שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן
סימן ל
ענין מפרכסת לענין פדיון:
הרמב"ם (בפ"א מהלכות איסורי מזבח) כתב המקדיש בעל מום עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע אם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר קדשים התמימים מפני שהוא צריכה העמדה והערכה כמו שבארנו בערכין ואם נשחטה קודם שתפדה ה"ז נפדית כ"ז שהיא מפרכסת ואח"כ תאכל ע"ש בלח"מ מה שכתב שם מבואר מדברי הרמב"ם דאפילו בשחיטה כשרה ג"כ אמרינן מפרכסת הרי כחיה דלא כשיטת הר"ש בתוס' (חולין פ"ד וב"ק ע"ו ובכורות ל"ב) וקשה מהא דאמרינן בשבועות (דף י"א) גבי פרה אדומה מתה או נשחטה תפדה ופריך הש"ס והא בעינן העמדה והערכה וקשה הא שפיר שייך בה העמדה והערכה כ"ז שהיא מפרכסת לפי שיטת הרמב"ם וכן קשה מהא דחולין (דף פ"ד) דמוקי הש"ס הא דתנן דאין כסוי קדם נוהג במוקדשין בקדשי בדק הבית ופריך הש"ס ולפריקינהו ומשני בעינן העמדה והערכה וליכא ע"ש ולפ"ז הא במפרכסת הוה שפיר בת העמדה והערכה ע"ש:
ונ"ל לומר דשיטת הרמב"ם הוה כמו שכתב הרשב"א בב"ק (דף ע"ו) גבי הא דאמרינן שם פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר וכתב הרשב"א וז"ל מדקתני שהיתה לה משמע שעכשיו אינה בת פדייה היא והקשו התוס' מאי איריא היתה והלא השתא נמי בת פדייה היא לר' שמעון דבריש פרק אין מעמידין ובפרק קמא דשבועות משמע דסבר פרה קדשי בדק הבית היא והתם בפרק קמא דשבועות אמרינן קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ותרצו חדא ועוד קאמר חדא דלדידיה אפילו השתא בת פדייה היא ועוד דאפילו לדידכו דבעיתו העמדה והערכה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר כשהיתה בת פדייה בעודה מפרכסת ואפילו לדברי המפרשים שלא אמרו שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אלא בשחט ישראל בטמאה או עכו"ם בטהורה דלאו בר שחיטה הוא אבל ישראל בטהורה מכי שחט בה וכו' הרי היא כמתה גמורה אע"פ שהיא מפרכסת ושחיטת פרה ישראל בטהורה היא אפילו הכי כל שהיא מפרכסת הרי היא בכלל העמדה והערכה דכל שאין השחיטה מתרת באכילה אין שחיטת שנים מוציאתה מידי חיותא דלא אמרו שנים אלא מפני שאותה שחיטה מתרת לאכילה בין לישראל בין לאינו ישראל וכיון שכן הרי היא כמונח בדיקולא דכל שחיטה שאינה לאכילה בשעת שחיטה אינה מציאה מידי חיות כל שהיא מפרכסת זה כשיטת התוס' עכ"ל הרשב"א. אולם על הרשב"א תקשה מהא דשבועות דפריך הש"ס נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה ולפי שיטת הרשב"א בב"ק שם שייך שפיר העמדה והערכה בעודה מפרכסת דמפרכסת כחיה לכל דבריה כיון דאין השחיטה מתירה באכילה. דמחוסר פדיון ואין לומר כמו שכתבנו לעיל לפי שיטת הרמב"ם דהרשב"א כתב כ"ז להדיא גבי פרה אדומה דהוי קדשי בדק הבית ולכאורה יש לומר לפי מה שכתב הגרע"א בש"ס (חולין דף ל') על דברי התוס' שכתבו בד"ה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה ורו' אין המשנה כן בשום מקום אלא דדייק לה מהא דפרק העור והרוטב (חולין קי"ז) וכתב הגרע"א בהגהת הש"ס י"ל דמתניתין היא במעילה פרק ה' משנה ג' דטעמייהו דרבנן משום דמפרכסת בר העמדה והערכה וכונתו על הא דאמרינן בש"ס (מעילה דף י"ט) קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומים ועבר ושחטו דרבי סבר יקברו וחכמים אומרים יפדו ע"ש וי"ל דהש"ס דשבועות דפריך על נשחטה הא בעינן העמדה והערכה הוה אליבא דרבי דסבר דלא אמרינן מפרכסת הרי היא כחיה וכן הש"ס דחולין דפריך אל עוף קדשי בדק הבית הא בעינן העמדה והערכה הוה ג"כ אליבא דרבי כן יש לומר לכאורה על דרך החידוד לפי שיטת הרשב"א אולם מצאתי להדיא בחידושו הרשב"א חולין שם שכתב כמו התוס' שם דהש"ס דפריך שם על עוף קדשי בדק הבית הא בעינן העמדה והערכה הוה משום דבנשחטה כהלכתה הוה מפרכסת כמתה כיון דהוה שחיטה כשרה וכתב שם והיינו דפריך הש"ס בשבועות פרק קמא מתה או נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה ומאי קושיא משנשחטה יעמוד ויעריך במפרכסת עכ"ל מבואר בדבריו דגבי פרה לא אמרינן דמפרכסת הוה כחיה משום דהוה שחיטה כשרה והוה כמו ישראל בטהרה הרי דאפילו במקום. דלא חזי לאכילה אלא על ידי פדיון אפ"ה. אמרינן דהוה מפרכסת כמתה ולא בעינן היתר אכילה והרשב"א סותר את עצמו דבב"ק כתב להיפך כמו שהבאתי לעיל ומצאתי שכבד עמדו על סתירה זו בדברי הרשב"א בספרי המחברים ודחקו לתרץ ע"ש:
מבואר דשיטת הרשב"א הוה דלא כהתו"ס שכתבו דאפילו בשחוטי חוץ שייך פדיון במפרכסת והיינו דס"ל דכל זמן שהיא מפרכסת הוה בכלל העמדה והערכה אף שאינה ניתרת באכילה בלא פדיון אולם שיטת הרשב"א הוה דהיתר אכילה משויא לה כמתה ולכן כ"ז שאסורה באכילה לא הוה מפרכסת שלה כחיה אף שניתרת בשחיטתה מידי, איסור נבלה ואבר מין בחי ולכן כתב הרשב"א דגבי פרה אדומה מפרכסת שלה הוה כחיה אף דאהני לה השחיטה להוציאה מידי איסור נבלה ואבר מן החי כיון דאסורה באכילה קודם פדיון ולכן כ"ז שלא ניפדית דאסורה באכילה מחמת איסור מוקדשין מפרכסת הרי היא כחיה ובעינן העמדה והערכה וסברת הרשב"א מבואר דהא דחזי לאכילה על ידי פדיון לא חשיב היתר אכילה וזהו חידוש גדול השמיענו:
ועתה נחזור לשיטת הרמב"ם דמבואר מדבריו דאפילו בשחיטה כשרה ג"כ אמרינן דמפרכסת הוה כחיה והקשינו מהנך דוכתי כנ"ל ונ"ל דשיטת הרמב"ם הוה בזה דמפרכסת הוה כחיה כ"ז שאין לה היתר אכילה אכילו' בנשחטה שחיטה כשרה, שהתירה איסור נבלה ואבר מן החי אלא דעדיין אסורה מחמת איסור צדדי כגון איסור מוקדשין דבעינן פדיון אלא דנ"ל לחלק בין קדשי מזבח לקדושת בדק הבית לפי שיטת הרמב"ם ובזה הוה שיטת הרמב"ם חלוק משיטת הרשב"א ולשיטת הרמב"ם לא אמרינן דמפרכסת הוה כחיה בשחיטה כשרה אלא דוקא בקדשי מזבח דמשום חסרון פדיון דקדשי מזבח לא הוה מפרכסת כאוכל וחשיב אין לה היתר אכילה ושפיר הזה מפרכסת כחיה דמחוסר פדייה הוה כמחוסר מעשה וחשיב שפיר אין לה היתר אכילה אבל לא כן הוה בקדשי בדק:
הבית דהחסרון פדיון בקדשי בדק הבית לא הוה כמחוסר מעשה ולכן שפיר חשיב מפרכסת בקדשי בדק הבית כיש לה היתר אכילה והוה כמתה והוא עפ"י דברי הרשב"א (בחולין דף קל"ט) שכתב גבי הא דאמרינן אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים בעלמא הוא דקדשי כיון דמרדו פקעה להו קדושתייהו והקשה וא"ת וקדושה שבהם להיכן הלכה י"ל הקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא שעבוד עמון שיש לגבוה עליו דאי נמי בקנין הגוף דעלמא וכ"ו ע"ש מבואר דקדשי בדק הבית לא הוה אלא שעבוד בעלמא (ועיין בב"ק דף מ"ט) דאמרינן שם משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה מוציאים אותו מידו מאי טעמא כיון דמית גר פקע שעבודיה מבואר דממילא הוה המשכן של ישראל הלוה ואין צריך הישראל שוב קנין בהמשכון אלא דממילא הוה של ישראל כיון שבעצם הוא שלו וכמו כן ה"ה ג"כ בקדשי בדק הבית כיון שאינו אלא שעבוד בעלמא וכשנפקע השעבוד על ידו פדיון ממילא הוה של בעלים ולכן שפיר יש לומר דשאני קדשי בדק הבית כיון דאינה אלא שעבוד בעלמא שפיר יש לומר דהפדיון לא הוה חסרון מעשה כיון דהוה ממילא כמו שהבאתי לעיל מהש"ס דב"ק הנ"ל ולכן שפיר מפרכסת הוה כמתה ולאו בת העמדה והערכה היא ולפי"ז א"ש מה שהקשינו על הרמב"ם מהא דשבועות הנ"ל ומהש"ס דחולין (דף פ"ד) דשם מיירי הש"ס בקדשי בדק הבית יכיון דהפדיון לא הוה כמחוסר מעשה וחשיב שפיר יש לה היתר אכילה ולכן מפרכסת כיון דהוה כמתה מחמת ההיתר שחיטה דהוה כאוכל ולכן לאו בת העמדה והערכה היא ולכן חשיב שפיר הש"ס בחולין ובשבועות שם קדשי בדק הבית לאו בר העמדה והערכה דשחיטה כשרה אבל הרמב"ם שפיר כתב (בפ"א מהלכות איסורי מזבח) דאפילו שחט שחיטה כשרה בהמת קדשי מזבח שנפל בה מום דפודין אותה לאחר שחיטה במפרכסת משום דמפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה והיינו דשיטת הרמב"ם דקדשי מזבח כיון דקדושת הגוף הוה כמו קנין הגוף והפדיון הוה שפיר מחוסר מעשה ולכן בעודה מפרכסת אף דהשחיטה הוי שחיטה מעליא אבל כיון דאסורה באכילה קודם פדיון חשיב שפיר אין לה היתר אכילה ולכן כיון דשיטת הרמב"ם דבעינן דוקא היתר אכילה לענין דלא יהא מפרכסת כחיה וכיון דקדשי מזבח מחוסר פדיון חשיב שפיר אין לה היתר אכילה ושפיר הוה המפרכסת כחיה לענין העמדה והערכה ולא קשה על הרמב"ם מכל הנך דוכתי דשם מיירי בקדשי בדק הבית (וזה לא מסתבר לחלק בין קדשי בדק הבית דעלמא לקדשי בדק הבית של פרה אדומה):
והנה במה שכתב לעיל על דברי הרמב"ם דשיטת הרמב"ם דלא אמרינן דמפרכסת הוה כחיה לכל דבריה אלא דוקא בקדשי מזבח שהוממא (דהוה קדושת הגוף כדמשמע בכמה דוכתי בש"ס דהא עושה תמורה) ועיין בש"מ תמורה ד"ג שדבריהם צ"ע טובא בענין זה אבל בקדשי בדק הבית לא יש להעיר מהא דכתב הרמב"ם (בהלכות ערכין פ"ה) שחט בה שנים או רוב שנים והרי היא מפרכסת הרי היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ומשמע לכאורה מסתימת לשון הרמב"ם דמיירי בין בקדשי מזבח ובין בקדשי בדק הבית דבהלכה הקודמת ג"כ מייתי שם בקדשי מזבח ובקדשי בדק הבית הרי דאפילו בקדשי בדק הבית ג"כ סובר הרמב"ם דמפרכסת הוה כחיה וזה דלא כדברינו אמנם אח"כ מצאתי בשער המלך שכתב דע"כ עלינו לפרש דברי הרמב"ם דמיירי דוקא בקדשי מזבח דאם לא כן תקשה מהא דאמרינן (בתמורה דף ל"ב) דאפילו למאן דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה אפ"ה אין פודין קדשי בדק הבית תמימין שנשחטו דכיון דתמימין אינם נפדין אלא למזבח יאמרו עליהן קדשי מזבח שנשחטו ניפדין לכן יקברו ע"ש בשער המלך שכתב דע"כ מיירי הרמב"ם בקדשי מזבח שנעשו בעלי מום:
והנה מידי דברי בענין זה אמרתי לתרץ דברי הרמב"ם בהלכות (מלכים פרק ט') שכתב השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני סימנים כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשים ממנו אסורין לבני נח משום אבר מן החי ע"ש והקשו על הרמב"ם מהא דאמרינן בחולין (דף ל"ג) תנינא דלא כרב אחא בר יעקוב הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחה יפה וכו' ואחד ישראל ואחד עכו"ם מותרין בה (והיינו דלא כרב אחא בר יעקב דאמר אין מזמנין עכו"ם על הבני מעיין משום דישראל בשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעליותה אישתרי להו עכו"ם דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאבר מן החי דמי) והקשו על הרמב"ם דפסק כרב אחא בר יעקב ולא כהברייתא (עיין בחידושו הרשב"א חולין שהקשה כן:
ונ"ל לתרץ שיטת הרמב"ם באופן זה דהנה קשה לפי מה דנקטי בפשיטות כל מפרשים דהרמב"ם פסק כרב אחא בר יעקב א"כ קשה למה השמיט ולא הביא הא דאין מזמנים עכו"ם על הבני מעיין וזה אין לומר דסמך על מה שהביא הא דמפרכסת אסורה לבן נח דאין דרך הרמב"ם להשמיט דבר המפורש בתלמוד לבן נ"ל לומר דהרמב"ם אינו מפרש דברי הש"ס כפרש"י ושיטת הרמב"ם הוה דהא דאמר רב פפא הוה יתיבנא קמי דרב אחא בר יעקב ובעיא דלימא ליה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכו' זהו שייך דוקא על הבני מעיין ולא על כל הבהמה והיינו דשיטת הרמב"ם הוה דלא שייך מי איכא מידי אלא דוקא בדבר דלישראל שרי ולעכו"ם אסור לעולם והיינו כיון דלישראל שרי לעכו"ם אסור שייך מי איכא מידי אבל בדבר דגם לעכו"ם נמי שרי לאחר זמן אלא דלישראל שרי בזמן יותר קצר ולעכו"ם שרי בזמן ארוך כיון דאין שום חילוק לענין היתר בעצם הדבר אלא דהחילוק הוה בזמן בזה לא שייך מי איכא מידי ולפי זה יש לפרש הש"ס דאמר תניא דלא כרב אחא בר יעקב זה קאי על הבני מעיין והברייתא דאמר הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה זה הוה נמי דוקא מהבני מעיין אבל בכל הבהמה לא ויש לומר דגם הש"ס מיירי בבני מעיין דוקא והבני מעיין שפיר מותרין לבן נח משום מי איכא מידי וכל הבני מעיין שייך שפיר סברת מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור דהבני מעיין יהיו אסורין לעולם דכמאן דמנחי בדיקולא דמי ואפילו לאחר מיתת הבהמה ישארו הבני מעיין באיסורן אבל בכל הבהמה מפרכסת לא שייך מי איכא מידי כיון דימתין עוד שעה עד שתמות הבהמה ואישתריה ועיין בפירש"י (חולין דף מ"ו) דמבואר להדיא דהא דתניא הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית השחיטה מיירי בבני מעיין היינו בכבד ושאר בני מעיין וע"ש שהביא הש"ס דברכות (דף מ"ד) דאמרינן שם כל נפש משיב נפש וה"ה הא דתניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה דכתב שם רש"י משום דמעלי כדאמר לקמן הרוצה נמי מיירי בבני מעיין ועל הבני מעיין שייך שפיר הא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דהבני מעיין ישארו באיסורן לעולם ובזה גם הרמב"ם מודה דאמרינן מי איכא מידי ובני מעיין אף דהוי כמאן דמנחי בדיקולא אפ"ה מותרין לבן נח גם לשיטת הרמב"ם משום הך סברה דמי איכא מידי ולכן שפיר לא הביא הרמב"ם הא דאין מזמנים עכו"ם על הבני מעיין דהבני מעיין שפיר מותרין לבן נח לשיטת הרמב"ם והנה זה אין להקשות דאפילו לפי דברינו דלא שייך מי איכא מידי אלא בדבר שנשאר אסור לעולם אבל בדבר שיהא מותר לאחר זמן לא שייך מי איכא מידי א"כ בחותך בשר מבהמה מפרכסת קודם שתצא נפשה אי אמרינן דמפרכסת אסורה לבן נח אז הבשר שנפרש מהפרכסת תהא אסורה איסור עולם לבן נח א"כ שייך שפיר מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אמנם זה אינו דכיון דעל כל הבהמה, לא שייך מי איכא מידי מחמת דלאחר זמן יהא מותר לא שייך נמי מי איכא מידי על בשר הפורש מן המפרכסת דלא שייך מי איכא מידי כיון דהוה באקראי ותלה בדעת האדם ואינו בחיוב להיות כן לעולם לא שייך לומר משום מי איכא מידי אלא על הבני מעיין שייך שפיר מי איכא מידי כיון דיהיו אסורין לעולם וא"ש:
ולפי דברינו א"ש מה שהקשה החתם ספר בחלק יו"ד (סימן י"ט) היאך מותר למכור בצים לבן נח לפי שיטת הרמב"ם דלית ליה מי איכא מידי כמו שפסק גבי מפרכסת דאסורה לבן נח והיינו לפי מה שכתבו התוס' בחולין (דף ס"ד) דביצים הוה חידוש דשרי לישראל דאין לך דבר היוצא מן החי ושרי וא"כ יהא אסורין למכור ביצים לבן נח ולפי דברינו א"ש דגם שיטת הרמב"ם הוה דשייך מי איכא בדבר שיהא אסור לעולם א"כ ביצים כיון דבלאו הכי יהיו אסורין לעולם ושפיר מותר למכור ביצים לבן נח וא"ש ועיין בח"ס שם שהאריך בזה: