שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן
סימן כו
יבואר ענין היסח הדעת בקדשים: גרסינן בפסחים דף ק"כ הפסח אחר חצות מטמא את הידים הפיגול והנותר מטמאין את הידים ושם בש"ס פליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר משום חשדי כהונה וחד אמר משום עצלי כהונה (ופירש"י דף פ"ה חשדי כהונה גזרו טומאה על פיגול כדי שלא יפגלו את הקרבן משום איבה וגזרו על הפיגול טומאה כדי שיהא צריך להטביל ידיו קודם שיגיע בקודש ויטריחוהו ומשום עצלי כהונה המתעצלים באכילת קדשים גזרו טומאה על הנותר כדי להטריחו עליהם) וקשה דאמרינן בכריתות (דף כ"ו ע"ב) חטאת העוף. הבא על הספק אם משנמלקה נודע תקבר אמר רב וכיפר ופריך הש"ס אי הכי אמאי תקבר לפי שאינה משתמרת (ופרש"י שאינה משתמרת כיון דעל הספק באה ולא לאכילה הוי קיימא לא שמרוה יפה ונפסלה בהסח הדעת) שמא נטמאה מבואר דקדשים שאסורין באכילה נפסלין בהסח הדעת וכמו כן למד"א דהסח הדעת פסול טומאה פיגול ונותר בלאו הנך טעמים נמי מטמאים משום הסח הדעת כמו דמצינו בחטאת העוף הבא על הספק דהוי הסח הדעת משום שאסורה באכילה וכן קשה דהא דמוקי הש"ס הא דפסח לאחר חצות מטמא רק כר"א בן עזריה הא אפילו כר"ע ג"כ מצי אתיא כיון דמדרבנן אסור ממילא מטמא ומצאתי בספר שואל ומשיב שהקשה קושיא זו מסברא ולא הביא הש"ס דכריתות ופירש"י שם דמבואר להדיא דקודש שאסורה באכילה נפסלה בהסח הדעת הקשה הגאון הנ"ל בהא דאמרינן (בפסחים פ"ה) המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה טהור ואסור מאי לאו טהור ואסור דיוצא מחבורה לחבורה וכו' והקשה אמאי טהור הא כיון שאסור הרי הסיח דעתו וע"ש בספר שו"ת שו"מ שכתב על פיגול ונותר דכיון דקיי"ל בזבחים (דף מ"ג) דפיגול ונותר שהעלן על גבי המזבח פקע פיגולן מהם ע"ש א"כ שוב לא הסיח דעתו מהם דהא משכחת לה שיוכשר ע"י העלאה על גבי המזבח ע"ש אולם ז"א דהא אמרינן שם בכריתות (כ"ו) דרב סבר אם משנמלקה נודע שילדה תעשה ודאי ומותרת באכילה ולפי דבריו היה לן לומר דגם שם לא שייך הסח הדעת כיון דיכול להיות שתהא כשרה ומותרת באכילה:
ונ"ל לתרץ דהנה מקור הא דהסח הדעת פוסל בקדשים ילפינן מהא דאת משמרת תרומתי ועיון רש"י פסחים (דף ל"ד) ובירושלמי בפ"ק דתרומות וי"ל דלא שייך הסח הדעת אלא בקדשים דהוי בכלל משמרת כגון קדשים כשרים אבל בקדשים פסולים דלאו בכלל משמרת הן דאין חיוב שמירה עלייהו כלל ממילא דלא שייך בהו פסול הסח הדעת ולכן יש לומר דבפיגול ונותר כיון דאסורים באכילה ממילא דליכא עלייהו חיוב שמירה ולא קאי עלייהו הא דמשמרת ולכן לא שייך בהו פסול הסח הדעת ולכן שפיר אמרינן בש"ס דפיגול ונותר מטמאין את הידים משום חשדי כהונה או משום עצלי כהונה וכן פסח לאחר חצות דמטמא את הידים הוי נמי אליבא דראב"ע דאמר פסח נאכל עד חצות ממילא דהוי נותר לכן שפיר מטמא כמו כל נותר אבל לר"ע דאמר עד שיעלה עמוד השחר אינו מטמא כיון דלא הוי נותר מן התורה וגם לא שייך הסח הדעת והא דכתב רש"י (בכריתות דף כ"ו) שם גבי חטאת העוף הבא על הספק דתקבר משום דנפסל בהסח הדעת הרי מבואר דאפילו בדבר האסור באכילה נמי שייך הסח הדעת אולם שם יש לומר דלא דמי לפיגול ונותר כיון דהוי ודאי פסולין לכן לא הוי בגדר משמרת כלל וממילא דלא שייך בהו הסח הדעת כלל כיון דלאו בכלל משמרת נינהו אבל חטאת העוף הבא על הספק כיון דהא דאינה נאכלת הוי מחמת ספק שמא אינו מחויב כלל ממילא דאסורה משום איסור נבלה וחולין בעזרה אבל זה ודאי דיש צד שמא היא כשרה והוה ודאי בגדר משמרת ולכן ממילא דשייך בזה הסח הדעת וי"ל דזה הוה דוקא לר"א דאמר (בבכורות דף ל"ד) דאחד תרומה טהורה ואחד תרומה תלויה שייך בגדר משמרת וממילא דשייך הסח הדעת בתרומה תלויה דהוי ספק טומאה אבל לר' יהושע דאמר שם דתרומה תלויה לא הוי בגדר משמרת צ"ע טובא וי"ל דהש"ס בכריתות הוי אליבא דר"א:
והנה על דברינו קשה מהא דאמרינן בפסחים (דף ל"ד) שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין מלטמא ואסורין מלאכול ופריך הש"ס וכי מאחר דטהורין מלטמא אמאי אסורין מלאכול וכו' אמר ליה מידי שמעי לך בהא אמר להו הכי אמר רב ששת מאי אסורין אסורין לכהנים הואיל ואפסילו להו בהסח הדעת (וע"ש בפרש"י שכתב וז"ל כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלין בהסח הדעת דכתיב גבי תרומה את משמרת תרומתי עבוד לה שימור ולא תסיח דעתך ע"ש) מבואר להדיא דשייך הסח הדעת אפילו בתרומה טמאה והיינו דשייך משמרת אפילו בתרומה טמאה וזה דלא כמו שבארנו לעיל דבקדשים פסולין לא שייך פסול הסח הדעת משום דלא הוי בכלל משמרת (אולם פירוש רש"י צ"ע מהא דאמרינן דאם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה וכו' ולפי שיטת רש"י דשייך משמרת אפילו בתרומה טמאה א"כ איך שרי להניחה במקום התורפה):
ונ"ל דאין מכאן סתירה על דברינו וזה ודאי דעל קדשים פסולין לא שייך משמרת וממילא לא שייך נמי פסול הסח הדעת ולא קשה מסוגיא זו דהנה כבר הקשה הצל"ח והמגיני שלמה שם בהא דאמרינן שם גבי מי החג שנטמאו השיקן ואחר כך הקדישן טהורין הקדישן ואחר כך השיקן טמאים מכדי זריעה נינהו מה לי השיקן ואחר כך הקדישן מה לי קדישן ואחר כך השיקן ומדייק הש"ס דאין זריעה להקדש והקשו המגיני שלמה והצל"ח אמאי לא קאמר הש"ס הטעם דהקדישן ואחר כך השיקן דטמאים משום הסח הדעת דהא מרא דשמעתא ר' שמעון בן לקיש הוא ואיהו ס"ל דהסח הדעת פסול הגוף הוה וא"כ שפיר יש לומר דהקדישן ואחר כך השיקן הוי הפסול משום הסח הדעת ולמה לן לומר משום מעלה דקדשים וכתב המגיני שלמה שם דלמסקנא טומאה לא הוי הסח הדעת דאע"ג דאינו מוזהר בשמירתה מ"מ מאן לימא לן דלא שמרה ומדייק לה דאי לאו הכי למה לן למימר הטעם דמי החג משום מעלה עשו בקדשים הא יש לומר דהטעם משום הסח הדעת ובזה תירץ שם קושית התוס' שהקשו בהא דאמרינן לעיל בפסחים דף כ' אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרינן גרמא אין בידים לא ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנו ע"ש וכתב דלפי המסקנא לא אמרינן דטומאה הוי הסח הדעת די"ל אע"ג דהיא טמאה ואסורה לאכילה אפ"ה אינו מסיח דעתו משמרתן ע"ש בספר הנ"ל ולי קשה על דבריו מהא דכריתות דכתב רש"י להדיא דכיון דאסורה באכילה הוי הסח הדעת ע"ש ונ"ל לומר דזה אמת דלפי המסקנא לא שייך הסח הדעת בטומאה ולכן שפיר אמרינן גבי מי החג דהטעם שאסורין משום מעלה דהקדש ולא משום הסח הדעת אבל לא מטעמא של המגיני שלמה אלא כמו שבארתי לעיל דלא שייך הסח הדעת אלא בדבר כשר וחל עליו חובת השמירה והוי בגדר משמרת אבל בדבר שאסורה באכילה מחמת פסול בזה לא שייך הסח הדעת כיון דבלאו הכי הן קדשים פסולין ונפקי מכלל משמרת ולכן לא שייך בהם פסול הסח הדעת והטעם דשתילי תרומה שנטמאו שאסורין באכילה הוי משום מעלה דתרומה ואין שום סתירה על דברינו כמבואר:
והנה מה שכתבו התוס' בשם הרב ר' אלחנן דאחר שנזרק בלול שייך הסח הדעת גבי קדשים פסול ע"כ דהוי ג"כ לפי ההוה אמינא שם דאמרינן דשתילי תרומה שנטמאו דאסורין באכילה משום הסח הדעת והנה מה שהקשו התוס' לעיל על חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה דר' יהושע סבר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה והקשה התוס' אמאי אין מותר לשורפה מיד שהסיח דעתו ממנה קשה לי הא (דבבכורות דף לד) אמרינן דטעמא דר' יהושע הוי משום דבתלויה ל"ש משמרת דר"א סבר דהא דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה ואמר. רחמנא עביד לה שימור ור' יהושע תרומות כתיב היינו דוקא תרומה טהורה מבואר דר"י סבר דבתלויה לא שייך משמרת א"כ ממילא דלא שייך הסח הדעת ובאמת עיין בירושלמי בסוף פ"ק דפסחים דמקשה הירושלמי ולא נפסלה בהסח הדעת לא כן אמר ר' יוחנן הסח הדעת דבר תורה (ועיין במפרשים שפירשו דקושית הירושלמי הוי על תרומות חמץ בערב הפסח ע"ש אולם הנועם ירושלמי פירש דקושית הירושלמי הוה על תלויה דלמה לי טעמא גבי תלויה דמותר לשורפה משום דאזיל ממילא לאיבד הא בלאו הכי נפסלה בהסח הדעת לר"י דאמר הסח הדעת דבר תורה ע"ש) ומשני משמרה שלא תגע בטהרות אחרות ולכן כיון שמשמרה שלא תתערב באחרות ממילא לא שייך פסול הסח הדעת ולפי פירוש הנועם ירושלמי קושית התוס' זה הוא פירכת הירושלמי עכ"פ לפי תירץ הירושלמי מתורץ ג"כ קושית התוס' לכל המפרשים אמנם לכאורה צ"ע תירוץ הירושלמי דמתרץ משמרה כדי שלא תגע בטהרות אחרות מהא דאמרינן בחגיגה כ' ובזבחים צ"ט באומר שמרתיה מדבר המטמאה ולא שמרתיה מדבר הפוסלה גבי המשמר את החבית בחזקת שהיא של יין ונמצאת של שמן טהרה מלטמא ואסורה באכילה ע"ש ופריך הש"ס ומי איכא נטירותא לפלגא אין והתניא הושיט ידו בסל והסל על כתיפו והמגריפה בתוך הסל והיה בלבו על הסל ולא היה בלבו על המגריפה הסל טהור והמגריפה טמאה וכו' אמר רבינא באמר שמרתיו מדבר שמטמאו ולא מדבר הפוסלו ובזה מיירי הברייתא דמשמר את החבית בחזקת שהיא של יין דמיירי ששמרה מדבר המטמאה ולא שמרתי' מדבר הפוסלה לכן אסורה באכילה א"כ גם כאן נמי דאינו משמרה אלא כדי שלא תגע בטהרות אחרות א"כ לא איכפת ליה אלא כדי שלא יגע בטהרות אחרות היינו כדי שלא תטמא אחרות א"כ זה פשוט דאינו משמרה מדבר הפוסלה דלא תגרם טומאה לטהרות אחרות א"כ היה עלינו לומר דשייך ג"כ הסח בתלויה ומאי מהני הא דמשמרה שלא תגע בטהרות אחרות וי"ל דהש"ס בירושלמי פליגא בזה על הש"ס דחגיגה וממילא להש"ס דחגיגה לא שייך תירוץ הירושלמי הנ"ל ולכן שפיר מקשין התוס' דיהא שייך הסח הדעת בתלויה לפי שיטת תלמודא דידן כ"ז על דרך החידוד:
אמנם בירושלמי בסוף מ' פסחים ראיתי בהדיא דמבואר דלכן הפסח אחר חצות מטמא את הידים מחמת הסח הדעת וז"ל הירושלמי שם הפסק אחר חצות מטמא כו' ולמה מפני הסח הדעת וכו' הרי דשייך הסח הדעת אפילו לאחר שנפסלו וזה הוי דלא כדברינו ונלע"ד לומר כן דהנה הא דאין הפסח נאכל אחר חצות הוי מדרבנן לר"ע דאמר מדאורייתא עד שיעלה עמוד השחר אלא דחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה א"כ הרי מדאורייתא הפסח הוה פסח כשר ועיין בתוס' שכתבו להדיא דבדיעבד אם לא אכלו קודם חצות מותרין לאכול לאחר חצות והביאו ראיה מהא דאמרינן (בברכות דף ט') והיינו דאפילו לאחר חצות ג"כ לא הוי פסול בעצם הקרבן אלא דיש דין על האדם לאכול קודם חצות ואם עכב ולא אכל עד אחר חצות ג"כ לא נפסל הקרבן א"כ יש לומר דשפיר שייך פסול הסח הדעת ואפילו אי אמרינן דהקרבן פסול גם בדעבד ואם עבר חצות ולא אכלה אינו רשאי לאוכלו עיין בשו"ת שאגת ארי' שהאריך הרבה בזה וכתב דלא כדברי התוס' יש לומר ג"כ כאן דשיטת הירושלמי (בפ"ק דפסחים) דהסח הדעת הוי מן ה"ת וא"כ כיון דמן התורה הפסח כשר אלא דמדרבנן הוא פסול לכן שייך שפיר הסח הדעת כיון דהקרבן כשר מן התורה שפיר שייך הסח הדעת ופשוט ועיין בנועם ירושלמי מה שפירש דברי הירושלמי שם:
והנה בהיותי בזה ראיתי בתוס' חגיגה דף כ"א שכתבו דלא שייך הסח הדעת אלא דוקא בזמן שהוא בידו ומסח דעתו אבל בנאבד לא שייך הסח הדעת לפסול ותירצו בזה הקושיא שהקשה הרב ר' אליה על הא דאמרינן בש"ס (פסחים דף ע') סכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד אמאי לא מפסל האי סכין בהסח הדעת ועל זה תירצו דלא שייך כאן הסח הדעת כיון שנאבד והביאו ראיה מהא דאמרינן (בפרק ז' דשקלים) בשר שנמצא בעזרה איברים עולת חתיכות חטאת ומשמע שמקריבה וחטאת תאכל ולא מפסל בהסח הדעת והיינו ע"כ משום דלא שייך הסח הדעת בנאבד והקשה הגרע"א בגליון הש"ס דמבואר להדיא בירושלמי דשקלים שם על המשנה דאיברים עולת חתיכות חטאת ר' אליעזר בשם ר' הושיעא אומר הסח הדעת פסול וטעון עיבור צורה אמר ר' בא מתניתין אמרה כן תעובר צורתה ויצאת לבית השריפה אמר ר"י ויאות לאוכלו אין את יכול שמא נתקלקלה צורתה לפום כן צריך למימר תעובר צורתה ויצאו לבית השריפה מבואר להדיא בירושלמי דשייך הסח הדעת בנאבד וזהו תמיה רבתי על התוס' שהביאו ראי' ממקום דמבואר איפכא ונ"ל לפרש הירושלמי וממילא יתורץ דברי התוס' דהנה הקרבן העדה כתב לפרש הא דאמר ר' יוסי ויאות לאוכלו אין את וכו' בלשון בתמיה וזהו סגנון הירושלמי בכל מקום ופירש דר' יוסי תמה דלא שייך כאן פסול הסח הדעת משום דבעזרה לא שייך פסול הסח הדעת דלא שייך טומאה בעזרה ובמחילה מכ"ג נעלם ממנו לפי שעה הש"ס דפסחים (דף ל"ד) דמבואר להדיא דשייך הסח הדעת אפילו בעזרה דאמרינן שם לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף ותעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה אי אמרת בשלמא פסול טומאה הוי משום הכי בעי עיבור צורה (וע"ש בפרש"י שכתב דהני פסולי חטאת שהיו זורקין שם הוי פסולין מחמת הסח הדעת) מבואר להדיא דשייך פסול הסח הדעת בעזרה ולכאורה יש לפרש דהאי ויאות דאמר ר' יוסי הוי התמיה דלא שייך הסח הדעת כיון דבלאו הכי הן פסולין משום דהוי נותר דהא אין אנו יודעין מתי נאבד ובקדשים פסולין לא שייך פסול הסח הדעת כמו שבארנו אולם זה אינו דהא לא הוי ודאי נותר אלא ספק נותר ובקדשים פסולין מספק ודאי שייך פסול הסח הדעת כמו שבארנו ויש לפרש דהאי יאות דקאמר הוי משום דלא שייך הסח הדעת אלא דוקא כ"ז שהוא בידו אבל בנאבד לא שייך הסח כשיטת הרב ר' אלחנן בתוס' חגיגה שם ולכן קאמר ר"י דלאו משום הסח הדעת נגעו בה אלא משום דהוי נתקלקל צורתה היינו מחמת נותר טעון עיבור צורה ושפיר הביאו התוס' ראיה מהירושלמי היינו מדברי ר"י ותליא בפלוגתא דר"א ור"י בירושלמי אבל זה דוחק לומר דפליגי בזה ר"א ור"י ושיטת התוס' הוי כר"י ולא כר"א:
ונ"ל לתרץ קושית הגהש"ס באופן זה דזה פשוט דע"כ לא כתבו התוס' דהסח הדעת לא שייך אלא דוקא בזמן שהוא בידו ומשמרו אבל בנאבד לא שייך הסח הדעת אלא דוקא למד"א הסח הדעת פסול הגוף. אבל למאן דאמר הסח הדעת פסול טומאה שייך פסול הסח הדעת בנאבד יותר מהיכא דהוי בידו ומשמרו דבנאבד שייך יותר חשש טומאה מהיכא דנקיט ליה בידו ולפ"ז דברי התוס' הוי דוקא למאן דאמר הסח הדעת פסול הגוף הוה אבל לא למאן דאמר הסח הדעת פסול טומאה א"כ יש לומר דר"א בשם ר' הושיעיה סבר הסח הדעת הוה פסול טומאה ולכן שפיר אמר דשייך הסח הדעת אפילו בנאבד אבל התוס' יש לומר דקיימי אליבא דר"י דאמר דהסח הדעת פסול הגוף הוה ולכן לא שייך הסח הדעת בנאבד ור"י סבר דהא דאמרינן במתניתין תעבר צורתה ויצאת לבית השריפה הוה הטעם משום נותר ולא משום הסח הדעת ולכן שפיר מדייק הרב ר' אלחנן דלא שייך הסח בנאבד אלא דוקא היכי דהוי בידו ומשמרו אבל בנאבד ל"ש הסח מהא דאמרינן בירושלמי דאברים עולות וכו' והיינו למאן דאמר הסח הדעת הוי פסול הגוף והא דאמרינן דתעובר צורתה ויצאת לבית השריפה הוה משום דהוי ספק נותר ועיין רמב"ם (בפרק יט) מהלכות פסולי המוקדשין שכתב ג"כ הטעם דאמרינן דיצאת לבית השריפה משום דהוי ספק נותר שכתב וז"ל בשר הנמצא בעזרה אברים עולת חתיכות חטאת וזה וזה תצא לבית השריפה שמא נותר הוא הרי דגם הרמב"ם מפרש טעם דיצא לבית השריפה הוה משום חשש נותר ולא משום הסח הדעת והיינו דמפרש דרי פליג על ר"א בשם ר' הושיעיה בירושלמי שם והיינו דגם הרמב"ם סבר דהסח הדעת הוי פסול הגוף ולכן לא שייך הסח הדעת בנאבד ועיין בצל"ח בפסחים דף ל"ד שהעיר על הש"ס שם אמאי לא מקשה שם הש"ס על מד"א דהסח הדעת הוי פסול הגוף מהא דשקלים דאמרינן דתעבר צורתן ויצא לבית השריפה וכתב שם לחדש מסברא דנפשיה דבנאבד לא שייך פסול הסח הדעת ע"ש ולא ראה דברי התוס' דחגיגה הנ"ל וצ"ע והיינו כיון דלא שייך הסח הדעת ע"כ הא דתישרף הוי משום ספק נותר ולכן שפיר בעי עבור צורה (אולם עיקר סברת התוס' דבאבוד לא שייך הסח הדעת צ"ע) והנה לפ"ז דתירץ התוס' לא הוי אלא דוקא למאן דאמר הסח הדעת פסול הגוף הוה והיינו כר"ל אבל לר"י דאמר הסח הדעת פסול טומאה הוה לא שייך לתרץ ולחלק בין נאבד להיכי דהוי בידו ומשמרו א"כ תשאר קושית התוס' עליו מהא דסכין שנמצא בי"ד אמאי שוחט בו מיד הא איפסל ליה בהסח הדעת ונ"ל לתרץ קושית התוס' כן דהנה אמרינן בפסחים (דף סו) גבי שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת וכו' דאמרינן שם מי שפסחו טלה תוחבו לו בצמרו וכו' והקשה התוס' שם הא בעי כלי שרת כדאמרינן בזבחים (דף צ"ח) דילפינן מויקח את המאכלת וכתבו לתרץ דמיירי שהקדישו השתא ע"ש וכתב המרש"א שם דע"כ מיירי שהקדישו מערב שבת דבשבת אסור להקדיש ע"ש ועיין בצל"ח שם מה שכתב להעיר על המרש"א וכתב דמיירי שהקדישו בשבת ע"י מופלא סמוך לאיש והא דפריך הש"ס שם מהא דאין מקדישין וכן הוא בשבת (קמ"ח) היינו דשם מיירי בפסח דהבעלים צריכין להקדישו ולכן אין הקטן יכול להקדיש ע"ש בצל"ח: ול"נ לתרץ קושית המרש"א דשפיר יכולין להקדיש הסכין אפילו בשבת דהנה רש"י ביצה (דף ל"ז) כתב הטעם דאין מקדישין בשבת משום דדמי למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור בשבת משום דאתי לידי כתיבה ולכן נ"ל דכ"ז שייך דוקא בדבר שמוציאו מרשותו לרשות הקדש כגון קדשי בדק הבית וכן קדשי מזבח דהם ברשות הקדש כמו שבארנו לעיל (בסימנים הקודמים) דהדמים אין יוצאין מרשות הקדש לעולם דכ"ז שייך דוקא בקדשי מזבח שהן בני פדיון ושייך שפיר לומר שמוציא מרשותו ומכניסו לרשות הקדש אבל בדבר שאין להם פדיון יש לומר שאין אסור להקדישו בשבת שאינו מכניסן לרשות הקדש כיון שאין להם פדיון יש לומר שאין עליהם רשות הקדש והנה הרמב"ם בפ"ו מהלכות איסורי מזבח כתב דאין פדיון לכלי שרת משום דלאו בר העמדה והערכה וכן הוא בת"כ (פרשה בחקותי שם) ולפ"ז יש לומר דשפיר מותר להקדיש הסכין בשבת דלא דמי למקח וממכר כיון שאינו מכניסו לרשות הקדש אמנם זה קשה לומר דאם כן יהא מותר להקדיש עופות ומנחות בשבת וזה לא מצינו ועיין בירושלמי (פרק משילין הלכה ב') דמבואר להדיא דלחד מד"א דוקא קדשי בדק הבית אסור להקדישו בשבת אבל קדשי מזבח מותר להקדישו בשבת והא דתנן אין מקדישין הוה דוקא קדשי בדק הבית אבל קדשי מזבח שרי וא"כ יש לומר דכלי שרת שפיר דמי לקדשי מזבח ועוד איכא מד"א דבעזרה מותר להקדיש בשבת דאין שבות במקדש וזה דלא כהש"ס דפסחים (דף ס"ו ע"ב) עכ"פ זה ודאי דמיירי דהסכין לא הקדיש עדין וכיון דהסכין לא נתקדש קודם שנמצא וא"כ לא שייך הסח הדעת ועל דרך החידוד יש לומר כיון דכל עיקר הקושיא מסכין שנאבד דלפסול בהסח הדעת הוה לר"י דלר"ל שייך לתרץ דבנאבד לא שייך פסול הסח הדעת כיון דסבר הסח הדעת פסול הגוף הוי כמו שבארנו אלא דעיקר הקושיא הוה לר"י ובירושלמי דביצה שם פליגי ר"י ור"ל בהא דתנן אין מקדישין ומבואר שם דר' יוחנן סבר מקדישין והא דתנן אין מקדישין מוקי שם הש"ס אליבא דר"י במקדיש למחר (פירוש לצורך מחר) או במקדיש לבדק הבית א"כ לפ"ז לר"י לא קשה קושית התוס' מסכין כלל כיון שלא היה עדיין הקדש לא שייך פסול הסח הדעת וכל עיקר הקושיא הוה דוקא לר"ל דאמר דאסור להקדיש בשבת אפילו קדשי מזבח נמי ולדידיה שפיר שייך לתרץ דבנאבד לא שייך הסח הדעת כנ"ל ועיין רמב"ם בהלכות תרומות (פי"א) שכתב וז"ל הזורע תרומה טמאה אע"פ שהגידולין טהורין אסורין באכילה הואיל והתרומה שנזרע אסורה באכילה היתה כבר נדחו וע"ש בפירש הרדב"ז שכתב דאסורה באכילה משום הסח הדעת הרי דשייך הסח הדעת אפילו בתרומה טמאה וצ"ע בזה ויש להאריך בזה ואכ"מ ובמ"א אבאר בעז"ה:
והנה בתמורה (דף כ"ב) בעי הש"ס קבל דמה בשתי כוסות ואבד אחד מהם ואליבא דמאן דאמר כוס עושה חבירו דיחוי לא תיבעי לך כי תיבעי אליבא דמאן דאמר כוס עושה חבירו שיריים ה"מ היכא דאיתנייהו לתרווייהו דכל היכא דבעי זריק אבל הכא הא ליכא או דילמא ל"ש וראיתי באור שמח הלכות קרבן פסח שהקשה על פירש המפרשים הש"מ ורבינו גרשום וכן הגר"א שם דפרש"י קשה כמו שהעיר הגר"א מווילנא שפרשו דבעיית הש"ס הוא על הדם היינו על הכוס ע"ש והקשה הא בלאו הכי הדם נפסל מחמת הסח הדעת כיון שנאבד וזה לא ניחא ליה להגאון לתרץ עפ"י שיטת התוס' דבנאבד לא שייך הסח הדעת דשיטת התוס' לאו כו"ע מודים וכתב דרב פפא לטעמו דאמר בפ"ק דפסחים דאפילו למד"א טומאת משקין דאורייתא משקין בית מטבחיא הלכתא גמירא לן דטהור וכן פסק הרמב"ם (בפ"י מהלכות טומאת אוכלין) דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל וכיון דהסח הדעת פסול טומאה הוי לר"י לכן לא שייך פסול הסח הדעת בדם כיון דלא שייך פסול טומאה בדם עכ"ל אבל לא העלה ארוכה לר"ל דאמר הסח הדעת פסול הגוף הוי שייך ג"כ בדם וזה קשה לומר דרב פפא סבר כר"י ולא כר"ל ונ"ל לתרץ קושיא זו דהנה אמרינן (במעילה דף י"א יומא דף נ"ט וזבחים מ"ו) דאין מועלין בדמים וכו' דאמר קרא ואני נתתי לכם את הדם לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ועולא יליף מהא דאמר קרא לכם שלכם יהא ומבואר שם דמדאורייתא לכו"ע אין מעילה בדם והא דר"א ור"ש סברי דמועלין בדמים היינו מדרבנן ולכן נ"ל דבאדם ליכא שום קדושה אלא דעומד לכפרה היינו שהדם אינו קדוש כמו הבשר שחל עליו קדושה (ועיין בת"כ (פרשה ויקרא) דממעטינן דם ממעילה מקרא דקדשי ה"ד ע"ש) אמנם כיון דהדם מכפר ונזרק על המזבח יש לומר דזה גופא הוי קדושה ועיין מנחות דף ט"ז דאמרינן מי סברת דם בצואר בהמה קדוש דם סכין מקדש ולכן נ"ל דהדם אין בו קדושה מחמת עצמה כמו הבשר והאימורים ולכן אין בו מעילה והא דאמרינן בברכות (דף ל) המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו כבר כתבו התוס' דכיון דהדם פירש מן הבהמה מחיים הוי כמו בשר אבל בדם שפירש לאחר שחיטה כיון דגלתה לן תורה דהדם נשתנה מהבשר לענין מעילה דאף דמועלין בבשר ליכא מעילה בדם והיינו משום דאין שום קדושה בדם וכן מבואר שם דאין חייבין על דם משום פיגול נותר וטמא עיין (תוס' תמורה דף ג') שכתבו דמשום הכי אמרינן גבי קדשי עכו"ם דאין נהנין אלא מדרבנן ואמאי לא אמרינן שאסורין מדאורייתא כיון דמרבינן מאיש איש שהעכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל וכתבו כיון דאין חייבין עליהם משום פיגול נותר וכו' לכן אינו אסור בהנאה מדאורייתא וכמו כן יש לומר נמי לענין דם כיון דאין חייבין משום פיגול נותר ליכא נמי קדושה היינו דאינו קדוש מחמת עצמה אלא דכל קדושתה מחמת כפרה היינו מחמת הזריקה שעומד לזריקה (ועיין בראב"ד בת"כ שהקשה בהא דאמרינן בזבחים דף ל"ה אמר ר' אליעזר פיגול בזבח נתפגל השליל וכו' לא מפגלין את הזבח ולא מתפגלים מחמת עצמן ע"ש והקשה הראב"ד דמבואר דהא מחמת הזבח מתפגל השליל דהרי ברייתא זו תני דאין חייבין משום נותר הרי דס"ל דבהויתן הן קדושין ואמאי חייב משום פיגול ותירץ דשאני פיגול דכתיב ואם האכל יאכל ריבה הכתוב כל מילי דבר אכילה אי נמי שאני פיגול דאיהו דחי' בידם עכ"ל והנה עיין בתוס' זבחים קי"ד שכתבו דלמד"א ולדות קדשים בהויתן הן קדושין הולד כ"ז שהוא במעי אמו הוא חולין ואפ"ה שייך בו פיגול וכמו כן שפיר יש לומר דאי לאו קרא הוי שייך פיגול בדם ולפ"ז יש לומר על קושית הגאון האור שמח באופן זה דהנה הגר"א הקשה שם על פירש רש"י שפירש דבעיית רב פפא הוי על הקרבן אי הקרבן כשר או לא בקבל הדם בשתי כוסות ונאבד כוס אחד ע"ש ולכן פירש הגר"א דבעיית רב פפא מיירי כגון שקבל הדם בשתי כוסות ונאבד כוס אחד ונמצא אחר שנזרק הדם מהכוס שלא נאבד ובעי רב פפא למד"א כוס עושה את חבירו שירים ולא דיחוי אי כשר הכוס שנאבד להיות כשירים היינו שיהא נשפך ליסוד או הוי פסול ונשפך לאמה ע"ש וכן עלינו לפרש ג"כ לפי פירוש הש"מ שם דמיירי ג"כ שנמצא אחר שנזרק הדם ולפ"ז יש לומר כיון דכל עיקר הקושיא הוי דוקא אליבא דהנך היינו הגר"א והש"מ וכיון דעיקר בעיית רב פפא הוי על הכוס שנאבד ונמצא אחר הזריקה לכן יש לומר דלא שייך הסח הדעת דכל עיקר הסח הדעת הוי מחמת עשה דמשמרת ויש לומר דלא שייך משמרת אלא דוקא כ"ז שעומד לזריקה היינו אז יש קדושה על הדם מחמת הכפרה שהזריקה מכפרת ולכן אף שאין בדם קדושה מחמת עצמה אבל יש לומר שיש קדושה על הדם מחמת הכפרה אבל כאן כיון דהכוס הוי שיריים ושיריים אינם מכפרים לכו"ע (עיין זבחים נ"ב) ורב פפא לטעמיה דסבר דשיריים אינם מעכבים ולכן יש לומר דאין שום קדושה בשיריים וממילא שייך הסח הדעת והנה זה אין לומר שיהא על הדם קדושה משום שנתקבל בכלי שרת דזה אינו עיין בפרש"י סנהדרין (דף ל"ג) שכתב דאפילו מזבח נמי אינו מקדש חולין ע"ש והא דמבואר (בזבחים דף כ"ו דשייך פסול יוצא בדם יש לומר דפסול יוצא הוי מחמת שהוא מכפר ולא משום קדושה כן יש לומר לכאורה ואינני קובע בה מסמורות ולא כתבתי אלא להעיר ב המעיין בזה וראיתי בספר מקור ברוך נדפס מחדש שהביא שם בשם הגאון מופ"ה ר' יצחק יעקב ז"ל אב"ד דפאניוויעז בהא דאמרינן בביצה דף כ' דזורק את הדם בשביל להקטיר האימורים לערב ומשמע דאם גם האימורים אין כאן אינו זורק את הדם והעיר הגאון מהרי"י ז"ל אמאי לא יזרוק בשביל הדם גופא שלא יפסול הדם וכתב שם דבאימורים ובבשר איכא איסור שלא יביאם לידי פסול משום עשה דמשמרת דאיכא בקדשים כמבואר בפרש"י בריש חולין אבל בדם דאין בו קדושה כיון שאין מועלין ממילא דליכא עשה דמשמרת ואין איסור להפסדן ולהביאם לידי פסול הרי שכונתי לדעתו הגדולה אף שבעיקר החידוש שחידש דלא שייך בדם איסור הפסד קדשים יש לפקפק הרבה וכבר העיר בספר הנ"ל ויש לדבר בזה ואכ"מ להאריך בזה עכ"פ גם דעתו דאין שייך בדם קדושה לענין עשה דמשמרת: