שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן
סימן כט
ענין מי חטאת:
התוס' (בפסחים דף ס"ט) ד"ה שמא הקשו בהא דאמרינן שם בש"ס והזאה מ"ט לא דחיא שבת מכדי טלטולי בעלמא הוא תדחי שבת כדי לעשות פסח אמר רבה גזירה שמא יטלנה ויעברנה ארבע אמות ברשות הרבים וכו' והקשו התוס' וז"ל, וא"ת אמאי חיישינן להכי הא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים וי"ל דמעביר בכלי אבנים ובכלי גללים דלא מקבלי טומאה (ועיין בהגהת רש"ש שכתב דה"ה דהתוס' מצי לאוקמי גם בכלי חרס דהא אינו נטמא מגבו ומשום הסיט ליכא למימר דא"כ אפילו כלי אבנים וכלי גללים נמי וע"כ צ"ל דס"ל דאף במי חטאת איתא לכללא דכל טומאות המסיטות טהור חוץ מן הזב כדאיתא בפרק ר"ע בשבת ע"ש) וקשה אכתי מאי מהני הא דכלי אבנים וכלל גללים הלא מבואר בפרה פרק י"א החטאת אינה נצולה בצמיד פתיל וע"ש בר"ש שהביא דזה ילפינן בספרי פרשה חקת מדכתיב במקום טהור שיהא מקומו טהור מכאן היה ר' אליעזר הקפר ברבי אומר קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באוהל המת טמא שנאמר אל מקום טהור ואין זה מקום טהור וכמו כן גם כאן נטמאו המים משום דאין זה מקום טהור כיון דהאדם האוחזן נטמאו משום נושא מי חטאת כמו ששנינו בפרה פרק י' האסל שהוא נתון על גבי התנור ובו שני קללות אחד מכאן ואחד מכאן רבי עקיבא מטהר וחכמים מטמאין (פירש אסל הוא מוט שנותנין בדין בשני ראשיו ומביאים בו מים מן המעין) וכבר ראיתי קושיא זו בספר דבר אברהם בשם הגאון מהר"א זצ"ל מד"א דמינסק וזה קשה לומר דהש"ס הוה אליבא דר"א ור"ע דמטהרין באסל דזהו דוחק כמו שכתב הד"א שם דהא הלכה רווחת היא לכו"ע דאין הזאה דוחה שבת וטעמא כדרבה שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים וא"כ תקשה לרבנן דר"א ור"ע דסברי דזה מקרי מקום טמא באסל אמאי חיישינן שמא יעבירנו ולדידהו אין לתרץ כתרץ התוס' דמיירי בכלי אבנים וכלי גללים דאכתי מקומו טמא הוא. וכדי לתרץ הקושיא נ"ל מתחילה לבאר בעיקר דה"ת מה שהעיר הצל"ח על התוס' שהקשה אם דעתם שאפילו נושא לצורך הזאה ג"כ נטמא הנושא א"כ תקשה להו היכי משכחת הזאה כלל שהרי המזה בשעת הזאה הוא נושא המים ואם נימא שהנושא לצורך הזאה לא נטמא וכאן מיירי שלא לצורך הזאה א"כ במעביר ד' אמות תקשה מאי פריך הש"ס ולר"א נעבריה דהא אמר ר' אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת ואם זה נקרא שלא לצורך הזאה הא ודאי דלא מתיר ר' אליעזר מה שהוא שלא לצורך מצוה עכ"ל ונ"ל דשיטת התוס' הוי דנושא אפילו לצורך הזאה נמי טמא ומה שהקשה הצל"ח דאם כן תקשה היכי משכחת לה הזאה כלל שהרי המזה בשעה זו הוא נושא את המי חטאת וי"ל דשפיר נושא את המים בכלי זהו נושא ולא מזה וזה שפיר טמא אפילו לצורך הזאה אבל מזה שמטביל את האזוב בהמים אף שהוא נושא את המים באזוב זה אינו נקרא נושא אלא מזה והוא טהור לצורך הזאה ושפיר משכחת לה הזאה שטהור המזה והתוס' מיירי בנושא לצורך ועיין תוס' נדה דף ט' שכתבו דבנושא נמי לצורך טהור ושלא לצורך טמא ושיטת התוס' כאן יש לומר דסברי דאפילו לצורך נמי טמא ועתה נבוא לתרץ הא דמקומו טהור ונקדים מה שראיתי שהקשו המפרשים המשנה אחרונה בפרה וכן ראיתי ברש"ש בפסחים שהעיר כן על התוס' שתירצו דמיירי בכלי גללים וכו' מאי מהני בזה כלי גללים וכלי אבנים הא מבואר בפרה (פרק י"א) כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה ובין מדבר סופרים מטמא את המי חטאת במגע ובמשא וכו' ולפ"ז אפילו אם מעביר בכלי אבנים וכלי גללים נמי נטמאו המי חטאת במשא כיון שנושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המי חטאת במשא ומאי מהני בזה כלי גללים וכלי אבנים וכדי לתרץ כ"ז נ"ל מתחילה להביא מה שהקשה הגהש"ס מהא דאמרינן בירושלמי יומא (פרק שני שעירים) הביאו התוס' בזבחים דף ק"ד דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו וא"כ קשה על דברי התוס' שכתבו דנושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים הא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו:
והנה כדי לתרץ נ"ל לחקור בסברת הירושלמי בהא דאין מי חטאת מטמאה לחזור ולטמאות ממנו דלכאורה יש לומר דהטעם הוא משום דכיון דעצם הטומאה נסתעף מן המי חטאת א"כ האיך שייך לומר דהדבר שנטמא מן המי חטאת יחזור ויטמא את המי חטאת דהא לא ניתוסף בזה שום טומאה על המי חטאת דהא כל עצם הטומאה נתהוה מהמי חטאת ואין בזה בהדבר שקבל טומאה מהמי חטאת שום יתרון טומאה יותר ממה שיש בהמי חטאת א"כ לא שייך לומר שהדבר שקבל טומאה ממי חטאת יחזור ויטמאה את המי חטאת ולפ"ז עלינו לומר דמי חטאת הן עצם טומאה כמו שרץ ונבלה אבל לא כן משמע לכאורה בכמה דוכתי אלא דאין טומאת פרה עצם טומאה כמו שרץ ונבלה ולכן אינו מטמאה אלא המתעסק ועיין זבחים ק"ה ועיין תוספתא שבועות פ"ק דאמרינן שם דר' ישמעאל דדריש לקראי בכלל ופרט ממעט לשורף פרה ופרים ומשלח את השעיר משום דבעי טומאת גביות יצאו אלו שהן טומאת קדושת שאין טומאתן אלא מפני קדושתן וכו' ועיין בת"כ פרשה ויקרא דמבואר שם דהעוסק בפרה ופרים בחייב על ביאת מקדש ועיין בפירוש הראב"ד שם ודבריו צ"ע טובא ועיין ברא"ש בפרק י"ב דפרה) שכתב בהא דהמזה מחלון של רבים ונכנס למקדש כו' וכתב הרא"ש וז"ל המזה מחלון של רבים חלונות היו בנויים בכותלו העזרה ובהם היו נותנים האפר למשמרת ויש חלון אחד להזות על בני אדם שנטמאו בספק טומאה ברשות הרבים ע"ש משמע שהאפר היה בעזרה ולכאורה הרי מכאן משמע שהאפר מותר להכניס בעזרה ויש לחלק בין אפר למי חטאת כמבואר ומשמע לכאורה שאין האפר הפרה עצם טומאה אולם יש לדחות זה אבל עכ"ז משמע מכל הנך דוכתי דהמי חטאת לא הוה עצם טומאה ואפילו למד"א בת"כ פרשה ויקרא הנ"ל דהעוסק בפרה ובפרים חייב על ביאת מקדש יש לומר גם כן דעצם הפרה ומי חטאת לא הוי עצם טומאה אלא דהמתעסק בהם ודאי חייב על ביאת מקדש דהתורה טמאתן ולפ"ז אין לומר כדברינו בפירוש הירושלמי דיומא הנ"ל לכן נ"ל דהנה אמרינן בתוספתא דפרה הובא בר"ש (פרה פרק י"א דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת נטלה ואכלה אעפ"י שיש בה כביצה בין טמאה בין טהורה טהורין אם כן אין טהרה לחטאת שאני אומר נטמא המזה במים וחזר המזה וטימא את המים נטמא האזוב וחזר האזוב וטימא את המים (ועיין בר"ש שכתב וז"ל ברייתא זו כתובה בטעות דמאי אעפ"י ומאי א"כ אלא הכי גרסינן אעפ"י שיש בה כביצה בטמאה טמאין ובטהורה טהורין וכו' א"כ כלומר שא"ת בכל ענין המים טהורין שנטמא הניטלה וחזר וטימאם אין טהרה למי חטאת ע"ש בר"ש) ולפי דברי התוספתא עלינו לומר דהטעם דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאות הוי משום דא"כ אין טהרה לחטאת ופירוש הברייתא פשוט דאי אמרינן דנטמאו המים מהדבלה אף שהדבלה עצמה נטמאה מן המי חטאת א"כ אין טהרה למי חטאת לעולם דאמרינן שנטמא האדם המזה מן המים וחזר וטימא את המים או נטמא האזוב וחזר וטימא את המים וא"כ לא משכחת לה כלל הזאת מי חטאת טהורין וא"כ כיון דמצינו דגלי לן קרא דמזה טהור ע"כ עלינו לומר דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו דאם לא כן למה לן קרא דהמזה טהור בלאו הכי ידעינן דהמזה טהור דאם לא כן אין טהרה למי חטאת לא מצינו טהרה במי חטאת דאמרינן נטמא המזה וחזר וטמא את המים וכו' ולפ"ז עלינו לפרש הירושלמי דיומא הנ"ל אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו הוי ג"כ לאו משום דזה הוי דין חדש בטומאת מי חטאת או מחמת דאין בזה שום תוספות טומאה על המים דכל עצם הדבר קיבל טומאתה מן המי חטאת כמו שבארנו אלא דע"כ עלינו לומר כן מסברא דאם לא כן לא מצינו טהרה למי חטאת לעולם (וזה ע"כ הוי דוקא דלא כמאן דאמר בזבחים צ"ג מי חטאת שנטמאו מטהרין ע"ש) ולפ"ז כיון דכל עצם הדבר ידעינן מכח הכרח ולא מסברא א"כ באופן דליכא הכרח שפיר יש לומר דגם מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאות ולכן ע"כ לא אמרינן דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאות אלא דוקא באופן שנטמא הדבר מן המי חטאת ואח"כ חזר הדבר ונגע במי חטאת בזה שפיר אמרינן דהמי חטאת טהורין דא"כ אין טהרה למי חטאת דאמרינן שנטמא האדם המזה מחמת המי חטאת וחזר וטימא את המי חטאת אבל אם נטמא הדבר מן המי חטאת ואח"כ נטמא האדם מן הדבר בזה שפיר אמרינן דאח"כ אם יגע האדם בהמי חטאת שפיר יטמא את המי חטאת אף דכל עיקר טומאת האדם מסתעף מן המי חטאת דאין בזה ההכרח הנ"ל דאין טהרה למי חטאת דשפיר משכחת טהרה במי חטאת באופן שלא יהא שום אמצעי דהא בכל הזאה אין שום אמצעי אלא האדם והמים. והנה לכאורה יש לעיין בהא דאמרינן בתוספתא א"כ אין טהרה למי חטאת שאני אומר נטמא המזה במים וחזר וטמא את המים ובמה יטמא את המים בשלמא האדם המזה שפיר נטמא משום נושא מי חטאת אלא המי חטאת במה נטמאו מהאדם וזה אין לומר דנטמאו מחמת משא משום שהוא נושא כדתנן כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים מטמא את המי חטאת וכו' במגע ובמשא דזה אינו אלא מדרבנן וי"ל דזה פשוט דאי אפשר לצמצם במזה שלא יגע בהמים בשעת הזאתו ועיין תו"י יומי דף י"ד ד"ה ועוד שכתבו וז"ל שהנוגע בכלל מזה ולא נושא ע"ש והיינו משום דאי אפשר לצמצם במזה שלא יגע וצ"ע הא בשעת הזאה נושא את המים ושפיר יש לומר שהנטמא האדם מחמת מגע או מחמת משא ומטמא אח"כ להמי חטאת מחמת מגע:
ועתה א"ש קושיית הגאון רע"א ז"ל שהקשה על התוס' מהירושלמי דיומא דאין מי חטאת מטמא דבר לחזור ולטמאות דעד כאן לא שייך כ"ז אלא דוקא באופן שקבל הדבר טומאה מהמי חטאת לא אמרינן שאח"כ יחזור זה הדבר עצמו ולטמאות המי חטאת דא"כ אין טהרה למי חטאת כמבואר בתוספתא הנ"ל אבל באופן שיש אמצעי בניהם כגון שקבל דבר טומאה מהמי חטאת וחזר הדבר הזה וטימא לדבר אחר אז שפיר אמרינן שאם חזר הדבר השני ונגע בהמי חטאת שפיר נטמאו המי חטאת אי אמרינן דהא דמי חטאת מטמאין לא הוי מחמת שהן עצם טומאה כמו כל טומאות דאז לא שייך לומר שיטמאו מחמת טומאת עצמם כמו שבארנו לעיל אלא דטומאת מי חטאת הוה דהתורה טמאה הנושאן או הנוגע בהם שפיר אם יש אמצעי ביניהם. נטמאו המי חטאת דלא שייך סברת התוספתא דאין טהרה למי חטאת ולפ"ז א"ש דברי התוס' שהקשו כיון דנושא מי חטאת טמא והוא נוגע בהכלי ומטמא את הכלי והכלי יחזור ויטמא את המים ואין זה ענין להא דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור לטמאות ממנו כיון דהמי חטאת מטמאין את האדם והאדם את הכלי והכלי יחזור ויטמא את המי חטאת ולפ"ז א"ש קושית הגאון מהר"א ז"ל מד"א דמינסק שהקשה על תירץ התוס' דמיירי בכלי אבנים מרתו מאי מהני בזה כלי אבנים הא גבי מי חטאת בעינן שתהא מקומו טהור כמו כמבואר (בספרי ובפרה) וכאן כיון דהאדם האוחזן הוא טמא א"כ לא הוי מקומו טהור ולפי דברינו א"ש דמחמת מקומו טהור לא איכפת לן כאן כיון דכל עצם הא דהאדם טמא הוה משום המי חטאת עצמן שנטמא משום נושא מי חטאת ולכן לא שייך לומר שיטמאו אח"כ המי חטאת משום דאין מקומו טהור דעל זה שייך שפיר סברת הירושלמי הנ"ל דאין מי חטאת מטמאה דבר לחזור ולטמאות וכאן כיון דמי חטאת אם אמרינן שיטמאו משום דאין מקומו טהור הוי הטומאה משום שהאדם אוחזן א"כ לא הוי שום אמצעי בין האדם והמי חטאת ולכן שפיר שייך הא דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאת והשתא א"ש ג"כ קושית הרש"ש שהעיר על התוס' מה הועילו בתירוצם הא אמרינן (בפרה פרק י"א) דכל הטעון ביאת מים מטמא את מי חטאת במשא וי"ל ג"כ דכאן לא שייך שיטמאו המי חטאת במשא כיון דטומאות האדם הוה מחמת המי חטאת לא אמרינן דאח"כ יטמא האדם את המי חטאת במשא דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאות:
והנה בתוספתא הנ"ל גבי דבלה שנפלה לתוך מי חטאת איתא אמר ר"מ במד"א בזמן שתחבה בכוש ובקיסם אבל נטלה בידו נטמא וטימא את המי חטאת ומשמע לכאורה דר"מ סבר דאמרינן דמי חטאת מטמאה דבר לחזור ולטמאות ממנה וא"כ תקשה לר"מ א"כ אין טהרה למי חטאת וזה אין לומר דשאני בין לצורך לשלא לצרך דכאן בדבלה שנפלה למי חטאת דהוי שלא לצרך שפיר נטמא דא"כ קשה למ"ל דכתב רחמנא והזה הטהור להורות דמזה טהור דהא בלאו הכי הרי ידעינן דמזה טהור דאם לא כן אין טהרה למי חטאת למאן דאמר מי חטאת שנטמאו אינם מטהרין לעיין זבחים צ"ג) ולפי דברינו א"ש דיש לומר דר"מ לא פליג על הת"ק אלא דר"מ בא לפרש דברי הת"ק ואמר במד"א בזמן שתחבה בכוש ובקיסם (דאינם מקבלין טומאה) ולכן לא נטמא האדה והדבלה אינה מטמאה את המי חטאת דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאות אבל בנטלה בידו שנטמאה הדבלה מן המי חטאת והאדם נטמא מהדבלה ושפיר האדם שוב מטמא למי חטאת כיון שיש אמצעי בניהם כמו שבארנו שוב ראיתי בספר (מרכבת המשנה בחלק א') על הרמב"ם הלכות פרה שהביא התוספתא והעיר ג"כ על הא דאמר ר"מ במד"א בזמן שתחבה בכוש וכו' אבל נטלה בידו נטמא וכו' דא"כ לר"מ תשאר הקושיא למה לן דכתב קרא דמזה טהור דבלאו הרי ידעינן דאל"כ אין טהרה למי חטאת והעיר קצת כדברינו לפרש הא דבמד"א דאמר ר"מ דהחילוק בין נטלה בידו לנטלה בכוש או דקיסם הוי ג"כ כמו שבארנו משום דבנטלה בידו כיון דהאדם נטמא מהדבלה שפיר מטמא אח"כ להמי חטאת אבל בנטלה בכוש דהאדם לא נטמא מחמת הדבלה אז שפיר המי חטאת טהורין דלא אמרינן דהדבלה תטמא את המי חטאת דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולמטמאות וכתב שם דע"כ הברייתא פליגא על המשנה דתנן כל האוכלין טמאין לחטאת והברייתא דדבלה סברה דהיינו דוקא לכתחלה אבל בדעבד לא עוד כתב שם המרכבת המשנה דהא דאמרינן דאין חטאת לחזור ולטמאות לא הוי אלא דוקא במשא אבל במגע שפיר חוזר ומטמא אולם מדברי הירושלמי הנ"ל ביומא לא משמע כן דהירושלמי שם בעיא פרים הנשרפין מהו שיטמאו בגדים בלא וכו' מעתה יטמאו את אמוריהם וכו' אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות הרי דהירושלמי מיירי בין במגע ובין במשא ע"ש ובאמת נעלם מהגאון בעל מרכבת המשנה הירושלמי זה דכתב שם על דברי הר"ש (בפי"ב דפרה) גבי נתכוין להזות על דבר שהוא מקבל טומאה והזה על דבר שאינו מקבל טומאה אם יש באוזב לא ישנה וכתב. שם הר"ש וז"ל אית דגרסי ברישא ישנה ובסיפא לא ישנה דבתר כונה אזלינן וכו' וכתב שם הר"ש הטעם דמפסלי המים שבאוזב ולא ישנה משום דהוה ליה כנושא מי חטאת דכתיב יכבס את בגדיו ואפילו כי לא נגע במים שבאוזב דאין המים טמאין מ"מ נפסלה טבילת האוזב וכו' ודברי הר"ש צ"ע טובא אפילו נגע במים אמאי נטמאו הא כל עיקר טומאת האדם הוא משום נושא מי חטאת ואיך יחזור שוב לטמאות את המי חטאת הא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות וכתב המרכבת המשנה דהנך אית דגרסי שהביא הר"ש לא ס"ל הא דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות שכתב הר"ש בפ"י גבי לגין של חטאת והיינו משום דלא ראה הגאון המרכבת הירושלמי וסבר דהר"ש כתב כ"ז מסברת עצמו ובעיקר דברי הר"ש צ"ע גדול גם במה שכתב כי לא נגע במים דאין המים טמאין הא אפילו כי לא נגע ג"כ המים טמאין דכל הטעון ביאת מים מטמא את מי חטאת במגע ובמשא כמבואר בפרק דפרה) ובעיקר הקושיא על הר"ש יש לומר דהנך אית דגרסי פליגי בזה על הר"ש שכתב בפ"י דפרה גבי לגין דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות אפילו בנטמא משום נושא מי חטאת והיינו דשייך האי סברה דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאת בכל אופן שנטמא ממי חטאת והנך אית דגרסי סברי דלא שייך הא דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות אלא בשעת הזאה היינו בשעת הזאה או לצורך הזאה אבל כאן כיון שנושא להזות על דבר שאינו מקבל טומאה זה הוה כמו שלא לצורך הזאה וצ"ע ועיין עוד בתוס' ישינים יומא דף י"ד ד"ה רש"י גריס נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם וכו' אבל רבינו חננאל גורס בענין אחר נתכוון להזות על הבהמה לא ישנה לפי שהאדם טמא משום נושא והמים טמאים וצ"ע ג"כ על דבריהם הא אין מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאת ויש לומר ג"כ כנ"ל וצ"ע:
ובעיקר מה שכתבתי לעיל דמי חטאת לא הוה עצם טומאה ראיתי אח"כ בספר אור שמת חלק ראשון בהשמטות שהעיר על הרמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים (פרק א') שכתב וז"ל כל ז' ימים ימים אלו מזין עליו ב"ג להפרשתו ובי"ז ואם חל יום שבת ב"ג אז ב"ז אז דוחין את ההזייה וכתב הגאון הנ"ל וז"ל אבל במקדש אין להזות עליו אע"ג דאין שבות במקדש מ"מ מי חטאת דמטמאה. טומאה חמורה אין רשאין להכניסו במקדש דהוי כמכניס, שרץ וחייבין כרת או מלקות ע"ש הרי דפשיטא ליה דהמכניס מי חטאת למקדש חייב דהוה עצם טומאה וצ"ע מניין ליה זה ואכמ"ל. ולכאורה מדברי הרא"ש בפירושו גבי המזה מחלון של רבים וכ"ו לא משמע כן ושוב מצאתי בשאגת אריה שהעיר בש"ס יומא דף ח' דאמרינן דבשבת לא היו מזין על הכ"ג אמאי לא הכניס המי חטאת בעזרה בערב שבת ושפיר היו יכולין להזות בשבת דאין שבות במקדש ע"ש ויש לעיין בזה עכ"פ מבואר דהשגאת אריה סבר דהוה עצם טומאה: