אור ברסלב

שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן

סימן יא

סימן י

בתוספתא מקואות הובא (בר"ש בפ"י) שם שתה שאר משקין אעפ"י שטבל והקיאן טמאים לפי שלא נטהרו בגוף נסרחו או שיצאו מלמטה טהורין פרה ששתתה מים טמאים והקיאתן טמאים מפני שאינם טהורין בגוף אדם ששתה מים טמאים והקיאן טמאים מפני שנטמאו ביציאתן ועיין בהשגת הראב"ד (בפ"י מהלכות טומאת אוכלין) דמבואר דמפרש התוספתא שנטמאו במה שנגעו בהאדם בשעת יציאתן ולכן כתב דבעינן דוקא שיהא רביעית ע"ש ולעיל הבאתי ראי' לזה מהתוספתא (בפ"א דטבול יום ע"ש) והנה קשה לפי פירש הראב"ד דמפרש דלאו מטעם השקה נטהרו המים בגוף האדם אלא משום שנבלעו המים בגוף האדם א"כ מ"ש דגבי אדם נטהרו בגוף וגבי פרה לא נטהרו בגוף דבתוספתא אמרינן אדם ששתה מים טמאים והקיאן טמאים מפני שנטמאו ביציאתן והיינו דלא טבל האדם אבל בטבל כיון דלא נטמאו ביציאתן שפיר נטהרו מחמת ששתתן אדם או משום שהן בתוך גופו של אדם וא"כ גבי בהמה נמי אמאי לא נטהרו מפני ששתתן הבהמה בשלמא לשיטת הרמב"ם והר"ש דמפרשים דהא דנטהרו הוי מחמת השקה א"ש דהשקה לא שייך אלא דוקא במים שהן בתוך גופו של אדם דכיון דהאדם הוא בר טבילה לכן גופו לא חייץ בין המים להמקוה אבל בהמה יש לומר דגופה חוצץ כיון דלאו בת טבילה היא וכבר הקשה קושיא זו הגאון באור שמח ע"ש שנשאר בקושיא על שיטת הראב"ד עוד יש להעיר לפי שיטת הראב"ד כיון דלאו משום השקה קאתינן אלא דנטהרו בגוף א"כ מ"ש שאר משקין ממים דלא נטהרו בגוף אלא דוקא אם נסרחו או יצאו מלמטה:

ונ"ל דהראב"ד מפרש דמים שאני מן שאר משקין דשאר משקין הן משקין מחמת עצמן ומיוחדין לשתיה מתחילת הוייתן דתיכף מתחילת הויתן חל שם משקין עליהם משום שנעשו או נבראו לשתיה ולא נפקע שם משקין מהם אלא דוקא בנסרחו או נפסלו לשתיה לכלב אבל מים מתחילת הוייתן לאו לשתיה עומדין ולכן אין עליהם שם משקין מחמת עצמן עיין מכשירין (פ"ו משנה ח') אמר ר"ש מכאן ואילך היינו משיבין לפניו מי גשמים יוכיחו שתחלתן וסופן משקה וכו' א"ל לא אם אמרת במי גשמים שאין רובן לאדם אלא לארצות ולאילנות ורוב החלב לאדם ע"ש מבואר לאו מתחלת הויתן באו לאדם לשתיה ולכן אין שם משקה אלא דוקא באופן שיחדו לצורך אדם לשתיה וכל עצם שם משקה עליהם אלא דוקא כ"ז שיחדו לשתיה ולא דמי לשאר משקין דמתחלת הויתן היה שם משקין עליהם מחמת עצמן לכן לא נפקע שם משקין מהם אלא דוקא בנסרחו ונפסלו כמו באוכלין אבל במים דשם משקה עליהם משום שעתה הן עומדין לשתיה ולכן אם בטלה הכשרתן לשתיה ואין עומדין עוד לשתיה נפקע שם משקין מהם ולפ"ז יש לפרש התוספתא לפי שיטת הראב"ד דמפרש דהא דתנן במקואות שתה מים טמאין וטבל והקיאן דנטהרו בגוף דלאו מחמת השקה הוי והיינו לפי מה שבארנו דמים שם משקין עליהם דוקא כ"ז שהן עומדין לשתיה אבל אם בטלה הכשרתן לשתיה נפקע שם משקין מהם והוי כמו באוכל דאם בטלה שם אוכל ממנו דנטהר כמו שבארנו לעיל מהא דבית שסיככו בזרעים דנטהרו (ועיין בשבת דף נ"ב ע"ב) דמבואר דבשינוי מעשה נפקע הטומאה אפילו שהיתה מקודם והשתא א"ש מה שהקשינו לעיל בשם האור שמח מ"ש אדם מבהמה אולם לפ"ז א"ש כיון דכל עיקר הא דנטהרו הוי משום דבמה שנכנסו לתוך גופו של אדם נמאסו ואין עומדין לשתיה ובזה נפקעה שם משקין מהם משום דבטלה הכשרתן לשתיה והיינו שבטל שם משקין מהם בזה שאין עומדין עוד לשתיה וכמו כופת שאור שיחדה לישיבה ואף דמבואר בכמה דוכתי בתוס' דבעינן דוקא שינוי מעשה ועיין סוכה י"ג ושבת נ"ב וב"ב י"ט) דמבואר דבעינן דוקא שינוי מעשה ומחשבה וי"ל אף דכאן לא נעשה שינוי מעשה גמור אמנם די במחשבה עם מעשה שהכניסן לתוך הגוף ואין עומדין עוד לשתיה ולכן כ"ז שייך דוקא באדם שיש לו מחשבה שייך לומר דבזה שהכניסן לגוף בשתיה תיכף בהכניסן לגוף בטלה הכשרתן לשתיה אפילו לאחר שהיקיאן ונפקע שם משקין בזה אבל גבי בהמה דאין לה מחשבה לא שייך לומר דליבטל שם משקה בזה שנכנסו לתוך גופה כיון דלא הוה שום מחשבה לבטל שם משקה מהם וזה אין לומר דלבטל שם משקה מהם משום שאין עומדין עוד לשתיה דהא לאחר שתקיא אותן הבהמה עדיין הן מים וראוין לשתיה למי שלא ראה ששתתן הבהמה (עיין תוס' כתובות דף ל' ע"ב) דהא לא נסרחו ולא נפסלו לגמרי ולא הוי בטל הכשרתן לשתיה לגמרי אלא באדם דוקא שיש לו מחשבה ויש בידו ליחד ולבטל שם אוכל מן האוכל או ממשקה וכן יש לומר דזה מהני דוקא גבי מים שאינן משקה מחמת עצמן כמו שבארנו אבל בשאר משקין שהן משקה מחמת עצמן לא סגי בהא לחוד שאין עומדין עוד לשתיה אלא בעינן מעשה יותר גדול לבטל שם משקה מהם ובעינן מעשה כמו באוכלין ולכן שפיר בשתה שאר משקין לא נטהרו בגוף וא"ש התוספתא לפי שיטת הראב"ד: והנה כ"ז ביארנו שיטת הראב"ד אבל לשיטת הרמב"ם י"ל דמים לאחר שנעשו משקין היינו לאחר שחישב עליהן חל עליהן שם משקה כמו שאר משקין ואין יוצאין מטומאתן אלא דוקא כשאר משקין עיין רמב"ם (בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה כ"א) שכתב כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נסרח ונפסד אין יוצא מטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא מטומאתו על ידי הכלב וע"ש בכ"מ מ"ש בזה אמנם בזה גם הרמב"ם מודה דמים שאני משאר משקין דמים אין שם משקה עליהם מחמת עצמן אלא בעינן לעשותן למשקה במחשבה כמו שבארנו לעיל עפ"י דברי התוס' בב"ב (דף צ"ז) מה שכתב שם רבינו שמואל דמים שאני משאר משקין דלא בעינן מחשבה אבל במים בעינן מחשבה ע"ש והנה מדי עסקי בענין זה נ"ל לבאר דברי הרמב"ם (בפרק ט"ו מהלכות טומאת אוכלין הלכה א') שכתב וז"ל מים שבכלים מתטמאין בין לרצון ובין שלא לרצון ומטמאין אוכלין וכלים בין שנפל עליהם לרצון ובין שנפל עליהם שלא לרצון אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות ומי גבאים שאין בהן ארבעים סאה אין מתטמאין אלא לרצון ואין מטמאין אלא ברצון כיצד מים שבקרקע שאין בהם ארבעים סאה בין שהיו שאובין ובין שאינן שאובין שנפל לתוכן המת או שהלך בהן הטמא הרי אלו טהורין אבל אם שתה מהן אדם טמא או שמלא בהן בכלי טמא או שנפלו לתוכן משקין טמאין ברצון הרי אלו טמאים אעפ"י שהן בקרקע שתה מהן הטהור אחר שנטמא בקרקע או שמלא מהן בכלי טהור נטמא השותה ונטמא הכלי שהרי ברצון שתה או מילא נפל לתוכן ככר של תרומה טהור כשהיה שאין מתטמאין אלא לרצון לפיכך אם הדיח ידו להוציא הככר נטמא הככר במים שהרי הן ברצון עכ"ל וע"ש בהשגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם וכתב וז"ל הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וזרה אצלי מאד ואינו מן הסוד המופלא הצפון לישרים כי לא מצאתי קבלת טומאה ונתינת טומאה תלוי ברצון וע"ש בכ"מ שלא תרץ כלום קושית הראב"ד ודברי הרמב"ם תמוהין מאוד היכן מצינו קבלת טומאה דוקא ברצון וע"ש בהשגת הראב"ד מה שהשיג שם עוד על הרמב"ם בהא שהלך שם הטמא אמאי חשוב שלא ברצון אבל זה לא קשה כ"כ דשפיר זה לא חשיב רצון דהא הטמא אינו רוצה דוקא לילך במים אלא שאין לפניו דרך אחרת ואם לא היה שם מים היה רוצה יותר לכן זה לא חשיב רצון (ועיין בתפארת ישראל) וכדי לתרץ שיטת הרמב"ם נ"ל דזה פשוט דמה שכתב הרמב"ם דאין מתטמאין אלא לרצון היינו דבעינן רצון כדי לחול שם משקה על המים כמו שבארנו אולם מים שבכלים שם משקה עליהם מחמת הכלי היינו בנתינת המים לכלי חל עליהם שם משקה לכן לא בעינן רצון במים שבכלים דשם משקין עליהם מחמת שהן בכלי אמנם זה קשה טובא למה אין מטמאין אחרים אלא ברצון היינו קושית הראב"ד וכדי לתרץ קושיא זו נ"ל דהנה המל"מ (בפ"ד מהלכות טומאת אוכלין) כתב וז"ל נסתפקתי למד"א דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם שני חצאי ביצה נטמאו כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה מי הוי טמאים או דילמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא הי' בו כשיעור נמצא שלא קבל טומאה וא"כ כי נצטרפו אח"כ אינו מעלה ומוריד וההיא דכתב רבינו (בפ"ד מהלכות שאר אבות הטומאה דין י"ג) פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבלה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאים מד"ס אינו ענין לזה דשאני שרץ ונבלה שהטומאה היא מצד עצמה ולא קבלו טומאה ממקום אחר ולפיכך כל שיש כשיעור מצטרפין אף שבתחלה לא היה בו כשיעור ופשיטא דאם צירף ב' חצאי נבלה דמטמאין אבל בדבר המקבל טומאה מאחר ובשעת קבלתו לא היה בו שיעור נ"ל שאף אם תפח אינו מעלה ומוריד וכן אם צירף ב' חצאי ביצה דינא הכי שוב ראיתי בתוספתא הביאה הר"ש (פרק ח' דפרה מ"ו) קדרה שהיא מלאה משקין טהורין ותורמסין טמאים פחות מכביצה נתונים לתוכה נתפחו ונעשו כביצה הרי זו אומר טמאני וטמאתיו ופירושו שהמשקין גרמו את התפוח וכמו שכתב הר"ש והתורמסין אומרין למשקין שעשו אותו כביצה ואני חזרתי וטמאתי המשקין וא"כ מוכח מהכא דאוכלין טמאים פחות מכביצה שתפחו ועמדו על כביצה שהן טמאים ולפ"ז נ"ל דה"ה אם צירף שני חצאי ביצה והדבר צריך תלמוד עכ"ל ע"ש והנה חידוש גדול השמיענו המל"מ בזה דלפי דבריו אוכל פחות מכשיעור שאינו מקבל טומאה עכ"ז אם נתפח ונעשה אח"כ כשיעור מטמא מהנגיעה הראשונה יע"ש במל"מ שכתב שם עוד פירוש אחר בתוספתא הנ"ל דהיינו כגון שמתחלה היה בו בכשיעור ונפחת ואח"כ נתפח מטמא מנגיעתו הראשונה אבל זה סתר בעצמו (בפכ"ג מהלכות טומאת כלים) שכתב דאוכל שנפחת לא פקע ממנו הטומאה ע"ש והנה הוא כ"ז מסברא דנפשיה אבל באמת כן מבואר בת"כ פרשה שמיני הובא בתוס' (פסחים דף ל"ג) דאין שבירה באוכלין ע"ש ועיין בשער המלך הלכות ברכות והנה זה קשה לומר דמיירי כגון שנפחת מרביעית ואף דלא פקע לגבי עצמו אבל לטמא אחרים כיון דבעינן כביצה אינו מטמא ויהיה זה פירוש התוספתא טמאני וטמאתיו דזה קשה דלשון טמאני משמע שהמים גרמו לה טומאה ועיין בישועות יעקב (סימן קנ"ד) שצידד לפרש התוספתא כן וחזר בסוף ע"ש ועיין בספר דבר בעתו להגאון בעל, פתח הבית שהביא ג"כ התוספתא וכתב לפרש ג"כ דמיירי כגון שקבל טומאה בשעה שלא היה כשיעור ותפח אח"כ דטמא והיינו כהמל"מ הנ"ל ועיין עוד בפירוש הר"מ על מ' אהלות (פרק י"ג ופ"א דטהרות משנה ד') והנה אף כי זהו חידוש גדול לפרש התוספתא כן ולחדש דבר כזה אבל כיון שראיתי שכל הנך גדולי אחרונים מפרשים כן נ"ל להסביר כ"ז כן דסברי דבגדר הטומאה יש בה שני ענינים היינו מגע שרץ וחלות הטומאה והנה בענין טומאת אוכלין ומשקין מצינו שיש שני גדרים היינו דבעינן שיהא אוכל ומשקה במציאות וראוי לאכילה ועוד דבעינן שיהא בו שיעור לטמא היינו להנך שיטות דבעינן כביצה לטמא ואין אוכל מטמא בכל שהו ולשיטת הרמב"ם מטמא בכל שהו:

אמנם אינו דומה גדר הראשון דבעינן שיהא אוכל ראוי לאכילה במציאות לגדר השני היינו דבעינן שיהא בו כשיעור דגדר הראשון מעכב לגמרי היינו דאם אינו אוכל שראוי לאכילה כגון שנפסד או נסרח כיון דאין ראוי לאכילה נפקע ממנו שם אוכל ואין בו כלל כל ענין קבלת טומאה היינו כיון שאין עליו שם אוכל לכן לא שייך בו דיני טומאה כלל היינו שאין עליו לא שם טומאה ולא מגע שרץ היינו אם נגע בו שרץ בשעה שאינו ראוי לאכילה ואח"כ נעשה ראוי לאכילה אז ג"כ אינו מטמא מחמת נגיעתו הראשונה כיון שהנגיעה היתה בשעה שלא היה עליו שם אוכל כלל אבל לא כן גבי גדר השני היינו הא דבעינן שיהא בו כשיעור בזה יש לומר כיון דשם אוכל עליו גם בפחות מכשיעור אלא דכזית יותר חשוב (ועיין בפסחים מ"ח) דאמרינן שם דאיסורו חושבו (ועיין בשבת צ"א) גבי זרק כזית תרומה וברשב"א שם דמבואר דהא דבעינן כזית אינו אלא משום שהוא יותר חשוב ולכן שפיר שייך לומר דאיסורו חושבו וא"כ כיון דהשיעור אינו חסרון בעצם האוכל אלא שהוא ענין צדדי והיינו שהוא תנאי בטומאה שאין הטומאה חלה אלא דוקא בשיעור כזית א"כ יש לומר דאין זה מגרע אלא דוקא חלות הטומאה אבל זה ודאי מגע שרץ שפיר פועלת עליו שאם יהיה אח"כ השיעור שפיר יטמא מחמת שפעלה בו הנגיעה אפילו בשעה שלא היה בו כשיעור ולפ"ז יש לומר דהתוספתא מיירי ג"כ שקבל התורמס טומאה בשעה שלא היה בו כביצה ואח"כ תפח ע"י המשקין אז חל הטומאה מהנגיעה הקודמת וזה פירוש הרי הוא אומר טמאני וטמאתיו כ"ז נ"ל לפי דברי המל"מ הנ"ל והגאון בעל פתח הבית בספרו דבר בעתו ועיין בירושלמי (תרומות פ"ב) גבי הא דכביצה אוכלין שהניחן בחמה ונתמעטו וכן כזית מן המת וכו' ע"ש הניחן בגשמים ונתפחו טמאים וחייבין וכו' ושם פליגי אמוראי דר"י ור"ל אמרי אע"ג שאין בו כזית מעיקרא ועיין בנועם ירושלמי שכתב שם דר"י ור"ל מיירי שהנגיעה היתה בשעה שלא היה בה כביצה ואח"כ תפח ונעשה כביצה דטמא ע"ש שרצה לפרש הירושלמי כהתוספתא בתורמס וכתב לפרש כהמל"מ מבואר דיש בטומאת אוכלין שני ענינים היינו הטומאה והמגע שרץ ופחות מכשיעור כיון דזה אינו חסרון בעצם שם אוכל אלא תנאי צדדי אף דאינו ראו לחול עליו הטומאה בפועל אבל עכ"פ ראוי הוא לקבל מגע שרץ ועיין בזבחים (דף ל"א ע"א) חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו אמר רבא ויקץ כישן הפיגול ורב המנונא אמר עירוב מחשבות הוי אמר רבא מנא אמינא לה דתנן כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון חלקן זה וזה שני הא חזר וערבן ראשון ע"ש ופירש"י אלמא דהדרי ומצטרפי ראשון שבזה ושבזה ומשני ר"ה התם איכא שיעורא הכא ליכא שיעורא ופירש"י וז"ל הכא איכא שיעורא מעיקרא שמו עליו ונחלק הלכך כשחזר וערבו שמו עליו אבל הכא מעיקרא לא היה בו כשיעור דהוי חצי ולא נקרא שמו עליו ע"ש א"כ מבואר דלרב המנונא שני חצאי ביצים לא מצטרפי אבל לרבא דלא סבר חילוק דרב המנונא משמע דאפילו אם הנגיעה היתה בשעה שלא היה בו כשיעור ואח"כ נעשה כשיעור שפיר מטמאה ע"ש ועתה לפי מה שבארנו יש לפרש דברי הרמב"ם באופן זה דהנה ב"מ פסחים (דף ט"ז) פליגי שם רב ושמואל אי משקין טמאין מן התורה דרב סבר דכן דכן ממש היינו דאין למשקין טומאה כל עיקר ושמואל סבר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להן ע"ש דשמואל סבר יש טומאה למשקין מן התורה ומקשה הש"ס מהא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ומשני מאי יטמא הכשר ומקשינן הא מרישא דקרא שמעינן ומתרץ חד בתלושין וחד במחוברין וצריכא דאי כתב במחוברין הוה אמינא דוקא מחוברין מכשיר אבל תלושין לא משום דמחוברין חשיבי אבל תלושין לא וכו' ע"ש והנה התוס' שם (דף ט"ז ד"ה חד) הקשו מהא דמבואר בת"כ דמחוברין אין מכשירין ע"ש שכתבו לתרץ בשם הריב"א דהא דמחוברין מכשירין היינו לאחר שהעלן מן הקרקע היינו לאחר שהעלה הפירות מן המים המחוברין והמים עוד על הפירות אז חל ההכשר לאחר שהעלן ע"ש וכן העיר הראב"ד בת"כ פרשה שמיני ע"ש ועיין בתוס' חולין (דף ל"א ע"ב ול"ה ע"ב) שכתבו דלשמואל דסבר טומאת משקין דאורייתא וליכא אלא חד קרא לענין הכשר א"כ לשמואל אינם מכשירין אלא דוקא מחוברין ולא תלושין ע"ש ולכאורה יש להבין כיון דאין ההכשר חל אלא דוקא אחר שהעלן הפירות מן המים המחוברין א"כ אז הן תלושין ולא מחוברין ואיך שייך לומר דאין מכשירין אלא מחוברין ולא תלושין לכן נלענ"ד דגבי הכשר יש שני ענינים חדא על המשקה איזה משקה מכשירי וחדא על חלות ההכשר ושיטת הריב"א דהא דאמרינן דמחוברין מכשירין זהו דין על המים שאין מכשירין אלא דוקא מחוברין דאז הן חשובין משקה יותר מתלושין והא דממעטינן דאין הכשר אלא דוקא בתלושין כמבואר בת"כ זהו דין חלות ההכשר היינו חלות ההכשר על הפירות בזה בעינן דוקא בתלוש מן הקרקע ולפי מה שבארנו לעיל דמים אין עליהם שם משקה מחמת עצמן ע"כ עלינו לומר דהא דמרבינן דמחוברין מכשירין היינו שנפלו המים לקרקע לאחר שחל עליהם שם משקה כגון שהיו בכלים קודם שנפלו לקרקע וחל עליהם שם משקה בשעה שהיו בכלים ואח"כ כשהן בקרקע לא חשיבי טפי ומכשירין ועוד יש לומר דמיירי אפילו כשהיו המים מתחלתן בקרקע וחל עליהם שם משקה בזה שנפלו הפירות לרצון ועיין בפירוש הראב"ד לת"כ שכתב ג"כ כמו שכתבנו לעיל דמיירי שנפלו המים לקרקע לרצון ועיין ב"מ מכשירין פ"ד דמבואר קופה שהיא מליאה פירות וכו' וכן צנון שבמערה נדה מדחתו והוא טהור העלתו מן המים כל שהוא טמא (ועיין רמב"ם פי"ב מהלכות טומאת אוכלין) מבואר דמים מחוברין ג"כ שם משקה עליהם כמו שבארנו דהא לענין הכשר דוקא מחוברין מכשירין ולא תלושין לשמואל כמו שכתבו התוס' בחולין הנ"ל והא דאין ההכשר חל עד לאחר שיתלשו זהו דין צדדי ולא חסרון בתורת משקה ועיין רמב"ם פי"ב מהלכות טומאת אוכלין שכתב וז"ל הנותן פירות לתוך המים ברצונו אם היו המים בתוך הקרקע אינם מכשירין כ"ז שהן במים הוציאן מן המים הוכשרו במים שעליהם או שעל ידיו שהרי ברצון נתלשו והא דאין ההכשר חל עד לאחר שיתלשו היינו משום דגלי קרא מהא דכל משקה אשר ישתה בכל כלי כמבואר בת"כ (פרשה שמיני ע"ש) ועיין רש"י חולין ט"ז ועיין צל"ח בפסחים שכתב לשיטת הרמב"ם דפסק כשמואל דטומאת משקין מדאורייתא ע"כ קרא דכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מיירי בין לענין טומאה ובין לענין הכשר וכן מבואר מדברי הרמב"ם (בהלכות טומאת אוכלין פ"ב הלכה י"ד) שכתב וז"ל כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם וכו' וכן משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתיית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה בכל כלי ע"ש ועיין רמב"ם (פ"ז מהלכות אבות הטומאה) שכתב וז"ל דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מתטמאין בכל שהן שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים וכו' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ע"ש מבואר דשיטת הרמב"ם דקרא דאשר ישתה בכל כלי יטמא מיירי בין לענין טומאה ובין לענין הכשר לכן נ"ל דשיטת הרמב"ם ג"כ דמים שבקרקע ג"כ שם משקה עליהם לענין טומאה והא דאין מכשיר בקרקע לאו משום דאין שם משקה עליהם אלא משום דבעינן משקה אשר ישתה בכל כלי וכמו"כ נ"ל דה"ה נמי לענין טומאה ג"כ אף דשם משקה עליהם אבל כיון דקרא דאשר ישתה בכל כלי מיירי לענין טומאה ג"כ לכן אין מים שבקרקע מקבלין טומאה משום דבעינן אשר ישתה בכל כלי ולא במחובר ועיין בקרבן אהרן בת"כ פרשה שמיני שכתב לפרש הת"כ דמנין אם טמא יטהרנו ת"ל מקוה מים יהי' טהור וכו' וכתב דזה מיירי לענין פסול שאובין ולא לענין קבלת טומאה ע"ש שהשיג על הנך דמפרשים דמיירי לענין קבלת טומאה ולא לענין פסול שאובין ועיין פסחים ט"ז בהא דר"ש סבר בכלים טמאים בקרקע טהורין ובפרש"י שם שהביא דרשה דת"כ דמניין אם טמא יטהרנה וכו' מקוה מים יהיה טהור ע"ש ועיין בקרית ספר להמבי"ט בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין שכתב ג"כ לשיטת הרמב"ם דמים מחוברין אין מקבלין טומאה ע"ש שכתב על הרמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין על מה שכתב הרמב"ם משקין טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון והוא שלא יהיו בקרקע וכתב הקרית ספר וז"ל כתב הרב והוא שלא יהיו בקרקע וכבר כתב למעלה כי המים שבקרקע אינם מכשירין ונראה שהוצרך כאן לחזור ולאומרו משום דהני מים טמאין אמרינן דמטמאי אפילו שלא לרצון ולהכי הוה אמינא דאפילו בקרקע אכתי לא פרח טומאה מינייהו וכו' ע"ש מבואר מדברי הקרית ספר דשיטת הרמב"ם דמים שבקרקע אין מקבלין טומאה (ולכאורה הא כתב הרמב"ם דמים שבקרקע אין מטמאין אלא לרצון משמע דברצון מטמאין) ונ"ל דלפי מה שבארנו דשיטת הרמב"ם דמים מחוברין מכשירין כיון דהרמב"ם פסק כשמואל אלא דהקרא דוכל משקה אשר ישתה ממעט כ"ז שהן בקרקע ולכן אין ההכשר חל עד לאחר שיתלשו והיינו דמים מחוברין שפיר שם משקה עליהם והא דאין מכשירין זהו לאו משום חסרון תורת משקה אלא דגלתה תורה כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא כמבואר (בת"כ פרשה שמיני) וכן גבי טומאה נמי הא דמים מחוברין אין מקבלין טומאה הוי ג"כ משום דגלתה תורה כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא כמבואר ברמב"ם דהאי קרא קאי בין לענין טומאה ובין לענין הכשר עיין רמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין ובפ"ח מהלכות אבות הטומאה ועתה א"ש שיטת הרמב"ם דמה שכתב דמים שבקרקע אין מטמאין אלא לרצון היינו כמו שבארנו דמים שבקרקע אין שם משקה עליהם מחמת עצמן ובעינן לעשותן למשקה ולכן אין חל עליהם שם משקה אלא דוקא אם השתמש בהן אדם לרצון כגון שתה טמא או שמילא בכלי טמא לרצון וכו' ובזה חל שם משקה על המים ומקבלין טומאה אולם אין חל על המים הטומאה בפועל אפילו במים שאין בהם ארבעים סאה שאין עליהם תורת מקוה אף דמדאורייתא הוי שם מקוה אפילו על רביעית הא בטלו רבנן מקוה זו וכל עיקר טומאה זו היא מדרבנן אפ"ה אין חל טומאה על המים כ"ז שהן בקרקע משום דבעינן משקה אשר ישתה בכל כלי אמנם כיון שבארנו דהא דכל משקה אשר ישתה בכל כלי אין זה חסרון בעיקר שם משקה ושם משקה חל אפילו על מים שבקרקע כמו שבארנו מהא דמבואר דמים שבקרקע מכשירין ולכן שפיר פועלת מגע טומאה על המים כמו שבארנו לענין פחות מכשיעור עפ"י דברי המל"מ שכתב דאפילו למד"א אין אוכל מטמא פחות מכביצה אפילו הכי אם נגע פחות מכביצה בטומאה ואח"כ נצטרפו שני חצאי ביצה טמאים כיון דאפילו על פחות מכשיעור שם אוכל עליו שפיר פועלת עליו מגע שרץ וכמו כן ג"כ לענין מים שהן בקרקע כיון דשם משקה עליהן שפיר מקבלין מגע שרץ כיון דהא דכל משקה אשר ישתה בכל כלי אין זה חסרון לבטל שם משקה מן המים אלא סבה צדדית והוי כמו פחות מכשיעור ולכן מים שנתלשו מן הקרקע פועלת הנגיעה הראשונה וטמאים מחמת הנגיעה הראשונה אחר שנתלשו ונפקע שם מחובר מהם ומה שכתב הרמב"ם ואין מתטמאין אלא לרצון ועל זה הקשו הראב"ד ועוד למה בעינן רצון לטמא אחרים דלא מצינו בשום מקום רצון שדבר טמא יטמא נ"ל דבאמת גם לשיטת הרמב"ם לא בעינן רצון לטמא אחרים ומ"ש הרמב"ם ואין מתטמאין אלא לרצון הרצון בעינן לעשות המים המחוברין לתלוש כמבואר ברמב"ם (בהלכות טומאת אוכלין פי"ב) שכתב הנותן פירות לתוך המים ברצונו אם היו מים שבקרקעות אינן מוכשרין כ"ז שהן במים הוציאן הוכשרו במים שעליהן או שעל ידיו שהרי נתלשו ברצון כיצד צנון או לפת שהוא בתוך המערה נדה מדיחתו שם והוא טהור העלתהו כל שהו מן המים נטמא וכן הקופה שהיא מליאה ונתונה בתוך המקוה וכו' העלם מן המים הנוגעין בקופה טמאין שהרי הוכשרו במים שבקופה שנתלשו ברצון ע"ש וכן שם בהלכה ה' כתב ג"כ גבי השוחה לשתות במים העלם בפיו ובשפמו מכשיר משום שנתלשו ברצון אבל העולין בחוטמו ובזקנו אינן מכשירין מפני שלא נתלשו ברצון והיינו דבעינן דוקא שיתלשו ברצון ועיין עוד ברמב"ם הלכה ג' שכתב וז"ל משקין שנתלשו מן הקרקע שלא ברצון אינם מכשירין לפיכך אדם או כלים או פירות שנבללו במשקין ונתלשו שלא ברצון אף על פי שנגעו אוכלין באותן משקין ברצון לא הוכשרו שהרי אותן המים שלא לרצון נתלשו וכאילו הן עדיין בקרקע שאינן מכשירין היו המים שעל האדם והכלים והפירות תלושין ברצון ונגע בהם אוכלין לרצון הוכשרו ע"ש מבואר דשיטת הרמב"ם דמלבד דבעינן רצון שיגעו המים באוכלין לרצון עוד בעינן רצון שיתלשו המים מן הקרקע ברצון ואם נתלשו שלא לרצון הרי הן עדיין מחוברין דתלישה שלא לרצון לא משוויא להו תלושין והשתא שפיר כתב הרמב"ם דמים מחוברים אין מתטמאין אלא לרצון היינו שבלא רצון אינם נעשין תלושין אבל זה ודאי דשיטת הרמב"ם ג"כ דלא בעינן רצין מים טמאים לטמא אחרים וע"כ פירוש בלשון הרמב"ם שכתב דמים שבקרקע מטמאין ברצון היינו אם נגע טומאה במים שבקרקע ברצון חל שם משקה על המים ופעלה בהם נגיעת הטומאה אבל לא חלה הטומאה בפועל כ"ז שהמים בקרקע משום דבעינן משקה אשר ישתה בכל כלי כמו שבארנו גבי פחות מכשיעור באוכלין אולם המגע פעלה על המים שאח"כ כשיתלשו יהיו טמאין מחמת נגיעה זו והא דבעינן אח"כ רצון גבי שתה טהור או מילא בכלי טהור היינו דבעינן רצון שיהיו תלושין ויטמאו טומאת משקין מחמת שהן בכלל משקה אשר ישתה בכל כלי וא"ש שיטת הרמב"ם היינו דמים שבקרקע אינם מקבלין טומאה כ"ז שהן בקרקע אבל מקבלין מגע שרץ היינו מגע הטומאה בקרקע והטומאה חלה כשיתלשו וזהו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בריש מקואות על התוספתא שאין המים עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו ר"ל שאין המים מוכנים לקבל טומאה שבתלשה חלה הטומאה על המים וזהו שיטת הקרית ספר הנ"ל שכתב דשיטת הרמב"ם דמים שבקרקע אינם מקבלין טומאה היינו שאין הטומאה חלה בפועל אבל מגע שרץ ודאי מקבלין וגם א"ש מה שהקשה הקרבן אהרן על היש מפרשים בתו"כ מניין אם טמא יטהרנו ת"ל מקוה מים יהיה טהור היינו טהור מלטמא ועל זה הקשה הקרבן אהרן מהא דריש מקואות דקי"ל אין מים עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו ע"ש והקשינו מהרמב"ם בפט"ו דמבואר דמים שבקרקע מקבלין טומאה לרצון ע"ש ולפ"ז יש לומר דהקרבן אהרן מפרש דת"כ מיירי כגון באופן שהטומאה כבר חלה אמנם עדיין אין קושית הקרבן אהרן על היש מפרשים כ"כ דיש לומר דהיש מפרשים מיירי לטהר מגע הטומאה שקבלו בשעה שהיו מחוברין ועיין ברש"י פסחים י"ז דמבואר כהיש מפרשין ועיין בתוספתא (בפ"ז דפרה) והובא בר"ש (פ"ח דפרה מ"ז) דאיתא מקוה שיש בה ארבעים סאה מכוונות ירד וטבל לתוכו הוא טהור ומקוה טמא הרי זה אומר טהרני וטמאתיו ע"ש והיינו דכיון שאין במקוה אלא ארבעים סאה מכוונות כיון שטבל האדם הרי אין כאן ארבעים סאה עיין מקואות פ"ז מ"ו ורמב"ם פ"ח הלכה י"ב דמבואר שם מקוה שיש בה ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה אעפ"י שרגליו של ראשון נוגעות במים הראשון טהור והשני בטומאתו ע"ש וא"כ כיון שנפחתו מארבעים סאה מקבלין טומאה ופירוש טהרני וטמאתיו היינו האדם נטהר והמים נטמאו אח"כ א"כ מבואר דמים מקבלין טומאה אפילו כשהן בקרקע דאי לאו הכי גם האדם לא נטהר דמקוה ע"כ בקרקע בעינן ולא בכלי אמנם זה אינו דע"כ אין לפרש כן דא"כ יחזרו המים ויטמאו את האדם מיד בפרישתו מן המקוה ועיין בח"ס חלק יו"ד תשובה רי"ג שהביא הרמב"ן בפרשה שמיני בפירוש התורה שכתב דמים מחוברין אין מקבלין טומאה והעיר דע"כ עלינו לומר במקוה אינו מקבל טומאה דאי לאו הכי היאך הוא מטהר את הטמא הלא המים מתטמאין מהטובל וחוזרין ומטמאין את הטובל ע"ש דאם כן הוי חוקה יותר מפרה אדומה וע"ש שוב ראיתו בשו"ת מהר"י אסאד (חלק יו"ד סימן ר') שעמד ג"כ על התוספתא זו וכתב לפרש הא דמקוה טמא היינו פסול לטבילה משום דנחסר מארבעים סאה שנדבק לגוף האדם ע"ש שהביא מה שכתב הר"ש (בפ"ז דמקואות) גבי סגוס הטובל בו את הסגוס במקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונת והעלה מקצתו טהור ופירש הר"ש טהור היינו דהמקוה כשר לטבול בה ע"ש ולפ"ז אין שום ראיה מהתוספתא דמים שבקרקע מקבלין טומאה דשפיר יש לומר דאין מקבלין טומאה כיון דהתוספתא לא מיירי אלא מדין טבילה וכן ראיתי בפירוש הגר"א בתוספתא שפירש ג"כ דמקוה נפסלה מחמת שנחסר מארבעים סאה ולפ"ז אין שום ראיה דמים שבקרקע מקבלין טומאה אמנם יש לפרש הא דהמקוה טמא היינו אחר שטבל האדם נטמא המים משום שנחסר מארבעים סאה ושפיר מקבל טומאה ולא קשה הא היאך נטהר הטובל הא המים מטמאים אותו דיש לומר לפי מה שכתב הכ"מ (בפ"ו מהלכות אבות הטומאה) דאם נטמא אדם במקוה באיזה טומאה ופשט ידו לחוץ ונגע באיזה דבר נטמא וכתב שם הכ"מ הטעם דאין הטמא נטהר בטבילתו עד שיעלה מן המקוה ולפ"ז א"ש דאפילו אם נימא דהאדם הטובל מטמא את המקוה משום שנחסר המים שנדבקו בגופו ולפי"ז א"ש כיון דכ"ז שהאדם בתוך המקוה עדיין לא נטהר ואימת נטהר בשעה שעלה מן המקוה וממילא כ"ז שהוא בתוך המקוה לא שייך שיטמאו מי המקוה את האדם כיון דבלאו הכי האדם טמא א"כ הא שבע לו טומאה כמבואר (במנחות כ"ד) ואימת נטהר בשעה שעלה מן המקוה ואז לא שייך לומר שיטמאו המים להאדם כיון דאז אינו נוגע עוד במי מקוה אבל כ"ז ע"ד החידוד ולקושטא דמילתא עלינו לפרש כרבינו הגר"א ולפי מה שבארנו א"ש מה שכתב הרמב"ם נפל לתוכן ככר של תרומה הרי הוא טהור כשהיה שאין מתטמאין אלא לרצון לפיכך אם הדיח ידו והוציא הככר נטמא הככר במים שבידו שהרי הן ברצון ע"ש והראב"ד השיג על מה שכתב הרמב"ם נטמא הככר במים שבידו א"א ולמים שבידו למה להו רצון והלא תלושין הן וכבר נטמאו ברצון ולפ"ז כיון דהרמב"ם בעי תרי רצון חדא שיפלו על הפירות לרצון וזה ילפינן (בב"מ כ"א ובקדושין נ"ט) מכי יתן דומיא דכי יותן ע"ש ועוד דבעינן במים מחוברין שיתלשו ברצון ואם נתלשו שלא ברצון הרי הן כמחוברין עדיין ולכן שפיר בעי רצון גם למים שבידיו אולם עדיין יש לעיין בהא דמכות דף ד' חבית שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה נפל לתוכה ככר של תרומה נטמא ואיך נטמא הא בעי רצון שוב ראיתי שכבר עמד בזה התפארת ישראל ב"מ מקואות שם ע"ש והנה גדול אחד העיר על דברי לפי מה שבארתי בשיטת הרמב"ם דמים שבקרקע אין מקבלין טומאה א"כ אמאי בנטמאו המים שבקרקע ברצון ולא נתלשו עדיין חל הטומאה שיתלשו ולא מהני השקה ומלשון הקרית ספר הנ"ל משמע לכאורה דנפקע הטומאה ממים שהן בקרקע אולם לפי מה שבארתי בסימן הקודם דהשקה בעינן דוקא שיבא מכח אדם כדי לבטל שם משקה א"ש דכאן בנפלו מעצמן מיירי אולם אין אנו צריכין לזה לפי מה שבארנו דמים שבקרקע שפיר שם משקה עליהם והא דבעינן רצון היינו כדי שיהיו תלושין אבל גם בקרקע שם משקה עליהם אלא שאין מטמאין משום דבעינן משקה אשר ישתה בכל כלי א"כ לא שייך לומר השקה כיון דגם בקרקע אין חסרון מחמת שאין עליהם שם משקה וכל עיקר השקה הוי מה שמבטל שם משקה מן המים במה שמחברן למקוה או למעין שאין שם משקה עליהן ובטלו לגבייהו וכאן כיון שאין בהמים ארבעים סאה לא שייך לומר דליבטל שם משקה מהם כמו שבארנו דהשקה לא שייך אלא דוקא בנפלו למקוה או למעין שיש בו ארבעים סאה שאין שם משקה עליהם אולם במים שבקרקע שאין בהן מ' סאה שיש שם משקה עליהם אלא דבעינן משקה אשר ישתה בכל כלי ולכן אין מקבלין טומאה בזה לא שייך דיפקע הטומאה מהן כיון דלא נתבטל שם משקה מהם ועיין ברמב"ם (בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה כ"א) שכתב שאין המשקין יוצא ע"י הכלב לעולם ע"ש והוא מירושלמי תרומות פ"ט ע"ש:

תוכן העניינים

שות עבודת לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה