שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן
סימן כח
איתא בתוספתא דתמורה (פ"ג) האומר מה שבמעי בהמה זו הקדש מותרת בגיזה ואסורה בעבודה מפני שמכחיש את הקדשים (פירש שמכחיש את העובר) שחטה העובר אסור באכילה (ועיין במפרשים שכתבו דהא דהעובר אסור באכילה הוה משום איסור מוקדשים שיש על העובר):
והנה יש להעיר אמאי שחטה העובר אסור באכילה הא מבואר בש"ס חולין בפרק בהמה המקשה דהעובר ניתר בשחיטת הבהמה מהא דכל בבהמה תאכלו ואמרינן בש"ס דחולין (דף צ"ב) דמאן דמתיר בן ט' בשחיטת אמו סבר דה"ה חלבו נמי מותר וא"כ קשה אמאי העובר אסור באכילה ואינו ניתר בשחיטת אמו כיון דגם לענין שאר איסורין חוץ מאיסור אבר מן החי נמי מהני ליה שחיטת אמו וזה קשה לחלק בין איסור חלב לאיסור מוקדשים ונ"ל לומר בהא דבן פקועה ניתר בשחיטת אמו תרי אנפי חדא יש לומר דשחיטת האם מהני גם כן להתיר הולד היינו דשחיטת האם הוי שחיטה גם על הולד משום הכי ניתר איסור אבר מן החי מהולד והיינו דהיתר בן פקועה לא הוי אלא היתר שחיטה [עיין בש"ך (יו"ד סימן י"ג) שהשיג על מה שכתב הב"ח בבהמה דעלמא שבא על בת פקועה ונתעברה ואח"כ נשחטה הבת פקועה ונמצא בה ולד דאותו הולד אין טעון שחיטה דניתר בשחיטת אמו ועל זה השיג הש"ך דאינו כן דהולד ודאי אין לו תקנה דלא מהני ליה שחיטת אמו כיון דהאם אינה צריכה שחיטה אין הולד ניתר בשחיטת אמו ע"ש] והיינו משום דהיתר בן פקועה הוי דניתר בשחיטת אמו ובאופן אחר יש לומר דהיתר הבן פקועה לא הוי היתר שחיטה אלא דהולד ניתר כשנמצא במעי אמו מהא דכל בבהמה תאכלו והיינו דגזה"כ הוא מהא דבהמה בבהמה תאכלו וכן ראיתי שכתב הפרי תאר לתרץ שיטת הב"ח והט"ז דלכן מהני שחיטת בת פקועה להתיר הולד הנמצא בה משום דאין ההיתר תלוי בשחיטה אלא דגזה"כ הוי מהא דבהמה בבהמה תאכלו ועיין בפמ"ג ביו"ד סימן י"ג שכתב לפי שיטת הפרי תאר דלאו דוקא שחיטה מתרת את הולד אלא דאפילו נקרעה האם ג"כ ניתר איסור אמה"ח מן הולד ע"ש ועיין בתבואת שור שכתב דלא הוי אלא היתר שחיטה ונ"ל דבבן ח' חי או בן ט' מת בזה כו"ע מודים דההיתר הוי מהא דכל בבהמה תאכלו ולא היתר שחיטה דלא שייך שחיטה בבן ח' ולכן יש לומר דגבי בן ח' כיון דההיתר הוי מהא דכל בבהמה תאכלו ממילא ה"ה דניתר נמי שאר איסורין חוץ מאיסור אבר מן החי אבל בבן ט' כיון דהי' שם ולד עליו הוה כאחד מאבריה יש לומר דהא דכל בבהמה תאכלו לא מרבה לו אלא דניתר בשחיטת אמו אבל לענין שאר איסורין לא מהני הא דכל בבהמה תאכלו ועיין ברמב"ם מהלכות מאכלות אסורות (פרק ז') שכתב השוחט את הבהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצא חי מפני שהוא כאבר ממנה ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אף על פי שלא הפריש על הקרקע ואינו צריך שחיטה חלבו אסור וכו' הרי דהרמב"ם מחלק בין עובר בן ט' לבן ח' שוב ראיתי דמבואר להדיא כדברינו בת"כ פרשה אחרי ובפירש הראב"ד שם דאיתא בת"כ כל בהמה מפרסת פרסה וכו' לרבות את השליל מניין במוקדשין בן ט' ומת בן שמנה וחי או מת ולד מעושר בן תשעה ומת בן שמנה וחי או מת ת"ל כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלה גרה וע"ש בראב"ד שכתב וז"ל לרבות את השליל אף על פי שהוא כעין נבלה ולד מבכרת והוא בן תשעה ומת וכן ולד מעוברת ולד קדשים ולד חטאת אעפ"י שיש בהן איסור מוקדשין בזמן שנולדו ויש בהן איסור נבלה אפילו הכי בזמן שהוא שליל מנין שיהא מותר ת"ל כל מפרסת פרסה לרבות את כולן הרי דהת"כ מדייק ונקט דוקא בן שמנה חי או בן תשעה מת אבל בן תשעה חי במוקדשין אינו ניתר משום שליל והיינו דגבי בן תשעה חי לא מהני שחיטת אמו אלא להתירו באכילה משום שחיטה אבל שאר איסורין אינו ניתר אלא דוקא בבן שמנה משום דהוי כאחד מאיבריה אבל לא בן תשעה ולפ"ז יש לומר דהתוספתא מיירי בבן תשעה חי ולכן שפיר העובר אסור משום איסור מוקדשין ולא מהני לזה שחיטת אמו והא דמבואר בש"ס חולין (דף צ"א) דלמאן דאמר דבן תשעה ניתר בשחיטת אמו סבר דגם חלב מותר יש לומר כמו שכתב הרא"ש דהוי מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו ויש לחלק בדוחק בין איסור מוקדשין לאסור חלב:
והנה בהיותי בענין זה אמרתי להעיר בהא דאמרינן בתמורה (דף י"א) היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו תבעיא למד"א ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין מי הוה חולין בעזרה או לא אמר ליה מי קרינא ליה כי ירחק ממך המקום וזבחת עוד בעיא שם הש"ס היא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי מחייב עליה משום שחוטי חוץ או לא אמר ליה מי קרינא ביה והביאום לד' ל"א ראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ ע"ש מבואר דשחיטת האם הוי שחיטה על העובר והיינו כמו דאמרינן בש"ס ד' סימנים אכשר רחמנא ויש לעיין מהא דאמרינן בתוספתא חולין פרק בהמה השוחט את המעוברת ומצא בן ט' חי טעון שחיטה וחייב במתנות ואסור משום אותו ואת בנו דברי ר"מ וחכמים אומרים אינו טעון שחיטה ואינו חייב משום אותו ואת בנו את שטעון שחיטה חייב משום אותו ואת בנו ואת שאין טעון שחיטה אינו חייב משום אותו ואת בנו ומשמע לכאורה דבשחיטת הבהמה לא הוה שחיטה על העובר וא"כ איך שייך לחיובי משום שחוטי חוץ ומשום חולין בעזרה:
והנה לפי מה שבארנו מהת"כ לחלק בין ילד בן ח' לולד בן תשעה דבן שמנה הוי כגוף האם ואחד מאבריה יש לומר דאפילו אמרינן דאין על הולד שם שחיטה אבל עכ"ז שייך לחייב בהיא חולין וולדה שלמים משום שחוטי חוץ דהנה מבואר מדברי התוס' (גיטין דף מ"ג ע"ב) דאפילו בהקדיש חד אבר חל עליו קדושת הגוף ובעינן מום לפדות ע"ש שכתבו דבהקדיש חציה בעינן שתרעה ועיין בספר תורת גיטין להגאון בעל הנתיבות מה שכתב שם דהוי כמקדיש נקבה לעולה דחל קדושת הגוף משום דאמרינן מגו דנחית ליה קדושת דמים נחית ליה נמי קדושת הגוף ע"ש ולפ"ז יש לומר. דבהקדיש אבר אחד כיון דכל קדושת הגוף אי לאו האי טעמא דממעטינן בש"ס גבי היא חולין וולדה שלמים דאינו חייב משום שחוטי חוץ היה מחייב גם בהקדיש אבר אחד בבהמה כיון דחל קדושת הגוף אפילו בלא פשטה קדושה בכולה כמו כן אם שחטה בחוץ מחייב נמי משום שחוטי חוץ ולפ"ז יש לומר דאפילו אי אמרינן דאין על העובר שם שחיטה בפני עצמה עכ"ז שפיר מחויב משום שחוטי חוץ כיון דהעובר הוי כאחד מאבריה ולכן מחויב משום שחוטי חוץ מחמת שחיטת האם כמו דאמרינן במקדיש אבר אחד דחל קדושת הגוף וחייב משום שחוטי חוץ ולכן מחייב שפיר משום שחוטי חוץ מחמת שחיטת האם אי לאו הא דממעטינן בש"ס ועיין בש"מ בתמורה שם שכתב דהש"ס כאן מיירי בבן ט' דוקא ולפי דברינו מיירי בבן ח' דוקא ונ"ל לומר דשפיר מיירי אפילו בבן ט' ואפ"ה א"ש דשייך לחיובי משום שחוטי חוץ בשחיטת האם ואפילו אי אמרינן דבן ט' הוה כמו גוף בפני עצמה אבל עכ"ז נ"ל דלא הוה כתרי גופא ממש אלא דכ"ז דהולד במעי אמו ולא יצא עדיין לאויר העולם אין דנין אותו כגוף בפני עצמו לגמרי ואפילו למאן דאמר תרי גופא הוי היינו דוקא לענין הא דמונים בו ראשון ושני לענין טומאה אבל זה פשוט דלענין אותו ואת בנו לא הוה כמו כשתי בהמות אלא כיון דחד חיות הוה לתרווייהו ואין הולד יכול לחיות בלא האם כחדא בהמה חשיבא ועיין בב"ק (דף ע"ח ע"ב) דאמרינן שם בעי רבא מכרה חוץ מעוברה תבעיא למאן דאמר עובר ירך אמו וכו' איכא דאמרי כיון דלאו ירך אמו לא הוה שיור או דילמא כיון דצריך לישתרויי בהדא בשחיטה כחד גופא דמי ובדברי הש"ס אלו אמרתי להבין דברי רש"י בביצה (דף ו' ע"א) שכתב וז"ל הטרפה בנה אסור אם נמצא בתוכה דעובר ירך אמו הואיל ובשחיטת אמו אתה באה לאוכלו וכן נולד ביו"ט מן, הטרפה ליכא למימר הואיל ומוכן אגב אמו וכו' ולכאורה מאי אתא רש"י לאשמעינן בזה שכתב דעובר ירך אמו הואיל ובשחיטת אמו אתה באה לאוכלו אולם לפי הש"ס דב"ק א"ש כיון דזה מבואר בהדיא בש"ס כיון דניתרת בהדה בשחיטה כחד גופא דמי ועיין בש"מ (בב"ק דף מ"ז) שכתבו בשם הרא"ה גבי הא דאמרינן פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופא הוא וכתב הרא"ה וז"ל היינו שהויא כאחד מאיבריה כיון שכל חיותה ממנה וא"א לחיות אלא עמה ולא שייכא הא דרבא בההיא דאמרינן עובר ירך עמו בעלמא או לא עכ"ל ועיין (בתוס' סנהדרין דף פ') שכתבו ג"כ דלא שייכא הא דרבא בהא דאמרינן בעלמא עובר ירך אמו וכן כתבו התוס' בשאר דוכתי ועיין בפירש"י (בתמורה דף י"ז) שכתבו גבי ולדות קדשים דולדות קדשים קדשי מכח אמן דעובר ירך אמו והיינו ג"כ משום דהולד אינו יכול לחיות בלא אמו ממילא הולד נמשך אחר האם ולא שייכא להא דאמרינן בעלמא עובר ירך אמו (ועיי' תוס' חולין נ"ח שכתבו לענין טרפה לעובר יש חיות בפני עצמו וכן כתבו התוס' בב"ק מ"ז ויש להאריך בזה ואכ"מ) ולפ"ז שפיר יש לומר דשחיטת האם הוי שחיטה להעובר נמי ושייך לחייב משום שחוטי חוץ וחולין בעזרה ואפילו בעובר בן ט' אבל משום אותו ואת בנו לא שייך לחיובא בשחט מעוברת דלענין זה הוי הולד כחלק מן האם ועובר ירך אמו אפילו למד"א בעלמא עובר לאו ירך אמו הוא לענין או"ב כו"ע מודים דחדא חשיבא כמו שכתב הרא"ה בב"ק הנ"ל ורש"י בתמורה גבי ולדות קדשים ולפ"ז א"ש מש"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות שחיטה מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא והעירו האחרונים א"כ למאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא יהא אסור לשחוט את המעוברת משום אותו ואת בנו וזה לא שמענו (עיין בספר באר יעקב שהעיר כן על הרמב"ם ולפי דברי אתי שפיר דאין כונת הרמב"ם כאן עובר ירך אמו הובא בש"ס בכ"מ פלוגתא דתנאי אלא דבזה כו"ע מודים דהולד ירך אמו ולא הוי כמו בהמה בפני עצמה כמו שכתב רש"י בביצה הנ"ל ובתמורה וכמבואר בש"ס בב"ק ע"ח: והא דאמרינן בתוספתא בפרק בהמה המקשה את שטעון שחיטה חייב משום אותו ואת בנו ואת שאין טעון שחיטה אינו חייב משום אותו ואת בנו אין שום סתירה על הש"ס דתמורה דמבואר שם דשייך שחיטה על העובר לענין שחוטי חוץ היינו דהש"ס דתמורה מיירי בשחט את האם ושפיר הוי שחיטת האם נמי שחיטה על העובר לענין שחוטי חוץ כמו שבארנו אבל התוס' מיירי בשחט את העובר אחר שחיטת אמו דאז הוא כבר שחוט ושפיר אמר דאינו טעון שחיטה ולכן פטור משום אותו ואת בנו משום דאינו טעון שחיטה אבל כ"ז דהעובר הוא במעי אמו לא שייך אותו ואת בנו משום דלאו בהמה בפני עצמה כמו שבארנו ועיין ערכין דף ז' דאמרינן האשה שיצאה להרג ממתינין לה עד שתלד ובש"ס פריך פשיטא גופא הוא ע"ש:
עוד יש לומר דלכן לא שייך אותו ואת בנו בשוחט מעוברת משום דגבי אותו ואת בנו כתיב שור או שה ועיין ברבינו גרשום שכתב גבי הא דאמרינן בחולין (דף ע"ד ע"ב) לא הלכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רובעו וחורש בו ופרש"י דלענין רבעו וכלאים שפיר אסור אולם רבינו גרשום כתב דמותר לחרוש בו ואין בו משום כלאים וכן הוא בתוס' רי"ד קדושין נ"ז והיינו משום דאינו נקרא שור אפילו כשנולד וכ"ש כשהוא במעי אמו ולכן אין בו משום אותו ואת בנו אולם דברי רבינו גרשום צ"ע טובא כמבואר להמעיין ועיין ברבינו גרשום תמורה (דף י"א) שכתב גבי היא שלמים וולדה חולין אי חייב משום חולין בעזרה וגריס שם בש"ס ולדות קדשים בהויתן הן קדושין או במעי אמן הן קדושין וכתב רבינו גרשום דלמד"א ולדות קדשים בהויתן הן קדושין ה"ה גבי חולין בעזרה דאין עליו שם ולד כ"ז שלא נולד ולפ"ז כ"ז שהוא במעי אמו אינו נקרא בהמה להתחייב משום חולין בעזרה וכמו כן פשיטא דלא שייך לחיובא משום אותו ואת בנו וכמ"כ יש לומר לכאורה דשיטת רבינו גרשום בחולין שם דולד בלא הויה שם בהמה עליו ולכן אין בו משום כלאים [ועיין רשב"א (בב"ק דף מ"א) שכתב דבן פקועה אינו נקרא שור לענין שור הנסקל וזה צ"ע כיון דמרבינן שור שור מסיני]:
ועיין ברא"ש בפ"ב דפרה שכתב להדיא בהא דאמרינן שם פרה מעוברת ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין וכתב הר"ש שם דפליגי בפלוגתא דעובר ירך אמו ור"א ורבנן לטעמיהו והרא"ש כתב שם לפרש דלמאן דאמר עובר לאו ירך אמו סבר דפסול משום דהוי כשוחט שתי פרות וכתיב ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה ולכאורה יש לעיין מהא דב"ק דף ע"ח הנ"ל דמבואר דהוי כחד גופא אולם יש לומר דהרא"ש דפסיל משום דהוי כשתי פרות היינו דהפסול הוי משום שוחט שתי פרות וזה לכו"ע דהשחיטה הוי על שניהם כמו שהבאתי לעיל מהא דהיא חולין וולדה שלמים והנה ראיתי בפירש רבינו גרשום (בחולין דף ע"ה) שכתב דמאן דמתיר עובר בשחיטת אמו סבר עובר ירך אמו ומאן דאסר סבר עובר לאו ירך אמו והיינו בעובר בן ט' ע"ש ולפ"ז יש לומר דמה שכתב הרמב"ם מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא היינו נמי בעובר בן ט' והרמב"ם מפרש כפירש רבנו גרשום (ויש לעיין בזה טובא ואכ"מ):
והנה שבתי וראיתי דיש לומר לכאורה על מה שהקשינו לעיל על התוספתא דלא קשה מידי דעד כאן לא אמרינן דכל בבהמה מתיר את כל מה שבבהמה אלא שאר כל האיסורין הנמצא בבהמה אבל איסור מוקדשין אינו ניתר בלא פדיון כיון דזה הוי המסתעף מצד ממון ומהני פדיון משום דהוי יוצא דופן והא דאמרינן בת"כ פרשה שמיני במוקדשים בן תשעה ומת בן שמנה חי וכו' כבר פירש הקרבן אהרן שם באופן אחר דלא כפירש הראב"ד ע"ש והנה זה פשוט דמיירי התוספתא ששחט את הבהמה המעוברת בחוץ ואין בא משום שחוטי חוץ כמבואר (בתמורה י"ב) גבי היא חולין ולדה שלמים ע"ש שוב ראיתי בספר זרע אברהם שהביא התוספתא וכתב לפרש דהאיסור הוי משום שחוטי חוץ והא דמבואר בתמורה דאין בזה איסור שחוטי חוץ כתב לדקדק מלשון הרמב"ם (בפי"ח מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ג) שכתב דאינו לוקה משום שחוטי חוץ בהיא חולין וולדה שלמים ודקדק דאיסור שחוטי חוץ יש בה אלא שאינו לוקה ולכן כתב דיש לומר דנאסר מחמת איסור גרידא דשחוטי חוץ והביא הקרית ספר שכתב דכאן לא שייך איסור שחוטי חוץ משום דהוי מחוסר זמן ע"ש וכ"ז לדברי רש"י בחולין ס"ט ד"ה ותבעי ע"ש אולם כל המפרשים פרשו דאסורה מחמת איסור מוקדשין ויש לעיין בזה והנה במה שכתבתי לעיל דהולד חשיב כגוף אחד עם אמו יש לעיין לכאורה מהא דאמרינן (בחולין דף ע"ג) אמר ר"מ אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופה תטהר את העובר שאינו גופה וכו' ויש לומר דעכ"פ האבר המדולדל חשוב גופה מהעובר וצ"ע: