שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן
סימן כה
הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמורה כתב השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבעה הרי זו נאכלת כבשר החטאת שולדי קדשים במעי אמן הן קדושין:
ועיין בש"ס תמורה (דף י"א) דאמרינן שם השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' קתני חדא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים ואינה נאכלת אלא ליום אחד ותניא אידך נאכלת לכל אדם ונאכלין בכל מקום ואינן נאכלין בעזרה מאי לאו תנאי היא דמר סבר קדושה חלה על העוברין ומר סבר אין קדושה חלה על העוברין לא הני תנאי בהא קמיפליגי דמר סבר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים ומר סבר ולדי קדשים במעי אמן הן קדושין ע"ש בש"ס ועיין בתוס' שם ד"ה ומצא בה בן ארבעה חי שכתבו דאלו בן ה' בבהמה דקה אינו ניתרת בשחיטת אמו לר"מ בפרק בהמה המקשה וקשה על הרמב"ם דפסק (בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות) כרבנן וכן בפ"ב מהלכות שחיטה דאפילו בן ה' ג"כ שחיטת אמו מתירתו ואמאי נקט דוקא בן ד' היה ליה למנקט בן ה' דהוה רבותא יותר דאפילו בבן ה' כל דיני חטאת עליו וכבר הקשה זה הלח"מ ע"ש שכתב וז"ל נקט בן ד' חי דבן ה' בבהמה דקה הרי כלו לו חדשיו ואפילו למאן דאמר בהויתן הן קדושין הרי יצא לאויר העולם אחר ששחטו וכלו לו חדשיו להכי נקט בברייתא בן ד' דאע"ג דלא כלו לו חדשיו במעי אמן הן קדושין ונאכלת כחטאת וזה מתבאר מדברי רש"י ז"ל שם אבל אין לפרש דנקט בן ד' משום דבן ה' אין שחיטת אמו מטהרתו כמו שפירשו התוס' דהא רבינו ז"ל פסק דאע"ג דכלו לו חדשיו שחיטת אמו מטהרתו עכ"ל ופירוש דברי הלח"מ הוא כיון דבש"ס אמרינן דמד"א נאכלת לכל אדם סבר בהויתן הן קדושין וזה שלא היה לו הוי' אינו קדוש וזה חידש לן הלחם משנה דדוקא בעובר שלא כלו לו חדשיו הוא דלא הוי הויה לקדש אבל בעובר שכלו לו חדשיו מחשב שפיר הויתו בזה שיצא לאויר העולם לאחר שחיטה כיון דכלו לו חדשיו ולד גמור הוא ומחשב שפיר הוי' לקדש להכי כיון דהרמב"ם. כתב הטעם דנאכלת כבשר החטאת שולדי הקדשים במעי אמן הן קדושין שפיר הוצרך למנקט דוקא בן ד' דבזה הוא דצריכין לטעם דבמעי אמן הן קדושין אבל בן ה' שכלו לו חדשיו בזה לכו"ע הוא אף למד"א בהויתן הוא דקדושים ג"כ קדוש:
והנה בדברי הלח"מ יש לעיין טובא (ועיין כריתות דף כ"ג דאמרינן שם דלמאן דאמר דבקדשים אין איסור חל על איסור כל חלב לד' לרבות אימורי קדשים ומוקים לה. בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהויתן הן קדושים ועיין תוס' חולין ק"ג) אולם ראיתי בספר זרע אברהם להגאון ר' מנחם זעמבא שליט"א שהאריך בדברי הלח"מ הרבה והעיר מכמה דוכתי בש"ס ע"ש בספר הנ"ל שהאריך הרבה לתרץ דברי הרמב"ם באופנים שונים:
ונלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם כן דהנה בחולין דף פ"ה ע"ב אמר ר' אבא לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מודה ר"מ שאין מתירתה באכילה וכו' אמר מר לא לכל אמר ר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מודה ר"מ שאין מתירתה באכילה פשיטא טרפה בשחיטה מי מישתרא לא צריכא לשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי סד"א הואיל דאמר ר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה תהני לה שחיטת אמו ולא לבעי שחיטה קמ"ל ותסברא והא אמר ר"מ בן פקועה טעון שחיטה לא צריכא דרבי סבר לה כר"מ וסבר לה כרבנן סבר לה כר"מ דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וסבר לה כרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו סד"א כיון דאמרי רבנן דשחיטת אמו מטהרתו תהני לה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קמ"ל (ועיין בפירוש רש"י שכתב וז"ל מהו דתימא כיון דבן ט' הוא ושחיטת עצמו מתירתו אפילו לר"ש כדקיי"ל בפרק בהמה המקשה ארבעה סימנים אכשר בה רחמנא הלכך לאו ירך אמו לאיתסרו משום טריפות דידה ואימא לרבי דסבר כר"מ תהני ליה שחיטת אמו ולא לבעי למישחטה דהא שחוטה היא קמ"ל) ומתבאר דאפילו למד"א שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מודה שאין שחיטה זו מהני להתיר ולד בן ט' חי ואע"ג דאמרינן ד' סימנים אכשר בה רחמנא ואם שחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי מכשרת בשחיטת עצמה וראיתי בספרי האחרונים שהעירו למה באמת אין שחיטת אמו מטהרתו ואיזה איסור יש על הולד דאיסור טרפה שיש על האם ליכא על הולד דאם היה על הולד איסור טרפה לא היה שחיטת עצמה מתירתה ומצד השחיטה הא ס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וא"כ למה צריכא הולד שחיטה בפני עצמה ואיזה איסור יש על הולד שאסור לאוכלו בלא שחיטת עצמה (ועיין בחידושי רע"א ביו"ד סימן י"ג מה שכתב בזה) ובספר שו"ת רצ"ה בהגה שם רצה לומר בשחיטה שאינה ראויה איכא עשה דאינו זבוח וא"כ גם הולד אסור באכילה בשחיטת אמו מחמת איסור עשה דאינו זבוח ולכן הולד טעון שחיטה בפני עצמה. להתיר איסור עשה דאינו זבוח (וע"ש שהביא ראי' מהר"ן בסנהדרין שכתב שם גבי בהמה חציה של עיר הנדחת שכתב דאפילו אם נימא דמהני שחיטה לבהמת עיר הנדחת לטהרה מידי נבלה אפ"ה לא מהני שחיטה להתיר באכילה החציה של עיר אחרת להתירה באכילה אפילו למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אלא מוכח דכל שאין השחיטה מהני להתיר באכילה הוי עלה איסור עשה דאינה זבוחה אולם קשה לכאורה לומר כן בשחיטה שאינה ראויה דאיכא איסור עשה דאינה זבוחה ועוד דא"כ לא היה להש"ס למנקט כלל מילתא לענין הולד ואמאי לא קאמר הש"ס כהר"ן דבשחיטה שאינה ראויה איכא איסור דאינה זבוחה אולם עכ"פ אין לנו איסור אחר:
ולפי"ז יש לומר כיון דמבואר בחולין (דף פ) דשחיטת קדשים הוי שחיטה שאינה ראויה דכל כמה דלא זריק דם לא מישתריא בשר וע"ש בפירש"י שכתב משום דהבשר אינו ניתר בשחיטה לחודא בלא זריקה א"כ שפיר יש לומר דאם שחט בהמת קדשים מעוברת ומצא בה ולד בן ט' אותו הולד אינו ניתר בשחיטת אמו משום דשחיטת אמו הוי שחיטה שאינה ראויה והוי כמו ולד טריפה דאינה ניתר בשחיטת אמו כיון דאין השחיטה מתרת את הבשר באכילה קודם הזריקה (ועיין במנחות דף ע"ט) דמבואר שם דשחיטה וזריקה הוי שני. מתירים ועיין מנחות דף י"ד דאמרינן שם בשעת שחיטה חישב לאכול כחצי זית ובשעת זריקה חישב לאכול כחצי זית פיגול מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין איכא דאמרי שחיטה וזריקה דתרווייהו מתירין אין קבלה והולכה לא (וע"ש בפירוש רש"י שכתב דשחיטה מקדשת לדם והבא לקדש כבא להתיר וזריקה מתרת את הבשר ועיין בחידושי הרשב"א דתמה בזה כיון דהטעם דשחיטה חשיבא מתיר משום דמקדש לדם וא"כ אין השחיטה מתרת הבשר כלל ואיך מהני לפגל במחשב בעת השחיטה על הבשר שאין עבודה זו מתירתו והוכיח מזה דשחיטה מתיר גם את הבשר] עכ"פ כיון דשחיטת קדשים חשיבא שחיטה שאינה ראויה ולכן אינו מתיר ולד הנמצא בבהמת קדשים כמו שמצינו גבי שחיטת טרפה שאין הולד ניתר בשחיטת אמו וזה אין לומר דכ"ז לא הוי אלא דוקא בשוחט את הטרפה דהוה כמתה מקצתה וממילא חסר לה שחיטה ולכן אינו מתרת את העובר בזה דהא הש"ס סתמא נקט שחיטה שאינה ראויה דמשמע כל שחיטה שאינה ראויה ושחיטת קדשים כיון דהוי ג"כ שחיטה שאינה ראויה ג"כ אינו מתרת את הולד:
והשתא נבוא לתרץ דברי הרמב"ם דנקט דוקא בן ד' דהנה התוס' בחולין שם פ"ה כתבו וז"ל תהני ליה שחיטת אמו דוקא נקט בן ט' חי אבל מת או בן ח' פשיטא דהוי ירך אמו שהיא טרפה ואף ע"ג דאמרינן באלו טרפות דולד טרפה לא הוי ירך אמו היינו לפי שהוא חי ואין חיותו תלוי באמו ע"ש מבואר מדברי התוס' דשאני בין ולד בן ח' לולד בן ט' דולד בן ט' לא הוי ירך אמו ממש להיות חד גופא עם אמו אלא דבאמת הוי גופא אחרינא אלא דהתורה התירתו בשחיטת אמו מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו אבל בן ח' ניתר בשחיטת אמו משום דהוי כאחד מאבריה שוב מצאתי בספר שו"ת רצ"ה סימן ס"א תשובה להגאון הגדול דמינסק שכתב לענין חלב בן פקועה לחלק בין בן ט' חי לבן ח' וכתב דאף דאנן ק"ל כר"י דבן ט' ניתר בשחיטת אמו מ"מ לאו מחד טעמא הוא ורק דבבן ח' הוא מטעם דכיון דאין לו חיות בפני עצמו הו"ל כירך אמו וממילא מהני ליה שחיטת האם דהו"ל כאחד מאבריה אבל בן ט' חי כיון שיש לו חיות גמור בפ"ע ל"ה לענין זה דבחיותא תליא כירך אמו ורק דגזה"כ היא דמהני לו שחיטת האם מכל בבהמה תאכלו ע"ש שהביא לשון הרמב"ם דגבי בן ט' חי כתב (בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות) אינו צריך שחיטה אלא דשחיטת אמו מטהרתו (ובפ"ז מהלכות מאכלות אסורות) כתב השוחט את הבהמה ונמצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי מפני שהוא כאבר מאבריה ואם שלמו לו חדשיו וכו' הרי דגבי בן ט' כתב דשחיטת אמו מטהרתו וגבי בן ח' כתב מפני שהוא כאחד מאבריה ע"ש בשו"ת הנ"ל ולפ"ז הא דאמרינן בחולין דהשוחט את הטרפה דאין העובר ניתר בשחיטת אמו והיינו כמו שכתבו האחרונים דהוי על הולד איסור עשה דאינו זבוח הוי דוקא בעובר בן ט' אבל בעובר בן ח' שפיר ניתר בשחיטת אמו משום דהוי כאחד מאבריה היינו שהשחיטה מועלת על העובר ואין על הולד איסור עשה דאינו זבוח אבל זה ודאי דהעובר אסור מחמת איסור טרפה כמו שכתבו התוס' בחולין פ"ה אולם השחיטה מועלת על הולד אף דהוי שחיטה שאינה ראויה ואין על הולד איסור עשה דאינה זבוח דהוי חד גופא ולפ"ז כיון דשחיטת קדשים הוי ג"כ שחיטה שאינה ראויה יש לומר דלכן נקט הרמב"ם דוקא בן ד' משום דבן ה' בבהמה דוקא לא היה מהני שחיטת אמו כמו גבי בן ט' בגסה דאמרינן גבי טרפה דהולד אינו ניתר אבל בן ד' דהוי חד גופא שפיר ניתר בשחיטת אמו אע"ג דהשחיטה היא שחיטה שאינה ראויה וא"ש:
והנה זה אין לומר דלא דמי שחיטת קדשים לשחיטת טרפה דגבי שחיטת טרפה שייך שפיר לומר דאין העובר ניתר משום דהוי שחיטה שאינה ראויה משום דשחיטת טרפה אינו מתיר הבשר באכילה לעולם ולכן' שייך שפיר לומר דבשחיטה כזו אין העובר ניתר אבל גבי קדשים דמיד אחר הזריקה יהיה הבשר ניתר באכילה א"כ ממילא גם העובר יהא מותר בשחיטת אמו וי"ל דכמו דהבהמה עצמה ניתרת אחר הזריקה כמו כן גם העובר יהא ניתר אחר הזריקה דזה אינו דכל עיקר הא דולד ניתר בשחיטת אמו הוי מחמת דארבעה סימנים אכשר בה רחמנא וזה ידעינן מהא דכל בבהמה תאכלו וכל עיקר ההיתר לא מצינו אלא דוקא בשחיטה היינו דשחיטת האם מתיר להולד אבל גבי קדשים דהשחיטה לבדה אינה גומרת ההיתר אלא דבעינן גם היתר זריקה דהוי שני דברים המתירין ואין מעלין זה בלא זה כמבואר (במנחות ע"ט ויבמות ק"ג) וזה לא מצינו דגם זריקת האם יתיר לולד א"כ לא שייך דהשחיטת קדשים יתיר את העובר בשחיטה לחוד משום דאח"כ יבוא הזריקה דכיון דבעינן גם היתר זריקה להתיר מוקדשים באכילה וגבי זריקה לא מצינו שיועיל זריקת האם להעובר וזה אין לומר דהעובר יהא מותר לאכלו בלא זריקה דזה אינו דבודאי בעינן גם זריקה ובלא הזריקה אינו ניתר כיון דכל דיני חטאת עליו עיין פסחים י"ג גבי תודה דאמרינן שם דאין הלחם ניתר אלא בזריקת הדם ופרש"י שם הואיל ותלוים בזבח הרי הן כבשר הזבח עצמה ועיין מנחות מ"ז והנה זה אין לומר דאמאי לא יזרק הדם של הבן פקועה עצמה ויהא דמה מתיר את בשרה דזה אינה עפ"י מה שראיתי בספר תוספת עזרה על הת"כ שהקשה על הש"ס דחולין דף ע"ה דהא דמביא הש"ס מה חלב שתי הכליות האמורות באשם מוציא מכלל שליל אף כל מוציא מכלל שליל בשלמא לדידי מש"ה מיעטיה רחמנא אלא לדידך ליקרב (ופרש"י לדידך דאמרת חלב הוא לענין אכילה אמאי מיעטו רחמנא) אמר ליה מידי דהוי אמחוסר זמן ע"ש והקשה הנ"ל אמאי לא קאמר דאינו קרב משום דהוא יוצא דופן וכתב לתרץ דלא שייך פסול יוצא דופן אלא דוקא היכי דקרב בעצמו לשם קרבן היינו דניתר בזריקת דמו של עצמו אבל בניתר בזריקת דמו של האם לא שייך פסול יוצא דופן ע"ש ולפ"ז לא שייך לומר שיזרקו דמו של הבן פקועה עצמו דא"כ יפסול מחמת יוצא דופן אולם הראב"ד בת"כ כתב דלא שייך פסול יוצא דופן אלא בבהמת חולין אבל בהמת קדשים שקדמה קדושה ללידה לא שייך פסול יוצא דופן ע"ש בפרשה אחרי וזה חידוש גדול (ויש לעיין בזה טובא ואכ"מ וכבר האריך בזה בספר זרע אברהם להגאון מהרמ"ז שליט"א) עכ"פ דברי הרמב"ם א"ש דלכן נקט דוקא בן ד"י דבבן ה' לא יהני השחיטה להתירו משום דזהו שחיטה שאינה ראויה (ועיין בתוס' ב"ק דף ע"ו ד"ה כל העומד שכתבו דלא שייך לומר שיהא שחיטה ראויה מחמת דכל העומד לזרוק כזרוק דמי דכיון דבשחיטה לחודא לא מישתריא בשר באכילה אלא דבעינן גם היתר זריקה הוי שחיטה שאינה דלא הוי דומיא להא דטבוח טבח והכן): שוב ראיתי דלכאורה לא העלינו ארוכה בדברינו דהרמב"ם כתב להדיא (בהלכות מעשה הקרבנות בפ"א הלכה י"ט) וז"ל היתה הבהמה מעוברת אע"פ שכלו חדשיו של עובר ואפילו נמצא חי אינו מעלה חלבו עם חלב אמו אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאיבריה ע"ש מבואר דשיטת הרמב"ם דאפילו ולד בן ט' במוקדשים ג"כ ניתר בשחיטת אמו כגופא ונאכל כבשר האם כמו שכתב הרמב"ם בלשונו והרי העובר כאחד מאיבריה והבשר נאכל בקדושת קרבן אלא שהחלב אינו קרב משום דנתמעט מקרא בחולין דף ע"ה ובת"כ וזה דלא כדברינו דלדברינו ולד בן ט' במוקדשים אינו ניתר כלל בשחיטת אמו משום דהוי שחיטה שאינה ראויה באכילה והנה לכאורה עלה במחשבתי. לומר דעד כאן לא קאמר הש"ס בחולין שם דשחיטת קדשים הוי שחיטה שאינה ראויה אלא דוקא בקדשי קדשים דאיסור קדשי קדשים הוי איסור מעילה ולכן כיון דאין שחיטה מתרת איסור מעילה אלא דבעינן שיצטרף ג"כ היתר זריקה מקודם הזריקה עדיין הבשר באיסור מעילה משו"ה שפיר אמרינן דהוי שחיטה שאינה ראויה אבל בקדשים קלים שאין בהם מעילה (וראיתי לגאון אחד שרצה לומר דבשלמים ליכא אלא איסורא דרבנן ועיין רש"י מנחות דף ד' שכתב דדמי שלמים אינם אסורים אלא מדרבנן ויש לעיין בזה טובא מכמה דוכתי בש"ס ובכ"מ ועיין שער המלך בהלכות חמץ ומצה שהביא ג"כ דברי רש"י וכתב לחלק בין שלמים לדמי שלמים ע"ש ועיין בב"ק דף ע"א דמבואר שם להדיא דמחמת איסור דרבנן לא שייך לומר דהוי שחיטה שאינה ראויה ע"ש) יש לומר דבקדשים קלים הוי שחיטה ראויה כיון דליכא איסור מעילה אולם זה אינו דמהש"ס בחולין שם משמע דגם בקדשים קלים הוי ג"כ שחיטה שאינה ראוי' דהש"ס מדייק שם מהא דתנן במתניתין דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין דמתניתין הוי דלא כר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ואמאי לא מוקמי הש"ס האי במוקדשין דהוי בקדשים קלים וכן יש להעיר מהא דב"ק דף ע"ו דמקשה הש"ס קדשים שחיטה שאינה ראויה היא ואמאי לא מוקי בקדשים קלים אלא ע"כ דשיטת הש"ס דגם בקדשים קלים הוי ג"כ שחיטה שאינה ראויה וא"כ אין לתרץ שיטת הרמב"ם כדברינו הנ"ל אמנם נ"ל דיש לומר דשיטת הרמב"ם הוי כמו שבארנו דלכן נקט הרמב"ם דוקא בן ד' משום דבן ד' הוי כאחד מאיבריה ולכן ניתרת בשחיטת אמה אבל בן ה' אף דניתר ג"כ בשחיטת אמו היינו משום דגלתה התורה כל בבהמה תאכלו דד' סמנים אכשר בה רחמנא אבל לא הוי הולד כאחד מאיבריה ולכן כיון דהוי שחיטה שאינה ראויה אין הולד ניתר בשחיטת אמו כמו דאמרינן גבי ולד טרפה בחולין פ"ה ומה שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות מעשה הקרבנות דגם ולד בן ט' ניתר בשחיטת אמו והוי כאחד מאיבריה נ"ל דלא קשה מידי על דברינו דהנה כל עיקר הא דשחיטת קדשים הוי שחיטה שאינה ראויה הוא משום דשחיטה וזריקה הוה שני מתירין כמבואר במנחות דף ע"ט וכמו שהבאתו לעיל בשם הרשב"א דהזריקה מתרת באכילה כמו השחיטה נ"ל דבקדשי קדשים כו"ע מודים דהזריקה הוי מתיר לבשר אולם גבי קדשים קלים נ"ל דזה לא הוי אליבא דכו"ע אלא דתליא בפלוגתא דהנה בפסחים דף ע"ז אמרינן ועשית עולתיך הבשר והדם ר' יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם ר' אליעזר אומר דם אע"פ שאין בשר שנאמר ודם זבחיך ישפך וכו' ופריך הש"ס ורבי יהושע נמי הא כתיב ודם זבחיך ישפך אמר לך הא כתיב גבי והבשר תאכל וכו' ורבי אליעזר נמי הא כתיב והבשר תאכל אמר לך ההוא מבעי שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק את הדם פירוש כיון דכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר יאכל אמרינן ודם זבחיך ישפך והדר והבשר יאכל ע"ש ופריך הש"ס ורבי יהושע שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק את הדם מנא ליה ק"ו הוא ומה אימורין דכי ליתנהו לא מעכבי כי אתניהו מעכבא דם דכי ליתיה מעכב כי איכא לא כל שכן דמעכב (ועיין בפירוש רש"י שכתב וז"ל דם דכי ליתיה מעכב דהא תרוייהו מודו אם אין דם אין בשר דמתחילת הקדשן הן נאסרין וכפרה אינה באה אלא בדם וכהנים משלחן גבוה קא זכו וכיון דכפרה ליתיה איסורא להיכא אזיל) והנה מאן דיליף הא דזריקה מעכבת מודם זבחיך ישפך והדר והבשר יאכל יש לומר דודאי זריקה חשובה מתיר כמו שחיטה בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים ולכן יש לומר דשפיר חשיבא שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה כיון דאין השחיטה גומרת ההיתר בלא זריקה לפי הש"ס דחולין (אולם הש"ס בב"ק דף ע"ז פליג שם על הש"ס דחולין עיין בתוס' שם) אבל לרבי יהושע דיליף הא דאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק את הדם מק"ו מאימורים יש לומר דכ"ז שייך שפיר גבי קדשי קדשים דאין הבשר מותר באכילה קודם הקטרת אימורים כמבואר בפסחים (דף נט ע"ב) יכול יהו הכהנים רשאין בחזה ושוק קודם הקטרת אימורים ת"ל והקטיר הכהן את החלב המזבחה והדר והיה החזה לאהרן ולבניו הרי דהשחיטה אינה מתרת קודם הקטרת אימורים וכמו כן אין השחיטה מתרת קודם זריקת הדם אבל כ"ז הוה דוקא בקדשי קדשים דהקטרת אימורים מעכב אבל בקדשים קלים דכתב הצל"ח ביצה דף כ' דהקטרת אימורים אינה מעכבת כלל אכילת בשר לבעלים והבעלים מותרין לאכול הבשר קודם הקטרת אימורים ואף שיש לעיין בזה טובא (עיין בב"ק דף י"ג חולין דף קל"ז וקידושין נ"ב ומעילה דף ז' ויש להאריך בזה ואכ"מ) ולפ"ז יש לומר דמאן דיליף דאין הבשר ניתר באכילה עד שיזרק את הדם מק"ו מאימורים שאני בין קדשים קלים לקדשי קדשים דזריקת הדם בקדשים קלים לא הוי מתיר כמו בקדשי קדשים כיון דילפינן מאימורים ואימורין לא מעכבא בקדשים קלים ואף דגם בקדשי קדשים אין הקטרת אימורים מעכבא כי לתנייהו עכ"פ מסתבר יותר לומר דזריקה הוי כמו השחיטה בקדשי קדשים ולא בקדשים קלים וכ"ז על דרך החידוד וצ"ע (ויש לעיין בזה טובא ואכ"מ ובמ"א אבאר) והנה הרמב"ם בפ"א מהלכות פסולי המוקדשים פסק כר"י דאמר בפסחים דף ע"ז אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר וע"ש בכ"מ בהלכות פסולי המוקדשין ולח"מ שם ומובא בפסחים שם דף ע"ז דרבי יהושע יליף האי דאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק את הדם מק"ו מאימורים ולפ"ז גם לשיטת הרמב"ם עלינו לומר דהא דאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק את הדם הוי גם כן מק"ו מאימורים וא"כ שפיר גבי קדשי קדשים הוי הזריקה מתיר כיון דבלא הזריקה אין הבשר מותר באכילה אבל בקדשים קלים דהבשר ניתר באכילה קודם הקטרת אימורים יש לומר דגם בזריקה ג"כ מותר באכילה קודם זריקת הדם היינו דחלק הבעלים ניתר באכילה קודם זריקת הדם אלא שיש מצוה על הכהנים לזרוק את הדם אבל אין זריקה בגדר מתיר כיון דאינה מעכבת ולכן יש לומר דבקדשים קלים הוי שפיר שחיטה ראויה ולכן שפיר כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות מעשה הקרבנות דאפילו ולד בן ט' חי ניתר ג"כ בשחיטת אמו והיינו דשם מיירי הרמב"ם בבהמה של קדשים קלים והוי שחיטה הראויה ולכן שפיר ניתר הולד אבל גבי קדשי קדשים דהוי שחיטה שאינה ראויה אין הולד ניתר כמו שבארנו והא דמשמע מהש"ס דחולין דגם בקדשים קלים נמי הוי שחיטה שאינה ראיה יש לומר דהוי אליבא דר"א בפסחים שם דיליף הא דאין הבשר ניתר אכילה עד שיזרק את הדם מודם זבחיך ישפך ואין לחלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים והנה הא דמבואר במכות (דף י"ז) וכן פסק הרמב"ם בפי"א מהלכות מעשה הקרבנות דקדשים קלים אסורין באכילה קודם זריקת הדם מה"ת מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וכו' והוא אזהרה לאכול קדשים קודם זריקה בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים הרי דאפילו קדשים קלים ג"כ אסורין באכילה קודם הזריקה (והיינו כיון שיש מצוה על הכהנים לזרק הדם אסרה התורה לאכול קודם הזריקה אף דהזריקה מחמת עצמה היינו מחמת מתיר אינו מעכבת אבל עכ"ז אסרה תורה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך) א"כ הרי גם בקדשים קלים היה עלינו לומר דהוי שחיטה שאינה ראויה ואמאי מתרת את הולד בן ט' הנמצא בה אמנם נ"ל לומר דלא דמי דגבי קדשי קדשים דהזריקה הוי ג"כ מתיר כמו השחיטה דהא הזריקה מוציא את הבשר מאיסור מעילה שהיה על הבהמה מחיים ולכן קודם הזריקה כיון דעדיין לא נגמר ההיתר אכילה שייך שפיר לומר דהשחיטה הוי שחיטה שאינה ראויה אבל בקדשים קלים כיון דאין בה מעילה והשחיטה מתיר האיסור שהיה על הבהמה מחיים (עיין קידשין דף נ"ז דמשמע לכאורא דשחיטה מתרת איסור מוקדשין) אלא דתיכף לאחר השחיטה חל על הבשר איסור דלא תוכל לאכול בשעריך א"כ כיון דהשחיטה התירה לגמרי כל האיסור שהיה על הבהמה מחיים ואין הזריקה בגדר מתיר כלל א"כ יש לומר דלא הוי שחיטה שאינה ראויה דהשחיטה התירה לגמרי אלא דלאחר השחיטה חל עליה איסור דלא תוכל לאכול שעריך א"כ שפיר הוי שחיטה ראויה אולם זה אינו דבאמת יש לומר דכל שחיטה שאינה מתרת את הבשר באכילה יש לומר דהוי שחיטה שאינה ראויה ועיין ב"ק דף ע"א אבל זה יש לומר דעד כאן לא אמרינן בש"ס חולין דאפילו למד"א שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אפ"ה אין השחיטה מתרת את העובר בן ט' הנמצא בה אלא דוקא במקום שאין השחיטה מועלת להתיר את הבהמה מהאיסור שהיה עליה מחיים כגון גבי בהמה טריפה שאין השחיטה מתרת את האיסור טרפה או גבי בהמת קדשי קדשים שאין השחיטה גומרת להתיר את הבהמה מהאיסור שהיה עליה מחיים היינו איסור מעילה דהא שחיטה וזריקה הוי שני מתירים אבל בקדשים קלים למאן דיליף הא דאין הבשר ניתר באכילה עד שיזרק את הדם מק"ו מאימורים יש לומר דזה פשוט דהשחיטה מהני להתיר לגמרי כל האיסור שהיה על הבהמה מחיים אפילו האיסור מוקדשים שהיה על הבהמה מחיים ג"כ ניתר בשחיטה (עיין קדושין נ"ז) אלא דתיכף אחר השחיטה חל על הבשר הא דלא תוכל לאכול בשעריך וכיון דהשחיטה גמרה להתיר את האיסור שהיה על הבהמה מחיים א"כ שפיר יש לומר דגם עובר בן ט' ניתר בשחיטה זו כיון דהשחיטה התורה באכילה ונסתלק האיסור שהיה על הבהמה מחיים בקדשים קלים ושפיר יש לומר דהרמב"ם שכתב בהלכות מעשה הקרבנות בפ"א דאפילו עובר בן ט' ניתר בשחיטת אמו מיירי בקדשים קלים וכמו שבארנו: