שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן
סימן יז
ענין טומאת התהום: הרמב"ם בפ"ו מהלכות קרבן פסח כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבו של דרך אם היה המת טומאת התהום אעפ"י שהוא טמא לתרומה הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל את פסחו ואע"פ שאפשר שנגע הואיל והוא טומאת התהום טהור לפסח ואעפ"י שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה הרי זה עושה פסחו עד שידע בודאי שנטמא בו במד"א כשהוא מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע אבל אם רוכב או טעון משא הרי זה טמא אעפ"י שהוא טומאת התהום לפי שאי אפשר שלא יגע ושלא יאהיל ושלא יסיט וכבר ביארנו טומאת התהום בהלכות נזירות (ועיין בכ"מ שהעיר על הרמב"ם שכתב דשוחט ואוכל את פסחו לכתחלה מ"ש משאר קרבנות) ועוד יש להקשות על הרמב"ם מהא דמבואר בתוספתא דזבחים הובא ברש"י פסחים (דף פ"א) כיצד גבי טומאת התהום אמר לו קבר היה עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני משעשה פסחו אין צריך לעשות פסח שני וכן נזיר שהיה הולך להביא קרבנותיו אמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת בו ונודע לו בין עד שלא הביא קרבנותיו בין משהביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה אבל אמרו לו קבר התהום היה עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה ומהו קרבן טומאה אשם אחד ושתי תורים ומתחיל למנות נזירות אחרת. מבואר דדוקא בנודע לו לאחר שעשה פסחו אינו צריך לעשות פסח שני אבל בנודע קודם שעשה פסחו אינו יכול לעשות פסחו דלא הותרה אלא דוקא בדעבד אבל לכתחילה אינו עושה פסחו בטומאת התהום וזה שלא כשיטת הרמב"ם שכתב דשוחט ואוכל את פסחו אפילו לכתחילה ועוד קשה על הרמב"ם במה שכתב במד"א כשהוא מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע וכו' אבל ברוכב או טעון משא הרי זה טמא שהרי אי אפשר שלא יגע מבואר דלא מרצה טומאת התהום אלא דוקא בספק טומאה אבל לא בודאי טומאה וזה דלא כמו שמבואר בש"ס בפסחים (דף פ') שם. דאמרינן דשומרת יום כנגד יום שראתה פטורה מלעשות פסח שני משום דהוי טומאת התהום דמרצה מבואר דאפילו בודאי טומאה ג"כ שייך טומאת התהום וקושיא זו כבר העירו המפרשים (עיין בש"ש שמעתתא ה' פרק ד) ועיין בנזיר שם דף ס"ב במפרש שהביא ג"כ גרסא זו כמו גרסת הרמב"ם וכתב דזה ט"ס:
והנה כדי לתרץ כ"ז נקדים תחלה לתרץ קושית התוס' על רש"י בזבחים (דף כ"ג) בהא דאמרינן שם בש"ס דלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד למת למעוטי מאי לאו למעוטי טומאת התהום דזיבה ופרש"י טומאת התהום דזיבה כגון ראה ביהש"מ ספק כולה מן היום ספק כולה מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חצייה מן היום וחצייה מן הלילה והוי לה כשתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות והך טומאת התהום הוא דממעט משום דחמירא דיוצא עליו מגופו והתוס' שם הקשו מהא דכיצד צולין דלא מצי משכח לה לר"י דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא טומאת התהום בזיבה ולימא בכי האי גונא וכתבו לתרץ וז"ל ונ"ל ברו"ך דבעינן שלא יהא נודע הספק עד לאחר שחיטה מבואר דשיטת רש"י דאפילו בנודע הספק קודם שחיטה הוי ג"כ טומאת התהום וקשה קושית התוס' מפסחים הנ"ל:
והנה כדי לישב שיטת רש"י נ"ל לומר לכאורה דרש"י מפרש דסברה זו היינו אי שייך טומאת התהום בנודע הספק תליא בפלוגתא דתנאי דאמרינן בנזיר דף ט"ו דשייך טומאת התהום אפילו בזיבה ועיין שם בתוס' שכתבו דהאי תנא סבר דשייך טומאת התהום אפילו בזיבה והיינו דהוי פלוגתא דתנאי אי הלכה דטומאה הוי במת דוקא ולא בזיבה או אפילו בזיבה וע"כ עלינו לומר דהאי תנא דסבר דאמרינן טומאת התהום גבי זיבה אף דבזיבה הוי נודע הספק סבר דידיעת ספק אינו מבטל דין טומאת התהום ולכן סבר דגם גבי זיבה אף דהוי נודע הספק אפ"ה הוי טומאת התהום ומאן דפליג וסבר דלא אמרו טומאת התהום אלא במת בלבד ולא בזיבה י"ל דמה"ט ממעט טומאת התהום בזיבה משום דנודע הספק קודם שחיטה והאי תנא דאמר דלא שייך טומאת התהום בזיבה משום הכי. הוא וע"כ שיטת הש"ס בפסחים שם דר"י ממעט דלא שייך טומאת התהום בזיבה ע"כ דסבר דידיעת ספק מבטל דין טומאת התהום ולכן ס"ל דלא שייך טומאת התהום בזיבה אפילו בזב בשביעי שלו שהספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל שמנה ספק לא יראה אף דעדיין לא ראה בשביעי ולא הוי ידיעת הטומאה דהא עדיין ליכא מציאות טומאה כלל והא דאמרינן דלמפרע הוא מטמא בזב שראה וכו' נ"ל דלאו דהטומאה הישנה נמשכת דהא אמרינן דאינו מטמא כלי חרס בהסט כמבואר במגילה ח' טהור השתא מלטמא כלי חרס בהסט אע"ג דהדר חזי לא מטמא למפרע והיינו משום דאפילו אי אמרינן דלמפרע מטמאה עכ"ז עצם הטומאה הוי טומאה חדשה אלא שהתורה חידשה דדיני הטומאה שמטמאין למפרע אמנם הטומאה הישנה כבר הלכה לה ופירוש למפרע מטמאה הוי דמטמאה למפרע אבל עצם הטומאה הוי חלות חדשה ועיין ברש"י זבחים כ"ט ובתוס' שם וכ"ש באופן שכתב רש"י בזבחים בראה בהש"מ דיש לומר דהוי כשתי ראיות והוי ידיעת הספק וגם מציאות הטומאה בשעת שחיטה וזריקה דזה לא איצטרך לן למעט ולכן יש לומר דש"ס בפסחים דקאי אליבא דהך תנא דסבר דלמת הוי למעוטי זיבה משום דהוי ידיעת ספק לא קשה על רש"י למה לא מוקי הש"ס שם גבי הא דמקשה ולר"י דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא למת למעוטי מאי למה לא מוקי הש"ס למעוטי זיבה בכה"ג דראה בין השמשות די"ל דזה לא איצטריך לן למעט כיון דהוי נודע הספק וגם מציאות הטומאה בשעת שחיטה וזריקה וזה גרע הרבה מראה בשביעי ואפ"ה הוי ידיעת ספק וממעט לו האי תנא דלא הוי טומאת התהום וכ"ש בזה דהוי נודע הספק וגם מציאות הטומאה בשעת שחיטה וזריקה:
והנה בזה י"ל לפרש הש"ס בפסחים דף צ"א בהא דתנן האונן והמפקח את הגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים וכו' שוחטין עליהם על כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמן שמא יביאו את הפסח לידי פסול לפיכך אם אירע בהם פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו אמר רבה בב"ח אמר ר"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שני אימא טהור היה בשעת שחיטה וכו' ע"ש בפרש"י והנה קשה אמאי בגל ארוך פטור מלעשות פסח שני לחזי היכי דמי אי ברשות הרבים ספקו טהור ופטור מלעשות פסח שני ואי ברשות היחיד ספקו טמא וחייב בפסח שני ולפי מה שבארנו דאפילו בנודע הספק הוי ג"כ טומאת התהום וידיעת ספק אינה מבטל דין טומאת התהום יש לומר דלכן בגל ארוך פטור מלעשות פסח שני אפילו ברשות היחיד דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא אפילו לענין פסח כמבואר בירושלמי (פסחים פרק ז') משום דגל ארוך הוי טומאת התהום וטומאת התהום מרצה אפילו ברה"י ומצאתי אח"כ ברש"ש שהעיר ג"כ בקושיא זו וכתב ג"כ לפרש דהוי טומאת התהום ולא העיר כלל בהא דהוי נודע הספק דזה תליא לכאורה בפלוגתא דרש"י ותוס' וגם נדחק מאד מ"ש גל עגול דלא הוי טומאת התהום ע"ש ולדעתי נראה דגל עגול כיון דהוי ידיעת ספק שעומד להתברר דהא לאחר שיפקח יתברר לו מיד אם הוא טמא או לאו דהא אם ימצא שם מת בודאי האהיל עליו כיון דהוי גל עגול ואין זה טומאת, התהום ולא דמי לראה בין השמשות דשם הוי ספק שאינו יכול להתברר לעולם ושפיר הוי טומאות התהום אבל בידיעת ספק שעומד להתברר לא הוי טומאת התהום והא דזב שראה בשביעי שלו דהוי טומאת התהום אף דהוי ידיעת ספק שאני התם דבשעת שחיטה עדיין לא היה טומאה בעולם אבל כאן אם ימצא מת הרי היה טמא בשעת שחיטה דהא בודאי האהיל על המת בגל עגול:
והנה יש להעיר לפי דברינו דכל היכא שעומד להתברר אין זה טומאת התהום א"כ בגל ארוך אמאי הוה טומאת התהום הא הטומאה עומד להתברר לאחר שיפקחו את הגל וימצאו שם מת אמנם נ"ל לחדש דכל היכא דנטמא האדם בקבר התהום ואח"כ נתודע הקבר ואינו עוד טומאת התהום עכ"ז האדם שנטמא הוא טמא בטומאת התהום וכל גדרי טומאת התהום עליו כיון דבשעה שנטמא היה הטומאה טומאת התהום וכמו כן גם כאן בגל ארוך כיון דבשעה שהאהיל האדם על הגל לא נודע אם האדם שבגל מת או לא ואז הוי טומאת התהום ולא איכפת לן במה שעומד להתברר אח"כ דהא זה לא יתברר לעולם אם האדם טמא או לא ולכן כיון דאנו דנין על האדם אם טמא או לא זה הוי שפיר טומאת התהום מה שאין כן בגל עגל דשם כיון דגם זה אם האדם טמא או לא ג"כ עומד להתברר דהא אם ימצאו שם מת בודאי גם האדם האהיל וטמא כיון דהוי גל עגל לכן שפיר כיון דעומד להתברר אין זה טומאת התהום והנה בכל ספק מגע דלא הוי טומאת התהום נ"ל דשם מיירי באופן דבשעה שחל הספק אז היה עצם הטומאה ידועה ולא טומאת התהום אלא שאי אפשר לברר אם האדם טמא או לא לכן לא הוי טומאת התהום אבל אם בשעה שקבל טומאה היה גם עצם הטומאה טומאת התהום וגם אי אפשר לברר הספק זה ודאי הוי טומאת התהום ועיין רש"ו בפסחים פ"א שפירש טומאת התהום היינו טומאת ספק ותוס' סוטה כ"ח שפירש ג"כ טומאת התהום היינו טומאת ספק ע"ש:
ואין לומר דכאן לא הוי ידיעת ספק משום דמוקמינן בחזקת חיים כמבואר (בגיטין דף כ"ח) דכאן לא שייך חזקת חיים דכיון דנפל הגל איתרע ליה חזקת חי כמבואר באחרונים (עיין יו"ד סימן שצ"ז ובט"ז שם ובנקה"כ ושו"ת חכם צבי סימן ג) ועיין תוס' שם שהקשה על הא דאמרינן שהיה טמא מתחילתו תימא לר"י במפקח את הגל נימא חי הוה כשהתחיל לפקח וכתבו די"ל דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחילתו היה מת שכל הטומאות כשעת מציאותן ועיין באחרונים שהקשו על התוס' איך אפשר להביא על סמך זה דכל הטומאות כשעת מציאותן פסח שני להקל ולהביא חולין בעזרה ולא נחוש שמא חי היה הא בהדיא כתבו התוס' בנדה (דף ד') דהא דכל הטומאות כשעת מציאותן לא הוי אלא גבי קדשים לחומרא לפי דהא דכל הטומאות כשעת מציאותן לא הוי אלא מדרבנן ועיין בנודע ביהודה (מ"ק סימן ל"א) שכתב וז"ל ולענ"ד נראה דשם בנגע באחד בלילה יש לזה הנוגע חזקת טהרה וגם לזה הנמצא חזקת חיים עד עכשיו וכו' אבל בנפל הגל על האדם תיכף כשנפל איתרע חזקת חיים משעה שנפל הגל שהרי תיכף נולד לנו ספק בו שמא מת בגל וכבר כ' התוס' (בחולין י"א) גבי סוטה דלא מיקרי לגבה חזקת טהרה כיון דקינה לה בעלה ונסתרה כו' נמצא לפ"ז תיכף כשנפל הגל נולד לנו ספק שמא נהרג בגל ושוב איתרע החזקה ונכנס בגדר ספק חי ספק מת לכך מהני שעת מציאה להיות ודאי מת משעה שנפל עליו הגל ושפיר תרצו התוס' כיון דנמצא מת אמרינן דבודאי מת שמה וזה אינו סותר שום חזקה כיון דנפל עליו הגל איתרע החזקה ע"ש בזה והא דתנן במתני' דאונן ומפקח את הגל שוחטין עליו לכתחלה זה הוי ע"כ בגל ארוך דמותר לכתחילה משום דהוי טומאת התהום אבל לא בגל עגול והסיפא מיירי בגל עגול שוב ראיתי בקרית ספר להמבי"ט שכתב כן בשיטת הרמב"ם דהסיפא מיירי בגל עגול ולכן אין שוחטין לכתחילה משום ספק טומאה:
והשתא א"ש שיטת הרמב"ם ולא קשה מה שהקשינו מהתוספתא דמבואר להדיא דאין שוחטין לכתחלה והרמב"ם כתב דשוחטין אפילו לכתחלה משום דהרמב"ם לא כתב כ"ז הא דשוחטין לכתחלה אלא דוקא בידיעת ספק טומאה שכתב וז"ל מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבו של דרך אם היה המת טומאת התהום אעפ"י שהוא טמא לתרומה הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל את פסחו ואעפ"י שאפשר שנגע הואיל והוא טומאת התהום טהור לפסח והיינו דשיטת הרמב"ם דידיעת ספק אינו מבטל דין טומאת התהום כמו שבארנו לכן שפיר כתב הרמב"ם דשוחט ואוכל את פסחו לכתחילה משום דהוי כמו כל טומאת התהום כיון דאינו יודע בודאי שנטמא אלא שיודע הספק והוי כמו טומאת התהום דזיבה דהוי טומאת התהום אף שיודע הספק כמבואר בנזיר (דף ט"ז) דאמרינן שם דגם גבי זיבה אינו סותר משום טומאת התהום כמו שכתבו התוספות שם ד"ה הכי נמי דהאי תנא סבירא ליה דאפילו טומאת התהום דזיבה הותרה לעושי הפסח ע"ש והנה אף דמצאו את המת עכ"ז הוי טומאת התהום כיון דבשעה שנטמא האדם היה טומאת התהום והרי האדם טמא בטומאת התהום שאין אפשר לברר כמו שבארנו לעיל והתוספתא דמבואר שם דלכתחלה אין שוחטין מיירי באופן שידע בודאי שנטמא בטומאת התהום ולכן כיון דהיה לו ידיעה ודאית אין זה טומאת התהום שוב ראיתי במאירי על נזיר בסוגיא בטומאת התהום שכתב שם להדיא בשם גדולי המחברים וז"ל והא דטומאת התהום הוי דוקא בדעבד זהו דוקא בודאי נטמא אבל בספק שוחטין אפילו לכתחילה וידוע דהמאירי קורא להרמב"ם בשם גדולי המחברים הרי מבואר להדיא כדברינו:
והנה לכאורה יש לעיין בהא דאמרינן (בפסחים פ"א) אמר מר בר רב אשי לא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי איזדריק דם שפיר איזדריק אבל נודע לפני זריקה לא מרצה ומקשינן בש"ס מהא דהמוצא מת מושכב לרוחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טהור וטמא להבא משמע וכו' ולפ"ז מאי מקשה הש"ס הא האי ברייתא דהמוצא מת מיירי בספק טומאת התהום כמו שבארנו ולכן שפיר טהור אפילו לכתחילה ומר בר רב אשי י"ל דמיירי בודאי טומאת התהום אמנם י"ל לפי מה שבארנו דזה תליא בפלוגתא אי טומאת התהום דזיבה הותרה או לא וכיון דסוגיא זו ממעט טומאת התהום דזיבה: והיינו משום דבידיעת ספק ליכא טומאת התהום לכן ע"כ לפי הש"ס דפסחים הברייתא דהמוצא מת מיירי אפילו בודאי טומאת התהום אולם הרמב"ם י"ל דפסק דשייך טומאת התהום בזיבה כמבואר בפ"ו מהלכות קרבן פסח הלכה ג' שכתב זב שראה שתי ראיות וספר ז' ימים וטבל בשביעי שוחטין עליו והוא אוכל לערב ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם הרי זה פטור מלעשות פסח שני וכן שומרת יום כנגד יום טובלת ביום השימור כמו שבארנו וכו' והקשו המפרשים הא בש"ס מוקמינן כ"ז דוקא למאן דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא והרמב"ם הא פסק דלמפרע הוא טמא בפ"ה מהלכות משכב ומושב ע"ש:
והשתא א"ש ג"כ הקושיא שהקשו על הרמב"ם במה שכתב בסוף ההלכה במד"א כשהיה מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע אבל אם היה רוכב או טעון משא הרי זה טמא אעפ"י שהוא טומאת התהום לפי שאי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל והקשו דלפי דברי הרמב"ם משמע בודאי טומאה אין זה טומאת התהום ולא כן מבואר בש"ס עיין בש"ש ולפי מה שבארנו א"ש דהרמב"ם אינו בא לשלול דבודאי טומאה לא הוי טומאת התהום אלא הרמב"ם קאי על ריש דבריו דשם שוחטין אפילו לכתחלה אף דהוי ספק טומאה וגם יש כאן ידיעת הספק ועל זה כתב הרמב"ם דבודאי טומאה כה"ג אין שוחטין לכתחילה אף דהטומאה היא טומאת התהום בשעה שנטמא אפ"ה בטומאת התהום אינו מרצה אלא דוקא בדעבד אבל לא לכתחילה כמו שמבואר בכמה דוכתי וברישא דכתב הרמב"ם דשוחטין אפילו לכתחילה לאו דסבר הרמב"ם דבטומאת התהום אפילו לכתחילה שוחטין אלא דכיון דאין זה ידיעה ודאית אין זה מבטל טומאת התהום והוי כמו בדיעבד משום דלבטל דין טומאת התהום בעינן דוקא ידיעה ודאית אבל בסיפא דהוי ידיעה ודאית בטל דין טומאת התהום משום הידיעה אבל אם היה שוחט את הפסח ואח"כ מצאו המת אז אפילו ברוכב אף דנטמא בודאי שפיר היה מרצה וא"ש וכמו שכתב המאירי הנ"ל ות"ל שכונתי בזה לדעת ראשונים המאירי ויש להביא ראי' לדעת הרמב"ם בזה דבידיעת ספק הותרה אפילו לכתחילה מהא דבעיא הש"ס שם בפסחים אי כהן המרצה בקרבנותיהם היינו בתמיד אי הותרה לו טומאת התהום או לא הותרה לו טומאת התהום וקשה לפי שיטת הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש דלא הותרה טומאת התהום לפני זריחה אלא דוקא אם זרק הורצה אבל לא לכתחילה ולפי זה קשה למאי נפקא מינה אי הותר טומאת התהום בתמיד או לא בשלמא בפסח שייך שפיר טומאת התהום אף דטומאה הותרה בציבור אבל זה הוי דוקא בנטמא ברוב קהל או הכהנים אבל ביחיד נדחה לפסח שני לכן אהני הא דטומאת התהום דאפילו ביחיד נמי הותרה אבל גבי תמיד דקיי"ל דטומאה הותרה בציבור כמבואר (ביומא דף ז') ובדעבד מרצה אפילו כהן אחד טמא מאי נפקא מינה אי הותרה טומאת התהום או לא כיון דגם טומאת התהום נמי אינו מרצה אלא דוקא בדעבד אפילו בנודע לאחר זריקה בשלמא לשאר ראשונים דסברי דגם קודם זריקה יכול לעשות הזריקה לכתחלה יש נ"מ אי יכול כהן טמא לעשות זריקה דמשום טומאה הותרה בציבור אי יכולין לעשות בטהרה שפיר טפי אבל משום טומאת התהום יכול הכהן לעשות בטומאה הזריקה, אפילו לכתחילה אבל לשיטת הרמב"ם דגם בטומאת התהום אין לעשות הזריקה לכתחילה בטומאה מאי נפק"מ אי הותרה טומאת התהום בתמיד או לא סוף סוף הא טומאה הותרה בציבור אבל לפי שיטת הרמב"ם דפסק טומאה דחויה בציבור יש נפקא מינה בספק טומאת התהום ברשות היחיד דאי הותרה טומאת התהום בתמיד אז בספק טומאה שוחטין אפילו לכתחילה משום טומאת התהום אבל משום טומאה הותרה בציבור זה לא הוי אלא בדעבד אבל לכתחילה אין שוחטין כיון דטומאה דחויה בציבור כנ"ל לכאורה קצת ראיה והנה לכאורא יש לעיין בהא דנזיר מהא דנזיר דף ס"ג ירד לטבול ונמצא מת משוקע בקרקע המערה אם ירד להקיר טהור משום טומאת התהום אבל אם, היה המת צף על פני המים דאין זה טומאת התהום טמא ולכאורה יש לעיין הא הוי ספק טומאה כמו שכתבו התוס' שם דהוי ספק טומאה ברשות היחיד ואפ"ה קתני רישא אם נודע לו קודם גילוח סותר אף דהוי ספק אם נטמא או לא ולפי שיטת הרמב"ם הא אפילו לכתחילה נמי אולם יש לומר דדוקא בצף על פני המים שייך ספק שמא לא היה המת בשעה שטבל אבל במת משוקע בקרקע הוי ודאי טומאה וכן מדויק לשון המאירי דמשוקע הוי ודאי טומאה ע"ש: