אור ברסלב

שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן

סימן יב

סימן יא

הרמב"ם (בפ"ו מהלכות פסולי המוקדשין) כתב וז"ל נתערבו קדשים בקדשים מין במינו זה יקריב לשם בעליו וזה יקריב לשם בעליו אעפ"י שאין כל אחד מכיר קרבנו במד"א בקרבן נשים שאין בהם סמיכה אבל בקרבנות אנשים הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו הרי אלו לא יקריבו עד שיתן האחד חלקו לחבירו ע"ש ועיין בש"ס בר"פ התערובות דמוקמינן המשנה דכל הזבחים שנתערבו זה יקריב לשם מי שהוא וזה יקריב לשם מי שהוא בקרבן נשים דאין בהם סמיכה ע"ש והקשה בחידושי הגרע"א במשניות שם איך יכול להקנות חלקו לחבירו הא קיי"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כמבואר בפסחים פ"ט:

ונראה לענ"ד לומר באופן זה הנה בשבועות (דף ב') אמרינן על המשנה דכל השעירין כפרתן שוה מהו שיקריבו זה בזה עיין שם פירוש רש"י אם אבד שעיר של ר"ח או של רגל ונמצא בר"ח אחר או ברגל אחר מהו שיקריב לשם רגל זה שנמצא ועיין בתוס' שם (דף י' ע"א) שכתבו וז"ל מהו שיקריבו זה בזה של ר"ח זה בר"ח אחר או של רגל זה ברגל אחר ניחא לכולהו שיקריבו ותימא דבעיא היא בפ"ק דזבחים (דף ו') אי מכפר עולה אעשה דלאחר הפרשה והשתא אי לא מכפר היאיך יקריב הא לא הופרש על טומאה שאירע בין זה לזה וי"ל דהכא כיון דנאבד נעקרה הפרשתן ואחר שהופרש במקומה כיפר על עבירות שהיה לו לזה לכפר וכשיבא ר"ח תחול עליו הפרשה לעבירות שעברו קודם לכן וכו' ע"ש ועיין תוס' זבחים (דף ו' ע"א) שכתבו ג"כ כלשון זה והוסיפו דאפילו לר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהם שעיר שלא קרב ברגל זה יקריב ברגל אחר ע"ש מבואר מדברי התוס' דאפילו למאן דלא ס"ל לב ב"ד מתנה אפילו הכי סבר דאם אינו יכול להקריב הקרבן על מה שהופרש לשם חטא זה נעקר קביעות ההפרשה ויכולין להקריבו לשם חטא אחר ומשמע מלשון התוס' דקדושת הגוף אינו נפקע אלא ההפרשה כיון דאינו יכול להקריב ל על מה שהופרש בטלה ההפרשה ושפיר יכול לעשות הפרשה אחרת וקביעות חדשה לשם חטא אחר ויש להבין הסברא בזה מאיזה טעם נפקע הקביעות וההפרשה כיון דהקדושת הגוף קיים ולכאורה נ"ל דיש לומר כמו דקיי"ל בכל דוכתי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה והיינו כיון דאינו ראוי להקרבה נפקע הקדושה כמו כן יש לומר דגם על ההפרשה שייך לומר כיון דאינו ראוי להקריבה לשם החטא שהופרשה נפקע ההפרשה וזהו דוחק ויש לומר כן דכיון דמצינו דשייך קדושת הגוף אפילו בלא קביעות שום חטא היינו בלא הפרשה כגון הקדיש אבר אחד דאמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר (בתמורה י"א) וכן הקדיש זכר לדמיו דקיי"ל קדש קדושת הגוף כמבואר (בשבועות י"א ובתמורה י"ט) כיון דשייך קדושת הגוף בלא שום קביעות לשם חטא וכל עצם ענין ההפרשה והקביעת אינו שום חלות שחל על הבהמה אלא משום שעומד להקריבה לשם הבעלים ולשם החטא זה ולכן כ"ז הוי דוקא בזמן שעומד להקרבה אבל אם אינו עומד עוד להקרבה על חטא זה ממילא דבטלה הקביעות וההפרשה כ"ז יש לומר לפי תירוץ התוס' ועיין בנועם ירושלמי בפ"ק דנדרים שהביא שם הירושלמי בפ"ק דשבועות שהקשה ולא כבר כפר וכו' ע"ש ומפרש דקושית הירושלמי הוי דהוה כמו חטאת שכיפרו בעליה באחר דתמות או תרעה בציבור ע"ש ומשני כולן מכפרין כפרה אחת היינו כל השעירים לכן לא שייך כאן כפרו באחר אולם בפ"ק דשבועות כתב לפרש הירושלמי עפ"י התוס' דשבועות דקושית הירושלמי הוה מעשה דקודם הפרשה ע"ש וז"ל הירושלמי שעיר שלא קרב ברגל יקרב בר"ח לא קרב בר"ח יקרב להבא מתחלה לא הוקדשה קרבנות ציבור אלא ליקרב על מזבח ולא כבר כיפר יום הכיפורים אמר ר' מנא כיון דכתיב חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כמו שכולן מכפרין כפרה אחת אמר רבי בון מכיון שכולן מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כמו שכולן מכפרין כפרה אחת וראיתי להגאון בנועם ירושלמי שכתב להפרש דקושית הירושלמי ולא כבר כיפר דהכונה כיון שהפרישו על ר"ח או רגל שעבר וכבר כיפר בקרבן אחר ואיך מכפר בזה בר"ח זה או רגל זה הא הוי עשה דלאחר הפרשה דלא מכפר כמבואר בזבחים (דף ו') והיינו כמו שהקשו התוס' (ומחק תיבת יום הכיפורים) ועל זה משני הירושלמי אמר ר' מנא כיון דכתיב חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כמו שכולן מכפרין כפרה אחת ור' בון אמר מכיון שכולן מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כמו שכולן מכפרין כפרה אחת ומפרש דתירץ הירושלמי הוי כיון שכולן מכפרין כפרה אחת לכן לא הוי על עשה דלאחר הפרשה וכתב דכונת הירושלמי הוי כתירץ התוס' הנ"ל שכתבו ג"כ לתרץ דלא הוי על עשה דלאחר הפרשה וע"ש בנועם ירושלמי שכתב דהא דאיתא לקמן בסוף ההלכה אמר ר"י ותני כן לשם אותו הזבח שהוא קרב לשמו הוא קדש משעה ראשונה צריך להיות כאן והוא סוף התירוץ דלכן לא הוי אעשה דלאחר הפרשה והעמיס כן בכונת התוס' שבועות הנ"ל אמנם מלשון התוס' לא משמע כדבריו שכתבו כיון דנאבד נעקר הפרשתן וכן מדברי התוס' בזבחים שם ג"כ לא משמע כן ויתר יש להעמיס מה שכתבנו בדברי התוס' הנ"ל וגם מהא דאמרינן בזבחים גבי שעירי עצרת למה הן באים הא הוי עשה דלאחר הפרשה ע"ש לא משמע כמו שפירש בירושלמי ועיין רמב"ם (בפ"ג מהלכות שגגות) שכתב וז"ל אם הביא חטאת שהפריש על חלב של אמש על חלב שאכל היום כיפר ועיין בכ"מ מה שכתב בשם הר"י קורקוס ובקרית ספר ובלח"מ והא הוי עשה דלאחר הפרשה (ויש לעיין מהירושלמי הנ"ל לפי פירוש הנועם ירושלמי) וצ"ע (וראיתי בקרן אורה בחידושיו ל"מ זבחים שם שהעיר ג"כ על הרמב"ם בזה וכתב לתרץ דהא דאמרינן דאינו מכפר על עשה דלאחר הפרשה היינו דוקא אם בא לכפר חטא שקודם הפרשה תו אינו מכפר על חטא של אחר הפרשה אבל אם הביאו על חטא שאחר הפרשה לבד שפיר מכפר ובזה תרץ קושית התוס' הנ"ל אולם זה אינו דלא משמע כן מסוגיא דזבחים שם כאשר הרגיש בעצמו מהא דכבשי עצרת ע"ש בדבריו):

ועתה נבוא לתרץ שיטת הרמב"ם במה שכתב דיקנה כל אחד חלקו לחבירו הנה המרכבת המשנה (בפט"ו מהלכות מעשה הקרבנות) כתב לתרץ דברי הרמב"ם שם גבי האומר דמי פרה כל שלשים יום עולה וכו' ע"ש בהשגת הראב"ד ובכ"מ וכתב שם המרכבת המשנה דשיטת הרמב"ם דאע"ג דאנן קיי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היינו דהבהמה קדושה קדושת הגוף אבל מ"מ לא מקרי בהמה זו עולתו ושלמיו לענין הא דקיי"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אלא דשפיר יכולין הבעלים למכור אותו למחוייב עולה או שלמים וכן דייק לשון הרמב"ם לעיל (הלכה ה') שכתב והיא עצמה תקרב עולה ולא כתב ויקריבנה עולה משמע שהרשות בידו למוכרה למחוייב עולה וכן כתב ג"כ (בפ"ה מהלכות ערכין) דקדושת הגוף שבא מחמת התפשטות כיון דאינה עולתו שפיר יכול למכור ע"ש בדבריו ונראה מדבריו דהוא מפרש הא דקדשים איני יכיל למכיר איני משים דעצם החפץ אינו יכיל נמכיר אנא דבאמת שפיר היה יכול למכור הקרבן כיון שיש לו זכות בו להקרבה לכפר עליו עיין חולין (דף מ"א) ולכן היה יכול למכור הזכות שיש לו בקרבן אולם הא דקיי"ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום נ"ל דהוי משום דלא חזי למידי כיון דהקרבן הופרש לשם ראובן אם יתכפר בו שמעון הוי אפילו שינוי קודש כמבואר (בזבחים דף ז') דאמרינן שם תודה ששחטה לשם תודת חבירו רבה אמר כשרה ורב חסדא אמר פסולה ועיי"ש ברש"י ובתוס' שפירשו דהוי שינוי קודש ע"ש. והיינו דנקבע שם הבעלים על הקרבן ונעשה קרבנו ואפילו למאן דמכשיר משום שינוי קודש עכ"פ מפסיל בזריקה משום שינוי בעלים א"כ אם הפריש אחד קרבן אינו ראוי לאחר משום דאין זה קרבנו וכיון דלא חזי לאחר אין בה שום שיווי ולא שייך בזה מכירה והא דלר"י הגלילי יכול למכור שלמים עיין בקצוה"ה סימן ת"ו שכתב דדוקא לאכילת בשר יכול למכור אבל לא לענין כפרה אמנם כבר הבאתי לעיל (סימן ט) דברי הש"מ בב"ק (דף ס"ו) דלר"י יכולין למכור לכפרה ע"ש שכתבו לתרץ קושית התוס' שהקשה בהא דגזל קרבן דחבריה איך יכול הגזלן להתכפר בו הא קיי"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וכתבו בש"מ לתרץ דהסוגיא דב"ק הוי כר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים ושפיר יכול למכור ע"ש מבואר דלר"י הגלילי שפיר יכולין למכור אפילו להתכפר וזה לא קשה לר"י הא הוי שינוי בעלים ז"א דשינוי בעלים הוי כמו שינוי קדש וכמו שינוי קדש לא שייך אלא דוקא באופן שנשאר בקדושה הראשונה כמו כן שינוי בעלים הוי דוקא כ"ז שהיא ברשות הבעלים הראשונים אבל אם נפקע שם הבעלים הראשונים אז לא שייך שנוי בעלים ולכן כיון דלר"י הגלילי הוי ממון בעלים לגמרי י"ל דהבעלים יש בידם לבטל ההפרשה ויכול לעשות הפרשה אחרת אבל כ"ז הוי דוקא לר"י אבל לרבנן דלא הוי ממון בעלים או קדשי קדשים דהוי ממון גבוה לכו"ע כיון דאינו ראוי לאחר מחמת שהופרש בעד הבעלים לכן שפיר אינו במכירה דלא שייך מכירה על דבר שאינו ראוי למידי והשתא א"ש דברי המרכבת המשנה שכתב דיכול למכור בהקדיש זכר לדמיו אף דקיי"ל דקדש קדושת הגוף וכן יכול למכור קדושה הבאה מחמת התפשטות כיון דהוי קדושת הגוף בלא שום קביעות שם הבעלים היינו שלא הופרשה על חטא שפיר יכול למוכרה והקונה יקריבה על חטאו היינו שהקונה יעשה הפרשה וכיון דראוי להקונה שייך שפיר בזה מכירה דכיון דחזי גם לאיניש אחר להקריבה יכול למוכרה וזהו שיטת המרכבת המשנה:

והשתא א"ש דברי הרמב"ם הנ"ל היינו לפי מה שבארנו דאם אינו יכול להקרב בטלה הקביעות וההפרשה ונשאר קדושת הגוף בלא הפרשה לפי שיטת התוס' ולכן שפיר גם כאן כיון דאינו יכול להקריבה משום שנתערבו בקרבן חבירו וכיון דאינו יכול להקריבה בטלה ההפרשה ונשאר קדישת הגוף בלא הפרשה וקדושת הגוף בלא הפרשה כיון דראייה גם לאיש אחר שפיר יכול למכור כמו שביארנו לפי דברי המרכבת המשנה והא דקיימ"ל חמש חטאות מתות, ולא אמרינן דיבטל ההפרשה י"ל דהכי גמירי לן ויש להאריך בזה ואכ"מ (והנה גדול אחד העיר לפי שיטת התוס' דאם נאבד בטלה הפרשה א"כ איך שייך דיחוי גבי הא דאמר רבא זבחים ע"ג השתא דאמר רבנן לא יקריב ואי מקריב לא מרצה אמאי לא אמרינן דבטלה ההפרשה אמנם שאני התם כיון דמדאורייתא מותר להקריב דהא בטלה ברוב אלא דמדרבנן אין להקריב ובנשטתה. ובהמיר זבחים י"ב דשייך דיחוי ולא אמרינן דבטלה ההפרש היינו דשם הריעותא בבעלים ולא בקרבן ע"ש) וכן משמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (שקלים פרק ז' משנה ד') שכתב בהא דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר שכתב שם הרמב"ם דהבהמה שייך להמוצאה לכל דיניו ומקריבן לשמו והוי קרבנו ומשמע ג"כ דבטלה ההפרשה של ראשון ע"ש ויד"נ הגאון רדר"פ שליט"א מחבר ספרי צמח דוד ומקדש דוד העירני מהא דאמרינן (בעירכין דף כ"ד) בריש כיצד מערימין דאמרינן שם ילדה שני זכרים אחד מהם יקריב עולה והשני ימכר לחייבו עולת וכו' ושם פירש רש"י דחל קדושת הגוף של עולה על שניהם מבואר דקדושת הגוף יכול למכור והיינו כמרכבת המשנה וכמו שבארנו דבריו (אמנם עדיין יש לעיין מהא דאמרינן בתמורה דף י"א אמר מר תימכר לחייבי עולת וכו' והא קמייתא בהמה מחוסרת אבר וכו' ולכאורה אמאי אינו יכול למכור גם אותו האבר לפי דברינו הנ"ל) והשתא א"ש שיטת הרמב"ם דבקרבן אנשים שצריך סמיכה ואינו יכל להקריבו בטלה ההפרשה ויכול למכור ונ"ל דאפילו בחטאת ואשם שאינו בא בנדר ונדבה ג"כ שייך דברינו הנ"ל היינו דאם אינו יכול להקריבה בטלה ההפרשה ונשאר קדושת הגוף בלא הפרשה וזה אין לומר דבחטאת כיון שאינו בא בנדר ונדבה לא שייך קדושת הגוף בלא הפרשה ז"א דעיין בפרש"י נדרים (דף ו) הרי זה חטאת הרי זה אשם כתב שם שאם אמר הרי זה עלי חטאת ואשם אע"ג דלא היה מחוייב חטאת ואשם הואיל ואמר עלי דבריו קיימין מבואר מדברי רש"י דשייך קדושת חטאת אפילו דלא היה מחויב חטאת וכבר תמה בזה השער המלך (בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות) שהקשה כן על פירש רש"י והביא שכתב הלשון למודים ובהלכות נדרים סימן קי"ג) שכתב בשם מהר"י אורגס דשיטת רש"י דהא דאין חטאת ואשם בא בנדר ונדבה היינו דוקא שאין מקריבין חטאת ואשם בנדר ונדבה אבל זה ודאי דחל קדושת הגוף של חטאת ואשם אפילו באינו מחוייב חטאת ע"ש ועיין ברש"י תמורה דף כ"ו שכתב גבי הא דתני התם בהמה זו חציה עולה וחציה חטאת ר"י אומר תמות ופירש"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואיהו לא היה מחויב חטאת הלכך תמות ולכאורה אמאי תמות כיון דאינו מחויב חטאת לא חיילה קדושה ועיין בתוס' שם והיינו כמו שכתב מהרי"א הנ"ל דקדושת הגוף בלא הקרבה שפיר חל וא"ש וכמו כן יש לומר ג"כ כאן דאם אינו יכול להקריב בטלה ההפרשה ונשאר קדושת הגוף בלא הפרשה ושפיר יכול למכור כנ"ל. והנה מדי עסקי בענין זה אמרתי לתרץ דברי הרמב"ם (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) שכתב וז"ל נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו לא פסלה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא א"כ נתייאשו הבעלים ממנו אבל אם נתן לה עופות אעפ"י שהן מוקדשין אתנן חל עליהן ואסורין ומדברי קבלה היא זו ע"ש ועיין בראב"ד שכתב וז"ל א"א לא כן אנו מקובלין שהעופות אם מוקדשין הרי אמרו פרט לנדר אלא בעופות של חולין היא שנויה ועיין בכ"מ שכתב על הראב"ד דשביק כאן לרגזנותו והיא קושיא חזקה דאיך יכול לתן לה מוקדשין הא לאו ממונו כמבואר בתמורה דאיתא שם וז"ל נתן לה מוקדשין הרי אלו מותרין עופות הרי אלו אסורין שהיה בדין ומה מוקדשין שהמום פוסל בהם אין אתנן חל עליהם עופות שאין המום פוסל בהם אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהם ת"ל לכל נדר להביא את העוף וע"ש בפירש"י שכתב עופות של חולין ויהא מוקדשין אתנן חל עליהם וכו' ת"ל לכל נדר ע"ש ומקשינן בש"ס טעמא דמיעטיה קרא הא לאו הכי הוי אמינא כי יהיב לה מוקדשין אתנן חל עליהם הא לאו ממונו אמר רבי הושעיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא ע"ש וכו' וקשה על הרמב"ם איך חל אתנן על עופות מוקדשין הא לאו ממונו ועיין במנחת חנוך שהעיר עוד מסוגיא דזבחים (דף קי"ד) דמקשינן אלא מוקצה וכו' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אמאי לא משני דמיירי בעוף ע"ש והנה קושית הכ"מ היא קושיא חזקה איך חל אתנן כיון שאינו שלו ואינו יכול להקנות לה דאתנן בעי קנין כמבואר בב"ק (דף ע' ע"ש) אמנם לפי דברי א"ש כיון דכל עיקר הא דאינו יכול למכור קדשי קדשים הוי משום דלאו בת מכירה משום דלא חזי למידי כמו שבארנו ולכן לא שייך ג"כ אתנן כיון דלאו בת מכירה היא אמנם כ"ז שייך דוקא בבהמה שהיא ברשות גבוה אפילו לאחר שתפסל ותרעה עד שתסתאב אבל בעוף כיון דלאו בר פדיון הוא ואם תפסל משום אתנן י"ל דהוי קדשים שמתו כיון שאינה ראויה לשום דבר ובארנו במ"א (עיין לעיל סימן ט') דבעוף אם אינו ראוי להקרבה נפקע קדושתו עפ"י הסוגיא דמעילה דף י"ב גבי בני יונה שעבר זמנם דאין מועלין בהם משום שאינם ראוים להקרבה ופקעה קדושתן לגמרי דלא חזי למידי והוי קדשים שמתו והן של בעלים (דלא מסתבר לומר שיהיו הפקר דזה לא שמענו) ולפ"ז א"ש שיטת הרמב"ם דשפיר חל אתנן בעופות משום דכיון דתכף שחל אתנן נפקעה הקדושה ושפיר יכול לתן לה כיון דאינה ראויה עוד להקרבה הוי חולין ולכן יש לומר דבאים כאחת כמו שכתב הרשב"א בקדושין וידידי הרב הגאון ר' אברהם לעווין הי"ו אב"ד דפאפילאן העירני דלפי זה יש לתרץ דברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות בכורות) שכתב וכן אם נעבדה בו עבירה או שהרג על פי עד אחד או שהוקצה וכו' ירעה עד שיפול בו מום כמו שבארנו בהלכות איסורי מזבח וקשה איך שייך מוקצה גבי בכור הא הרמב"ם כתב דאינו יכול להקצות קדשים קלים (עיין לעיל סימן ט' מה שכתב בזה) ולפ"ז יש לומר ג"כ דבאין כאחת כיון דגם גבי בכור לא שייך פדיון אלא דירעה עד שיפול בו מום והוי שלו והוי כמו עופות דיכול לעשותן אתנן משום דבאים כאחת היינו כיון דבמוקצה נפקע הקדושה ויכול לחול שם מוקצה שפיר חל אולם אי שייך בבכור קדשים שמתו יש לעיין טובא מכמה דוכתי ואכ"מ ובמ"א אדבר בענין זה עתה הגיע לידי ספר משך חכמה מהגאון מופ"ה ר' מאיר שמחה זצ"ל נדפס מחדש על התורה וראיתי שם בפרשה תצא שהביא הרמב"ם דאתנן חל על עופות וכתב ג"כ סברא זו דבאים כאחת ושמחתי שכונתי לדעתו הגדולה:

תוכן העניינים

שות עבודת לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה