אור ברסלב

שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן

סימן י

סימן ט

במ' נדה (דף מ"ג) בעי רבא זבה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה מהו אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן הני מילי שכבת זרע דלא מצי נקיט לה אבל מימי רגליה דמצי נקיט לה לא או דילמא לא שנא תיקו (וע"ש בפירש"י שכתב ונעקרו מימי רגליה דהוי מעין אב הטומאה וירדה וטבלה וטהרה מזובה ואח"כ הטילתו מהו מי אזלינן בתר עקירה ומטמאה או לא דלא מצי נקיט לה מלצאת הילכך מכי עקר חשיב צורך יציאה ע"ש) וקשה הא אפילו אי אזלינן בתר עקירה ג"כ המי רגלים טהורין ממנ"פ לאחר שטבלה לפי מה דמבואר ב"מ מקואות (פרק י משנה ח) שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורין מפני שהם טהורין בגוף וע"ש בפירוש הר"ש שכתב דנטהרו המים ע"י השקה הרי דמהני השקה למים שבגוף וא"כ מאי בעי הש"ס הא כאן המי רגלים טהורין ממנ"פ דאם לא אזלינן בתר עקירה ולא חל טומאה על המי רגלים כ"ז שהן בגוף אלא לאחר שיצאו מן הגוף וכאן כיון דיצאו אחר שטבלה פשיטא דלא מטמאין ואי אזלינן בתר עקירה וחל טומאה על המי רגלים בתוך הגוף ג"כ המי רגלים טהורין דנטהרו בהשקה בשעה שטבלה וכבר הקשה קושיא זו הערוך לנר (ב"מ נדה) ונשאר בצ"ע ע"ש. ונראה דהנה אמרינן ב"מ מכות (דף ד') אמר ר' יהודא א' רב חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לג' לוגין שלא יהו במקום אחד וכו' וע"ש בתוס' ד"ה אמר שהקשו אמאי לא מהני השקה למים שבחבית ולכך כתבו דגרסינן חבית מלאה יין ע"ש אבל במים מהני השקה ועיין בריטב"א שם שכתב לתרץ קושית התוס' באופן אחר שלא לשבש הספרים דשאני הכא דהים הגדול מימיו מלוחין וכבדים ואין המים המתוקין מתערבין עמהם ואותן שלשה לוגין הם עומדין במקומן והוי כאיסור שנפל להיתר והוא ניכר שם שאינו מתבטל ולא אמרו שהשאובין או הטמאין נכשרין במקוה אלא דוקא במקוה או בנהרות שמימיהן אינן מלוחים ומתערבין מיד ואינן ניכרין כלל ע"ש וכתב כ"ז בשם הרב ר' משה הדרשן והנה דברי הריטב"א צריכין ביאור למה לא מהני השקה וכדי להסביר דבריו נ"ל דיש לחקור במהות השקה דהנה ענין השקה מבואר בפסחים (דף ל"ד ע"ב) דהוי מטעם זריעה דאמרינן גבי מי החג מכדי זריעה נינהו וכו' (ועיי בפרש"י ביצה דף יז ובכורות דף כ"ב מש"כ שם) והנה עיין בת"כ הובא בפירוש הרא"ש נדרים (דף ע"ו) מנין לזרעים טמאים שזרען בקרקע שהן טהורין שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא יכול אפילו לא השרישו ת"ל הוא בהוייתו יהא ע"ש אמנם גבי השקה יש לחקור אימת נטהרו מים הטמאים בהשקה אי בחיבור לבד היינו דבמה שנתחברו מים הטמאים לטהורים ונגעו בהדדי נטהרו מטעם זריעה או דילמא דלא סגי בהא לחוד אלא דבעינן שיתבטלו מים הטמאין למים שבמקוה לגמרי ויהיו לאחדים [ועיין בפרש"י ביצה י"ז שכתב שם וז"ל מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהם כלי אבן ונותנן למקוה עד שמשיק מים למים ונמצא אילו זרועים ומחוברים למקוה ובטלי אגבייהו וטהרי] ע"ש (ועיין בב"מ דף נ"ז דבעי שם הש"ס גבי עומר בחיטין שזרען בקרקע כמאן דשדיין בכדא דמי ושרינהו עומר או דילמא בטלינהו אגב ארעא ע"ש) וכמו כן יש לומר גבי השקה דבעינן שיתבטלו הטמאים לטהורין ולא יהא עליהם שם משקה בפני עצמן כלל והשתא יש לומר דשיטת הר"מ המובא בריטב"א הוי כיון דכל עצם השקה הוי משום דבטלו הטמאים לטהורין ונעשו גוש אחד (ועיין בש"מ ביצה י"ז שכתב דטעם השקה הוי מפני שהמים חוזרין לטבען ולמקורן והיינו דבזה שהמים שהן זרועין ומחוברין למי מקוה בטלי אגבייהו בטל שם משקה מן המים ונפקע טומאתן) ולכן שפיר כתב הריטב"א דבים הגדול שמימיו מלוחים וכבדים ואין מתערבין עם מים אחרים לא שייך השקה כיון דהא לחודא קאי והא לחודא ובהשקה בעינן שיתבטלו המים הטמאים לגבי המקוה אמנם תקשה על הריטב"א היאך מהני השקה על המים שבגוף דמבואר ב"מ מקואות (פרק י) גבי שתה מים טהורין וטבל דנטהרו מחמת השקה ועיין במפרשים שם בפירוש המשנה שכתבו דה"ט דמהני השקה למים שבגוף משום דהיינו רביתיה כיון שגוף צריך להמים לשתות אין הגוף חוצץ והגוף נוגע בהמים שבתוכו ובמי מקוה לכן מהני השקה אבל עכ"ז לא שייך לומר דבטלי מים שבגוף למי מקוה ונעשים לגוש אחד דהא הגוף מפסיק אף דאינו חוצץ וע"כ מוכח מזה דבהשקה לא בעינן שיתבטלו המים הטמאים להמקוה ואפילו באין מתערבין המים אינו באלו לגמרי ג"כ שייך השקה ונ"ל דלהריטב"א בשם הר"מ ע"כ לא מהני השקה אלא דוקא היכא שמתערבין ונעשו לאחדים מים הטמאים עם המקוה אבל במקום שאין יכולין להתערב לא שייך השקה ועצם ענין השקה הוי שהמים הטמאין מתבטלים לגבי הטהורין ונפקע שם משקה מהם במה שנעשו מקוה או מעין דמעין ומקוה אינם מקבלין טומאה משום שאין שם משקה עליהם דמעין או מקוה כ"ז שהן מחוברין לקרקע אין עליהם שם משקה (ועיין בת"כ פרשה שמיני ומניין אם טמא יטהרנו ובקרבן אהרן שם פירש דהת"כ מיירי לענין המשכה גבי מקוה שאין בה מ' סאה דממשיכה דרך קרקע למקוה שיש בה מ' סאה ויה' מטהר וכן שנינו בפ"ו דמקואות מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב עוד כתב הקרבן אהרן ואית דמפרשי מניין אם טמא יטהרנו דאית להו דמקוה שאין בה ארבעים סאה מקבל טומאה וה"ק מניין שאם היה המקוה טמא יטהרנו ע"י השקה וזה טעות דקיי"ל בריש מקואות אין המים עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו עכ"ל הקרבן אהרן ועיין בשו"ת הרא"ש (כלל ל"א) שהביא ג"כ הת"כ וכתב לפרש ג"כ כמו שכתב הקרבן אהרן דמיירי לענין המשכה מקוה חסרה למקוה שלמה להכשירו לטבול בתוכה ע"ש אולם באמת יש לתרץ גם האית דמפרשי שהביא הקרבן אהרן לפי שיטת הרמב"ם (בפט"ו מהלכות טומאות אוכלין) דאפילו מים מחוברין ג"כ מקבלין טומאה ברצון ועוד נבאר בזה ולא תקשה על הריטב"א מהא דשתה מים טמאים טבל והקיאן דטהורין דיש לומר דהריטב"א לא יפרש המשנה כמו שפירשו הרמב"ם והר"ש דטהורין מטעם השקה אלא דטהורין מטעם אחר כמו שיטת הראב"ד בפ"י מהלכות טומאת אוכלין דמבואר שם מדבריו דטהורין מחמת דהמים ששתה נתבטלו בתוך גופו ופקע טומאתן ע"ש דהרמב"ם שם כתב שתה מים טמאים והקיאן הרי אלו טמאין מפני שלא טהרו ביציאתן (בלא טבל) ובטבל טהורין ועל זה כתב הראב"ד דגרסינן מפני שנטמאו ביציאתן א"א והוא ששתה רביעית שנטמא האיש בשתייתן ועכשיו ביציאתן הוא מטמא אותן אף על פי שנטלה טומאתן בהיותם בתוך מעיו עכ"ל מבואר דלשיטת הראב"ד הוי הטעם מפני שנטהרו בתוך הגוף ולפי זה אין סתירה לדברי הריטב"א אכן לפי שיטת הר"ש והרמב"ם דמפרשים דנטהרו מטעם השקה עלינו לומר דפליגי על הריטב"א וסברי בענין השקה לא בעינן כלל שיתבטלו הטמאים למקוה לגמרי אלא דמים שנתחברו נטהרו ולא בעינן שיעשו גוש אחד ולכן שפיר שייך השקה אפילו על מים שבגוף והנה זה אין להקשות על הריטב"א איך מהני השקה בכלי הא אינו מתערב ודמי לשלשה לוגין שנפלו בים הגדול דשאני התם גבי כלי מנוקב דכיון דבמקום הנקב נעשו גוש אחד אולם לפי שיטת הראב"ד דהטעם דנטהרו המים הוי משום שהן בטלין להגוף ונפקע טומאתן ולא משום השקה תיקשה אמאי לא מהני זה ג"כ גבי שאר משקין בשלמא אי טעמא משום השקה א"ש דגבי שאר משקין לא שייך השקה אבל לפי טעם הראב"ד תקשה אמאי גם שאר משקין נמי לא נטהרו ויש לומר עפ"י הדחק דשאני שאר משקין דיש עליהם שם משקה יותר ממים (ועיין תוס' ב"ב דף צ"ז דרבינו שמואל מפרש דמים אינו מכשיר אלא דוקא בניחא לו אבל שאר משקין מכשירין אפילו בלא ניחא ע"ש) ולפי"ז א"ש די"ל דשאר משקין לא נפקע מהם שם משקה בתוך הגוף כיון דהן משקה יותר חשובין אלא דוקא מים נפקע מהם שם משקה בגוף ונ"ל ראי' לשיטת הראב"ד דע"כ הטעם דנטהרו המים לאו משום השקה מהא דמבואר בתוספתא [בפרק ב' דטבול יום] חומר במים שאין במשקים ובמשקים שאין במים שהמים נעשין אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים ופוסלין את המקוה בשלשה לוגין ואת הגוף בשלשה לוגין מה שאין כן במשקין חומר במשקין שהמשקין אין להם טהרה מטומאתן ואין להם טהרה בגוף ופוסלין את המקוה בשינוי מראה מה שאין כן במים והובא תוספתא זו בר"ש פ"ב דטבול יום ע"ש ופירש שם יש להם טהרה היינו השקה וטהורין בגוף כגון בשתה מים טמאין והקיאן דטהורין הרי מבואר להדיא דהטעם דשתה מים טמאין וטבל דנטהרו לאו מטעם השקה הוי אלא מטעם דנטהרו בגוף דאי לאו הכי אמאי חלקינהו לתרתי אין להם טהרה מטומאתן דהיינו השקה ואין להם טהרה בגוף הא היינו הך וע"כ הא דנטהרו בגוף לאו משום השקה הוי אלא כשיטת הראב"ד וא"ש דברי הריטב"א והשתא א"ש הקושיא שהקשינו בריש דברינו בהא דזבה שירדה לטבול אמאי לא מהני השקה על המי רגלים דלפי מה שבארנו דלשיטת הריטב"א דהשקה הוי דוקא באופן שמתערבין מים הטמאים לגבי הטהורין לגמרי ונעשו גוש אחד וחזרו המים לטבען ולמקורן ולא סגי בחיבור לבד א"ש דלא מהני השקה על מי רגלים שבתוך הגוף דבהשקה דבעינן שיתערבו לגמרי הטמאים לגבי המקוה והמעין ולא מהני השקה על מים שבתוך הגוף כמו שבארנו לעיל גבי שתה מים טמאים דלהריטב"א לאו מטעם השקה קאתינן דלא שייך השקה על מים שבגוף כמו שכתב הריטב"א דלא מהני השקה על מים שנפלו בים הגדול אלא דעדיין תשאר הקושיא על הרמב"ם והר"ש דמפרשים הא דשתה מים טמאין הוי מטעם השקה הרי דמהני השקה על מים שבתוך הגוף א"כ תקשה ג"כ בהא דירדה לטבול אמאי לא מהני השקה על המי רגלים אמנם גם זה לא קשה דיש לומר כיון דמי רגלים של זבה טמאים משום מעינות הזב שהן עצם טומאה והוי כמו שרץ עצמו ועל זה לא מהני השקה דכל ענין השקה הוי משום דבטל מן המים שם משקה וממילא נפקע הטומאה כיון דהטומאה הוי משום דיש עליהם שם משקה ומשום זה קבלו טומאתן וכיון דנפקע שם משקה מחמת שנתחברו למקוה או למעין ממילא בטלה הטומאה מן המים כאשר נבאר בסמוך אבל במי רגלים דטומאתן הוי משום דהן מעינות הזב והן עצם טומאה לא מהני על זה השקה דהשקה לא מהני אלא על מים שקבלו טומאתן ממקום אחר מחמת שהן משקה אבל לא על מים שהן עצם טומאה דהוי שרץ עצמו ואין זה תלוי כלל שיהא על זה שם משקה או לא ולכן לא מהני על זה השקה ועיין ברש"י זבחים (דף ע"ח) שכתב ג"כ דלא מהני השקה במי חטאת הואיל והן אב הטומאה וכו' ע"ש (ועיין בר"ש בפ"ק דכלים שכתב דמהני השקה במי חטאת וזה צע"ג מהא דמבואר בפסחים דף ל"ד דאין זריעה להקדש וכ"ש למי חטאת ועיין בר"ש ב"מ פרה (פרק י"ב) שכתב להדיא בהגהה דאין השקה למי חטאת וצ"ע) אמנם כ"ז הוי דוקא אי אמרינן דגבי השקה די לנו בחיבור לבד אבל אי בעינן שיתבטלו הטמאים לגמרי למקוה וחזרו למקורן ופנים חדשות לגמרי באו לכאן אולי יש לומר כיון דנשתנו במציאות היה מהני השקה אפילו על אב הטומאה כיון דנתבטלו לגמרי במציאות:

והנה לפי מה שבארנו שיטת הרמב"ם והר"ש דענין השקה הוי בחבור לבד ולא בעינן שיתבטלו הטמאים למקוה לגמרי להיות כפנים חדשות ולכן מהני לפי שיטתן השקה אפילו על מים שבגוף א"כ תקשה על הרמב"ם מהא דחבית שנפל לים הגדול אמאי לא מהני השקה ולפי שיטת הרמב"ם דסבר דבהשקה לא בעינן שיתבטלו ויהיו פנים חדשות לגמרי לא שייך לתירוצי כתירוץ הריטב"א וגרס חבית של מים שנפלה לים הגדול כמבואר בדבריו (בפ"ו מהלכות מקואות) גבי חבית שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה ע"ש: ולתרץ דברי הרמב"ם נ"ל דהנה כל עצם ענין השקה דהוה מטעם זריעה כמו שמבואר בפסחים (דף ל"ד) וברש"י בכורות כ"ב נ"ל פשוט דהוי משום כמו דזריעה באוכלין מפקיע שם אוכל בזה שנעשה מחובר ועיין תוס' (חולין דף קי"ח) דמבואר שם דאפילו הכשר בטל באוכל שהוכשר ואח"כ נעשה מחובר בטל ההכשר ממנה והיינו בזה שנתחבר לקרקע נעשה כקרקע ואין עליו שם אוכל וכמו כן גבי השקה במים נמי כיון שכל עיקר הא דמים מקבלים טומאה הוא משום שם משקה שיש עליהם היינו בזה שחל עליהם שם משקה ע"י אדם היינו במחשבה וברצון דמים מצד עצמן אין שם משקה ולכן מים שבקרקע אין מקבלים טומאה דאין עליהם שם משקה וחשובי כקרקע ובעינן תלישה ברצון ואין מקבלין טומאה אלא ברצון כמבואר בריש מקואות וברמב"ם (פ' ט"ו מה' טומאת אוכלין) ועי' בר"ש (בפ"ב דטבול יום) מה שכתב על התוס' חומר באוכלין מבמשקין שהקשה הא גם באוכלין שייך טהרה ע"י זריעה ע"ש שכתב דהזריעה מבטל את האוכל במציאות וכן ראיתי בקרית ספר להמבי"ט בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין שכתב וז"ל כל האוכלין שנטמאו אין להם טהרה במקוה כדתניא בתוספתא דטהרות פרק קמא וכו' אבל משקין יש להם טהרה ע"י השקה במקוה כדתנן בפ"ב דביצה דהוי כעין זריעה כדאשכחן נמי טהרה באוכלין ע"י זריעה דכיון דאשרש כחיטין אחרינא חשיבי וכדאמרינן בירושלמי (פרק ה') דמעשרות דרבתה תורה בטהרת אוכלין כדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע וכו' טהור הוא אוכלין שמחוברין לכלים בטלו מתורת אוכל ומתטמאין בטומאת הכלי הואיל ומשמשין שימוש עץ כדאמרינן סוף פרק העור והרוטב כששימש מעשה עץ שבטל מתורת אוכל ונעשה עץ ככלי והרי הוא ככלי ע"ש מבואר מדבריו דמפרש ג"כ דכל עצם ענין השקה הוי מפני שבטל שם משקה מהמים והא דמצינו דמהני השקה גם במקוה ושם לא שייך בהא לחוד משום דנפקע שם משקה מן המים דהא אכתי נשאר פסול שאובין בארתי במקום אחר באריכות דלשיטת הרמב"ם באמת לא מהני כלל השקה במקוה דכל ענין השקה שייך דוקא לסלק פסול מן המים שחל על המים מחמת שהן משקה אבל לא להכשיר את המקוה והא דמבואר בכמה דוכתי דמהני עירוב מקואות להכשיר מקוה חסירה ע"י מקוה כשרה בחיבור זהו מטעם כל המחובר למקוה הרי היא כמקוה ויש לומר דזה מרבינן בתו"כ מקרא דמקוה מעין יהי' טהור ושוב ראיתי בשו"ת הרא"ש כלל ל"א דהביא ג"כ התו"כ וז"ל ומניין אם טמא יטהרנו ת"ל מקוה מים ומעין יהיה טהור אין לי אלא מעין את המקוה מקוה את המעין מקוה את הבור בור את הבור בור את המקוה מניין ת"ל מעין יהי' טהור ומקוה יהי' טהור ובור יהי' טהור עכ"ל הת"כ ובארתי במקום אחר דמכאן י"ל דילפי כל הנך שיטות דסברי דהא דמהני עירוב מקואות הוי דוקא כ"ז שהן מחוברין אבל בנפסק החיבור חוזר הפסול לכמו שהיה (ועיין ברבינו ירוחם שכתב דנסתפקו בזה המפרשים) ולכאורה אם נאמר דהשקה מהני במקוה אמאי בנפסק החיבור נשאר השאוב בפסולו כמו שהיה אלא דע"כ לאו מטעם השקה קאתינן עלה אלא משום דכל המחובר למקוה הרי הוא כמקוה וזה לא מהני אלא כ"ז שהן מחוברין אבל לא בנפסק החיבור והנה שיטת הרמב"ם משמע ג"כ דלא מהני אלא דוקא כ"ז שמחוברין אבל בנפסק החיבור חוזר הפסול לכמו שהיה קודם לכן ולא מטהרו לגמרי וכן כתב הכ"מ להדיא בפ"ו מהלכות מקואות ע"ש דכתב הרמב"ם גבי שלשה מקואות זה בצד זה בכל אחד מהם כ' סאה מכוונת ואחד שאוב מן הצד וירדו ג' וטבלו ונערמו המים מכולם ונתערבו מלמעלה המקואות כשרים והטובלין טהורין וכו' ועל זה כתב הכ"מ וז"ל ומדקדוק דברי רבינו נראה שהוא סובר דהא דקתני המקואות טהורין היינו לומר שלא נפסלו בתערובת השאוב אבל השאוב בפסולו עומד וכן מבואר מדברי הכ"מ (בפכ"ב מהלכות שבת) שכתב על הרמב"ם דהא דשתי מטהרות זו על גב זו נוטל את הפקק מבנתים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצא המים ועל זה כתב הכ"מ ונ"ל דברישא שכוונתו להשיק שתי מטהרות אלו כשמחזיר את הפקק למקומו אין לחוש שידחוק הפקק בנקב דאדרבה מחזירו בענין שלא ימלא כל הנקב דאם כן תפסק השקתו והיינו כמו שבארתי ועיין בר"ש בפרק ח' דמקואות משנה א' שכתב גם כן דאין השקה מועלת אלא דוקא כ"ז שמחובר אבל בנפסק אין מועיל השקה ע"ש וכן נ"ל להביא ראיה לזה מהא דאיתא בתוספתא דמקואות פ"ק גבא שאין בו ארבעים סאה נפלו לתוכו ג' לוגין מים שאובין טמאים פסולין לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין לקוות עליהם ירדו גשמים רבי ושטפו כדברי ב"ש וכדברי ב"ה רבו אע"פ שלא שטפו וכו' וכדברי ר"ש שטפו אעפ"י שלא רבו כשרין לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין לקוות עליה עד שיצא מלואו ועוד וכו' הובא בר"ש בפ"ק דמקואות מבואר דשאני בין השקה דמים להשקה דפסול שאובין דהא כאן דירדו כ"כ גשמים עד שנטהרו המים הטמאים מטומאתן ונטהרו לחלה ולתרומה מ"מ פסולין לקוות עליהם לטבילה ע"ש (ובמ"א תירצתי עפ"ז קושית הרא"ש בפרק מרובה על הרמב"ם דהא דנטל סאה ונתן סאה ואכ"מ) ועתה נשוב לתרץ הקושיא על הרמב"ם דהא דחבית שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה אמאי לא מהני השקה אמנם לפי מה שכתבנו לפרש דענין השקה הוי מה שנפקע שם משקה מן המים בזה שנתחבר להמקוה או להמעין ונעשה לאחדים בזה נפקע שם משקה מן המים ונטהרו כיון דנעשה כאחת עם המקוה או המעין הוי כמו שנעשה מחובר לקרקע וממילא נפקע הטומאה דאין שם טומאה על מחובר לקרקע כמו שמבואר בת"כ גבי אוכלין שאין עליהם טומאה במחובר (והא דלא מהני השקה על שאר משקין היינו משום דשאר משקין אין שייך עליהם לומר דנעשו חטיבא אחת עם מעין או עם מקוה כיון דהן שני מינים נפרדים לא שייך לומר שנעשו אחת עם מי מקוה וגדולה מזו כתב הרא"ה (הובא בריטב"א מכות דף ד' ובש"מ ביצה י"ז) דלא מהני השקה אפילו במים גופא בשני מיני מים ע"ש ויש להאריך בדבריו וכן כתב הרא"ש בפירושו למקואות פרק י' גבי מחלוקת ב"ש וב"ה גבי חמין וצונן כיון דעיקר השקה הוי בזה דבטלי הטמאים אגב המקוה או המעין וכיון דהוי שני מינים לא שייך זה ע"ש. אולם כ"ז שייך דוקא אי אמרינן דהשקה הוי באופן שמתערבים מים הטמאים עם מי המקוה או המעין שייך לומר דהטמאין בטלו אגב המקוה ונעשו כגוף אחת עם מי המקוה וממילא נפקעה מהמים שם משקה ונטהרו משום דנעשו כמי המקוה עצמה או מי המעין שהן טהורין אבל לשיטות הרמב"ם ושאר ראשונים דמפרשי הא דבלע מים טמאין וטבל והקיאם נטהרו משום השקה הרי דבהשקה לא בעינן שיתערבו הטמאים בטהורין לגמרי א"כ איך שייך לומר דטהרתן הוי מחמת שנעשו כמחובר כיון דהן בפני עצמן ואין מתערבין להיות כאחת אמנם נ"ל דאפילו בכי ה"ג ג"כ שייך לומר דנפקע שם משקה מן המים בזה אפילו אם לא נתערבו לגמרי להיות גוף אחד אלא שנגעו במי המקוה או המעין ג"כ נפקע הטומאה והוא כמו דמצינו בכמה דוכתי בש"ס ועיין חולין קכ"ט ופסחים דף מ"ה) גבי קופת שאור שיחדה לישיבה בטלה היינו דנפקע שם אוכל ממנה ונעשה כלי ועיין בשבת דף נ"ב דמבואר שם גבי כלים דאפילו לאחר שנטמאו נפקע טומאתן בשינוי מעשה דפריך שם הש"ס על הא דמשני כגון שריתכן כיון דריתכן עבד בהו שינוי מעשה ופרחה לה טומאתן דתנן כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה ע"ש ועיין בסוכה י"ד דהש"ס מדמה אוכלין ג"כ לכלים בהא דשינוי מעשה (וע"ש בתוס' י"ג ע"ב ד"ה אם ותוס' שבת נ"ב ע"א ותוס' ב"ב דף י"ט עב ע"ש ותוס' פסחים מ"ד) מבואר דכמו שיכולין לבטל כלי מטומאתו ע"י שינוי מעשה כמו כן שייך לבטל שם אוכל ע"י מעשה אמנם לשיטת התוס' בעינן דוקא שיעשה שינוי מעשה ולא סגי בלא שינוי מעשה (ובענין זה תמוהים מאד דברי הט"ז באו"ח קנ"ז שכתב בזה"ל דלא חילקו בזה לומר דמעשה מבטל מעשה אלא לענין כלים דטומאה שירדה ע"י מעשה שעשה כלי בזה אמרו דשינוי מעשה שנעשה באותה כלי מהני כמבואר דבר זה בסוף פרק כ"ה דכלים אבל בטומאת אוכלין ומשקין לא שייך לומר דאין יוצא מטומאתו הראשונה אלא א"כ נפסל מאכילת כלב אבל לעשות ע"י האוכל למשקה לא נשמע וזה תמה דהא מצינו גבי כופת שאור שיחדה לישיבה דיכולין לעשות מאוכל אפילו כלי ע"י שינוי מעשה לפי שיטת התוס' וכן בכל הנך דוכתי כתבו התוס' דמועיל שינוי מעשה באוכלין ועיין סוכה י"ג וי"ד וע"ש בכל הנך דוכתי מ"ש התוס' ודברי הט"ז צע"ג):

ועיין בחולין קכ"ט דאמרינן בית שסיככו בזרעים טיהרו והיינו משום דכיון דבטלינהו למחובר נפקע שם אוכל מהם ונטהרו מטומאתן ועיין בתוס' סוכה דמבואר לחד לישנא דאפילו שינוי מעשה לא בעינן וכמו כן יש לומר לענין השקה במים דמיד שנתחברו למקוה או למעין נעשה מחובר לקרקע כמותו ונפקע שם משקה מהם אפילו באופן שלא נתערבו להיות כאחד אולם בזה יש חילוק בין השקה שנתערבו המים הטמאין במקוה לגמרי ונעשו לאחדים ונפקע במציאות שם משקה מן המים ופנים חדשות באו לכאן שנתבטלו לגמרי לגבי המקוה או המעין בזה אפילו אם נפלו ממילא שלא ע"י אדם נמי נטהרו מטומאתן כמו זריעה דלא בעינן שתעשה ע"י אדם ואטו אם נפלו שלא ע"י אדם חיטין טמאין לקרקע ונשרשו לא נפקע הטומאה מהן אבל בהשקה באופן שהמים הטמאים לא נתערבו לגמרי דלבטלי להמקוה או להמעין להיות כמי מקוה אלא שנטהרו משום שינוי מעשה באוכלין בזה יש לומר דשיטת הרמב"ם דבעינן דוקא ע"י אדם וכמו בית שסיככו בזרעים דנטהרו הזרעים מפני שנעשו כמחוברים כמו קרקע ונפקע שם אוכל מהן אפילו בלא שינוי אלא דהא לחוד שסיכך הבית וזהו ע"י מעשה כמו כן נמי אדם ששפך מים לתוך המקוה או מעין נטהרו משום זה כמו בית שסיככו בזרעים דנטהרו והשתא א"ש דלכן שפיר פסק הרמב"ם גבי חבית שנפל לים הגדול דלא מהני השקה משום דאף דהרמב"ם סבר דהשקה סגי בחיבור לבד ולא בעינן שיתערבו לגמרי אולם כיון דהים הגדול אין מימיו מתערבין עם שאר מים כמו שכתבו הראשונים ולכן בעינן דוקא שיבאו המים ע"י אדם אז מהני השקה אבל כאן כיון דמיירי שנפלה החבית מעצמה שלא ע"י אדם דהא איתא בגמרא חבית שנפלה לים הגדול בזה לא מהני כמו שבארנו:

ובזה ישבתי מה שהקשה עלי ידידי הרב הג' מוהר"ר בנימין פערסקי שליט"א אב"ד דקרעטינגא על מה שפירשתי בדברי הריטב"א הנ"ל דלכן לא מהני השקה משום דסבר דענין השקה הוי שיתבטלו המים הטמאים לגמרי למקוה או למעין אבל אם עומד בפני עצמו לא מהני השקה והקשה מהא דאמרינן בנדה [דף י"ז] גבי שלג נטמא מקצתו לא נטמא כולו נטהר מקצתו נטהר כולו יעיין בר"ש בפ"ג דטהרות שכתב הטעם משום השקה ולפי דברי קשה איך שייך השקה על שלג כיון דאינו מתערב עם המים אמנם שפיר יש לומר דמיירי כגון שנעשה ההשקה ע"י אדם ושפיר מהני אפילו באופן שאינו מתערב עם המים לגמרי כמו שבארנו דהוינ כמו בית שסיככו בזרעים דנטהרו וכן מהני ג"כ גבי שתה מים טמאים השקה למים שבגוף משום כיון דאין הגוף חוצץ כלל דהיינו רביתיה והאדם טובל את עצמו שפיר יש לומר דהמים נעשו מחוברין למקוה ונטהרו ע"י האדם הטובל כמו שבארנו והא דמבואר בתוספתא בפ"ק דמקואות שהבאתי לעיל גבי מי תמציות דמבואר דשייך השקה אפילו בנפלו מעצמן שלא ע"י אדם יש לומר דשם מיירי באופן שמתערבין המים הטמאין עמהם ונעשו כאחד ע"ש והנה ראיתי במפרשים שהעירו אמאי לא מהני השקה במים פחות מארבעים סאה ולמה בעינן דוקא מ' סאה אולם יש לומר לפי מה שנבאר לקמן בסימן י"א דאפילו מים שבקרקע אף דאינם מקבלין טומאה אפ"ה שם משקה עליהם והא דאינם מקבלין טומאה זהו מחמת סיבה צדדית ואין זה חסרון בעצם לומר שאין עליהם שם משקה אלא יש לומר דשייך שפיר שם משקה אפילו במחובר כאשר נבאר ולכן לא שייך לומר דלפקע שם משקה מהמים הטמאין משום שנתחברו למים שבקרקע שאין בהם מ' סאה אבל ביש בהן מ' סאה כיון שהתורה גלתה לן מקוה מים יהי' טהור כמבואר בת"כ לפי פירוש הקרבן אהרון בשם היש אומרים ועיין ב"מ מכשירין (פרק ב') דאמרינן שם מי שפיכות אם נתערבו במי גשמים הולכין אחר הרוב ואם רוב מי גשמים בטלה שם משקה מהם וטהורין ואם רוב מי שפיכות טמא וע"ש ברמב"ם שכתב דמיירי בין בקרקע בין בכלים ע"ש ועיין ב"מ זבחים (דף כ.) דמבואר שם גבי כיור (ד"ה מוכני) דמשקעו במים כדי שיהיו מימיו מחוברין למי המעין ובטלה לינתן מבואר דמהני השקה אפילו לענין פסול לינה וזה חידוש גדול דלא מצינו השקה אלא גבי טומאה ולא לענין שאר פסולין כמבואר בפסחים (דף ל"ד) ע"ש ועיין בש"מ שם דגריס ובטלה קדושתן מבואר דמהני השקה להפקיע הקדושה אמנם התוס' שם כתבו דמיירי קודם שנפסלו בלינה דלאחר שנפסלו בלינה הא אמרינן בפסחים דאין זריעה להקדש. ע"ש ועיין בירושלמי פ"ט דתרומות דמבואר שם דשייך זריעה גם בהקדש ופליג על הש"ס דילן בפסחים דאמרינן התם על מי החג שנטמאו אחר שהקדישן דאין השקה מועלת משום דנדחו ע"ש מבואר דאי לאו טעמא דנדחו היה מועיל השקה אפילו לאחר הקדש עיין ברמב"ם (פ"ו מהלכות איסורי מזבח) שפסק ג"כ כדברי הירושלמי ולפ"ז יש לומר דשיטת הר"ש (בפ"ק דכלים משנה ד') שכתב ג"כ דמועיל השקה על מי חטאת הוי ג"כ כהירושלמי אולם יש לומר דשיטת הר"ש הוי אפילו כתלמודא דידן והוא דהא בלאו הכי קשה איך מהני השקה על מי חטאת הא כיון שנטמאו נפסלו בהיסח הדעת כמבואר בפסחים (דף לד) אבל זה לא קשה דהר"ש קאי שם על התוספתא דחשיב שם חומר בנבלה שאין במי חטאת וחומר במי חטאת שאין בנבלה דנבלה אין לה טהרה מטומאתה מה שאין כן מי חטאת יש להן טהרה מטומאתן כגון בהשקה א"כ יש לומר דזה לא איכפת לן מה שנפסלה בהסח הדעת אבל עכ"פ מטומאתן נטהרו וכמו כן יש לומר לענין הא דאין זריעה להקדש היינו שאינו ניתר באכילה גבי תרומה אבל הטומאה נפקעה וכן לענין מי חטאת יש לומר אף שאינו כשר להזאה אפילו אחר שהשקה אבל הטומאה שפיר נפקע ושייך לומר דנבלה חמור ממי חטאת דאין לה טהרה כלל אבל מי חטאת חשיב שפיר יש טהרה ע"י השקה אף דאינו ניתר לגמרי ועל דברי התוס' בזבחים שם יש לעיון שכתבו דלכן לא מהני השקה במי כיור שנפסלו בלינה משום דאין זריעה להקדש הא בלאו האי טעמא ג"כ היאך שייך השקה על פסול לינה וצ"ע:

תוכן העניינים

שות עבודת לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה