אור ברסלב

שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן

סימן כ

סימן יט

יבואר איסור יוצא מהקדש אי מועלין. הרמב"ם (פי"ג מהלכות שחיטה) כתב המקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו והרי הוא מכירו ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים לוקח הכל ומביאן לידי גזבר שאין שילוח האם נוהג במוקדשין שנאמר ואת הבנים תקח לך ואלו אינם שלך עכ"ל וכתב הלח"מ ויש להקשות על רבינו למה הניח הטעם האמור בגמרא שפטרו את המוקדשין משום רישא דקרא שלח תשלח את האם וי"ל דהתוס' כתבו דמסיפא דקרא דואת הבנים לא מצי לאתויי דהא ביצי תורים לא נהנין ולא מועלים וא"כ היכי מצי למימר ואלו אינם שלך הא מן התורה אין מועלין בהם ואע"ג דבקדשי בדק הבית מועלין מתני' איירי בקדשי מזבח וא"כ הרמב"ם דנקט בדיני קדשי בדק הבית שפיר נקט הטעם הפשוט יותר דהיינו ואת הבנים תקח לך ע"ש והנה ראיתי להגאון באור שמח שהקשה על הלח"מ מהא דמבואר בירושלמי בערלה בפ"ק הלכה ה') ביצת הקדש שנעשה אפרוח אמר ר' יוסי פליגי בה כהנא ור' יוחנן כהנא אמר אסורה ור' יוחנן אמר מותרת וכתב האור שמח דע"כ הירושלמי מיירי בקדשי בדק הבית דבקדשי מזבח לא הוי אמר כהנא דאסורה דהא משנה מפורשת במעילה (דף י"ב) דחלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלים (והיינו דביצי תורין אינם אסורין אלא מדרבנן) וא"כ ע"כ מיירי הירושלמי בקדשי בדק הבית ואפ"ה אמר ר' יוחנן דאפרוח מותר והלכה כר' יוחנן וא"כ אזיל לו תירוץ הלח"מ דהא גם בקדשי בדק הבית ג"כ לא שייך הא דאת הבנים תקח ואלו אינם שלך דהא בקדשי בדק הבית ג"כ האפרוח הנולד מן הביצה מותר וכן קשה ג"כ על התוס' דמכילתין אולם על התוס' י"ל דהוי אליבא דכהנא דסבר דאסורה והאור שמח שם העיר על הירושלמי אמאי אפרוח הנולד מביצת קדשי בדק הבית מותר מ"ש מהדיוט דאפרוח שייך לבעל הביצה. וכדי לתרץ קושית האור שמח נלע"ד דהנה אמרינן בחולין קכ') הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כלם משקין היוצא מהם כמותן וע"ש בש"ס דגמרינן לה מתרומה וע"ש בתוס' ד"ה היכא והנה לכאורה יש לחקור דהא דאמרינן דבהקדש אסור יוצא אי הוי דוקא בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף לא או דילמא ל"ש והטעם נ"ל משום דיש לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים משום דבקדושת הגוף לא הוקדש אלא להקרבה ולכן לא היה בדעתו אלא כל שראויה להקרבה על המזבח היינו עצם הקרבן אבל היוצא כיון דאינו צריך להקרבה על המזבח עם הקרבן יש לומר שלא הקדיש כלל אבל בקדושת דמים דכל עצם ההקדש לא הוי אלא מחמת השווי שהשיוי שייכא לגבוה ולכן כיון שהקדיש את הדבר יש לומר שהיה בדעתו להקדיש כל היוצא מן הדבר כיון שיש בה שיווי להקדש והוי ממון הקדש וכמו כן כתב הקרבן אהרן בת"כ (פרשה ויקרא פרק כ') על הא דאמרינן בת"כ יכול אפילו הקדיש תורים יהיו מועלים בביציהם הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים אשפה ואח"כ נתמלא זבל וכו' ר' יוסי אומר המקדיש את השדה ואת האילן מועלים בהם ובגידוליהם ע"ש והקשה הקרבן אהרן אמאי לא פליג ר"י גם בהקדיש תורים למזבח יהיו מועלים בביציהם וכתב לתרץ דכיון דהתורין הם קדושת הגוף למזבת להקרבה והביצים לא חזי למזבח אלא לדמי א"כ כיון דלא חזי למאי דחזי אביהם לזה אין מועלים אפילו לר"י והיינו כדברינו דכיון דלא חזי למאי דחזי אביהם מאין יחול עליהם קדושת הגוף. אמנם יש להביא ראיה דשייך יוצא גם בקדושת הגוף דהא בש"ס בחולין שם גמרינן הא דיוצא אסור מתרומה היינו חטא חטא מתרומה ועיין בזבחים (דף מ"ה) גבי קדשי עכו"ם דר"י סבר דמועלין בהם אמרינן שם בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית לא מ"ט כי גמרינן חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דהוי קדושת הגוף אבל קדושת בדק הבית דהוי קדושת דמים לא מבואר דלא ילפינן מתרומה אלא קדושת הגוף ולכן כמו כן נמי נ"ל כאן כיון דילפינן מתרומה י"ל דהוי ג"כ בקדושת הגוף אולם אין מכאן הכרע דלפי"ז עלינו לומר דיוצא אסור דוקא בקדושת הגוף אבל לא בקדושת. דמים וזה לא יתכן כמו שבארנו ונ"ל דגם בקדשי מזבח נמי שייך איסור יוצא עפ"י מה שבארתי לעיל בסימן י' דגם קדשי מזבח נמי יש בהו קדושת דמים היינו דהדמים נמי שייכין למזבח דהא בנעשה בעל מום ונפדה הדמים אינם יוצאין מרשות הקדש ובארתי שם דאין ראיה מהא דאמרינן בב"ק דף ע"ט דבקדושת בדק הבית שפיר חייב דו"ה דמה לי מכרה להדיוט מה לי מכרה לגבוה ובקדושת המזבח אמרינן מעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן דקדשי' מזבח אין בהם קדושת דמים דאי יש קדושת דמים גם בקדשי מזבח היה הדין דמחויב דו"ה גם בגנב והקדיש למזבח דאפילו אי אמרינן דבקדשי מזבח נמי יש בה קדושת דמים היינו דהדמים שייכין למזבח אפ"ה לענין דו"ה לא שייך להתחייב דלא שייך לומר מה לי מכרו לגבוה מה לי מכרו להדיוט בקדשי מזבח משום דקדושת בדק הבית שאני בזה מקדושת מזבח דבבדק הבית מיד בשעה שהקדישה וחל עלה רשות גבוה נפקע ממנו שם הבעלים לגמרי והוי כולה ברשות הקדש היינו שנשתקע שם הבעלים מהדבר לכן שפיר הוי כמו מכירה להתחייב דו"ה אבל לא כן קדשי מזבח דלא נפקע שם הבעלים ממנו כלל דהא עדיין היא ברשות הבעלים לאכילת בשר בקדשים קלים או לכפרה בקדשי קדשים לכן כיון דאגידא לבעלים לא שייך להתחייב דו"ה ועיין לעיל בדברינו מה שכתבנו שם ומעתה לפ"ז כיון דגם בקדשי מזבח יש בה ג"כ ממון למזבח לכן י"ל דגם היוצא מקדשי מזבח אסור מחמת ממון הקדש עיין ברי"ט אלגזי בכורות פ"ג שכתב דגם בקדשי מזבח שייך ממון הקדש ובאור שמח בהלכות מעילה שכתב דקדשים קלים אסורים מחמת ממון הקדש ובמנחת חינוך מצוה י"ד וקכ"ז ועיין זבחים דף לה דמבואר דאין חייבין על חלב וביצי תורים משום פיגול וצ"ע וכבר העיר בזה בתוס' רי"ד בע"ז אבל אין מועלין משום דלא הוי קדושת פה כמו שכתב הרמב"ן (בב"ב דף ע"ט) דלא שייך מעילה אלא בקדושת פה ויוצא לא הוי קדושת פה וכמו שכתבו אחרונים דגם בקדושה הבאה מכח התפשטות ליכא מעילה משום דלא הוי קדושת פה והנה לכאורה יש להעיר על דברינו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות מעילה דמועלים בגידולי קדשי בדק הבית אף דהגידולין ג"כ לא הוי קדושת פה אולם זה פשוט לפי מה שכתב הקצוה"ח בסימן כ' להוכיח מהא דאמרינן בנדרים דף ל"ד היתה ככר של הפקר לפניו ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה נטלה להורישה לבניו לא מעל אלא לפי טובת הנאה וע"ש בפירוש הרא"ש והר"ן דקנה בקנין חצר דהיה בתוך ד"א שלו מבואר דבדבר הקנוי ממילא מועלים ומסיק הקצוה"ח דבאמת לא בעינן קדושת פה והא דפליגי בזבחים אי מועלים בקדשי עכו"ם היינו דוקא בקדושת הגוף דבעינן שיבא מכח מקדיש ישראל דגמרינן מהא דבני ישראל אבל בקדשי בדק הבית כו"ע מודים דמועלים ולא בעינן קדושת פה עכ"ל ולפ"ז שפיר מועלים בגידולין וה"ה נמי דמועלים ביוצא מקדשי בדק הבית והטעם נ"ל למה לא בעינן קדושת פה בקדשי בדק הבית ובקדשי מזבח בעינן קדושת פה והיינו דבקדשי בדק הבית מיד בהקדשו נשתקע שם הבעלים מהדבר ואינה אלא ממון הקדש כדאמרינן בב"ק (דף ע"ט) מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה אבל בקדשי מזבח דאמרינן דלא נפקע לגמרי מרשות הבעלים דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן ולכן כיון דקדשי מזבח עדיין יש לה שייכות עם המקדיש ולכן בעינן שיהא קדושת פה אבל קדשי בדק הבית לא בעינן קדושת פה משום דאין לה שום שייכות עם המקדיש וכן ג"כ לענין יוצא אין מועלין משום דלא הוי קדושת פה אבל ודאי אסור משום ממון הקדש דהא גם להקדש שייך איסור גזל (כמו שכתב הריט"א הנ"ל והאור שמח בהלכות מעילה דאיסור קדשים קלים הוי משום גזל הקדש) והנה זה אין לומר כיון דכל עצם איסור יוצא הוי משום ממון הקדש א"כ היה עלינו לומר דלא בעינן ג"כ קדושת פה כמו בכל קדושת דמים דלא בעינן קדושת פה אמנם זה אינו כיון דהדמים אינו קדושת דמים שהקדיש את הדמים אלא דהוי קדושת דמים המסתעף מחמת קדושת הגוף היינו דהדמים מתהוי מקדושת הגוף א"כ קדושת דמים הוי כמו קדושת הגוף ולכן אין מועלים משום דבעינן קדושת פה ולפ"ז הא דתנן במשנה דמעילה חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין הא דלא נהנין הוי איסור דאורייתא מחמת איסור יוצא וע"ש בתוס' ד"ה חלב שכתב ג"כ דחלב הוי איסור דאורייתא שוב ראיתי בקרן אורה על מעילה שכתב שם להעיר על התוס' אמאי לא כתבו דאיסור דחלב הוי מחמת יוצא וכתב שם דשייך איסור יוצא בין בקדשי מזבח ובין בקדשי בדק הבית דהא מדמי חלב לקדשים קלים דאתי העברה העברה מבכור גבי ולד המעושרת לא תניק מן המעשר כמבואר בש"ס שם וקדשים קלים אסורין מדאורייתא (עיין פסחים כ"ז רש"י שם ותוס' נדרים דף י' ומעילה י"ב וכריתות כ"ג גבי כל חלב לד' וכו') והנה זה אין להקשות על דברינו דא"כ דבקדשי מזבח אין מועלין ביוצא משום דלא הוי קדושת פה ולכן ג"כ אין מועלים בגידולי קדשי מזבח משום דלא הוי קדושת פה א"כ אמאי מועלים בולדות קדשים הא זה הוי כמו גידולים ולא הוי קדושת פה אמנם עיין בתוס' תמורה דף ל"א ד"ה ואפילו שכתבו שם דולדות לא קדשי מחמת גידולין אלא דהתורה ריבתה מקרא דאשר יהיו לך דמינה מרבינן ולדות קדשים ע"ש בתוס' שכתבו וז"ל פירש רש"י כגון ולדות ולי נראה דודאי ולדות אינם קדושים מטעם גידולין אלא מטעם דכתיב יהיו לך אלו ולדות ועוד קשה דלא אשכחינן שום תנא דאית ליה מועלים בגידולי קדשי מזבח וכו' וכתבו בשם הרמ"ר דשמא היינו דזעירי דאמר במעילה בפרק ולד חטאת המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו ופריך עלה רב המנונא והתנן חלב המוקדשין וביצי תורים לא נהנין ולא מועלין ומדפריך ליה מגידולין אלמא חשיב דם לגידולין ולהכי קאמר אפילו למאן דאמר מועלין בגידולין וה"פ אפילו למאן דאמר יש מעילה ה"מ דם דחזי ליזרק אבל גידולין כגון חלב המוקדשין וביצי תורין לא ע"ש בתוס' מבואר מדברי התוס' דמפרשי הא דאמרינן דמועלין בגידולי קדשי מזבח הוי במקיז דם לבהמת קדשים דמועלין בהדם והדם הוי ודאי קדושת פה דהא בשעה שהקדיש את הבהמה חל קדושה על הדם מחמת קדושת פה ולפ"ז י"ל ודאי דבשאר גידולי קדשי מזבח אין מועלים משום דלא הוי קדושת פה ומדברי התוס' משמע דאין מועלים בולדות קדשים שכתבו ועוד קשה דלא אשכחינן שום תנא דאית ליה מועלין בגידולי קדשי מזבח וזה קאי על שיטת רש"י דולדות קדשים הוי גידולים ולכאורה יש לעיין אמאי לא ימעלו בולדות קדשי מזבח ומצאתי בספרי אחרונים שהעירו בזה וכתבו לפרש משום דלא הוי קדושת פה:

והנה בעיקר מה שכתבנו לעיל אי שייך איסור יוצא בקדשי מזבח או לא מצאתי בשו"ת חתם סופר חלק יו"ד סימן קי"ד שהביא הכ"מ בפרק י' מהלכות מאכלות אסורות שכתב דאיסור יוצא לא הוי אלא מדרבנן והעיר דאם כן הפליטה מקדשים לא הוי אלא מדרבנן וכתב שם הח"ס לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית דמה שכתב הכ"מ דלא הוי אלא מדרבנן מיירי בקדשי בדק הבית אבל קדשי מזבח אסור מן התורה ע"ש ועיין בתוס' רי"ד בסוף מ' ע"ז מה שכתב שם על הא דאין חייבין על הרוטב משום פיגול):

והנה לכאורה יש להעיר על דברינו איך שייך לומר דיוצא דקדשי מזבח אסור משום דהוי ממון הקדש הא אינו בר פדיון משום דאינו בהעמדה והערכה דהוי כמו קדשים שמתו וא"כ לא שייך לאסור משום יוצא מהקדש אמנם נ"ל דביוצא לא שייך לומר דלבעיא העמדה והערכה דלא שייך העמדה והערכה משום דכל זמן שהיא מחוברת דהיינו שהיא בתוך הגוף אין לה קדושה בפני עצמה כלל ואימת חל עלה קדושה בפני עצמה לאחר שפירש מן הגוף ואז לאו בר העמדה והערכה דהוי כמו מקדיש עצים ואבנים דלא בעיא העמדה ועיין תוס' חולין (דף קל"ה) גבי הא דאמרינן שם ראשית הגז נוהג בחולין אבל לא במוקדשין משום דכתיב צאנך פרט להקדש ופריך הש"ס ל"ל למעט מצאנך הא אסור בגיזה וכו' ומוקמינן בקדשי בדק הבית והא בעיא העמדה והערכה ע"ש והקשו התוס' מה שייך העמדה והערכה בגיזה הא הוי כמו מקדיש עצים ואבנים וכתבו דכיון שהיה מתחלה מחובר בבהמה שהיא בת העמדה והערכה שפיר שייך העמדה והערכה ונ"ל דכ"ז שייך דוקא בגיזה אבל בחלב דכ"ז שהחלב בגוף הבהמה אין שם חלב עליו אלא דהוי כמו גוף הבהמה ממש כבשרה עיין בחולין (ק"ט) דמבואר דכחל. מותר ועיין שם קי"ב דממעטינן דחלב שחוטה אין שם חלב עליו אלא דלאחר שפירש חל עליו שם חלב ופנים חדשות באו לכאן ממילא לא דמי לגיזה דזה הגיזה כמו שהיא עתה היתה מחובר בבהמה אבל גבי חלב כ"ז שהיא בתוך הבהמה אין שם חלב עליה ולכן שפיר יש לומר דהוי כמו מקדיש עצים ואבנים. ולאו בר העמדה והערכה והוי שפיר בר פדיון ולכן שפיר הוי חלב המוקדשין וביצי תורים בר העמדה והערכה והנה כל דברינו הוי דוקא אי אמרינן דיש פדיון ליוצא מקדשי מזבח אבל אי אמרינן דיוצא לא הוי בר פדיון משום דלא שייך פדיון על אבר אחד אלא על בהמה עיין מהרש"א חולין קל"ה מ"ש שם א"כ לא שייך לאסור יוצא משום ממון הקדש כיון דלאו בני פדיון אולם כבר כתב הר"ש משנץ בפרשה בחוקתי דשייך פדיון לגידולי הקדש אף דלאו בר מעילה וה"ה נמי דשייך פדיון ליוצא:

אולם לכאורה יש סתירה לדברינו מהא דאמרינן בירושלמי במעשר שני פרק ג' על מתני' דחמורה מועלין בה ובחלבה ופריך הירושלמי וחלב לאו כמתה ע"ש בירושלמי דמוקי שם הש"ס כמאן דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה מבואר בירושלמי דחלב בעיא העמדה והערכה (וכתבתי לעיל בסימן ט' דהוי בזה פלוגתא דש"ס דילן במעילה והירושלמי דהש"ס במעילה לא פריך הא דחלב לאו כמתה (ועיין באור שמח בפ"ה בהלכות מעילה) אולם בחלב קדשי מזבח י"ל כמו שכתבו התוס' בזבחים דף פ"ו דגרסינן מועלים בעצמות קדשי מזבח אפילו פרשו מחיים דוקא עד זריקה משום דהזריקה מתרת אותם וכמו כן יש לומר על יוצא מקדשי מזבח דמהני זריקה עלייהו ונפקע קדושתו ולכן לא הוי קדשים שמתו ויד"נ הגרדר"פ שליט"א מח"סס צמח דוד ומקדש דוד העירני כמו כן לישב מה שהקשו המפרשים בהא דאמרינן במ' מעילה י"ב המקיז דם לבהמת קדשים מועלים בהם וקשה הא זה הוי קדשים שמתו דיצאו מדי מעילה ותירץ ג"כ עפ"י דברי התוס' הנ"ל משום דהזריקה מתרת את הדם ולכן לא הוי קדשים שמתו כיון דשייך התר זריקה אולם הירושלמי דמעשר שני שם מקשה שפיר משום דמיירי בקדשי בדק הבית גבי חמורה מועלין בחלבה ולא שייך התר שחיטה ושפיר מקשה. דחלב הוי כמתה ע"ש:

והנה כל מה שבארנו הוי דוקא גבי בהמה שייך לומר דיוצא אסור משום דהוי ממון הקדש אפילו בקדשי מזבח ובארנו דגם בקדשי מזבח יש שיווי לגבוה דהא הדמים לעולם הוי של הקדש דאם נעשה בעל מום ג"כ נפדה והדמים הוי להקדש כמו שבארנו לעיל (עיון סימן ט' מש"כ בארוכה) אבל בעוף דאין בה דמים להקדש דהא אינו בר פדיון וכל קדושתה לא הוי אלא קדושת קרבן מה שעומד להקרבה כמו שהוכחנו לעיל מהא דאמרינן במעילה גבי תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם דלא נהנין ולא מועלים דמקשה הש"ס מ"ש ממחוסר זמן ומתרץ דמחוסר זמן שאני דבר פדיון הוא אבל בעוף דאין לעוף פדיון וכו' וכבר העיר הקרן אורה דהש"ס מקשה שיהא קדוש קדושת הגוף כמו מחוסר זמן דקדש קדושת הגוף כמו שכתבו התוס' (זבחים דף קי"ד) דמחוסר זמן קדוש קדושת הגוף ומאי שייכא הא דאין לעוף פדיון דזה אינו שייך אלא בקדושת דמים ולא בקדושת הגוף ובארנו שם דשפיר מתרץ הש"ס דבבהמה אף דאינה ראויה להקרבה אבל עכ"ז חל עליה קדושת הגוף בלא קדושת קרבן כמו שמצינו דחל קדושת הגוף על מקדיש נקבה לעולה והיינו דגופה קדש וקנוי למזבח שאין הדמים יוצא מידי מזבח לעולם שפיר במחוסר זמן דיש לה פדיון ואם מקדיש בהמה למזבח חל קדושה על הדמים ג"כ היינו דהדמים קדושים דהשיווי הוי למזבח לכן חל שפיר קדושה על היוצא מקדשי מזבח אבל בעוף דאינו קנוי למזבח כלל ואין בו קדושת דמים אלא דכל קדושתה הוי קדושת קרבן היינו שעומד להקרבה היינו קדושת קרבן ואין בו כלל קדושת דמים יש לומר דאין היוצא קדוש דלא שייך לומר דיקדש היוצא כיון דכל עיקר הא דקדוש הוי קדושת קרבן ולכן לא שייך קידוש על היוצא כיון דאינו קרב על המזבח לא הוי קדשי ד' וגם בדעתו של מקדש לא היה אלא כל הראוי להקרבה אבל דבר שאינו ראוי להקרבה לא היה בדעתו ליקדש כלל:

והנה כל מה שבארנו לא שייך אלא דוקא בחלב וביצי תורים דשפיר אסורין מחמת יוצא מן ההקדש אבל באפרוח הנולד מבואר בתמורה דף ל"א דלא שייך לאסור מחמת יוצא אמנם נ"ל דהש"ס שם בתמורה דמבואר דאפרוח ביצת טריפה מותר נ"ל דלא שייך כ"ז אלא דוקא גבי ביצת טריפה דכיון דהתהוות האפרוח הוי מעפרא בעלמא ולכן אינו נאסר הולד וכ"ז לא שייך אלא לענין איסור כגון ולד טריפה אבל גבי הקדש בזה שפיר יש לומר דהאפרוח ג"כ הוי הקדש כיון דהוא שייך להקדש דלענין ממון הקדש לא איכפת לן בזה דבא מעפרא בעלמא ואפילו הש"ס דתמורה מודה דאפרוח הוי הקדש ועיין בב"מ קי"ח דאמרינן שתי גינות זו על גב זו והירק בינתים אמר ר' מאיר רואין מהיכן ירק זה חי והיינו דכיון דהירק חי מיניקת הקרקע שייך הירק לבעל הקרקע וכמו כן וכ"ש הוא דאפרוח שייך לבעל הביצה וא"כ בהקדש גם האפרוח שייך להקדש כמו שבארנו בביצי תורים:

ועתה יש לפרש הירושלמי דערלה הנ"ל דמיירי בקדשי מזבח ומחלקותן הוי בזה דר"י דאמר ביצת הקדש שנעשה אפרוח דמותרת היינו דס"ל כמו שבארנו דבעוף שאין בו קדושת דמים כלל ואין בו אלא קדושת קרבן ואין בו קדושת דמים לכן י"ל דהיוצא מותר ואין בו קדושה כלל כמו שבארנו לעיל ולכן לר"י יש לומר דהא דתנן במעילה חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין שאני לא נהנין דחלב דהוי איסור דאורייתא משום יוצא כמו שבארנו אבל לא נהנין דביצי תורים לא הוי אלא מדרבנן כמו שבארנו דלא שייך איסור יוצא בעוף (וע"ש בתוס' שכתב ג"כ לפרש דחלב הוי איסור דאורייתא וביצי תורים לא הוי אלא מדרבנן) ורב כהנא דאמר אסורה סבר דאפילו בעוף שאין לה פדיון אפ"ה יש בה קדושת דמים דאטו אם יש חפץ. לאדם שאינו יכול למוכרו וליקח עבורו דמים לאו בר דמים הוא החפץ ולכן שפיר גם היוצא אסור כיון דשייך ג"כ קדושת דמים וכמו דבהדיוט כה"ג שייך היוצא לבעל הבהמה או העוף כמו כן גבי הקדש ג"כ שייך להקדש ואסורה ולכן גם האפרוח אסור ויש לומר דאף דאין לעוף פדיון עכ"פ הוי היוצא אסור כמו שבארנו דלא הוי כמו קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דבר תורה דהא הזריקה מתרת כמו שבארנו לעיל עפ"י התוס' בזבחים פ"ו וגם צ"ע אולי שייך פדיון ביוצא אפילו בעוף כיון דחלות הקדושה ביוצא הוי לאחר שפירש מן הגוף כמו שבארנו לעיל וצ"ע בזה והא דאמרינן שם בירושלמי אמר ר' זעירא לר"י הא ר"י אמר מותרת אף הוא פודה אותה בזמן זרעה פירש שאינו צריך לפדות האפרוח בשוויה אלא מדמי הביצה והיינו מדרבנן צריך ליתן להקדש כמבואר במעילה שם דביצי תורים לא נהנין אבל לרב כהנא צריך פדיון גמור והנה לפ"ז הא דפליגי בירושלמי באפרוח הוי רבותא דאפילו האפרוח ג"כ אסר רב כהנא וה"ה דשייך פלוגתויהו גם בביצה עצמה בלא נעשה אפרוח וי"ל דאיידי דאיירי שם הירושלמי בביצת ע"ז שנעשה אפרוח נקיט נמי גבי הקדש כה"ג:

והנה לפי מה שבארנו דיוצא דהקדש אסור אי אמרינן דולד הוי ג"כ יוצא ע"כ הא דאמרינן בתמורה השוחט את החטאת ומצא בה בן ז' נאכלת לכל אדם ולכאורה אפילו אי אמרינן בהויתן הן קדושים אמאי אינו אסורה משום יוצא אולם יש לומר דמיירי לאחר פדיון וע"כ עלינו לומר כן לפי מה שכתבו התוס' (בזבחים קי"ב) דאפילו למד"א בהויתן הן קדושים עכ"פ במעי אמן ג"כ קדושים קדושת דמים וכן יש להעיר מהא דאמרינן בחולין (דף צ) דגיד הנשה נוהג במוקדשים למד"א ולדות קדשים בהווייתן הן קדושין ולא אמרינן דלא אתי איסור מוקדשים וחל על איסור גיד דאיסור גיד קדים ועיין זבחים קי"ד ולכאורה לפי דברינו הא אסורין משום דאתי מכח הקדש והו"ל כמו יוצא אולם יש לומר דלא שייך איסור יוצא על ולד לפי מה שכתב בספר עמודי אש להגאון מהרא"ש מאיישישאק עפ"י דברי הפמ"ג והחות דעת שהקשו למה בעינן ב"מ בכורות תרי קראי גבי יוצא חד לאסור פרה הבאה מגמל ואחד לאסור צירן ורוטבן וכתב דמהטמאים לא מרבינן אלא צירן ורוטבן שהן מתמצין מגוף ממש והן כמו עצמיות האיסור אבל ולד טמאה כיון דלאו מגופה ממש אלא מש"ז הסרוחה ה"א דמותר ולא שייך יוצא ואי כתב גמל גמל לפרה הנולד מן הגמל אז הוי דיוצא מן האיסור מותר והא דפרה הנולד מן הגמל אסורה הוי משום דכיון דכל עיקר איסור דטמאה אסורה תלוי בסימנים והיינו דכל עיקר איסור דבהמה טמאה אסורה הוי משום המין דכל המין שיש להם סימנים אלו אסורים ולכן כיון דנולד מן הטמאה הרי זה ודאי מן טמאה ואין לך סימן גדול מזה (ואף כי זה צ"ע גדול מכמה דוכתי בש"ס ואכ"מ בזה) אבל ולד הקדש דלאו מחמת המין אסור וגם אין שייך לאסור מחמת יוצא כמו צירן ורוטבן כיון דבא מש"ז סרוחה לכן יש לומר דשפיר מותר ולא דמי לביצה דביצה הוי יותר מחמצה מן הגוף מולד וצ"ע:

אולם בלאו הכי יש לומר דלא קשה מהא דחולין דחל איסור גיד על ולדות קדשים למד"א בהווייתן הן קדושין דאפילו אי אמרינן דגם גבי ולד הקדש נמי שייך יוצא אפ"ה לא הוי אלא מחמת ממון הקדש והוי בר פדיון וכיון דלא הוי איסור עצמי אלא משום ממון יש לומר דשפיר חל על זה איסור אחר והשתא א"ש קושית האור שמח על הלחם משנה שכתב על הרמב"ם דלכן נקט הרמב"ם הטעם דואת הבנים תקח לך אף דהש"ס נקט רישא דקרא שלח תשלח את האם משום דהרמב"ם דמיירי בקדשי בדק הבית וביצי תורים שפיר אסורין ולכן גם אפרוח הנולד ממנה אסור ועל זה הקשה האור שמח מהא דאמרינן בירושלמי דר"י ס"ל דאפרוח הנולד מביצת הקדש מותר וכתב דע"כ הירושלמי מיירי בקדשי בדק הבית דבקדשי מזבח לא הוי אמר רב כהנא דאסור דהא משנה מפורשת במעילה דחלב המוקדשין וביצי תורים לא נהנין ולא מועלים ע"ש ולפי דברינו דהירושלמי מיירי בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית לכו"ע אסור א"ש אולם כ"ז דוחק דלפ"ז אמאי פליגי באפרח הא מצי פליגי גם בביצה עצמה ונ"ל לומר באופן היותר פשוט לתרץ קושית האור שמח על הלח"מ והירושלמי מיירי אפילו בקדשי בדק הבית דהנה המפרשים הקשו על הא דתנן במעילה דחלב המוקדשין וביצי תורים לא נהנין ולא מועלין במד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה הקדיש חמורה מועלין בה ובחלבה ועוד תנן התם הקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואח"כ נתמלאה עשבים מועלין בהם ואין מועלים במה שבתוכן רבי יוסי אומר הקדיש את השדה מועלין ואת האילן מועלין בה ובגידולה ע"ש והקשו המפרשים מ"ט בהקדיש אילן פליגי תנאי אי מועלים בגידולין וגבי הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה לדברי הכל עיין בתוס' יו"ט במעילה וברש"ש שם:

ונ"ל דיש לומר עפ"י מה שכתב הרשב"ם ב"ב דף ע"ט דטעמא דמד"א אין מעילה בגידולין הוי דס"ל דמשום גרמא דקגרים ליה קרקע הקדשו ליגדל אין לנו לעשותו הקדש ולכן ס"ל דאין הגידול הקדש כלל ולא כשיטת הרמב"ן שכתב דהטעם הוי מחמת קדושת פה דלא הוי קדושת פה אבל זה ודאי דקדשי ולפ"ז שפיר יש לומר דלכן פליגי גבי שדה ואילן אי מועלים בגידולים משום דלא הוי הקרקע אלא גרם בעלמא להגידולין אבל בביצת תרנגולת דמגופה אתי הוי שפיר יותר מגרם ולכן מועלין לכו"ע וגם דהא מצינו דהתורה ריבתה בקדשי מזבח דהולד שייך להקדש והא דאין מועלין הוי משום דלאו קדשי ד' דלא חזי להקרבה ולפ"ז יש לומר דהירושלמי סבר כמד"א אין מועלים בגידולין והיינו דסברי דכל היכי דלאו. מגופה דהקדש אתי אינו שייך להקדש אולם דפליגי אי אפרוח הנולד מביצה הוי כמו ולד וחלב דמגופה ממש אתי או דהוי כמו פירות שדה דלא חשיבי אלא גרמא ולכן מאן דאמר אסורה סבר דאפרוח הוי יותר מגוף מפירות שדה ומאן דאמר דמותרת סבר דאפרוח הוי כמו פירות שדה דלא הוי אלא גרמא ולכן מותר למד"א אין מעילה בגידולין וכן אח"כ ראיתי בספר מנחת ברוך להגאון מקריניק שכתב לפרש הירושלמי גם כן כדברינו דהוי דוקא למד"א אין, מעילה בגידולין והביא מהא דפסחים דף נ"ה דאנשי יריחו היו מתירין גמזיות של הקדש וכו' ושם בגמרא אמרינן מ"ט דאנשי יריחו אמרו אבותינו לא הקדישו אלא קורות ואנו נתיר גמזיות של הקדש ושל חרוב ושל שקמה ובגידולין הבאים לאחר מכאן עסקינן וסברי לה כמאן דאמר אין מעילה בגידולין מבואר דלמד"א אין מעילה בגידולין לא זכה הקדש כלל בגידולין והעיר מכאן על הרמב"ן ב"ב דסבר דלמד"א אין מעילה בגידולין היינו מעילה ליכא אבל זה ודאי דזכה הקדש בהן ע"ש בספר מנחת ברוך מה שהעיר שם עוד בענין זה ובזה תירץ שם הא דלא הביא הרמב"ם האי ירושלמי דאפרוח, והיינו דהרמב"ם פסק כמד"א מועלין בגידולין אבל הירושלמי הוי אליבא דמד"א אין מועלים בגידולין ולפ"ז א"ש קושית האור שמח על הלח"מ דהרמב"ם הא פסק בפ"ה מהלכות מעילה דמועלין בגידולין והיינו דסבר דאפילו בפירות שדה דאינה אלא גרם הקדש אפ"ה מועלין ולכן בזה לכו"ע מודים דמועלין באפרוח דכל עיקר הפלוגתא לא הוי אלא אליבא דמד"א אין מועלין בגידולין ושפיר שייך טעם הרמב"ם דאת הבנים תקח לך כיון דקדש האפרוח:

תוכן העניינים

שות עבודת לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה