שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן
סימן יח
גרסינן בירושלמי יומא פרק ז' רבי אלעזר שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו בגדים (וצ"ל אוכלין ומשקין לפי גרסת המפרשים) בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמאות טומאה חמורה התיב שמואל קפודקאי מעתה יטמאו את אמוריהם אלא בשפירשו ואפילו תימר לא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור וליטמאת ממנו התיב ר' ירמיהו הרי נבלת עוף הטהור הרי הוא מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר ובלא טומאה מהני שסופן לטמאה טומאה חמורה אמר ר"י נבלת עוף הטהור אין לה מחיצות אמר ר' מנא נבלת עוף הטהור יש לה מחיצות אדם הוא מחיצתה דאי לא תימא הכי אלו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף הטהור שמא אינו מטמא בגדים אמר ר' לעזר דרמאי נבלת עוף הטהור מחיצתה בכל מקום אלו מחיצתן חוץ לחומת ירושלים ע"ש במפרשים שכתבו לפרש דהבעיא הוי אי סופן לטמא טומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין או לא ועיין תוס' זבחים ק"ד שהביאו הירושלמי ולכאורה יש לעיין טובא הא זהו מחלוקת דר"מ ורבנן בזבחים ק"ה עיי"ש דגרסינן שם בזבחים פרה ופרים מטמאין טומאת אוכלין מפני שסופן לטמא טומאה חמורה וכו' ולבאר הירושלמי נ"ל דהנה רש"י בחולין קכ"א כתב גבי נבלות עוף טהור דמטמא משום דסופו לטמא טומאה חמורה בעינן דוקא שיגע בו השרץ ואי לאו הכי אינו מטמא ועל זה הקשה בשו"ת רע"א מהדורא תנינא סימן צ"ט היכן מצינו דנבלת העוף שמטמא טומאה קלה לבעי מגע שרץ עיין נדה נ"א דמבואר להדיא דלא בעי מגע שרץ ועיין ברש"י בבכורות (דף י) שכתב ג"כ גבי הא דאמרינן דנבלת העוף דצריכא מחשבה ואינה צריכא הכשר וכתב שם רש"י דבעינן ג"כ שתגע בשרץ ובלאו הכי אינה מטמאה ע"ש והעיר בשו"ת גור אריה יהודה להגאון מה"א ל"ת סימן ב' ע"ש שלא העלה ארוכה לזה והנה בשו"ת רע"א שם כתב לתרץ די"ל דהסוגיא דזבחים דאמרינן שם אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר סברה דהא דסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא על הכשר מים דלא בעינן אבל מגע שרץ ודאי בעינן וזה פירוש צריכין הכשר טומאה ממקום אחר אף דרש"י בזבחים שם פירש באופן אחר עכ"ז י"ל דרש"י בחולין מפרש הסוגיא כן והש"ס דזבחים פליגא בזה על הש"ס דנדה דמבואר שם דלא בעינן גם הכשר שרץ ועיין ראב"ד (בפ"ק מהלכות אבות הטומאה) שכתב לפרש הסוגיא דזבחים ג"כ דפליגי אי בעינן הכשר שרץ או לא:
ונ"ל לומר דהנך סוגיות דזבחים דמשמע דסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא דלא בעינן הכשר מים אבל הכשר שרץ שפיר בעינן ודנדה דמבואר דלא בעינן לא הכשר שרץ ולא הכשר מים פליגי בזה היינו בביאור הא דסופו לטמא טומאה חמורה דהש"ס דנדה דמבואר דלא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ סברה דסופו לטמא טומאה חמורה דמטמא טומאה קלה הוי משום דבכל טומאה חמורה יש בה ג"כ טומאה קלה ולכן אם נעשה אוכל כגון שחישב עליה לאכילה. מטמאה טומאת אוכלין ולא הוי כלל ענין קבלת טומאה אלא דכל טומאה חמורה אם נעשה אוכל מטמאה טומאת אוכלין מחמת הטומאה חמורה ולא הוי כלל ענין קבלת טומאה אלא דהטומאה קלה מסתעפת מהטומאה חמורה ולכן שפיר לא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ אבל הסוגיא דזבחים דסברה דבעינן מגע שרץ הוי משום דטומאה קלה לא שייכא כלל לטומאה חמורה והא דסופו לטמא טומאה דלא בעינן הכשר מים הוי משום דכל עיקר דבעינן הכשר הוי משום דיהא שם אוכל כמבואר (בחולין דף קי"ח) הכשר גמר מלאכה הוי ולכן מחמת חשיבות זו דסופו לטמא טומאה לא בעינן הכשר מים וזה ילפינן מהא דמה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה ובעינן הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה לא בעינן הכשר ושפיר בעינן על טומאה קלה מגע שרץ:
ועתה נבא לפרש הירושלמי דיומא הנ"ל דהא דבעי ר' אלעזר אי פרים הנשרפים מהו שיטמאו בלא הכשר בלא טומאה הוי אליבא דכו"ע בין לר"מ ובין לרבנן דזבחים ובעיית ר' אלעזר הוי בזה אי הא דסופו לטמא טומאה חמורה מהני דלא בעינן הכשר מים אבל הכשר שרץ בעינן או דילמא לא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ והיינו פלוגתא דש"ס דזבחים ונדה ועל התיב ר' ירמיהו הרי נבלת עוף הטהור הרי הוא מטמא בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמא טומאה חמורה ועל זה משני הש"ס אמר ר"י נבלת העוף אין לה מחיצות פירוש כיון דאין לה מחיצות שמטמא בכל מקום יש לומר דהוי עצם טומאה וכיון דהוי עצם טומאה שייך שפיר למימר דמטמאה בלא הכשר ובלא טומאה משום דסופו לטמא טומאה חמורה וכמו שבארתי דהא דמטמא טומאה קלה הוי משום דבטומאה חמורה יש בה ג"כ טומאה קלה דבכל טומאה חמורה אם נעשה אוכל מטמאה טומאת אוכלין ולא בעינן מגע שרץ אמנם כ"ז הוי דוקא באופן דהטומאה חמורה הוי עצם טומאה שייך לומר דאם נעשה אוכל מטמאה ג"כ טומאת אוכלין אבל אם הטומאה לא הוי עצם טומאה אלא דמטמא מחמת התעסקות בזה לא שייך לומר דהטומאה קלה הוי מחמת שחל שם אוכל על הטומאה חמורה דהא עדיין ליכא טומאה חמורה וזהו כונת הירושלמי בזה דמחלק בין נבלת עוף דאין לה מחיצות והוי עצם טומאה לפרים הנשרפין דיש להם מחיצות היינו דאין מטמאין אלא לאח"כ שיצאו וכיון דאינם מטמאים בכל מקום א"כ משמע דלא הוי עצם טומאה ולכן שפיר בעינן מגע שרץ לטמא טומאת אוכלין ובלא מגע שרץ לא מטמאין כלל ואין שום מנבלת עוף טהור לפרים הנשרפים ומקשה הש"ס נבלת עוף טהור נמי יש לה מחיצות אדם הוא מחיצתה דהא לא מטמאה אלא בבית הבליעה וא"כ ג"כ לא הוי עצם טומאה ואמאי מטמא טומאה קלה בלא מגע שרץ ומשני ר' אלעזר דרמאי דנבלת עוף טהור מחיצתה בכל מקום פירוש דמטמאין בכל מקום והא דבעינן דוקא בית הבליעה של אדם זה הוי דין במגע היינו דבעינן מגע כזה שיהא בבית הבליעה אבל כיון דמטמא בכל מקום ואין לה מחיצות שפיר הוי עצם טומאה אבל פרים הנשרפים כיון דאין מטמאים אלא חוץ לחומת ירושלים מזה הכרח דלא הוי עצם טומאה ולכן בעינן שפיר מגע שרץ לטמא טומאת אוכלין וזהו פירוש הירושלמי:
והנה לפי מה שבארנו יש לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות אבות הטומאה שכתב שם וז"ל אין נבלת העוף הטהור צריכה מחשבה לטמא טומאה זו החמורה אלא כיון שבלע ממנה כזית מכל מקום הרי זו מטמא בבית הבליעה חישב עליה לאכילה הרי זו מטמאה טומאת אוכלין והרי זו כאוכל ראשון לטומאה אף על פי שלא נגעה בה טומאה אחרת ואינה צריכה הכשר פרה אדומה ושעירים הנשרפין אינן כן אף על פי שהן מטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהם לאכילה צריכין שתגע בהם הטומאה ואחר כך יטמאו טומאת אוכלין ועיין בכ"מ שהקשה על הרמב"ם למה מחלק בין פרים הנשרפין לנבלת עוף טהור דנבלת עוף טהור מטמאה טומאה קלה בלא מגע שרץ ובפרים הנשרפים בעינן דוקא מגע שרץ לטמא טומאת אוכלין ולפי מה שבארנו א"ש שיטת הרמב"ם דשיטת הרמב"ם מבואר להדיא בירושלמי דמחלק בין נבלת עוף לפרים הנשרפין דנבלת עוף אין לה מחיצות והוי עצם טומאה ולכן לא בעינן מגע שרץ אבל פרים הנשרפים דכיון דיש להם מחיצות ולא הוי עצם טומאה שפיר בעינן מגע שרץ ומבואר שיטת הרמב"ם בירושלמי וגם בש"ס ג"כ לא מצינו שחולק להדיא על הירושלמי דהש"ס דנדה דאמרינן מ"ש הכשר מים דלא בעי הכשר שרץ נמי לא בעי זה קאי שם גבי נבלת עוף טהור ולא בפרים הנשרפין ועיין בכ"מ מ"ש על הרמב"ם לחלק בין נבלת עוף טהור דהוי טומאת מגע לפרים הנשרפין דלא מטמאין אלא את המתעסקין ולפי מה שבארנו סוגית הירושלמי יש לכוון דבריו בירושלמי ועיין בשו"ת חכם צבי (סימן ק"ז) מה שכתב על הרמב"ם (ויש לי להעיר על דבריו ואכ"מ וכתבתי במ"א) אולם מה שכתב שם דגבי נכרי שאכל נבלת עוף טהור לא שייך טומאת בית הבליעה יש לעיין מהירושלמי הנ"ל דמשמע לכאורה דאפילו בכלב שלבש בגדים ואכל נבלת עוף טהור נמי נטמאו הבגדים ויש לומר דהחכס צבי יפרש דהש"ס אמר כ"ז בלשון [בתמיה ובאמת כלב שאכל נבלת עוף טהור לא נטמאו הבגדים ועיין במפרשי הירושלמי מ"ש בזה ועיין בשו"ת ברית אברהם חיו"ד (סימן כ"ד) שכתב דנבלת עוף טהור אין בנבלתה שום טומאה אפילו בבית הבליעה אלא שגזרת הכתוב על האוכל מנבלתה שיטמא, וזה היפך מדברינו הנ"ל אולם גם מהירושלמי משמע דלא כדבריו וגם הכ"מ על הרמב"ם כתב להדיא היפך מדבריו שכתב דנבלת עוף טהור הוי טומאת מגע וכן כתב בשם הרמב"ם בפירוש המשנה דסוף זבים:
והנה לפי דברינו אלו יש לישב דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין שכתב וז"ל החותך בשר מאבר מן החי של בהמה ואח"כ חישב עליו צריך הכשר חישב עליו ואח"כ חתכו אינו צריך הכשר מפני שמטמא טומאה חמורה כנבילה וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר ועיין בראב"ד שכתב א"א טעה בכל זה שאין סופו לטמא טומאה חמורה אף על פי שעל גב אביו היה מטמא כששימש מעשה עץ שומש ומה שאמרו חישב עליו ואחר כן חתכו מוקים לה בשהוכשרו בחיבורו עם האבר נטמא וכל זה אליבא דר"מ דאמר טומאת ביה"ס מטמאה כל זה מן הגמרא אבל הוא תפס כהתוספתא שמצא עכ"ל עיין סוגית הש"ס בחולין שם דף קכ"ט דאמרינן ת"ר החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואחר כך חישב עליו טהור חישב עליו ואחר כך חתכו טמא רב אסי לא בא לבי מדרשא אשכחיה לר' זירא אמר ליה מאי אמור רבנן בבי מדרשא א"ל מאי קשיא לך א"ל דקתני חישב ואח"כ חתכו טמא טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא א"ל אף לדידי קשיא לי ושאילתיה לרבי אבא בר ממל ואמר לי הא מני ר"מ היא דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה וכו' שני ליה בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא דילמא בשהוכשר וכו' למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו אמר ליה כששימש מעשה עץ שימש ע"ש בפירוש רש"י ותוס' שם והנה הקושיא שהקשה הראב"ד על הרמב"ם מהא דהש"ס מוקי כ"ז כר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמא אבל הרמב"ם דפסק דלא כר"מ אמאי מטמא בשר הפורש מאבר מן החי הא הוי טומאת בית הסתרים יש לישב לפי מה שבארנו דהש"ס דזבחים דאמרי מערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר היינו דבעינן הכשר שרץ ולא הכשר מים פליגי על הש"ס דנדה נ"א דמבואר שם דלא בעינן לא הכשר שרץ ולא הכשר מים וכמו שבארתי דפלוגתייהו הוי בזה דהש"ס דנדה דמבואר דלא בעינן לא הכשר שרץ ולא הכשר מים סבר דכל טומאה חמורה אם נעשה אוכל מטמאה טומאת אוכלין משום דכיון דחל טומאת אוכלין בשעה שיש בה טומאה חמורה ולא הוו כלל ענין קבלת טומאה ואפילו אחר שפקעה הטומאה חמורה לא פקעה טומאת אוכלין מן הבשר משום דהטומאת אוכלין הוי חלות שחל טומאה על האוכלין ולא פקעה עד שיפסול מאכילת כלב וכ"ז הוי דוקא לפי הש"ס דנדה אבל הגמרא דזבחים דמבואר דצריכין הכשר טומאה ממקום אחר סבר דסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא דלא בעינן הכשר מים אבל מגע שרץ שפיר בעינן והיינו משום דסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא לשויא אוכל בלא הכשר אבל אינו ענין כלל לטומאה קלה דטומאה חמורה וקלה שני ענינים נפרדים הן ולכן שפיר יש לומר לפי זה דהש"ס דחולין הנ"ל דמוקמינן כר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה הוי דוקא. אליבא דאמרי במערבא דצריכין הכשר טומאה ממקום אחר דסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא דלא בעינן הכשר מים וא"כ הוה האי בשר הפורש מן האבר טמא מחמת נגיעה ולכן שפיר מקשה הש"ס דהוי טומאת בית הסתרים ובעינן לשנויה כר"מ אבל הרמב"ם דפסק כהש"ס דנדה (בפ"ג מהלכות אבות הטומאה) דנבלת עוף טהור לא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ והיינו משום דטומאה קלה לא הוי כלל קבלת טומאה אלא משום דבכל טומאה חמורה אם נעשה אוכל מטמאה נמי טומאת אוכלין מחמת הטומאה חמורה לכן לא שייך להקשות דהוי טומאת בית הסתרים דטומאת בית הסתרים לא שייך אלא בקבלת טומאה מחמת מגע וזה לא הוי כלל מגע טומאה ושפיר פסק הרמב"ם דהחותך כזית בשר מאבר מן החי דטמא אף דלא פסק כר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה וא"ש ג"כ קושית התוס' דמקשה למה לן לאוקמי כר"מ הא מבואר בנדה דכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ולפי דברינו יש לומר דהש"ס קאי לפי הא דאמרי מערבא דצריכין הכשר טומאה ממקום אחר אמנם עדיין תקשה על הרמב"ם הא בש"ס מבואר דלא שייך כאן כלל סופו לטמא טומאה חמורה משום דשימש מעשה עץ ולמה כתב הרמב"ם דמטמאה משום דסופו לטמא טומאה חמורה:
ולישב קושיא זו נ"ל דהנה התוס' (בחולין ע"ג) כתבו גבי בשר הפורש מן האבר דמטמא טומאה חמורה בעודו מחובר ואפי"ה כשפירש בעיא אפילו הכשר מים משום דדוקא כל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעיא הכשר אבל תחילתו היה מטמא טומאה חמורה ואין עוד סופו מטמאה טומאה חמורה בעיא הכשר מים אבל בעודו במעשה עץ שימש ג"כ מטמאה בלא הכשר אלא מחובר לא בעיא הכשר ואע"ג דשימש מעשה עץ שימש כדאמרינן בהעור והרוטב דף קכ"ט דהא אמרינן בס"פ טבול יום דף ק"ה דפרה ופרים הנשרפים מטמאים אוכלין ומשקין מחמת שסופן לטמא טומאה חמורה ולא אמרינן שימש מעשה עץ שימש אע"ג דטומאה חמורה שלהן אינו מטעם. ראויות אוכל דאפילו העוסק בשריפת עור ועצמות מטמא בגדים וצריך לומר דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש שאין סופו לטמא טומאה חמורה מבואר מדברי התוס' דבעודו מחובר אפילו דלאחר שפירש במעשה עץ שימש בעינן הכשר מים ולא אמרינן דיטמא בלא הכשר מים משום דהיה עליו הטומאה חמורה ולכאורה יש לעיין היאך יפקע ההכשר מהאוכל כיון דאמרינן דבעודו. מחובר לא היה צריך הכשר והרי הוא כאלו הוכשר מדוע יפקע ההכשר אח"כ לכן נ"ל דהא דאמרינן דבסופו לטמא טומאה חמורה לא בעינן הכשר מים משום דילפינן מהא דמה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה אף כל וכו' לאו דהוי כמו הכשר מים במציאות אלא כיון דכל עיקר הא דבעינן הכשר הוי כדי לשוויא אוכל כמו דאמרינן בש"ס חולין דף קי"ח הכשר גמר מלאכה ע"ש ולכן בסופו לטמא טומאה חמורה אמרינן דמשום חשיבות זו דמטמא טומאה חמורה הוי שם אוכל (לאחר שחישב לאכילה) בלא הכשר ולכן כ"ז לא מהני אלא דוקא בלא שימוש מעשה עץ דהיינו שהיה הטומאה מחמת עצמו אבל בדבר שמעשה עץ שימש היינו שלא היה הטומאה מחמת עצמו כגון אבר מן החי שהבשר אינו מטמאה מחמת עצמו אלא אגב אביו היינו האבר בזה לא שייך לומר דלאחר שפירש הבשר מן האבר יהא החשיבות זו עליו שלא יהא צריך הכשר מים ושפיר נפקע חשיבות זו של הכשר כיון דלא היה הכשר במציאות:
ועתה נבוא לישב דברי הרמב"ם והוא דכל זה לא שייך אלא דוקא למד"א דסופו לטמא טומאה חמורה מהניא דלא בעיא הכשר מים אבל מגע שרץ בעינן אבל למד"א דסופו לטמא טומאה חמורה לא בעינן לא הכשר מים ולא מגע שרץ אלא דכיון דיש עליו טומאה חמורה אם חישב עליו לאכילה ונעשה אוכל מטמאה טומאת אוכלין שלא מחמת מגע אלא מחמת עצמו וכיון שחל על הבשר של אבר מן החי טומאת אוכלין נשאר עליו הטומאה אפילו אחר שפירש הבשר מן האבר דטומאה הוי ענין חלות שחל על האוכל שם טומאה ולכן אינו נפקע ולא דמי להוכשר משום חשיבות דסופו לטמאה טומאה חמורה שאינו שום חלות דנפקע שפיר לאחר שפירש והשתא א"ש דהש"ס, בחולין שם דהוי אליבא דאמרי מערבא דזבחים דסברי דכל שסופו לטמא טומאה חמורה מהניא דלא: בעינן הכשר מים אבל מגע שרץ בעינן ולכן שפיר משני כששימש מעשה עץ שימש ולכן בעינן הכשר משום דכיון דשימש מעשה עץ ממילא נפקע ההכשר דהא לא היה הכשר במציאות ולא הוי שום חלות כמו שבארנו והנה כאן גבי בשר הפורש מאבר מן החי דאמרינן דבעיא הכשר אף דקבלת הטומאה היה בשעה שהוא מחובר עדיין דמוקי הש"ס כר"מ דאמר מגע ביה"ס מטמאה ואז לא היה שייך לומר הא דשימש מעשה עץ כמו שכתבו התוס' הנ"ל דבעודו מחובר לא שייך שימש מעשה עץ וא"כ לאחר שפירש הבשר מן האבר עלינו לומר דמשום הא דשימש מעשה עץ יפקע גם הטומאה שקבלה בעודה מחובר אולם נ"ל דכיון דאמרינן דנפקע ההכשר משום דשימש מעשה עץ ממילא נפקע ג"כ הטומאה משום דכיון דאין אוכל מקבל טומאה אלא דוקא בהכשר א"כ אוכל שלא הוכשר הוי כנסרח והוי כעץ בעלמא כיון דבעינן דוקא בהכשר דנפקע הטומאה ממנו אמנם כ"ז הוי דוקא אי אמרינן דסופו לטמא טומאה חמורה מהניא דלא בעינן הכשר מים אבל הכשר שרץ שפיר בעינן והיינו דיש לומר דהנך סוגיות דנדה וזבחים פליגי ג"כ בזה דהש"ס דנדה דמבואר שם דלא בעינן לא הכשר שרץ ולא הכשר. מים והיינו דסבר דהטומאה קלה הוי מחמת הטומאה חמורה והיינו דכיון דחל שם אוכל על הטומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין ולא הוי שום קבלת טומאה לכן יש לומר דלא בעינן הכשר מים כיון דאינו ענין קבלת טומאה לכן לא בעינן הכשר מים אלא כיון שחישב עליו לאכילה מטמאה טומאת אוכלין מעצמה מחמת הטומאה חמורה:
אולם הש"ס דזבחים דאמרי במערבא כיון דסברי דבעינן מגע שרץ שפיר יש לומר דבעינן גם הכשר מים על האוכל אלא דהסופו לטמא טומאה חמורה מהני שיהא כמו הוכשר ולכן שפיר כשנפקע ההכשר לאחר שפירש משום דמעשה עץ שימש נפקע גם הטומאה משום דהוי כמו שבטל שם אוכל מן האוכל והוי כעפרא בעלמא אבל הרמב"ם דפסק כהש"ס דנדה דלא בעינן לא הכשר מים ולא מגע שרץ והיינו דהטומאה קלה הוי מחמת טומאה חמורה ולא הוי כלל ענין קבלת טומאה יש לומר דלא בעינן כלל הכשר מים וחלות הטומאה הוי בלא הכשר דלא בעינן הכשר כלל וא"כ לא שייך לומר דיפקע הטומאה משום דמעשה עץ שימש דהטומאה אינו נפקע לאחר שחלה אלא דכל היכי דבעינן הכשר אז שייך לומר דכיון דבטל ההכשר ממילא בטלה שם אוכל לגמרי והוי כעפרא בעלמא ממילא בטלה הטומאה כגון בבשר הפורש מן אבר מן החי אע"ג דחלה הטומאה בעודו מחובר אבל כיון דחלות הטומאה היה מחמת קבלה שקבלה מן האבר לאחר שהוכשר מחמת דסופו לטמא טומאה חמורה אע"ג דלא היה הכשר במציאות דזה לא איכפת איזה הכשר אלא כיון דהאוכל בעיא הכשר ממילא לאחר שפירש דבטל ההכשר בטל גם הטומאה אבל כל היכי דלא בעינן מגע שרץ כיון דמטמאה בלא שום קבלת טומאה יש לומר דלא בעינן הכשר כלל ממילא לא נפקע הטומאה ושפיר פסק הרמב"ם דהחותך בשר מאבר מן החי מטמא משום דסופו לטמא טומאה חמורה ולא בעינן הכשר ומה שכתב הרמב"ם בלא הכשר היינו בלא הכשר מים ולא הכשר שרץ דהש"ס קרי גם מגע שרץ הכשר כמבואר בנדה נ"א מ"ש הכשר מים דלא בעיא הכשר שרץ נמי לא בעיא ע"ש ולא שייך שימש מעשה כמו שבארנו והש"ס דחולין הוי אליבא דאמרי מערבא כמו שבארנו וא"ש: