אור ברסלב

שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן

סימן כד

סימן כג

ענין שחוטי חוץ בשעיר המשתלח:

הרמב"ם מהלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ח הלכה י"א) כתב שני שעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ אם עד שלא התודה עליהן חייב כרת על שניהם הואיל וראוין לבוא לפני השם לוידוי ואם אחר שהתודה פטור על המשתלח שהרי אינו ראוי לבוא לפני השם עכ"ל וכתב שם הראב"ד וז"ל א"א אני שונה בברייתא ב"מ יומא עד שלא הגריל חייב על שניהם ופירש שם רב חסדא הואיל וראוין לשעיר הנעשה בחוץ משהגריל עליהם חייב על של שם ופטור על של עזאזל אלמא אפילו קודם שהתודה כיון שהגריל ועלה עליו הגורל לעזאזל פטור עליו בחוץ אע"פ שעתיד להתודות עליו שאין ראוי לבוא בפתח אוהל מועד ויהא מיוחד לשם אלא שיהא ראוי לזריקה ולהקטרה שנאמר לד' וכו' והנה עיין בש"ס דזבחים שם (דף קי"ב) דאיתא בפרק בתרא שם במתניתין שעיר המשתלח ששחטו בחוץ פטור דכתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו לא חייב הכתוב אלא בראוי להביא אל פתח אוהל מועד מה שאין כן בשעיר המשתלח ושם בש"ס ורמינהו או קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן כענין שנאמר ונקרב את קרבן ד' וכו' ת"ל ואל פתח אוהל מועד לא הביאו וכו' אוציא את אלו ולא אוציא שעיר המשתלח ת"ל לד' להוציא שעיר המשתלח (פירוש וקשה דמתנ' ממעט שעיר המשתלח מקרא דאל פתח אוהל מועד היינו שאינו ראוי להבאה וברייתא קאמר דמההוא קרא לא נפיק אלא קדשי בדק הבית אבל שעיר המשתלח ראוי הוא להבאה ולא נתמעט אלא מקרא דלהשם וא"כ קשה מתנ' וברייתא אהדדי) ומשני לא קשה כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה (פירוש מתנ' דקא ממעט מאל פתח אוהל מועד מיירי לאחר הגרלה היינו משום דאינו ראוי להבאה אבל ברייתא מיירי קודם הגרלה דראוי להבאה ולהגרלה ולכן ממעטו מקרא דלהשם) ומקשה הש"ס אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי (פירוש והיכי ממעטו מקרא דאל פתח אוהל מועד הא ראוי להבאה לענין וידוי) ומשני כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי פירוש דמתני' מיירי לאחר וידוי ולכן מעטו מאל פתח אוהל מועד לא הביאו וברייתא מיירי קודם וידוי ולכן מעטו מקרא דלהשם מבואר בהדיא בש"ס דבין קודם וידוי ובן לאחר וידוי פטור על שחוטי חוץ וע"ש בתוס' ד"ה כיון קודם וכו' והכ"מ כתב דהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בש"ס דזבחים דגרסינן יכול שאני מוצא שעיר המשתלח דפטור על שחוטי חוץ משום דאינו ראוי להבאה ת"ל לד' לרבות שעיר המשתלח דחייב עליו משום שחוטי חוץ וע"ש בלח"מ מה שהקשה על גירסה זו מהא דפ"ק דתמורה ופרק שני שעירים דף ס"ב דפרכינן על הא דאמרינן שם דלד' לרבות מהאי ברייתא דלד' הוי להוציא ע"ש בלח"מ מבואר דלד' מוציא שעיר המשתלח ופטור על שחיטת חוץ ע"ש בכ"מ שהאריך בזה להקשות על גירסה זו ועיין ביומא דף ס"ב דאמרינן שני שעירי יוהכ"פ עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם משום שחוטי חוץ משהגריל עליהם חייב על של שם ופטור על של עזאזל וכו' והיינו אפילו קודם וידוי פטור על של עזאזל כמבואר שם:

והנה. כדי לתרץ דברי הרמב"ם אלו נקדים דברי הש"ס בסנהדרין (דף קי"ב) דאמרינן בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה משחט לא שנא קטלא מקטל או דילמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה מאי ועיין ברש"י וז"ל ל"ש משחט שחטה ל"ש מקטל קטלא דבין בשחיטה ובין בהריגה לפי חרב קרינא דאפילו שחטה מיתה בעלמא היא ולא מהני מידי או דילמא לפי חרב היינו שלא כדרך שחיטה אבל דרך שחיטה מהני לטהר מידי נבלה דנהי דלאכילה אתסרא ואיסור הנאה הוא אבל תהני לטהר מידי נבלה ע"ש מבואר מדברי רש"י דהטעם דלא מהני שחיטה לטהר מידי נבלה משום דהשחיטה הוי ג"כ לפי חרב ועיין בשו"ת ענג יו"ט סימן ס"ח שהעיר מ"ש גבי שור הנסקל דאם שחטו מהני לטהר מידי נבלה כדמוכח בב"ק דף ע"א גבי גנב שור הנסקל וטבחו דפליגי ר"ש ורבנן אי ראויה שמה שחיטה וחייב דו"ה או לא אבל מידי נבלה לכו"ע מטהר דאי לא היה מטהר מידי נבלה היה פטור מדו"ה דהוי כנוחר ומעקר דפטור מדו"ה (דף ע"ח) וא"כ מ"ש בהמת עיר הנדחת משור הנסקל וכתב דשור הנסקל דמצותו בסקילה אם שחטו לא חייל על מעשה השחיטה דין סקילה ולא איתעביד ביה מצות סקילה דשחיטה וסקילה תרי מילי נינהו ולהכי מטהר מידי נבלה אבל בעיר הנדחת דמצותו בהריגה דלפי חרב שפיר יש לומר דאם שחטו לא חייל על מעשה השחיטה בין שחיטה לטהר מידי נבלה אלא דין הריגה ובשחיטה זו מקיים מצות הריגה לפי חרב ע"ש:

אמנם זהו דוחק ונ"ל באופן אחר לבאר בעיית רב חסדא ולפרש פירוש חדש לפי שיטת הרמב"ם דלא כפרש"י דהנה אמרינן בזבחים דף ס"ט יכול תהא שחיטת קדשים בפנים מטמא בגדים אבית הבליעה (פירוש כשחיטת עוף קדשים) ת"ל נבלה ע"ש הרי דהש"ס מצריך קרא לשחיטת עוף קדשים שלא תטמא ולכאורה למה לן קרא מהיכי תיתי דלא יהני שחיטה בעוף מוקדשים בפנים ונ"ל לומר בסברת מילתא חדתא דכל היכי דהתורה חידשה דין שחיטה אחרת על הבעל חי הפקיעה תורה מצות השחיטה הכללי ממנו ולכן גבי עוף כיון דהתורה חידשה דבעינן דוקא מליקה ולא שחיטה במוקדשים הפקיעה התורה ההתר שחיטה מן העוף ולכן שפיר בעינן קרא על השחיטה שיטהר מידי נבלה ועיין בתוס' שם ד"ה יכול שכתבו הא דמצרכינן הכא קרא לשחיטת עוף קדשים שמטהרת מידי נבלה ולענין איסורי הנאה לא מצרכינן קרא לשחיטתה שמטהרת מידי נבלה לא דקדשים אין הכשר אכילתן בשחיטתן אבל איסורי הנאה הכשר אכילתן בשחיטתן ואע"ג דהשתא אין שחיטתן מכשרתן באכילה מ"מ מטהרתן מידי נבלה ונ"ל לפרש פשוט דברי התוס' דקדשים כיון דאינם אסורין בהנאה לכהנים אלא דהתורה נתנה דין חדש היינו מליקה וממילא הפקיעה מהם התר שחיטה אבל איסורי הנאה דהתורה לא נתנה להם דין שחיטה אחרת דהתורה אסרתן בהנאה וממילא בא להם דין חדש משום ובערת הרע מקרבך כגון שור הנסקל דמצותו בסקילה אין דמשום הסקילה לא יהני בו שחיטה לטהר מידי נבלה כיון דהסקילה נובע ומסתעף משום מצות ובערת הרע מקרבך ולא שייך כלל לומר כיון דהתורה נתנה דין חדש הפקיעה ממנו מצות שחיטה דאין זה דין חדש כלל אלא אמצעי היאך לבערו מן העולם לכן שפיר אם שחטו מהני בו שחיטה לטהרו מידי נבלה וזהו סברת רב חסדא ולכן מיבעי ליה לרב חסדא היאך הוא בעיר הנדחת דאם דחדשה תורה בעיר הנדחת דבעינן לפי חרב אעפ"י שהבהמה בעצמה לא חטא ואין עליה מצוה של ובערת הרע מקרבך דהאדם הוא חטא ולא הבהמה ולכן הא דחדשה התורה הא דלפי חרב הוי דין חדש שנתנה תורה בבהמת עיר הנדחת והוי כמו מליקה בעוף קדשים וכיון דאין לנו רבוי בעיר הנדחת לטהר מידי נבלה אמרינן דהתורה הפקיעה דין השחיטה מן הבהמה ונתנה דין חדש היינו לפי חרב או דילמא גם בעיר הנדחת הוה הא דלפי חרב הוי ג"כ אמצעי לקיים הבערת הרע מקרבך כמו בשור הנסקל ולכן שפיר בשחטו מטהר מידי נבלה ובשחיטה לא מקיים הלפי חרב לפ"ז (והנה זה אין להשיב דלא דמי למליקה דגבי מליקה כיון דהוי שחיטה חדשה דהא מתרת אותה לכהנים ולכן שפיר שייך לומר דהוי במקום שחיטה אבל הלפי חרב דאינו מתיר כלל לא שייך לומר דזה יהיה במקום שחיטה אולם זה אינו דגם מליקה נמי אינו מתרת איסור נבלה דהא מבואר ביבמות דל"ג דזר שאכל מליקה חייב ואפילו לכהנים נמי אינו בתורת מתיר אלא דבאמת הוי למליקה נבלה אלא דהתורה התירה נבילה זו לכהנים עיין מנחות (דף מה) דאמרינן כהנים איצריך סד"א כיון דאישתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה קמ"ל וכן אמרינן בחולין ק"כ דלכן אי כתב נבלה לא אתי שאר איסורין מיני' שכן הותרה לכהנים הרי דגם מליקה גם כן אינו מתיר כלל איסור נבלה) ולפ"ז מה שבארנו סברת רב חסדא דכל היכי דהתורה נתנה דין חדש במקום שחיטה הפקיעה התורה התר שחיטה מבהמה א"כ יש לומר דגם בשעיר המשתלח דהתורה נתנה דין דחיה לצוק א"כ יש לומר דנפקע ממנו התר שחיטה ואם שחטה לא מהני השחיטה לטהר מידי נבלה וכמו כן יש לומר נמי דאם שחט בחוץ שעיר המשתלח אין זה שחיטה ולא מחייב משום שחוטי חוץ דגבי שחוטי חוץ בעינן דוקא שחיטה וגבי שעיר המשתלח כיון דהתורה הפקיעה ממנו דין שחיטה לכן פטור משום שחוטי חוץ ולפ"ז יש לתרץ הקושיא על הרמב"ם מהא דאמרינן ביומא (דף ס"ב) שני שעירי יוהכ"פ עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם משום שחוטי חוץ משהגריל עליהם חייב על של שם ופטור על של עזאזל ופריך הים למאי חזי אמר רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ ולכן יש לפרש דפטור משום שחוטי חוץ לאו משום דאינו ראוי לשם לאחר הגרלה דבאמת יש לומר דהוי ראוי לשם קודם וידוי אפילו לאחר הגרלה והא דאמרינן דפטור לאחר הגרלה יש לומר דהוי משום דלאחר הגרלה כיון שחל על השעיר דין דחיה ממילא נפקע ממנו היתר שחיטה ולכן שפיר פטור על שחוטי חוץ משום דאין זה שחיטה וגבי שחוטי חוץ בעינן דוקא שחיטה וכו' וכ"ז הוי דוקא לרב חסדא אבל הרמב"ם דפסק דלא כרב חסדא עיין במפרשים שהקשו עליו מדוע השמיט הרמב"ם בעית רב חסדא הא דבהמת עיר הנדחת אם מטהר מידי נבלה עיין מנחת חינוך וכן כתב גם כן הבית לוי דמקור הרמב"ם הוי מהא דאמרינן בחולין (דף ק"מ) גבי ציפורי מצורע דטהורות דכתיב גבי ציפורי מצורע אתו למעט ציפורי עיר הנדחת ושם בש"ס אמרינן אי לשילוח הא לא אמרה תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה ע"ש והנה בציפורי מצורע כתיב ושחט את הציפר הרי מבואר דמהני שחיטה בעיר הנדחת ולא אמרינן דהשחיטה הוי ג"כ לפי חרב ולא מהני לטהר מידי נבלה אף דגבי עוף הוי ג"כ דין של לפי חרב כמבואר ברמב"ם בהלכות עכו"ם פרק ב' הלכה ו' שכתב והורגין כל נפש חיה שבה ושורפין את כל שללה ע"ש ועיין בצל"ח בחולין (דף ק"מ) וא"כ דהרמב"ם לא פסק כרב חסדא וסבר באמת דכל היכי דהתורה נתנה דין חדש לא הפקיעה התורה התר שחיטה ולכן שפיר גם על שעיר המשתלח חייב משום שחוטי חוץ א"כ לא קשה על הרמב"ם מהברייתא ביומא דאמרינן דאחר הגרלה פטור על שעיר המשתלח משום שחוטי חוץ משום דהש"ס הוי אליבא דרב חסדא דכל היכי דהתורה חדשה דין שחיטה הפקיעה התורה התר שחיטה ולא מהני כלל השחיטה לטהר מידי נבלה ולכן אינו חייב ג"כ משום שחוטי חוץ דאין זה שחיטה ולכן אין מכאן שום סתירה על הרמב"ם. כיון דכל עיקר הטעם דפטור משום שחוטי חוץ אחר הגרלה הוי משום דאין זה שחיטה בשעיר המשתלח אבל זה שפיר דמיקרי ראוי לשם מחמת הוידוי ממילא כיון דהרמב"ם לא פסק כרב חסדא שפיר פסק דאחר הגרלה קודם וידוי ג"כ חייב משום שחוטי חוץ (וכן מוכח מהא דאמרינן בזבחים דחייבין משום שחוטי חוץ גבי עוף בשחיטה ע"ש) וזה דלא כרב חסדא עוד נ"ל מקור לשיטת הרמב"ם מהא דאמרינן בזבחים דף ע' דאם שחט עגלה ערופה מטהר מידי נבלה ולא אמרינן דכיון דהתורה נתנה דין חדש היינו עריפה הפקיעה ממנו דין שחיטה אלא דאפ"ה מהני בה שחיטה לטהר מידי נבלה והנה קשה על דברי לפי מה שבארתי סברת רב חסדא מהא דתנן בחולין (פ"א) שחט עגלה ערופה ושור הנסקל ר"ש פוטר וחכמים מחייבין והיינו דפליגי אי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה או לא שמה שחיטה ושם בש"ס אמרינן דאפילו למד"א שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה מודה שמטהרת מידי נבלה ע"ש מבואר דמתנ' סברא דאפילו בעגלה ערופה ג"כ מהני שחיטה לטהר מידי נבלה ולא אמרינן דהתורה נתנה דין עריפה הפקיעה התורה ממנה השחיטה וזה דלא כרב חסדא וזה קשה לומר דרב חסדא פליג על הש"ס בחולין וסבר דשחיטה שאינה ראויה אינו מטהר גם מידי נבלה ונ"ל דיש לומר דלא קשה ממתניתין דחולין הנ"ל על רב חסדא והוא עפ"י מה דאמרינן בכריתות (דף כ"ה) דפליגי רב המנונא ורבא גבי עגלה ערופה מאימתי נאסרת מחיים או לאחר עריפה דרב המנונא אמר מחיים ורבא אמר לאחר עריפה אמר רב המנונא מנא אמינא לה השוחט פרת חטאת ועגלה ערופה ושור הנסקל דר"ש פוטר משום אותו ואת בנו וחכמים מחייבין בשלמא לדידי דאמינא מחיים בהא פליגי דר"ש סבר שחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה ורבנן סברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אלא אי אמרת אחר עריפה אמאי פטר ר"ש שחיטה ראויה היא וכי תימא סבר ר"ש עגלה בשחיטה כשרה (פירוש והוה לה שחיטה שאינה ראויה באכילה דנאסרת בשחיטה זו) והתנן כשר בפרה פסול בעגלה כו' פרה בשחיטה כשרה עגלה בשחיטה פסולה אישתיק לבתר דנפק אמר מ"ט לא אמינא ליה דר"ש סבר עגלה בשחיטה כשרה ורב המנונא אמר לך לא לשתמיט תנא דלתני עגלה בשחיטה כשרה דתימא ר"ש היא ע"ש ועיין בתוס' מנחות (דף, ק"א ע"ב) גבי הא דאמרינן עגלה ערופה מטמא טומאת אוכלין דכתבו שם בהדיא דאף לפי המסקנא נשאר לחד מאן דאמר דר"ש סבר עגלה ערופה בשחיטה כשרה א"כ שפיר יש לומר דרב חסדא באמת סבר דר"ש ורבנן פליגי בסברא זו אי עגלה ערופה בשחיטה כשרה ולפ"ז שפיר מטהר השחיטה בעגלה ערופה מידי נבלה אפילו לרב חסדא כיון דגם בשחיטה מקיים מצות עריפה ממילא דלא שייך לומר דכיון דהתורה נתנה דין עריפה נפקע ממנו התר שחיטה כיון דגם בשחיטה נתקיים המצוה מעתה אין שום סתירה לרב חסדא ממתנ' דחולין הנ"ל ולפ"ז יש לומר דאין שום ראיה מהש"ס דזבחים דף ע' דאמרינן שם דשחיטת עגלה ערופה מטהרת מידי נבלה דהוי דלא כרב חסדא דיש לומר דהש"ס שם סבר דעגלה ערופה בשחיטה כשרה אולם זהו דוחק לומר על סתמא דש"ס שם דסבר דעגלה כשר בשחיטה: והנה כ"ז בארנו לתרץ הקושיא מהש"ס דיומא אמנם עדיין תיקשה ממתנ' דזבחים דאמרינן דשעיר המשתלח פטור על שחוטי חוץ משום דאינו ראוי לפתח אוהל מועד או משום דאינה לשם ומבואר שם בש"ס להדיא דבין קודם וידוי ובין לאחר וידוי פטור ע"ש והרמב"ם פסק שם דמחייב (ועיין בקרן אורה שרצה לחדש דפליגי שם בזבחים מתנ' וברייתא אהדדי ע"ש וזהו דוחק) ול"נ לומר דהש"ס בזבחים הוי דוקא אליבא דהך תנא דסבר וידוי אינו מעכב ועיין בש"ס יומא (דף מ"א) דפליג שם ר' יהודה ורבנן אי וידוי מעכב או לא רבי יהודה סבר וידוי אינו מעכב ור"ש סבר וידוי מעכב ע"ש דאמרינן עד מתי יהא זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמים של חבירו דברי ר' יהודה ור"ש סבר עד שעת וידוי ואמרינן במאי קא מפליגי כדתני לכפר בכפרת דמים הכתוב מדבר וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקדש מה להלן בכפרת דמים אף כאן בכפרת דמים הכתוב מדבר ור"ש אומר לכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר ע"ש והנה הרמב"ם פסק דוידוי מעכב דהא כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות עבודת יוהכ"פ זה שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים נמצאת למד שהוא מתודה ביום זה ג' וידויים אחד ע"י עצמו תחנה ב' ע"י עצמו עם שאר אחיו הכהנים והוידוי ג' ע"י כל ישראל על שעיר המשתלח ע"ש ברמב"ם מבואר דהרמב"ם פסק דהאי ברייתא דוכפר הוי כפרת דברים בשעיר המשתלח ועיין תוס' ישינים יומא דף מ' ע"ב שכתבו דהאי ברייתא ע"כ אתא כר"ש דסבר וידוי מעכב ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא הא דעד מתי הוא זקוק לעמוד חי עד שעת וידוי דאינו צריך תו להשמיענו זה כיון שכבר הביא דוידוי מעכב אמנם בזה יש לעיין הא אנן קיי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י כמבואר בעירובין (מ"ז) ואיך פסק הרמב"ם כאן כר"ש דוידוי מעכב ולא כר"י ועיין בספר יראים סימן רס"ג שהיה לו גרסא אחרת ולא גרס ר"ש אלא ר"מ אולם עדיין קשה למה פסק הרמב"ם כר"מ נגד ר' יהודה אולם ראיתי בירושלמי בפ"ק דשבועות דהיה הגרסא היפך דר"י סבר דוידוי מעכב ור"ש סבר וידוי אינו מעכב וכן הוא ג"כ בירושלמי יומא ע"ש ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם שפיר פסק כר' יהודה עפ"י גרסת הירושלמי וא"ש ועוד דאם לא כן תיקשה האי ברייתא דוכפר הוי כפרת דברים הוא ברייתא בתורת כהנים וסתם ספרא ר"י והנה ראיתי בספר בנין שלמה להגאון מו"ה שלמה הכהן מווילנא שכתב דהרמב"ם פסק דוידוי אינו מעכב ובמחכ"ק לא דק ולא ראה דברי הרמב"ם שהבאתי ולפ"ז א"ש דיש לומר דהסוגיא דזבחים דמבואר דבין קודם ווידוי ובין קודם הגרלה מקרי אינו ראוי לשם זה הוי דוקא למאן דאמר הגרלה אינו מעכב וכן וידוי ג"כ אינו ולכן שפיר פטור על שחוטי חוץ דלא שייך לומר דהוי ראוי לשם מחמת הוידוי והגרלה כיון דלא מעכבא אבל הרמב"ם דפסק דוידוי מעכב שפיר פסק דחייב בשעיר המשתלח משום שחוטי חוץ דהוי ראוי לפסח אוהל מועד לוידוי ונקרא שפיר לשם וע"כ להאי מאן דאמר דוידוי מעכב לא שייך לתרוצי כמו שתירצו בש"ס זבחים כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי דקודם וידוי לכו"ע חייב משום שחוטי חוץ והנה מתניתין דזבחים דקתני דעל שעיר המשתלח פטור על שחוטי חוץ יש לומר דהוי כמד"א דוידוי אינו מעכב או דיש לומר דמיירי לאחר וידוי (ועיין בירושלמי בפרק טרף בקלפי דאיתא שם שני שעירי יוהכ"פ ששחטן בחוץ אית תני תנא חייב ואית תני תנא פטור וכו' מאן דאמר חייב סבר הגרלה מעכב ומאן דאמר פטור סבר הגרלה אינו מעכב ע"ש במפרשים שרצו להגיה ולשבש הירושלמי ולפי דברינו יש לדחוק באופן אחר ולא להגיה וצ"ע) אולם מהמשך דברי הירושלמי לא משמע כן ועיין בתוס' זבחים כאן שהקשו דביומא משמע דקודם הגרלה חייב על שניהם וכאן משמע דפטור אפילו קודם הגרלה ולפי דברינו א"ש דכאן קאי הש"ס אליבא דמאן דאמר הגרלה אינו מעכב והש"ס דיומא סבר דהגרלה מעכבת וצ"ע:

והנה במה שהבאתי לעיל במה שכתבו האחרונים מקור לשיטת הרמב"ם שהשמיט הא דבעיא רב חסדא בהמת עיר הנדחת או מהני לה שחיטה לטהר מידי נבלה או לא מהא דאמרינן בחולין (דף ק"מ) דמוקמינן להא דכתיב גבי מצורע שני ציפרים טהורות דבא למעוטי ציפורי עיר הנדחת ופריך הש"ס למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה ע"ש ואי לא מהני לה שחיטה הא פשיטא דפסולה דגבי מצורע הא כתיב ושחט את הצפור וכו' נ"ל לומר בזה מילתא חדתא דהא אמרינן בחולין (דף כ') אמר ליה אביי ותיקשה לך עולת העוף דבעיא שני סימנים וכי מתה עומד ומולק וכתב רש"י וז"ל דהא ודאי עוף בסימן אחד מתה ואמאי מעכב השני וע"ש בחידושי הרשב"א דתמה דאע"ג דסופו למות בסימן אחד אכתי השתא מיהו לאו נבלה הוא וכדתני שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה עד שתמות ע"ש והיינו כיון דאנן קיי"ל דמפרכסת הוי כחיה לכל דבריה וכ' האחרונים לתרץ דהא דאמרינן דמפרכסת כחיה לכל דבריה לא הוי אלא דוקא בבהמה דנפיש חיותא אבל בעוף דזוטר חיותא לא אמרינן דמפרכסת הרי היא כחיה עפ"י מה שכתבו התוס' בחולין דף פ"ד לחלק בין בהמה לעוף לענין מפרכסת הרי היא כחיה ע"ש אף שכתבו דזה הוא דוחק כן תירץ הברית אברהם (חיו"ד סימן כ"ה) אולם ראיתי בספר דבר אברהם שהביא בשם חותנו הגאון הגדול ממינסק שהקשה ממשנה מפורשת במ' טהרות ופ"א משנה ג' דאמרינן שם גבי עוף טמא דאין שחיטתו מטהרתו ועיין בחולין (דף ק"ב) בפירוש אין שחיטתו מטהרתו היינו דאינו מותר לבן נח בשחיטה והיינו משום דמפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ולכן שייך בה אבר מן החי מבואר להדיא דגם גבי עוף שייך מפרכסת הרי היא כחיה וזה תמה רבתי לכאורה אכן יש. לומר דאבר מן החי שאני דלא בעינן שתהא חיה ממש אלא דכ"ז שלא מתה עדיין אסורה מחמת איסור אבר מן החי אולם לגבי העמדה והערכה בעינן שתהא חיה ממש ולכן שפיר כתבו התוס' דעוף דזוטר חיותא מפרכסת לא הוי כחיה אבל לגבי אבר מן החי גם התוס' מודים דשייך אבר מן החי כ"ז דלא מתה בהחלט אלא דכיון דנשאר משהו חיות אמרינן דשייך איסור אבר מן החי וראיה לזה דהא גבי ולד בן שמנה דאמרינן בשבת (דף קל"ו) דהוי כמת דאמרינן מוהלין אותו ממ"נ וכו' ואי לאו מחתך בבשר הוא ע"ש ואפ"ה מבואר בתוספתא (פרק ז") דחולין דשייך בו איסור אבר מן החי וכן הוא בתוספתא דשבת מבואר דאבר מן החי כ"ז שלא מת בהחלט שייך בו איסור אבר מן החי (ודברי התוספתא נעלם מהגאון בעל מנחת חינוך בקומץ המנחה מצוה תנ"ב שחקר בזה אי שייך אבר מן החי בבן שמנה ומהגאון ר' משה דאנושעווסקי אב"ד דסלאבאדקא בספרו באר משה שמסתפק בזה אי שייך אבר מן החי בבן שמנה ולא הביא התוספתא ע"ש) וכן יש לומר ג"כ לענין מליקה דלא שייך מצות מליקה אלא דוקא כ"ז שהיא חיה בהחלט שהעוף היא חיה ממש אבל לא מפרכסת אולם שבתי וראיתי דזה אינו דהא בהדיא אמרינן בחולין (דף קכ"א) דישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהרה צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר ופריך הש"ס הכשר למה לי הכשר הא סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר וכו' ותני אמר ר' יוסי מפני מה אמרו נבלת עוף טהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר מפני שסופה לטמא טומאה חמורה אמר חזקיה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית אמר ליה ר' ירמיה לרבי זירא ומי אמר חזקיה הכי והא איתמר שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת חזקיה אמר אינה לאיברים ור' יוחנן אמר ישנה לאברים חזקיה אמר אינה לאברים מתה היא ורבי יוחנן אמר ישנה לאברים לאו מתה היא אמר ליה יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה ולכן אינה מטמאה כ"ז שלא מתה אבל אבר מן החי נמי ליכא מבואר דגבי אבר מן החי בעינן חיה ממש ולא סגי בהא דעדיין לאו מתה היא בהחלט ואין מקום לדברינו הנ"ל לחלק בין ענין העמדה והערכה לענין אבר מן החי ונ"ל דיש מקום לדברינו עפ"י מה שנ"ל לחדש דבאמת שייך שם שחיטה גם בבהמה טמאה להתיר אבר מן החי אליבא דחזקיה דהא מבואר בת"כ הובא בפרש"י חולין (דף ע"ב) כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא טהרנה שחיטתה והלא דין הוא השרץ אסור באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו דכתיב בהו טמאים הם לכם אף בהמה טמאה לא טהרנה שחיטתה או כלך לדרך זו בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה מה טרפה שחיטתה מטהרתה אף בהמה טמאה כן מבואר דבעינן קרא שלא יהני שחיטת טריפה לטהר מידי טומאת נבלה ע"ש (ועיין בפרש"י זבחים דף ע' שהביא ג"כ הת"כ) ועיין בחולין (דף פ"ה) דבעינן קרא למעט בשחיטת עוף טמא דלא בעינן כסוי לרבי מאיר ולרבי שמעון פטור משום דלאו בר אכילה הוא:

ויש להעיר הא אנן קיי"ל דהנוחר פטור מכסוי הדם כמבואר במשנה שם ולכאורה הא לא עדיף שחיטת עוף טמא מנוחר ומעקר מבואר דשייך ענין שחיטה אפילו בטמאה (ועיין בתו"כ פרשה מצורע דאמרינן שם טהורות דכתיב גבי צפורי מצורע ממעט טהורות ולא טמאות וע"ש בפירוש הראב"ד ועיין חולין ק"מ) ועיין בבכורות דף י' דאמרינן שם השוחט את העורב להתלמד בו דמו מכשיר דהוי דם שחיטה וע"ש בפירש"י שכתב וכ"ש אם שחטו שחיטה גמורה דמו מכשיר וע"ש בתוס' ד"ה שהשוחט וכו' ובתוס' ד"ה מאי איבעיא מה שכתבו שם מכל הנך דוכתי משמע דשייך שם שחיטה אפילו בטמאה ולכן נ"ל דחזקיה סבר דגם בטמאה נמי שייך שחיטה היינו דשייך מעשה השחיטה אבל לא היתר שחיטה אפילו לטהר מטומאת נבלה אבל עכ"פ סבר דשייך שם שחיטה להתיר איסור אבר מן החי והא דאינו מטהר מידי נבלה אף דהוי שחיטה לענין אבר מן החי היינו משום דגלי לן קרא דכל הנוגע בהם יטמא דמינה ילפינן בת"כ דשחיטת טמאה לא מהני לטהר מטומאת נבלה וי"ל כיון דעל אבר מן החי דליכא קרא שפיר מהני להתיר ואפילו בטמאה אליבא דחזקיה ולפ"ז יש לומר דאבר מן החי שפיר שייך כ"ז שיש משהו חיות כמו שכתבו לעיל והא דאמר חזקיה דבמפרכסת ליכא אבר מן החי מתה היא היינו מתה היא מחמת היתר שחיטה דהשחיטה התירה איסור אבר מן החי מן הבהמה כמו שבארנו דחזקיה סבר דגם בטמאה שייך מעשה שחיטה להתיר אבר מן החי: ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשו המפרשים על חזקיה דסבר דמפרכסת ליכא איסור אבר מן החי בטמאה מהא דמבואר להדיא במשנה דטהרות פרק א' גבי עוף טמא דאין שחיטתה מטהרתה ועיין בחולין ק"ב דמבואר דהיינו להתיר איסור אבר מן החי לבן נח הרי דבמפרכסת שייך איסור אבר מן החי ולפי דברינו יש לומר דהנה הראב"ד בת"כ כתב דהא דממעטינן בת"כ דטהורות ולא טמאות גבי צפורי מצורע הוי אליבא דמאן דאמר כל צפור אחד טהורה ואחד טמאה במשמע וא"כ גבי צפורי מצורע נמי בין טהורה בין טמאה במשמע ולכן בעינן מעוט למעט צפור טמא לטהר את המצורע אבל למאן דסבר דצפור לא משמע אלא טהורה ולדידיה לא בעינן שום מעוט על צפור טמא לטהרת מצורע וכיון דלדידיה הוי טמאה מין אחר לגמרי ואין שום הכרח דסבר דגם בטמאה שייך שחיטה וא"כ יש לומר דחזקיה הוי אליבא דמאן דאמר כל צפור בין טמאה ובין טהורה במשמע ובעינן למעט ציפור טמאה לטהר את המצורע א"כ שפיר סבר דשייך שם שחיטה ומתניתין בטהרות הוי למאן דסבר דכל צפור לא משמע אלא טהורה ולא טמאה ויש לומר דסבר דלא שייך שחיטה על טמאה אפילו מעשה השחיטה נמי כ"ז יש לומר לכאורה שוב ראיתי בספר תפארת ישראל בטהרות פ"ק ביכין ובעז שהביא הקושיא שהקשה הגרע"א על חזקיה מהמשנה דטהרות דאין שחיטתה מטהרתה וכתב התפארת ישראל שם שהגאון רע"א בעצמו תירץ לו הקושיא על חזקיה דחזקיה הוי אליבא דר"א ור"י דסברי דאבר מן החי נוהג בטמאים לישראל נמצא דאהני שחיטה לישראל להתיר איסור אבר מן החי וכמו כן יש לומר דאהני גם לבן נח אבל המשנה דטהרות דסבירא לה דאין אבר מן החי נוהג בטמאה לישראל כמבואר להדיא דקתני אינו סופג את הארבעים א"כ יש לומר מדלא מהני שחיטה לישראל להתיר איסור אבר מן החי כמו כן לא מהני ג"כ לבן נח עכ"ל הגרע"א הרי דכתב הגאון להדיא דשייך שחיטה בטמאה וכתב כ"ז למילתא דפשיטא ולא הביא שום ראיה ומפרש ג"כ הא דאמר חזקיה אינה לאברים מתה היא הוי מחמת התר שחיטה וכן כתב התפארת ישראל ושאר מפרשים עיין ברש"ש חולין שם דכתב לתרץ דחזקיה דמיירי בבהמה טמאה לכן שפיר סבר דלא שייך אבר מן החי אבל מתניתין דמיירי בעוף יש לומר דהוי כמד"א אין שחיטה לעוף מן התורה ולכן שייך אבר מן החי הרי דפשיטא להו דשייך שחיטה בטמאים והיינו מעשה השחיטה אף שאינו מטהר מידי נבלה והיינו דמעשה השחיטה מהני לענין אבר מן החי והנה צ"ע על הפמ"ג ביו"ד שכתב דכל שחיטה שאינו מטהר מידי נבלה אינו מתיר אבר מן החי הא כאן מבואר דחזקיה סבר דמתיר אבר מן החי ומטמאה טומאת נבלה כדמשמע בש"ס וזה פשוט דהא דאמר חזקיה אינה לאברים הוי מחמת היתר שחיטה כמו שכתב הגרע"א וכל הנך שהבאתי ועתה יש לומר דהא דאמרינן דאי לאו דמיעטיה קרא לציפורי עיר הנדחת לטהר את המצורע מקרא הוי שפיר כשרה ג"כ צפור עיר הנדחת הוי אפילו אליבא דרב חסדא דאמר בהמת עיר הנדחת לא מהני לה שחיטה לטהר מידי נבלה אבל זה ודאי דשייך בו שפיר מעשה שחיטה כמו שבארנו לעיל ולענין צפורי מצורע לא בעינן התר שחיטה אלא דסגי במעשה השחיטה לחוד וזה שייך בציפורי מצורע דהא לא גרע מציפור טמאה והא דאמרינן (בקדושין דף נ"ז) דטרפה פסול היינו לאו מחמת השחיטה אלא דטריפה פסולה מחמת עצמה היינו דטריפה פסולה לטהרת המצורע ע"ש ועיין בספר בית הלוי חלק ג' ולפ"ז אין שום מקור על הרמב"ם שהשמיט בעיית רב חסדא מהש"ס דחולין מציפורי עיר הנדחת דשפיר יש לומר דגם רב חסדא מודה בזה דשייך בעיר הנדחת מעשה השחיטה ושפיר כשרה לטהרת המצורע אולם עדיין הוי מקור לשיטת הרמב"ם מהא דזבחים ד"ע כ"ז נ"ל דיש לומר על דרך החידוד:

תוכן העניינים

שות עבודת לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה