש בזה שיטות עמוקות להראשונים ז"ל והארכנו בזה בעזהי"ת במק"א לכן וודאי דיש לחוש לדעת האומרים דבעינן שהנכרים יאמרו לו עשה מה שהב"ד אומרים לך אחר שהגידו לו הב"ד שעפ"י דין מחויב לגרשה ומסופק אני אם יעלה ביד כבודו לעשות הכל כמו שכתבנו גם מה שאפשר לעשות הדבר בהעלם שאר עמא דבר וודאי נכון הוא כדי שלא ילמדו לכוף בגירושין ואת צנועים חכמה ואין מפרשין לחכם כמותו: