שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן
סימן יד
שייך לסימן דלעיל. יבואר ג"כ ענין שחוטי חוץ וחטאות המתות: והנה לכאורה קשה על דברינו מהא דב"ק ע"ו גבי שוחט בחוץ חייב דו"ה דמקשינן בש"ס לר"ש דאמר דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה היא וקשה לפי מה שבארנו לעיל שיטת הרמב"ם דבשחיטת סימן אחד בחוץ לכו"ע מיפסל אפילו לרבא דאמר דפליגי בזה דלמד"א ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מחייב ולמד"א אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב ובארנו דזה הוי לענין חיוב דשחוטי חוץ אבל לענין פסול לכו"ע פסול ועיין בתוס' שכתבו על הש"ס דקושית הש"ס דמקשה לר"ש דוקא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הוי דוקא למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שייך להקשות מכי שחט בה פורתא אסרה אידך כי קא טבח לאו דמרה קא טבח וכ"ז התוס' לשיטתייהו בחולין שם דלרבא דאמר דפליגי בשחט סימן אחד בפנים וסימן אחד בחוץ אם חייבין על שחוטי חוץ ואין לחלק בין פסול לחיוב לכן שפיר כתבו דהש"ס קאי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל לשיטת הרמב"ם קשה אליבא דכו"ע אמאי מקשה הש"ס לר"ש דוקא:
והנה גדול אחד העיר עוד להקשות גם על התוס' שכתבו דהש"ס הוי דוקא למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף י"ל מכי שחט בה פורתא אסרה אידך כי קא טבח לאו דמרה קא טבח ע"ש והעיר הנ"ל לרב שימי בר רבה דאמר הכל מודים כל היכא דשחט סימן אחד בחוץ דפסול משום שעשה בה מעשה חטאת העוף ושם בתוס' כתבו דפסול לאו דוקא אלא ה"ה דחייב וא"כ אמאי כתבו התוס' דוקא למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הא בזה כו"ע מודים אולם על התוס' יש לומר דקיימי אליבא דרבא דאמר דפליגי בשחט סימן אחד בחוץ אבל על הרמב"ם קשה מה שהקשינו ונ"ל לתרץ די"ל דשיטת הרמב"ם אף דפסול בשחט סימן אחד בחוץ אולם י"ל כיון דאינו בר פדיון כמו שכתבתי משום דשחיטה לא הוי מום (ועיין תוס' ב"ק דף ע"ו מה שכתבו דאין שייך פדיון על מום דלאחר מיתה וצ"ע בזה) א"כ הוי קדשים פסולין שאינם בני פדיון א"כ הוי קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה ואין בהם אלא איסור דרבנן (עיין בירושלמי במ' שבת בפ"א דאמרינן שם חמש חטאות המתות אם רצו ב"ד לבטל הרשות בידם וקשה הא קימ"ל דחמש חטאות הלכתא גמירא לן מסיני אולם יש לומר דהירושלמי מיירי לענין איסור הנאה ועיין ברש"י תמורה דף כ"א שכתבו דאין אסורין אלא מדרבנן ויש לעיין ועיין בירושלמי נדרים (פ"א הלכה ג) דאמרינן שם כאימרא (היינו אם אמר הרי עלי כאימרא) ר"י אמר כולד חטאת ע"ש ומשמע דשייך התפסה בולד חטאת ויש לעיין) ולכן כיון דאין אסורין בהנאה אלא מדרבנן לא שייך להקשות לאו דמריה קא טבח ולכן מקשה הש"ס דוקא לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכיון דאסור באכילה כמו שכתב הרי"ט אלגזי בפ"ה מהלכות בכורות והמקנה במ' קידושין נ"ז מלא תאכל כל תועבה ע"ש לכן שפיר הוי שחיטה שאינה ראויה אבל בהנאה מותר מן התורה ולכן לא שייך להקשות דלאו דמרה קטבח אלא גבי איסורי הנאה כמו חולין בעזרה דאסור בהנאה כמבואר בפסחים כ"ב דאותה אתה וכו' עיין תוס' ב"ק דף ע"ב מה שכתבו בזה לחלק בין איסור עכו"ם לשאר איסורי הנאה דרבנן ע"ש וכ"ז הוי דוקא לשיטת הרמב"ם וי"ל דשיטת הרמב"ם קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת כמובאר מדבריו בפ"ג מהלכות מעילה ע"ש ואין אסורין אלא מדרבנן אולם התוס' בב"ק שם יש לומר דסברי קדשים שמתו אסורין מן התורה ולכן שפיר כתבו דשייך להקשות על שחוטי חוץ ג"כ מכי שחט בה פורתא אסרה אידך כי קא טבח לאו דמרה קא טבח ע"ש ועיין בתוס' (קידושין נ"ז) שכתבו שם קדשים אין אסורין אלא מדרבנן ולא מן התורה וראיתי ברש"ש בפסחים דף ל"ה שהקשה על דברי התוס' זבחים (דף ס"ט) שהקשו לר"י דאמר דאין נבלת עוף טמא מטמא בבית הבליעה משום דלא חייל איסור נבלה על איסור טומאה א"כ איך משכחת בעוף קדשים שיטמא בבית הבליעה והרי לא חייל איסור נבלה על איסור קדשים והקשה הא קדשים שמתו יצאו מדי מעילה ד"ת עיין שם וראיתי בספרי אחרונים שכתבו להוכיח מכאן דשיטת התוס' דקדשים שמתו אף דיצאו מידי מעילה מן התורה היינו שאין בהם מעילה אבל אסורין בהנאה מן התורה ע"ש ועיין במהר"ם מלובלין במ' קדושין דף נ"ז שכתב שם על שיטת רש"י קדשים שמתו אסורין מד"ת: אמנם יש לומר דלא קשה קושית הרש"ש די"ל דכמו דר' יהודה ממעט דאין איסור נבלה חל על עוף טמא אף דעוף טמא אינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה כמו כן יש לומר אף דקדשים שמתו אינם אסורין מן התורה היינו דוקא בהנאה אבל באכילה אסורין מלא תאכל כל תועבה כמו שכתב הרי"ט אלגזי בפ"ה מהלכות בכורות ע"ש ושפיר הקשו התוס' דלא יחול איסור נבלה על איסור דלא תאכל כל תועבה שוב ראיתי בשו"ת אחיעזר שהביא בשם גדול אחד שכתב באהל תורה על דברי התוס' הנ"ל עפ"י הש"ס (בכורות דף ט"ז) דאמרינן דאיכא איסור אכילה על חטאות המתות והגאון האמיתי מהרח"ע שליט"א השיג עליו דהש"ס דבכורות הנ"ל מיירי בחטאות המתות דאיכא הלכתא וקרא אבל בקדשים שמתו אי אמרינן דנפקע איסור קודש לגמרי איזה איסור אכילה יש בהו והביא שם הא דאמרינן בת"כ פרשה אחרי דמרבינן שם את זה תאכלו מפרסת פרסה חטאות המתות ופסולי המוקדשים ומפרש הראב"ד דקאי על פסולי המוקדשין שלא נפדו דאסורין באכילה מן התורה וכתב הגאון הנ"ל דאפילו לדברי הת"כ ג"כ לא יתישבו התוס' דע"כ צ"ל דאיסור אכילה זה מחודש אחר השחיטה דבעודה בחייה קדשים שהוממו הרי אסורין באיסור מעילה מן התורה, וא"כ מאי הקשו התוס' בזבחים הא איסור נבלה ואיסור דלא תאכלו טמא הוא לכם דמרבינן לפסולי המוקדשין אתי בהדי הדדי וע"כ דס"ל להו להתוס' דקדשים שמתו אסורים משום איסור קדש שלא ניתר ע"י זריקה ולפי"ז יש לומר כמו שכתבנו דאין שום ראיה דקדשים שמתו אסור מן התורה די"ל דקושית התוס' הוי משום לא תאכל כל תועבה ותמהני על הגאון שלא נחית לזה והנה ראיתי באור שמח בהלכות מאכלות אסורות שהקשה על הנך שיטות דאית להו דקדשים שמתו אינם אסורין מן התורה ועיין רש"י מעילה דף ג' שכתב דלא נהנין מדרבנן גבי חטאות המתות והקשה מהא דאמרינן במכילתא פרשה משפטים גבי שור הנסקל ולא יאכל את בשרו אין לי אלא בשרו עורו מניין הרי היה ר' ישמעאל אומר קל וחומר מה חטאת שבשרה מותר בשחיטה עורו אסור במיתתה שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו דין הוא שיהא עורו אסור במיתתו ע"ש מבואר דקדשים שמתו אסור מן התורה וקשה על הנך דסברי דמותר:
ונלע"ד לתרץ קושית האור שמח עפ"י הש"ס דב"ק (דף ק"י) דאמרינן שם על מתנ' דנתן את הכסף לאנשי משמר וכו' אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לאו הכי לימא ליה אדעתא דהכי לא יהיב וכו' אלא מעתה הא דקיי"ל חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה אמרי חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלה ונראה לע"ד דפירוש הש"ס דבאמת אמרינן אדעתא דהכי לא מפרשה והוי חולין מעיקרא אלא דהלכתא אתא לאורויי לן דאזלה למיתה מבואר לפ"ז דחטאות המתות הוי חולין אלא דהלכתא גמיר לן דאזלה למיתה אמנם כ"ז הוי דוקא בחטאות המתות אבל בשאר קדשים שמתו לא שייך לומר אדעתא דהכי לא אפרשה דלא שייך לומר אדעתא דהכי לא אפרשה אלא דוקא באופן שהחסרון הוא בהבעלים היינו באופן שאין הבעלים צריכין עוד להקרבן כגון חטאת שמתו בעליה או שכפרו בעליה באחר דאין הבעלים צריכין עוד להקרבן וכן חטאת שעברה שנתה דקיי"ל דתמות זה הוי דוקא ג"כ לאחר שכיפרו בעלים באחר דאין עוד על הבעלים חיוב קרבן ולכן כיון דהבעלים אין צריכין עוד להקרבן ואם היו הבעלים בעת שהקדישו במצב כזה שהן עכשיו לא הקדישו שייך שפיר לומר אדעתא דהכי לא הקדישו אבל לא כן בקדשים שמתו דהבעלים צריכין עדיין להקרבן ואם היו הבעלים בשעה שהקדישו במצב כזה שהן עכשיו שפיר הקדישו את הקרבן דהא עדיין צריכין הן להקרבן גם עתה אלא שמת ואינו ראוי להקרבה זה הוי כמו שאר פסולין בקדשים ולא שייך בזה לומר אדעתא דהכי לא הקדישו והוי כמו פיגול ונותר דלא אמרינן בזה אדעתא דהכי לא הקדישו אבל בחטאת שמתו בעליה וכן בכיפרו באחר וכן חטאת שעברה שנתה כיון דמיירי לאחר כפרה כמבואר ברמב"ם (בפ"ה מהלכות פסולי המוקדשין) שייך שפיר לומר אדעתא דהכי לא אפרשה ועיין גיטין כ"ח דאמרינן שם בחטאת שמתו בעליה דהוי חולין בעזרה כמו דאמרינן שם בב"ק ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר אמאי תהדר ליורשים מ"ט דאדעתא דהכי לא יהיב והיינו כיון דמת ואין כפרה למתים ואין נחוץ לו עוד כפרה שייך שפיר לומר אדעתא דהכי לא יהיב: (והנה לכאורה יש לעיין גבי הפריש קרבן ונעשה מומר וכן הפריש קרבן ונשטתה אמאי לא נימא אדעתא דהכי לא אפריש עיין זבחים (י"ב) אמנם לא קשה דגם בנעשה מומר וכן בנשטתה ג"כ אין לומר בהחלט שאין הבעלים צריכין עוד להקרבן דהא לאחר שיחזרו בתשובה או לאחר שירפא בשוטה יהיה ראוי הקרבן להם לכן ל"ש לומר אדעתא דהכי לא אקדיש):
ולפי זה יש לישב קושית האור שמח דהנה עיין בשיטה מקובצת במנחות שכתבו בשם תו"ח דקדשים קלים אסורים מן התורה אף שאין בהם מעילה אסורים מחמת נדרו משום בל יחל דברו מידי דהוי אקונמות שהרי מתפיס כבר בשלמים ואכלו עובר משום בל יחל כן בשלמים גופייהו עובר משום בל יחל ולכאורה יש לעיין איך שייך בל יחל בשלמים כיון דאינו אסור להנות מהם דבל יחל הוי משום שחילל דבריו היינו שנדר וחל איסור על החפץ אבל בשלמים דאין בהם מעילה ואינו אסור בהנאה לא שייך לומר בל יחל דהא לא חילל דברו כלל אמנם נראה דבשלמים כיון דשייך קדושה בהן הוי שפיר אסור בהנאה דהא מצינו דאפילו פסולי המוקדשין אסורין בהנאה ועיין בקדושין (דף י"ג) דאמרינן מידי דהוי אפסולי המוקדשים דמעיקרא אית בהו מעילה ואסרי בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגיזה ועבודה אסורה ע"ש מבואר דאפילו לאחר שהוממו נשאר קדושה עליהם וממילא שייך עליהם איסור בל יחל כיון שהן קדושין ואסורין מחמת הקדושה בהנאה כמו פסולי המוקדשים שאסורין בהנאה ועיין תוס' פסחים (כ"ט ע"ב) שכתבו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לאו דוקא להאכילן לכלבים אלא ה"ה לשאר הנאות ג"כ אסור ועיין תוס' בכורות (דף ל"ב) ועיין תוס' בב"ק (דף נ"ג ע"ב) שהקשו רעהו למ"ל תיפוק ליה דאין המת שלו ע"ש דמיירי בכל הקדשים וכמו כן נ"ל דה"ה ג"כ קדשים שמתו אף שיצאו מידי מעילה מן התורה ואין עוד קדשי ד' אבל עכ"פ כיון שנשאר עליהם קדושה דהא צריכין קבורה כדתנן בתמורה ל"ב ואם מתו יקברו אם כן יש לומר דשייך בהם שפיר איסור בל יחל כמו בשלמים אף שאין בהם מעילה שייך ג"כ בהם בל יחל משום הקדושה כמו בקדשים שמתו ג"כ כיון שנשאר בהם קדושה דהא מצותן בקבורה וכן יש לומר ג"כ דשייך קדושה שיש בפסולי המוקדשין עיין ברי"ט אלגזי בבכורות פ"ה והשתא א"ש קושית האור שמח מהא דמכילתא הנ"ל די"ל דהמכילתא דמיירי בחטאת שמתה היינו שמת הקרבן שייך שפיר לומר דעורה אסור במיתתה כמו שבארנו דהא אסורין משום בל יחל דברו כמו שבארנו אמנם רש"י שם במעילה דמיירי בחטאות המתות דשם לא שייך לומר שאסורין בהנאה משום בל יחל כמו שבארנו דהא אמרינן אדעתא דהכי לא אפרשה ונפקעה קדושתן למפרע והוי חולין שפיר יש לומר דאין אסורין אלא מדרבנן:
והנה לכאורה יש לעיין בהא דאדעתא דהכי לא אפרשה די"ל דזה לא שייך אלא דוקא בחטאת שמתו בעליה וכן בכיפרו בעליה באחר וכן בעברה שנתה אבל בולד חטאת דמבואר בתוס' תמורה (דף ל"ב) דקדוש מחמת שגלתה לן תורה דרק קדשיך אשר יהיו לך וכו' ולא משום גידולין ואיך שייך בזה אדעתא דהכי לא אפרשה כיון דלאו משום קדושת פיו הן קדושין אלא מגזה"כ וכן יש לומר ג"כ בתמורת חטאת דלא שייך אדעתא דהכי לא אפרשה כיון דקדוש אפילו בטעות אמנם שפיר יש לומר דגם איסור בל יחל לא שייך בהם כיון דלאו מחמת קדושת פה הן קדושין אבל עכ"פ יש לומר דשייך בהם איסור הנאה כמו שבארנו מידי דהוי אפסולי המוקדשים והנה בתמורת חטאת יש לומר לכאורה דשייך ג"כ בל יחל לפי מה דמשמע לכאורה מהא דאמרינן בתמורה דף ד' לא תיתני ממיר דבדיבורו קא עביד מעשה ע"ש הרי משמע לכאורה דהוי קדושת פה ועיין שם דף ה' דאמרינן שאני התם דאמר קרא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש וזה משני על הא דמקשה הש"ס למאן דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי תמורה ומשני דתמורה לאו מכחו קדש אלא מגזה"כ (ויש לעיין בזה ואכ"מ) והנה לכאורה יש לעיין מהא דאמרינן בבכורות (דף ט"ז) גבי חטאות המתות דאיצטריך קרא ואיצריך הלכתא דאי מהלכתא הוי אמינא אסורא איכא לאו ליכא ולכאורה איזה איסור שייך לפי דברינו כיון דאמרינן דנפקע קדושתן למפרע ונעשו חולין מעיקרא אמנם יש לומר דהאיסור הוי לאו מחמת הקדושה דבאמת הקדושה נפקעה מהם לגמרי אלא דהאיסור הוי משום דמבטל מהם ההלכה דתמות ועיין רמב"ם (בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין) שכתב וז"ל וכיצד הן מתות לא שיהרגם ביד או בכלי אלא יכניסם לבית ונועל עד שימותו ודברים אילו הלכה מפי הקבלה ע"ש ושפיר יש לומר דהאיסור הוא משום שאינו מקיים בהם ההלכה ועיין בשו"ת אחיעזר הנ"ל והשתא לפ"ז א"ש קושית האור שמח הנ"ל דעל פירוש רש"י במעילה שכתב דלא נהנין מדרבנן ל"ק מידי כיון דרש"י מיירי שם לענין חטאות המתות ולכן שפיר אין בהם איסור תורה כמו שבארנו משום דנפקעה מהם הקדושה למפרע והמכילתא מיירי בחטאת שמתה ממש ושייך איסור בל יחל כמו שבארנו וכן יש לומר ג"כ על התוס' בקידושין שם שכתבו להקשות על פירש"י שכתב דלכן שחוטי חוץ אסורים משום שאין כאן זריקת דמים ועל זה הקשו התוס' שם הא אמרינן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה אף שלא היה כאן זריקת דם ויש לפרש דגם התוס' מודים דשייך בל יחל בקדשים שמתו אלא דקושיתם על רש"י הוי באופן זה דרש"י מפרש דילפינן שיהא חולין בעזרה אסור כמו משחוטי חוץ מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי ג"כ אסור ועל זה הקשו כמו דמצינו דבקדשים שמתו נפקעה האיסור שהיה מקודם שחיטה היינו איסור מעילה ואף שלא היה זריקת דם כמו כן עלינו לומר ג"כ בשחוטי חוץ דניתר האיסור שהיה מקודם היינו איסור אבר מן החי וכן ג"כ חולין בעזרה נמי יש לומר דניתר איסור אבר מן החי שהיה קודם שחיטה ועיין במהר"ם מלובלין שם אבל בזה גם התוס' מודה דשייך איסור בל יחל בקדשים שמתו ולא קשה מהמכילתא הנ"ל והשתא א"ש ג"כ הירושלמי דמ' שבת פ"ק דאמרינן שם דחטאת המתות אם רצו ב"ד לבטל הרשות בידם היינו לבטל איסור הנאה מהם אבל אין לפרש דהיינו לבטל דין מיתה מהם דזה הוי הלכה למשה מסיני ואין רשות ביד ב"ד לבטל זה אולם מלשון הירושלמי משמע דאפילו דין מיתה ג"כ יכולין לבטל ולכאורה יש לומר עפ"י מה דאמרינן במ' תמורה דף ט"ז גבי חמש חטאות המתות דאמרינן דארבעה נתנו להם והעמידן על חמש ע"ש בפירוש רש"י שכתב דהחמישית נאמר להם רועה ובימי אבלו של משה שכחו איזה היתה רועה והלכו לחומרא ואמרו כולם מתות ולפ"ז על כל חד וחד מחטאות המתות איכא ספיקא שמא זו היא הא דרועה אלא דהב"ד הלכו לחומרא ושפיר יש כח ביד ב"ד לבטל כיון דלא הוי אלא מחמת ספק ושוב ראיתי בספר פנים מאירות על הירושלמי להרב דינובה ז"ל שהרגיש לפרש הירושלמי באופן זה. והנה אח"כ ראיתי בספר נא"י שהביא ג"כ קושית האור שמח הנ"ל וכתב לתרץ דזה תלוי בפלוגתא אי אמרינן כל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע היינו דהמכילתא הוי אליבא דמאן דאמר כל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה וכאן ג"כ לפי מה שכתבו המפרשים דשייך איסור לא תאכל כל תועבה בקדשים שמתו יש לומר דאסור בהנאה ג"כ מהאי טעמא והביא ג"כ מהא דב"ק דף ק"י דאמרינן שם בחטאות המתות אדעתא דהכי לא אפרשה וכתב דהש"ס דב"ק הוי דוקא בחטאת שמתו בעליה ולא בשאר חטאות ובאמת לפי מה שכתבתי א"ש דהש"ס דב"ק מיירי בכל חמש חטאות והנה ידידי הרב הגאון המפורסם מ' אהרן גרוזאווסקי שליט"א העיר על דברי לפי מה שכתבתי לפרש הש"ס דב"ק דאדעתא דהכי לא אפרשה דהוה חולין למפרע א"כ היה עלינו לומר דאם אחד ימעל באחד מחטאות המתות בעת שלא היה עדיין מחטאות המתות ואח"כ נעשה מחטאות המתות כגון שמת בעליו יפקע המעילה למפרע וזה לא שמענו ורציתי לומר דאפילו אם אמרינן דהוי חולין למפרע אפ"ה כיון. שנהנה מהחטאת בעת שהיה קודש שפיר מעל כיון דבשעה שנהנה היה קודש הרי נהנה מן ההקדש ואף דאח"כ יפקע הקדושה כיון דכל עיקר המעילה אינה משום שמחסר להקדש היינו שמחסר ממון הקדש אלא משום מעשה ההנאה היינו משום שנהנה מן ההקדש ולכן כיון דבשעה שנהנה היה החפץ הקדש שפיר מעל אפילו אם אח"כ נעשה חולין למפרע ואמנם זהו חידוש גדול לומר כן ויש לעיין בזה טובא (ולא נפניתי עתה להאריך בזה) ועיין בירושלמי נדרים (בפ"ו) גבי הא דבעיא שם הירושלמי אי נדרים הוי דבר שיש לו מתירים או לא משום שישנו בשאלה ועיין במפרשים שפרשו דהא לכאורה אי אמרינן דהחכם עוקר את הנדר מעיקרו א"כ לא שייך לומר דהוי דבר שיש לו מתירים דהא נעשה כלא היה אסור מעולם ע"ש וצ"ע בזה:
והנה לכאורה יש להעיר מהא דכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חגיגה הפריש עולת ראיה ומת היורשים חייבין להביא אמאי לא נימא אדעתא דהכי לא אפרשה כמו בחמש חטאות המתות שוב ראיתי בספר זרע אברהם שהעיר כעין זה על הרמב"ם (בפ"ג מהלכות שקלים) שכתב המפריש שקלו ומת יפלו לנדבה והקשה אמאי לא נימא אדעתא דהכי לא אפרשה והנה מה שהקשיתי מהא דכתב הרמב"ם דהמפריש עולת ראיה ומת דהיורשים חייבין להביא זה לא קשה לפי מה שבארתי דלא אמרינן אדעתא דהכי לא אפרשה אלא דוקא באופן שאין הקרבן נצרך כלל ולכן כיון דמבואר בירושלמי דחגיגה (הלכה א') דלא יראה פני ריקם אפילו לאחר מיתה וחייבים היורשים להביא לאחר מיתה לכן לא שייך לומר אדעתא דהכי לא אפרשה ועיין בקרית ספר להמבי"ט בפ"א מהלכות חגיגה שכתב דמקור הרמב"ם הוא מהירושלמי הזה אמנם מהירושלמי דנדרים דאמרינן התם על מתני' כאימרא כדירים ר"י אומר כולד חטאת מוכח דשייך התפסה אפילו בחמש חטאות המתות וכתבנו דיש לומר דאפילו אי אמרינן דלא הוי אלא מדרבנן שייך ג"כ התפסה אולם יש לעיין הא אי אמרינן דנפקע הקדושה למפרע לאו דבר הנדר הוי ולא שייך בזה התפסה אולם יש לעיין אולי בולד חטאת דלאו מחמת דיבורו קדש אלא שהתורה גלתה מרק קדשך וכו' יש לומר דלא שייך לומר אדעתא דהכי לא אקדשה ולכן שייך שפיר התפסה בולד חטאת וצ"ע: