שות עונג יום טוב· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק אבן העזר · סימן קכח
שאלה ע"ד עגונה מק"ק סיסלעוויץ שבא הגב"ע בשמו ושם עירו וגם הפ"פ הנמצא אצלו:
תשובה יקרת מכתבו בצירוף הקונטרס מהעגונה הגיעני. והנה דעת מעכ"ת להתיר ע"פ עדות שמו ושם עירו וגם הפ"פ הנמצא אצלו והנני מסכים בזה עם מעכ"ת כאשר האריך והרחיב בדברי הפוסקים בזה וכבר הכריע כן הרמ"א ז"ל והסכים גם הגר"א ז"ל לפסק הלכה כפי מה דאיתא בתוספתא אין מעידין עד שיהא מכירין שמו ושם עירו וכן הביאה הרשב"א ז"ל בחידושיו פרק בתרא דיבמות וכ"כ הר"מ ז"ל (פי"ג מה"ג) ראה אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין אשתו עכ"ל והוא ממשנה דיבמות (דף קכ"ב) וכן בפלוגתא דיצחק ריש גלותא קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב ושלחו מהתם יצחק ר"ג אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב פסקינן כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק ואף שהרמב"ן ז"ל הקשה בזה על הרי"ף דהכא פסק כרבא דבלא הוחזקו לא חיישינן לתרי יצחק וגבי גט פסק (בגיטין כ"ז) דאפילו בלא הוחזקו לא מהדרינן גיטא ותירץ דהא דרבא לא חייש לתרי יצחק ופסקינן כוותיה מיירי שיש עדים שאותו שהלך מקורטבא מת רק שאנו מסופקין אם יצחק ר"ג שהיה דר בקורטבא הלך עם העדים ועליו העידו שמת או שאיש אחר ששמו ג"כ יצחק ר"ג בא לקורטבא והלך עם העדים ואותו יצחק שהיה דר בקורטבא אזל לעלמא ובזה סובר רבא דאמרינן כאן נמצא כאן היה ואותו שהלך עם העדים היה מכבר בקורטבא אבל גבי גט דלא שייך כאן נמצא כאן היה דהא בא ממקום אחר פסקינן כר"י ור"ז דגם בלא הוחזקו חיישינן לתרי יוב"ש:
מ"מ הר"מ ז"ל ודאי דלא סבר בזה כהרמב"ן ז"ל דהא כתב (בפי"ג מה"ג) וז"ל בא אדם ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא זה ואנו יודעין פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת עכ"ל הרי דלא חיישינן לתרי יצחק אף דלא שייך כאן נמצא כאן היה וכ"כ הגר"א ז"ל דהר"מ ז"ל ודאי דלא סבר כשיטת הרמב"ן ז"ל:
ולי היה נראה ליישב דעת הרי"ף ז"ל לפמ"ש הר"מ ז"ל (בה' נחלות) וז"ל מי שנטבע במשאל"ס אע"פ שאין משיאין את אשתו הרי היורשים יורדים לנחלה וכן אם ראו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב או נדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היה לו סימנין מובהקים בגופו והכירו בהם בכל אלו אם נאבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בכל אלו אלא לענין איסור כרת אבל לענין ממון שהעידו בדברים שחזקתן למיתה ואבד זכרו כו' ורבים מהאחרונים ז"ל תמהו דהא הר"מ ז"ל פסק דסימנין דרבנן או דהוי לכל הפחות בעיא דלא איפשטא דהא פסק (בה' גירושין פ"ג) דאין מחזירין גט שנמצא אא"כ אמר נקב יש בצד אות פלוני ובגמרא (גיטין כ"ז) אמר דהוא משום דמספקא לן אי סימנין דאורייתא אי דרבנן א"כ אמאי כתב כאן שרק מדרבנן החמירו שלא תנשא ואי משום דמיירי בסימן מובהק בזה וודאי שרי אף מדרבנן כדאמר בש"ס דלמ"ד שומא סימן מובהק מעידין אף למ"ד סימנין דרבנן גם קשה דבגמ' מבואר דאי סימנין דאורייתא מתירין ע"י סימנין וליכא שום תקנתא דרבנן להחמיר:
ונראה לי דהר"מ ז"ל סובר דע"כ לא אבעי לן סימנין דאורייתא או דרבנן אלא היכא דאין אנו יודעין שנאבד כמו באבידה דאנו מסופקין אם זה שבא לדרוש אבד איזה אבידה דשמא נפל מאחר אף שע"י הסימן שנותן ידעינן שממנו נפל דאל"ה מנא ידע הסימנים שיש בהאבידה מ"מ לולא הסימן אין אנו יודעים שנפל ממנו ואין זה דבר ברור דהא לרמאי אף בסימן לא מהדרינן כדאמר (בפ' א"מ) וגם אי איכא עדים שהי' שלו יהבינן למאן דמייתי עדים ולא למאן דיהיב סימנא כמ"ש הרא"ש בפ' אלו מציאות (ד' כ"ח) וכן בגט שמא השליח משקר ולא נאבד ממנו הגט כלל או האשה שאומרת שאבדה חיישינן שמא משקרת ולא נאבד ממנה כלל דבזה לא סמכינן אסימנין שהאבידה הוא שלו אבל אם אנו יודעין שנאבד ממנו אבידה או גט והוא אומר סימן בזה ודאי סימנין דאורייתא דכיון שממנו נאבד בודאי והוא נותן סימן למה לנו לאמר שגם מאחר נאבד בסימן כי האי וסמכינן אסימנין כיון שזה אבד בודאי וכה"ג כתבו התוס' (בגיטין כ"ז) ד"ה כאן דלהכי לא חיישינן בהוחזקו ואין השיירות מצויות משום דכיון שידעינן שמזה יוב"ש נפל לא חיישינן שמא גם מאחר נפל] ובזה ודאי סימנין דאורייתא ולא אבעי לן כלל ולהכי נמי אמרינן בפג"ה (דף צ"ה) בהני דאבדו בשרא אית לכו סימנא א"ל לא דמשמע דאי הוי להו סימנא הוי מהני אע"ג דלהנך רבוותא דפסקו כלוי דבשר שנתעלם מן העין מותר ע"כ דמיירי הנך עובדא שאבד במקום שרוב טבחי עכומ"ז דהוי איסור דאורייתא ואפ"ה מהני סימן וכן אמרינן שם גבי קיבורא דתכלתא דמהני סימן אע"ג דהוי דאורייתא והיינו משום דכיון שיודע שנאבד ממנו ויהיב סימנא אין לו לחוש שמא גם אחר אבד בסימן כזה וע"א נאמן באיסורין שנאבד ממנו [ועיין בפתיחה בפמ"ג להלכות שחיטה]:
ובזה א"ש מה שהקשו התוס' (בב"מ כ"ז) הא דלא פשיט דסימנין דאורייתא מברייתא דמצאו קשור בכיס וארנקי כמו דמייתי (ביבמות ק"כ) ותירצו משום דאיכא למימר דמיירי שמצאו בעצמו ומכירו בטב"ע ונאמן במגו דלא אבדתי וזה תמוה דא"כ מאי פריך אח"כ אהך ברייתא דכו"א ניחוש לשאלה הא כיון שמצאו יש לו נאמנות והוא יודע שלא השאיל לאחר עיין במהרש"א ז"ל שעמד ע"ז אבל לדברינו א"ש דהא ודאי דהש"ס מפרש בב"מ למתניתא דמצאו קשור בכיס וארנקי דמיירי באופן דל"ל נאמנות להחזיר לו בטב"ע מדפריך וניחוש לשאלה ואין מאמינין לו שלא השאיל רק דבסוגיא דב"מ לא מוכיח מהא דכיס וארנקי דסימנין דאורייתא משום דמצי למידחי שיש עדים שאבדו וכיון שודאי נאבד ממנו גט סמכינן אסימנין מדאורייתא ולהכי לא פשיט מיני' משום דבעיין הוא היכא דלא ידעינן אם אבד אי סמכינן אסימנין מן התורה אבל הכא דמיירי שיש עדים שאבדו כמ"ש התוס' ביבמות שם וכיון שודאי נאבד ממנו להכי מהני סימן ולא מצי למיפשט מהך ברייתא דסימנין דאורייתא דבעיין הוא רק היכא דלא ידעינן אם נאבד ממנו וסוגיא דיבמות דמוכיח מהך ברייתא דקשור בכו"א דסד"א סברה דמיירי בליכא עדים שנאבד ממנו גט:
והנה בהא דאין מעידין אע"פ שיש סימנין איכא נמי תרי גוונא שאם הלך אדם מביתו למרחוק ולא היה עדיין שהות לחזור או שהלך ולא היה בדעתו לחזור כלל ובאו עדים והעידו ע"י סימנין שמת שזה אינו בגדר אבידה כלל שלא נאבד בעלה של זה אבל מי שהלך מביתו ע"מ לחזור ולא בא ולא נודע מה היה לו ונעלם מאתנו סיבת דבר שלא בא לביתו וזה הוא בגדר אבידה שנאבד זכרו [וכן לשון רש"י ז"ל (בכתובות כ"א) באומרת ברי לי, אין לבי נוקפי שאילו היה חי היה בא] ובאו עדים שמת או נהרג ואמרי סימנין ולפי מה שבארנו היכא שהוא בגדר אבידה היינו שנאבד זכרו לכ"ע סמכינן אסימנין מן התורה דכיון דודאי נאבד בעלה של זו בסימן זה למה לנו לחוש שגם אחר נהרג או מת בסימן זה ואפילו אם במציאה סימנין לאו דאורייתא היינו משום שלא ידעינן אם איש הזה אבד אבידה להכי לא סמכינן אסימנין אבל כאן שיודעין שנאבד בעלה בסימן כזה אין חוששין לאחר מיהו אם סימנין במציאה היכא שאין אנו יודעין שנאבד ממנו הוי דאורייתא מעידין גם בעדות אשה ולא החמירו כלל חכמים דלמה להו להחמיר כיון שמותר מן התורה. אבל אם גבי אבידה שאין אנו יודעין שנאבד ממנו לא סמכינן אסימן רק היכא שנאבד זכרו שאז הוא בגדר שבעלה נאבד בודאי ונמצא מת או נהרג בסימן שיש לבעלה של זו בזה אף שמה"ת בעינן לסמוך אסימנין כיון שזה ודאי נאבד מ"מ החמירו חכמים בזה והטעם משום דכיון דהא מילתא דנאבד זכרו אין לו שיעור ולפעמים משתהה בדרך לאיזה סיבה ולא ידעו בביתו מה היה לו ויאמרו שכבר נאבד זכרו ונתת דבריך לשיעורין להכי החמירו חכמים שלא תנשא ע"פ סימנין כיון דלא מהני הסימן מן התורה אלא מחמת שנאבד זכרו ודבר זה שנאבד זכרו אין לו שיעור החמירו חכמים וכ"ז אם סימנין במציאה לאו דאורייתא והוצרכנו להתיר דווקא מחמת שידעינן שנאבד אבל למ"ד סד"א גבי אבידה אף שלא ידעינן שאבד מהני גם באיסור ערוה ולא החמירו חכמים ולהכי הר"מ ז"ל דפסק סד"ר כיון דהוי בעיא דלא איפשטא מ"מ באבד זכרו והעידו ע"י סימנין פסק שמהני מה"ת רק שחכמים החמירו משום איסור ערוה וכמ"ש:
ולהכי א"ש הא דקאמר בש"ס אמתניתין דאין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו אלמא סימנין לאו דאורייתא ולא קאמר דלעולם סד"א וחכמים החמירו משום איסור ערוה משום דקאי אסימנין דאבידה שלא ידעינן שנאבד ממנו דמוכח ממתניתין דסימנין באבידה לאו דאורייתא דאי סימנין גבי אבידה דאורייתא הוי לן להתיר גם בא"א דכיון דמה"ת שרי ל"ל לחכמים להחמיר כלל ומדקתני אין מעידין ע"כ דגבי, אבידה וכן באיסור א"א היכא דלא ידעינן שנאבד בעלה לא סמכינן אסימנין ולהכי קתני סתמא אין מעידין אף שנאבד זכרו אף דבנאבד זכרו הוי לן להתיר מן התורה מ"מ החמירו חכמים שלא לתת הדבר לשיעורין אבל אי הוה אמרינן סד"א אפילו באבידה שלא ידעינן שנאבד ממנו כלל לא שייך לאמר שיחמירו חכמים ופריך ממצאו קשור בכו"א דמתירין ע"י סימנין וס"ד דמיירי שמצאו אחר כמ"ש התוס' ומחזירין ע"י סימן שיש לו בכו"א אלמא דסימנין דאורייתא דהא כשמצאו אחר לא ידעינן כלל שהשליח אבד גט ואפ"ה מחזירין ע"י סימן כמו באבידה משום דסד"א ולבסוף דמסיק רבא בחד לישנא דכ"ע סד"ר צ"ל דברייתא דמצאו קשור בכו"א מיירי במצאו בעצמו או שמצא אחר ויש עדים שאבד דבזה ודאי סמכינן אסימנין כיון שידעינן בודאי שנאבד ממנו ויש בו סימן סמכינן אסימנא מדאורייתא ואין חוששין שמא מאחר נאבד ובכאן לא גזרו חכמים דדוקא בעדות מיתה החמירו משום דנאבד זכרו אין לו שיעור משא"כ גבי גט כיון שיודעין שאבד ויהיב סימנא מהני מן התורה וגם חכמים לא החמירו:
ולפי זה אפ"ל גם במה שהקשה הרא"ש ובעה"מ על הרי"ף ז"ל שפסק גבי גט דאפילו בלא הוחזקו חיישינן לשני שווירי ובעובדא דיצחק ר"ג פסק כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק דגבי יצחק ר"ג שהלך מביתו ונאבד הוא בגדר אבידה דיצחק בעלה של אשה זו שאנו דנין עלי' ודאי נאבד ויש סימן שמו ושם עירו סובר רבא דלא חיישינן לתרי יצחק דרבא סובר דשמו חשוב כסימן מובהק ומהני מה"ת וכיון דמהני מן התורה בלאו הך מילתא דנאבד זכרו לא שייך להחמיר גם מדרבנן ושרי כיון דהוי ס"מ ואביי סובר דלא הוי אלא סי' בינוני ואף דהכא דנאבד זכרו מהני מה"ת גם סי' בינוני מ"מ כיון דאין ההיתר אלא משום דנאבד זכרו אסור מדרבנן כמו שבארנו. ופסק הרי"ף ז"ל כרבא דסמכינן אסימנא דיצחק ר"ג כיון דגם לאביי שרי מה"ת דבנאבד זכרו מה"ת מהני סימן בינוני ולא הוי פלוגתייהו אלא לענין דרבנן דמדרבנן בעינן בנאבד זכרו סימן מובהק ולא סמכינן אסימן בינוני ובדרבנן פסק כרבא לקולא משא"כ (בגיטין כ"ז) בפלוגתא דרבה ור' ירמיה ור"ז דמיירי במצאו אחר דהא קתני מצא גיטי נשים שחרורי עבדים דמשמע שאחר מצא. הרי"ף כתב שם הלכך לא מהדרינן גיטא בשיירות מצויות ולא הוחזקו ולשון מהדרינן ודאי הוא במצאו אחר ולא ידעינן שנאבד מן השליח ובעינן ס"מ מן התורה למ"ד סד"ר פסקינן כר"י ור"ז דאף בלא הוחזקו לא מהדרינן דהיכא דלא ידעינן שנאבד לא מהני ס"ב למ"ד סד"ר ובעינן ס"מ ור"י ור"ז סברי דזה לא מיקרי ס"מ אף שלא הוחזקו ודוקא גבי יצחק ר"ג פסק כרבא דמיקרי ס"מ משום דבעינן הס"מ רק מדרבנן דהא נאבד זכרו משא"כ גבי גט דבעינן ס"מ מדאורייתא דלא ידעינן שנאבד ממנו כלל פסקינן לחומרא כר"י ור"ז ומיושב דברי הרי"ף ז"ל:
ואפשר לומר דגם הר"מ ז"ל שהעתיק עובדא דיצחק ר"ג שבא שליח אחד ואמר אמרו לי אנשים או ב"ד כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל מיירי נמי שאותו יצחק בן מיכאל לא נודע בביתו היכן הוא והוא בגדר אבידה שבזה פסקינן כרבא ומ"ש (בפ"ג מה"ג) דחיישינן לשני שווירי בלא הוחזקו היכא דשיירות מצויות מיירי במצאו אחר שלא נודע שנאבד ממנו הגט כלל וכן משמע לשון הגמרא (בב"מ י"ח) איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר ולשון לא נהדר ודאי משמע שמצאו אחר והשליח תובע ממנו הגט ואף שמדברי הר"ן ז"ל משמע דהר"מ מיירי דמצאו בעצמו שהרי סיים הר"מ ז"ל שם בהך בבא (פ"ג מה"ג ה' ט') או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט והיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותמה הר"ן כיון דמיירי במצאו בעצמו ל"ל סימן בכלי בטב"ע לחוד סגי דע"ה נמי יש לו טב"ע אלא שאינו נאמן ובמצאו בעצמו נאמן במגו דלא אבדתי הרי שהר"ן ז"ל מפרש דהר"מ מיירי במצאו בעצמו א"כ הרי חזינן דגם במצאו בעצמו שהוא יודע שאבדו ואפ"ה כתב הר"מ ז"ל דבלא הוחזקו נמי בעינן לאלתר או סימן וטב"ע מ"מ אף שהר"ן ז"ל מפרש כן דהר"מ מיירי במצאו בעצמו ופשטא דמתניתין (בגיטין כ"ז) שהעתיקה הר"מ בהך בבא נמי הכי משמע מ"מ לאו דבר ברור הוא:
והירושלמי ודאי דמפרש דמתניתין מיירי במצאו אחר דהא אמר בירושלמי (בגיטין פ"ג ובפרק בתרא דיבמות) דהחשש הוא שמא היה בידו גט פסול הפסול ואבד הכשר וכשמצא את הפסול מצא ע"ש (וגם מעכ"ת הביא דברי הירושלמי) וחששא זו ודאי לא שייכא אלא כשמצאו אחר והשליח אין לו נאמנות דבמצאו בעצמו הא יכול לאמר שלא היה בידו גט פסול כלל א"ו דמיירי כשמצאו אחר וכן נראה מפירש"י שסביב האלפסי ז"ל שכתב מצאו לאלתר כשר כגון שנכתב בו ביום ע"ש ולמאי הוצרך לפרש שנכתב בו ביום א"ו דמפרש שמצאו אחר וקשה לו דבמצאו אחר מנא ידעינן שהוא לאלתר שמא נאבד מכבר להכי פירש שנכתב בו ביום וזה פשוט:
ואין להקשות דאי מיירי במצאו אחר א"כ אמאי לאלתר כשר נהי דלא חיישינן שמא יוב"ש אחר הוא אכתי ניחוש שמא נמלך שלא ליתנו כדאמרינן שם מצא גט אשה אין הבעל מודה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך שלא ליתנן ועל הירושלמי לא קשה דאפשר לומר דמפרש שמצאו אחר ויש עדים שנאבד ממנו וכיון דמצאו לאלתר דליכא חשש יוב"ש אחר וזהו הגט שאבד הרי ידעינן שהיה בידו ונעשה עליו שליח ויש לו נאמנות שנמסר בידו מהבעל לגירושין ולא חיישינן לביטלו שלא בפניו אבל לפמ"ש בשיטת הר"מ שמפרש המשנה במצאו אחר וליכא עדים שאבדו דלהכי חיישינן אף בלא הוחזקו משום דלא ידעינן שנאבד ממנו] א"כ ניחוש לנמלך ולא נעשה עליו שליח כלל דז"א דע"כ לא חיישינן לשמא נמלך אלא במשנה דמצא גיטי נשים שנמצא במקום שנכתב דאפשר לומר שנפל מהבעל שנמלך שלא ליתנו אבל הכא קתני המביא גט דמיירי שהבעל במקום אחר והשליח בכאן והגט נמצא כאן ליכא למיחש לנמלך דא"כ מאי בעי הגט הכא א"ו מיד השליח נפל ואף דאיכא למימר דהבעל נתנו ליד השליח לפקדון והוא משקר ורוצה לגרשה והוא אינו נאמן כיון שמצאו אחר מ"מ מדברי התוס' בב"מ (דף י"ח) ד"ה נפק מבואר בהדיא דלא חיישינן לזה שכתבו שם דאי השליח תובעו מיירי בלא כתוב בו הנפק ולא חיישינן לנמלך דאין יכול לבטל שלא בפני השליח ע"ש ולא חששו שמא נתן ליד השליח לפקדון וצ"ל כיון דהבעל הימניה ונתן בידו לא חיישינן שמא משקר ואומר שניתן לו לגירושין אף שניתן לו לפקדון ומהמנינן ליה אף שמצאו אחר ולהכי לאלתר כשר ובתשובה אחרת הארכתי ליישב דברי הר"מ ז"ל לפי דברינו דמיירי במצאו אחר:
ומבואר מכל זה דהיכא שהאיש שאנו דנין עליו לא נודע מה היה לו לא חיישינן לתרי יצחק וכן צ"ל דמיירי במשנה דמשיאין ע"פ בת קול שנודע שאבד האיש הזה שאנו דנין ובאמת קושית מעכ"ת חמורה היא על שיטת הרמב"ן שמפרש דהא דאמר רבא לא חיישינן לתרי יצחק הוא משום כאן נמצא כאן היה והיינו משום שהעדים ראו את זה שמת באספמיא שהלך מקורטבא ולהכי לא חיישינן שמא בא לקורטבא יצחק ר"ג אחר והלך משם עם העדים ומת באספמיא אלא אמרינן דיצחק שהלך עם העדים מקורטבא הי' תמיד בקורטבא אבל היכא דליכא למימר כאן נמצא כאן הי' חיישינן לתרי יצחק דאיך יפרנס מתניתין דצלמון ובראש ההר דלא חיישינן מיהו אף לשיטת התוס' דרבא לא חייש לתרי יצחק אף בלא טעם דכאן נמצא כ"ה מ"מ תקשה לאביי איך יפרנס מתניתין דצלמון כיון דחייש לתרי יצחק ומצאתי שהלח"מ (בפי"ג מה"ג) הקשה כן:
ולי נראה כיון דמסקינן בגמרא (דף קכ"ב) בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ולא חיישינן שמא שד הוא ה"נ אין חוששין שמא יוב"ש אחר הוא והמקשן דפריך ודלמא שד הוא ולא פריך דלמא יוב"ש אחר הוא עדיפא מיניה מקשה וה"ה דהוי מצי להקשות דניחוש לתרי יצחק ועוד דסוגית הש"ס דמקשה ודלמא שד הוא ולא מקשה ליחוש לתרי יצחק קאי אליבא דרבא דקי"ל כוותיה ולאביי באמת בלא"ה הוצרכנו לתרץ הך שנוייא דבשעת הסכנה שאני משום דחייש לתרי יצחק:
וגם יש לצרף הפ"פ שנמצא אצלו שהוא מדברים דלא מושלי אינשי רק שצריך לחקור אולי ניתן ע"פ משגה פ"פ לאיש הזה ע"ש איש אחר:
ומה שאמר שהוא רחוק מביאליסטאק תשעה פרסאות ובאמת העיר סיסלעוויץ היא רק שלש פרסאות אין זה ריעותא דאולי לישנא דאתקיל ליה מחמת חליו או שכח וכה"ג כתב הרשב"א ז"ל (בגיטין כ"ז) בהא דמצא בחפיסא ודלוסקמא אם מכירו כשר דמיירי אעפ"י שזכור שלא איבדו בחו"ד אפ"ה אם מכיר ויש לו טב"ע כשר דאמרינן אינש אחרינא אשכחיה ואנחיה בחפיסא ונפל ממנו עיי"ש הרי דכיון דיש טב"ע בגט תלינן ריעותא דחו"ד במצאו אחר ונפל ממנו אף דהוי מילתא דלא שכיחא וה"נ כיון שיש שמו ושם עירו וגם הפ"פ שנמצא אצלו תלינן מה שאמר שהוא רחוק תשעה פרסאות בטעות וכדומה לכן מצטרפינא בהדי מעכ"ת להתיר: