אור ברסלב

שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן

סימן ט

סימן ח

יבואר ענין קדשים קלים וענין מוקצה ונעבד וקרבן:

עוף וקדשים שמתו. גרסינן בבכורות (דף נ"ד) במתני' מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין וכו' ושם בגמ' אמרינן מוקדשין פשיטא לאו דידיה נינהו ומשנינן בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים דתניא ומעלה מעל בד' לרבות קדשים קלים שהן ממון בעלים וכו' סד"א לעשרו קמ"ל ואימא הכי נמי יהי' קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדש וכן כתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות בכורות) מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחוץ לארץ וראיתי בלח"מ שהעיר על הרמב"ם שהעתיק לשון המשנה כצורתה הא בגמרא מבואר דמתני' הוי דוקא אליבא דר"י דאמר קדשים קלים ממון בעלים וא"כ עלינו לומר דהרמב"ם פסק כר"י ולא כן משמע מדבריו בהלכות טוען ונטען פ"ה שכתב שם דהקדשות פטורין משבועה ולא כתב לחלק בין קדשים קלים לקדשי קדשים ע"ש בלח"מ שנשאר בזה בצ"ע וכן ראיתי במל"מ (בפ"ד מהלכות מעילה) שהעיר על הרמב"ם שכתב שם ובהלכה ח') המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וכו' משמע דפסק דלא כר"י כדאמרינן בפסחים דף פ"ט ע"ש ואלו בפ"ח מהלכות נזקי ממון פסק כריוה"ג שכתב שם וכל הקדשים שחייבין בהם מעילה אין בהם דין נזקין משמע דבשלמים שאין בהם דין מעילה יש בהם דין נזיקין וקרינן ביה רעהו ודין זה אינו אלא כר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא כמבואר שם בב"ק (דף י"ב) וכן נראה מהא דפסק גבי תודה שהזיקה ושלמים שהזיקו וכמ"ש התוס' שם עיין בפסחים דף פ"ט דאמרינן שם דלר"י יכול למכור שלמים וכן העיר המל"מ שם מהא דפסק הרמב"ם דאין חל מוקצה אחר הקדש (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) ובזבחים קי"ד אמרינן דלר"י משכחת לה מוקצה גם לאחר הקדש ע"ש בלח"מ מה שהעיר על הרמב"ם ועיין במה שכתב הלח"מ (בפ"ח מהלכות נזקי ממון) שם שהוכיח ג"כ דהרמב"ם סובר כר"י הגלילי אמנם העיר מהא דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות גניבה הגונב קדשים מבית בעליהם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים וכו' ה"ז פטור מן הכפל הא קדשים קלים לר"י שפיר מקרי רעהו דהוי ממון בעלים ע"ש:

והנה כדי לתרץ כל הנך סתירות בדברי הרמב"ם עלינו מתחלה לבאר שיטת הרמב"ם איך פסק כר"י הגלילי או כרבנן מפני שיש בזה מבוכה רבה בספרי אחרונים עיין בצל"ח (פסחים פ"ט) שכתב דהרמב"ם פסק כר"י והא דפסק בפ"ד מהלכות מעילה דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום הוי אפילו אליבא דר"י דאפילו אליבא דר"י ג"כ אינו יכול למכור שלמים והא דאמרינן שם (בדף פ"ט) על האי ברייתא דהמוכר עולתו ושלמיו דהא ליכא לאוקמי כר"י הגלילי וכו' מבואר דלר"י יכולין למכור שלמים הוי דוקא לאביי דמוקי שם מתני' דאתנן כר"י אבל למסקנא דרבא דמוקי מתני' דאתנן דלא כר"י הגלילי אפילו אליבא דר"י נמי אינו יכול למכור וכן כתב הקצוה"ח (בסימן ת"ו) דהרמב"ם פסק כר"י ומתרץ שם הא דכתב הרמב"ם דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום באופן אחר וז"ל שם ונלע"ד בזה דהא דקדשים קלים ממון בעלים לר"י הגלילי אינו אלא לענין הבשר שיוכל למוכרו מחיים שיאכל הקונה את הבשר אבל שישחוט ויזרוק על שם הקונה מודה ר"י דלא מהני דהזבח אינו נשחט ונזרק אלא על שם הבעלים שהקדישו אותו וכשם שאסור לשנות מזבח לזבח כן אסור לשנות שם הבעלים שהקדישו אותו אפילו בקדשים קלים וא"כ ניחא הא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום דהיינו להקריבו על שם הקונה וכמ"ש רש"י בפסחים (דף פ"ט) וז"ל המוכר עולתו להתכפר בו אחר לא עשה ולא כלום ואין העולה קריבה אלא לשם בעלים הראשונים ע"ש וה"ה בשלמים כה"ג שתקרב על שם הקונה ובזה גם ר"י מודה ע"ש שכתב ראי' מהא דב"ק (דף י"ג) תודה שהזיקה אינו גובה מלחמה ופריך פשיטא וכו' ע"ש ועוד הביא התוס' בב"ק (דף ס"ו ע"ב) בהא דמוקי שם הש"ס קרבנו ולא הגזול דגזל קרבן דחברו והקשו שם התוס' אי בחטאת הא וכו' ואי בעולה ושלמים הא אמר בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ואמאי לא מוקי שם התוס' דהוי לר"י הגלילי והיינו ע"כ דאפילו לר"י ג"כ אינו יכול למכור אלא לאכילת בשר ולא זכות כפרה וכאן מיירי בזכות כפרה כמבואר בגמרא שם עוד כתב הקצוה"ח שם והא דאמרינן בפסחים ת"ר הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה וכו' והא ליכא לאוקמי כר"י דהא תני דהמוכר עולתו לא עשה ולא כלום ולפי מה שכתבתי דהמוכר עולתו ושלמיו אתיא אפילו כר"י כיון דמיירי להתכפר בו אחר כמו שפירש רש"י שם ובזה גם ר"י מודה דלא מהני נראה דהכי קאמר אביי והא ליכא לאוקמי כר"י הגלילי דהיינו הא דתני והמעות חולין כיון דתני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אם כן מוכח דסבירא ליה דלהתכפר בו ודאי לאו כלום הוא ואם כן הרי קדושה חלה על קדושה כיון דעולה ושלמים לא נפקא מקדושתן והקדושה לא נמכר ודמים של הקדש לא נפקא לחולין אלא היכי דקונה בו בהמת חולין וכיון דגוף הקדושה לא נמכר לקונה א"כ היכי נעשה המעות חולין אבל אכתי מתוקמא שפיר הא דמוכר עולתו ושלמיו גם לר"י וכמ"ש כיון דמיירי שמוכרו להתכפר אלא דלא מתוקמא הא דתני והמעות חולין כיון דתני לא עשה ולא כלום ע"כ דס"ל דלא קנה להתכפר בו וא"כ ודאי דלא יצא המעות לחולין עכ"ל הקצוה"ח שם והנה על דבריו יש להרהר הרבה ראשית במה דפשיטא דאפילו לר"י הגלילי ג"כ אינו יכול למכור אלא הבשר אבל לא להתכפר בו הלקוח וחיליה מהא שהקשו התוס' בב"ק שם גבי גזל קרבן דחבריה היאך יכול הגזלן להתכפר בו הא אמרינן דהמוכר וכו' ולא תרצו דהוי כר"י עיין בש"מ שכתבו להדיא לתרץ קושית התוס' דהסוגיא דב"ק שם הוי אליבא דר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים ושפיר יכול למכור לדידיה מבואר דלר"י יכול למכור אפילו להתכפר בו הלקוח נמי דהא כאן גבי גזל קרבן דחבריה מיירי להתכפר כמבואר שם (אמנם על הצל"ח לא קשה מדברי הש"מ דהא דקרבנו ולא הגזול הוי אליבא דאביי דמוקי הא דאתנן דר"י ושפיר יכול למכור):

והנה מ"ש הקצוה"ח דאין שייך מכירה בקדשים קלים משום דהוי שינוי בעלים יש לומר דאיסור שינוי בעלים הוי כמו שינוי קודש וכמו שינוי קודש מיירי באופן שנשאר בקדושה הראשונה ה"נ שינוי בעלים מיירי דוקא באופן שנשאר ברשות הבעלים הראשונים אז שייך שינוי בעלים אבל כל היכי דנפקע שם הבעלים אז לא שייך שינוי בעלים ולכן אם אמרינן דלריה"ג יכולין למכור קדשים קלים לא שייך לאסור משום שינוי בעלים ועיין בזבחים (דף ז') דמבואר דזה הוי אפילו שינוי קודש אמנם זהו דוקא בלא נפקע שם הבעלים אבל כיון דאנן קימ"ל דלר"י יכול למכור ונפקע שם הבעלים לא שייך זה וא"ש:

עוד יש לעיין במה שכתב דהוכחת הש"ס דלא הוי הא דתני והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום הוי דלא כר"י משום דקתני והמעות שבידו חולין והא בהאי ברייתא תני גם פסח וחגיגה דזה לכו"ע יכול למנות אחרים ואפילו הכי קתני והמעות חולין ועוד מאי קאמר הש"ס והא ליכא לאוקמי כר"י הגלילי משמע הא כרבנן מצי אתיא ולפי הקצוה"ח כ"ש דכרבנן לא מצי אתיא דלרבנן אינו יכול למכור כלל ואמאי הוי המעות שבידו חולין (ועיין בחידושי המאירי על פסחים מה שפירש בסוגיא זו) עוד ראיתי שם בקצוה"ח שהעיר היאך שייך מכירה לר"י הגלילי בקדשים קלים הא הוי איסורי הנאה לפי מה שכתב רש"י (בפסחים כ"ז ע"ב נדרים דף י' ותוס' תמורה ג') דקדשים קלים אסורין בהנאה מדאורייתא והעיר על הא דאמרינן בקידושין (נ"ב) דהמקדש בחלקו בקדשים קלים מקודשת לר"י הגלילי ונשאר בצ"ע:

ונ"ל דזה פשוט לר"י הגלילי דאמר קדשים ממון בעלים לענין כמה דברים כמבואר בכמה דוכתי בש"ס וגם יכול למכור ע"כ דכל עצם הקרבן הוי של בעלים והן הבעלים על הקרבן ויש להם בהקרבן זכות כמו בכל שאר דברים אלא דקדושת הקרבן שחל מחמת הקדשן מעכבת ההנאה מהקרבן כמו מכל שאר דברים מחמת שהקדישו ויחדו את הבהמה דוקא לקרבן בנדר ומחמת הנדר נתפס שם קדושה על הבהמה והוי קרבן ואסור בהנאה אבל לא נפקע שם הבעלים ממנו אלא דהוי כמו שיחדו הבעלים חפץ בנדר שלא להנות הנאה של חול ולפ"ז זה אינו מעכב שלא יוכלו הבעלים למכור כיון שבמכירתו אינו מפקיע ממנו הקדושה ול"ד לכל איסורי הנאה שאין יכולין למכור דהתם הן אסורין בהנאה על הבעלים כמו על שאר כל אדם ואין לבעלים שום זכות בו אבל הכא אינו אסור בהנאה אלא שמיוחד לקרבן דוקא ואטו אם מיחד אדם חפץ בנדר לתשמיש אחד אינו יכול למוכרו והאיסור הנאה שיש בשלמים הוי מחמת הנדר עיין בשיטה מקובצת במנחות דף ד' שכתבו דהוי איסור בל יחל אף שיש לעיין בזה כיון דאין בה מעילה ואינו אסור בהנאה והאיך שיך בל יחל י"ל כיון שהקצה הבהמה לקרבן שייך בל יחל משום נדר עיין בנדה מ"ו (ולפי שיטת הרמב"ם דלא שייך בל יחל אלא דוקא המדיר אבל אינש אחרינא לא י"ל לפי שיטת הרמב"ם כמו שכתב השער המלך בהלכות חמץ ומצה בפ"ב דאיסור הנאה בשלמים לא הוי אלא מדרבנן ע"ש שהביא דברי רש"י במנחות ד') שכתב כן ואף שיש לעיין בזה הרבה כי נמצאו סתירות לזה עיין כריתות כ"ג ע"ב ובמק"א תרצתי כ"ז דלא תיקשה מהא דנדרים דף י"א גבי מחית בשר שלמים ואמר זה וכו' ועיין שם בירושלמי בסוף פ"ק דנדרים גבי חטאות המתות) עכ"ז זה פשוט דקדשים קלים הוי של בעלים והא דאין נדרים ונדבות קרבים ביו"ט אפילו לר"י הגלילי (עיי' ביצה דף כ"א תוס' ד"ה אבל נדרים) שכתב משום דכל העבודת הן לצורך גבוה ע"ש ועיין בצל"ח פסחים ל"ח מה שהעיר שם על התוס' ושו"ת בית אפרים (חאו"ח סימן מ"ט) מה שכתב שם על הצל"ח ועיין בפירש"י מנחות דף ד' שכתב דהא דאין מעילה בשלמים משום דהוי ממון בעלים ועיין עוד ברש"י מנחות דף מ"ז ע"ב שכתב שם אפילו באימורי קדשים קלים דהוי ממון בעלים עד אחר שחיטה (וראיתי במחברים שכתבו דאמורים לכו"ע הוי ממון גבוה ונעלם מהם דברי רש"י אלו):

והנה לכאורה עלה בדעתי לפי מה שפירש רש"י דהא דאין מועלין בקדשים קלים משום דקדשים קלים ממון בעלים וזה הוי אליבא דכו"ע וא"כ אפילו לרבנן נמי קדשים קלים ממון בעלים והיינו דעצם הקרבן הוי ממון בעלים אליבא דכולי עלמא אלא דלר' יוסי הגלילי הוי גם שיווי הקרבן של הבעלים ויכול למוכרו אבל רבנן דס"ל דעצם הקרבן הוי של הבעלים ומש"ה אין בה מעילה אבל שיווי הקרבן לא הוי של הבעלים שוב ראיתי לדודי הגאון מרן רמ"מ שליט"א אב"ד ור"מ דסלאבאדקא וכעת בעה"ק חברון תבב"א בספרו לבוש מרדכי שכתב לתרץ שיטת הרמב"ם דהרמב"ם פסק כרבנן דר"י הגלילי ולכן שפיר פסק הא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אף דפסק גבי נזקין (בפ"ח מהלכות נזקי ממון) הא דנכסים שחייבין בהם מעילה אין בהן דין נזקין ומבואר דאלו שאין בהם מעילה יש בהם דין נזקין וכן פסק שם הא דאמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה וע"ש בתוס' שרצו לומר דזה הוי דוקא אליבא דר"י הגלילי וכתב שם הגאון הנ"ל דזה הוי אפילו כרבנן נמי והיינו כיון דגם רבנן סברי דקדשים קלים הוי עצם הקרבן של הבעלים אלא דאין השיווי שייך לבעלים דהא אין בידו למוכרן אבל גוף הבהמה הוי של הבעלים ושפיר מיקרי בהמתו וא"כ כשהזיק שור של קדשים קלים לשור הדיוט ודאי חייבין הבעלים לשלם דשור שלהם הזיק ע"ש שכתב לתרץ כל שיטת הרמב"ם בכמה דוכתי לפי זה אמנם קשה לומר דגם רבנן דר"י הגלילי סברי בקדשים קלים דעצם הקרבן הוא של בעלים מהא דאמרינן בזבחים דף קי"ד גבי הא דממעטינן שם בגמרא רובע ונרבע דאין חייבין על שחוטי חוץ בשלמא רובע ונרבע משכחת ליה דאקדישינהו מעיקרא והדר נרבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשנינן בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא דתניא וכו' מבואר דדוקא לר"י הגלילי יכול לאסור מוקדשין אבל לרבנן אינו יכול לאסור ואם נאמר דגם רבנן דפליגי אר"י סברי דעצם הקרבן הוא של הבעלים א"כ הא אפילו לרבנן נמי מצי אתי הא דמוקצה ונעבד (ועיין בתוס' חולין דף מ' מה שהקשו על סוגיא זו):

והנה זה אין לומר דלאסור בעינן שיהא שלו ממש היינו שגם השיווי יהא של הבעלים וכאן אף דעצם הקרבן הוא של הבעלים לרבנן אבל כיון דאינו יכול למכור כמו כן נמי אינו יכול לאסור זה אינו (דהא מבואר בחולין דף מ' דאפילו בקדשי קדשים כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמי אמנם אין מכאן ראי' דהא התוס' שם בלאו הכי כתבו דהסוגיא שם פליגא על הש"ס דזבחים ע"ש) ועוד דע"כ הא דאין אא"ד שאינו שלו לאו מדין ממון הוי שאין הממון שלו דא"כ אמאי מהני בעשה בה מעשה אטו משום זה נעשה הממון שלו וכל עיקר הא דאין אא"ד שאינו שלו הוי משום שמא יבאו הבעלים וימחאו ויבטלו מה שעשה זה אבל לא בעינן כלל שיהא ממונו גבי קנינים וכן משמע מדברי התוס' רי"ד בע"ז מהדורא תליתאה במ' עכו"ם (דף נ"ג) אמר ר' אלעזר מ"ט כתחלתה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו' אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו וכי אתא עכו"ם שליחותיהו דישראל קא עבדו ע"ש והק' תורי"ד וז"ל ראיתי מקשים והא אמרינן באיזה נשך אין שליחות לעכו"ם ותרץ וז"ל הא דאמרינן אין שליחות לעכו"ם היינו שיהא הוא כעכו"ם או העכו"ם כמותו אבל שליחות דהכא אינו אלא הוכחה בעלמא דברצונו הוא עובדה והוא מרשהו ולא משתרי משום דהוי דבר שאינו שלו עכ"ל מבואר מזה דלאסר לא בעינן בעלים כלל אלא כל היכי דלא יבאו הבעלים ויבטלו יכול לאסר כגון שיש גילוי דעת דניחא להבעלים והא דאמרינן כיון דקניא לו לכפרה כדידיה דמיא פירוש כיון דיש להבעלים זכות כפרה בקרבן אין בכח הקדש לבטל החלות של איסור שחל מכח הבעלים והנה לכאורה יש להעיר על דברינו אלה מהא דאמרינן במ' כלאים (פרק שביעי משנה ה') מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר' עקיבא ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ ופירשו הר"ם והרא"ש משום דבשביעית אין לאדם קנין בכרמיו והוי דבר שאינו שלו עיי"ש ומזה מוכח דגם בדבר של הפקר אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וזה לכאורה דלא כמו שבארנו לעיל דגבי לאסר לא בעינן שיהא הדבר שלו או שיהא לו קנין בדבר כמו גבי שאר קנינים אלא כל עיקר הוא דבעינן שלא יהא רשות אחר על החפץ שיבטל החלות שחל על החפץ וכאן כיון דהוי הפקר ואין רשות אחר המעכב אמאי אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושוב ראיתי בספר עונג יו"ט (סימן פ"ב) שכתב ג"כ גבי הא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא בעינן שיהא הדבר שלו וגם לא בעינן שיהא לו שום זכות אלא דהקפדת הבעלים מעכב לחול האיסור על החפץ ולכן שפיר מהני בעשה בה מעשה דמעשה דידי' מהני שיותפס האיסור בע"כ דבעלים ע"ש שהאריך בזה והביא ראיה לזה מהא דאמרינן בע"ז (דף מ"ד) אמר להם ר"י והלא כבר נאמר וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה וכו' א"ל משם ראי' הרי הוא אומר עשה לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו' ועל זה כתב הגאון הנ"ל לומר דהא התם אף שעשה משה משלו מ"מ בניו לא ירשו את נחש הנחושת והניחו הפקר וכו' ומזה דן דהפקר נמי אאד"א משום שאינו שלו ואני איני רואה כ"כ ראי' מזה דמניין לו כ"כ לומר דבניו לא ירשו את נחש הנחושת והפקירו לכל או נתיאשו ממנו הא שפיר יש לומר דבניו ירשו ולא נתיאשו ממנו וכן הביא שם הא דכלאים הנ"ל מעשה באחד שזרע כרמו וכו' אמנם דחה שם זה וכתב דבמעשה שפיר יכול לאסור דבר של הפקר לכו"ע אפילו למד"א אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה מ"מ בדבר של הפקר מהני במעשה וכאן הוי שלא במעשה דבשעת מעשה סיכוך הגפנים אין הזרעים נאסרין (כדאיתא בפרק ה' דכלאים) וביו"ד (סימן רצ"ו) אלא אח"כ בשעת הוספות מאתים (והנה בענין זה יש לעיין טובא ובעיקר דהא דכלאים באחד שזרע כרמו וכו') וא"כ קשה אם נאמר דגם לרבנן דר"י הגלילי עצם הקרבן הוי של הבעלים אמאי לא מוקי מתני' כרבנן בזבחים שם וכן תיקשה לפ"ז מהא דאמרינן (בב"ק דף ע"ו) גנב והקדיש וכו' ושם בגמרא בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דמריה קא טבח אלא אהקדש לחייב מה לי מכרו להקדש מה לי מכרו להדיוט וכו' הא מני ר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים ע"ש ואם גם לרבנן עצם הקרבן הוי של בעלים א"כ אפילו לרבנן נמי מצי אתי מתני' דלא מחייב אהקדש ובתוך מו"מ שהי' לי עם דודי הגאון הנ"ל ואמרתי לו מה שיש להעיר עליו מהסוגיא הנ"ל אמר לתרץ דיש לחלק בין מוקצה לנעבד דמוקצה הוי כמו מכירה ובעינן שיהא גם השיווי של הבעלים ולא סגי במה שעצם הקרבן הוי של הבעלים ולכן לרבנן כיון דאינו יכול למכור קדשים קלים כמו"כ נמי אינו יכול להקצות וכיון דשם בזבחים איירינן גם במוקצה לכן שפיר לא מצינן לאוקמה כרבנן דר"י הגלילי אמנם לא העלה ארוכה בסברא זו על הא דבב"ק:

ונלע"ד לתרץ שיטת הרמב"ם עפ"י הגמרא דב"ק (דף י"ג) גופא ומעלה מעל בד' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר"י הגלילי בן עזאי אומר לרבות את השלמים אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד (ועיי"ש בפירש"י שכתב דבן עזאי מילתיה דר"י מפרש) ושם בגמרא אמר מר בן עזאי אומר לרבות את השלמים למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור השתא ומה שלמים שטעונין סמיכה וכו' אמרת ממון בעלים הוא בכור מבעיא אלא אמר ר' יוחנן למעוטי מעשר כדתניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר וכו' במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום ע"ש בפירש"י שכתב אלמא דלאו ממון בעלים כיון דאינו נמכר והא דאמר בן עזאי לרבות את השלמים היינו למעוטי מעשר דלא ממון בעלים משום דאינו נמכר והנה לפ"ז דבן עזאי דמפרש מילתא דר"י הגלילי ואמר למעוטי מעשר א"כ ת"ק אליבא דר"י הגלילי סבר דר"י דאמר קדשים קלים ממון בעלים בכל הקדשים מיירי כיון דלא פרט דוקא שלמים וממילא ה"ה נמי דמעשר הוי ג"כ ממון בעלים אף דאינו נמכר ונ"ל לומר דיסוד מחלוקותן הוי בזה דת"ק דר"י סבר דהא דאמר ר"י קדשים קלים ממון בעלים הוי פירושו לאו שהן ממון בעלים כמו כל שאר מטלטלין אלא דעצם הקרבן שייך להבעלים כיון שהן אוכלין הבשר ממילא הוי הקרבן שלהם ולכן אין שום חילוק לת"ק אליבא דר"י בין שלמים ומעשר ואף דמעשר אינו יכול למכור אפ"ה גם מעשר הוי ממון בעלים כיון דהא דאמר ר"י ממון בעלים לאו ממון בעלים ממש כמו בכל שאר דברים אלא שעצם הקרבן הוא של הבעלים יותר מקדשי קדשים דהא הבעלים אוכלין הבשר אבל לא הוי ממונו לענין מכירה וגם שלמים נמי אינו יכול למכור משום דהקדש מעכב (ועיין בנתיבות המשפט סימן קמ"ח שכתב שם כמה דברים שהן שלו אבל אינו יכול למכור אף שיש לעיין בדבריו אבל אכ"מ) ממילא אין לחלק בין שלמים ומעשר וע"כ הא דאמר ר"י קדשים קלים ממון בעלים הוי בכל הקדשים אבל בן עזאי אליבא דר"י דאמר לרבות את השלמים ולמעוטי מעשר סבר דהא דאמר ר"י קדשים קלים ממון בעלים הוי ממון בעלים ממש כמו שאר דברים אלא שחל עליהם קדושה מחמת נידרו ואסור בהנאה של חול משום שנתפס עליהם קדושת מזבח ושפיר יכול למוכרו לאחר לצורך קרבן כיון שאינו מגרע הקדושה ממנו ולכן סבר בן עזאי דלא אמר ר"י דקדשים קלים ממון בעלים אלא דוקא בשלמים אבל במעשר כיון דמצינו שאסרה תורה במכירה הרי שגלתה לן תורה דאינו ממון בעלים ממש כמו שאר קדשים קלים והנה הרמב"ם (בפ"ח מהלכות נזקי ממון) דפסק שם שלמים שהזיקו וכן תודה שהזיקה דחייב בנזקין ע"ש ולא כתב לחלק בין מעשר לשאר קדשים קלים וכן בכל מקום לא נמצא ברמב"ם חילוק בין מעשר לשאר קדשים קלים היינו דהרמב"ם פסק כת"ק אליבא דר"י הגלילי ולא כבן עזאי והיינו דשיטת הרמב"ם דהא דקדשים קלים ממון בעלים לאו שהן ממון בעלים ממש אלא דעצם הקרבן הוי של הבעלים אבל לאו ממונו ממש ולכן אינו יכול למכור כיון דאין השיווי שלהם והשתא א"ש שיטת הרמב"ם דלא כל הנך קושית שהקשו המפרשים דשפיר פסק הא דהמוכר עולתו ושלמיו דלא עשה ולא כלום אף דפסק קדשים קלים ממון בעלים לענין נזקין (בפ"ח מהלכות נזקי ממון) דפסק שם תודה שהזיקה וכן שלמים שהזיקו דחייב ע"ש מבואר דסבר קדשים קלים ממון בעלים כמבואר (בב"ק י"ב) ומתחלה נ"ל לבאר הא דאמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ע"ש בתוס' שכתבו להעיר דמכאן משמע דרבא סבר כר"י הגלילי ואלו לעיל משמע דלא סבר כר"י הגלילי דמקשינן בש"ס על מתניתין נכסים שאין בהם מעילה מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי מאן תנא אמר רבי יוחנן בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים ורבא מוקי שם דלא כר"י הגלילי ומאי אין בהם מעילה היינו דהדיוט שאין בהם דין מעילה ע"ש בתוס' ונ"ל דלעיל במתני' דמיירי בין שהזיקה ובין שהוזקה היינו בין שבהמת קדשים קלים הזיקה את החולין ובין שהחולין הזיקו את הקדשים שפיר לא מוקי רבא מתני כר"י הגלילי דליכא לחיובי בבהמת חולין שהזיקו לבהמת קדשים אלא דוקא לבן עזאי אליבא דר"י דסבר דקדשים קלים ממון בעלים הוי ממון בעלים ממש וגם יכול למכור כמו שבארנו לעיל שפיר חייב בנזקין אבל לת"ק אליבא דר"י דסבר דהא דאמר ממון בעלים לאו ממונו ממש כמו שבארנו לעיל ואינו יכול למוכרה ממילא ליכא לחייב בהמת חולין שהזיקה לבהמת קדשים קלים כמו שכתב הנתה"מ (בסימן קמ"ח) דכל מידי שאינו יכול למכור אם הזיקו אותה פטור המזיק משום שאין לבעלים בה שיווי ממון (ויש לעיין הרבה בדבריו) והשתא א"ש דרבא אף דסבר כר"י הגלילי היינו דוקא כת"ק אליבא דר"י הגלילי דאמר דלאו ממון בעלים ממש ואינו יכול למכור ולכן שפיר לא מצי לאוקמי מתני' דנכסים שאין בהם מעילה דשם סתמא קתני ומשמע בין שהזיקה בהמת קדשים לחולין ובין שבהמת חולין הזיקה לבהמת קדשים חייב בקדשים קלים וזה ליכא לאוקמי לת"ק אליבא דר"י לפמ"ש הנתיבות הנ"ל ולכן מוקי מאי אין בהם מעילה היינו דין מעילה אבל בתודה שהזיקה שפיר חייב אפילו לת"ק אליבא דר"י הגלילי דאינו יכול למכור דלענין מזיק לא בעינן שיהא ממונו ממש אלא כיון דעצם הקרבן הוא של בעלים שפיר מחייב בנזקין עיין תוס' (בב"ק דף נ"ו ד"ה פשיטא) שכתבו דכל מי שמחוייב בשמירה חייב בנזקין (ולחילוק זה בין הוזקה להזיקה העירני ח"א ושוב ראיתי שכן כתוב בספר לבוש מרדכי) ולפ"ז א"ש שיטת הרמב"ם דפסק דאינו יכול למכור קדשים קלים אף דפסק דקדשים קלים ממון בעלים לענין נזיקין דהרמב"ם לא מחייב אלא דוקא בקדשים שהזיקו בהמת חולין אבל בהמת חולין שהזיקה לבהמת קדשים לא מצינו להרמב"ם דמחייב והיינו דפסק כת"ק אליבא דר"י הגלילי ושפיר פסק הא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום והסוגיא דפסחים דמבואר דלר"י יכול למכור הוי לבן עזאי אליבא דר"י הגלילי וכן א"ש לפ"ז הא דאמרינן בב"ב (דף קכ"ג ע"ב) גבי בכור נוטל פי שנים במוקדשין ומקשה הש"ס מוקדשין לאו דידי' נינהו ומוקמינן בקדשים קלים וכר"י והרמב"ם בהלכות נחלות (פ"ג) לא הביא הא דבכור נוטל במוקדשין היינו ג"כ משום דהסוגיא הנ"ל הוי לבן עזאי אליבא דר"י הגלילי דסבר קדשים קלים ממון בעלים ממש ושפיר בכור נוטל פי שנים אמנם הרמב"ם כיון דפסק כת"ק אליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר דלאו ממון בעלים ממש כמו שבארנו לכן לא הביא הא דמוקדשים וכן א"ש מה שהקשו על הרמב"ם (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) שכתב שם אבל המוקצה אם הוא שלו והוקצה קודם שהקדיש נפסל הקצה של חבירו או אחר שהקדישו הרי זה מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו ע"ש ועי' בתוספתא פ"ד דתמורה דאיתא מוקצה שלו אסר ושל חבירו מותר מאימתי נקרא מוקצה משעת מעשה שעבד בין משלו ובין משל חבירו ע"ש (ועיין במפרשים שכתבו דע"כ ט"ס הוא בתוספתא דמתחלה אמר ושל חבירו מותר ושוב אמר בין שלו ובין של חבירו וכתבו דצ"ל נעבד בין שלו ובין של חבירו ע"ש. ועיין בספר חסדי דוד בפירושו על התוספתא מש"כ ואכ"מ להאריך בזה) והקשו מהא דאמרינן בזבחים קי"ד דלר"י משכחת לה מוקצה במוקדשין ע"ש ולפי מה שבארנו א"ש דסוגיא הוי דוקא לבן עזאי אליבא דר"י ולכן שפיר יכול להקצות מוקדשים אבל הרמב"ם פסק כת"ק אליבא דר"י כמו שבארנו דאמר קדשים קלים לאו ממון בעלים ממש ולכן אינו יכול להקצות מוקדשין אפילו קדשים קלים כמו שאינו יכול למכור כמו שבארנו והרמב"ם מחלק בין מוקצה לנעבד דלנעבד לא בעינן שיהא שלו ממש (ועיין בירושלמי ע"ז בפרק כל הצלמים ובמה שפירש בנועם ירושלמי שם) ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הרמב"ם בהלכות גניבה מה דפטר מכפל בקדשים אפילו בקדשים קלים כיון דהרמב"ם פסק דאינו יכול למכור קדשים קלים ממילא ג"כ לאו בני קנין הן וגבי גניבה בעינן קנין ושוב ראיתי באור שמח שהעיר ג"כ סברה זו על הרמב"ם דפטר קדשים קלים מכפל ע"ש: והשתא נשוב לדברי הרמב"ם בהלכות בכורות שהתחלנו בריש דברינו מה שהעיר הלח"מ למה כתב הרמב"ם דמעשר בהמה אינו נוהג במוקדשים ע"ש ולפי דברינו דהרמב"ם פסק כת"ק אליבא דר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים היינו שעצם הקרבן הוי של הבעלים אבל אין השיווי של הבעלים דיש שני דינים יש דין השיווי של מי היינו הכסף של מי וכן יש דין על הדבר בעצמו של מי הוא ולכן כיון דהרמב"ם פסק כת"ק אליבא דר"י הגלילי דסבר דעצם הקרבן הוי של הבעלים כמו שבארנו שפיר הוצרך לכתוב דמעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין בקדשים קלים כמבואר בש"ס וסוגית הש"ס בבכורות שם (נג) דמוקמינן שם מתני' דמעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין כר"י הגלילי הוי כת"ק אליבא דר"י הגלילי ולדידיה כיון דעצם הקרבן הוי של בעלים ושפיר מחויבין הבעלים להצטרפו עם השאר לעשרו דכיון דעצם הקרבן של הבעלים בר עשירי הוא (ואין זה ענין להא דאמרינן בב"מ דף ו' ע"ב גבי ספק בכור נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן כמובן והנה לכאורה יש לעיין כיון דפסק הרמב"ם (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) דאין מוקצה חל על מוקדשים בקדשים קלים אף דעצם הקרבן הוא של הבעלים אבל כיון דאין הממון של הבעלים אינו יכול לעשותו מוקצה וא"כ קשה היאך יכול להקדישו במעשר בהמה כיון דאין הממון שלו:

אמנם נראה דלא קשה דשאני מוקצה דהוי גדר חלות שחל על הבהמה כעין הקדש במה שמקצה ומיחד הבהמה לעכו"ם ומוציאה מרשות הקדש ומתפיס עלה רשות עכו"ם (והא דאמרינן במ' ע"ז דף מ"ד דאין הקדש לעכו"ם ע"ש עי' בפירש רשב"ם בב"ב דף קכ"ט דמשמע בדברי הרשב"ם דשייך הקדש לעכו"ם וכבר הקשה התוס' והרמב"ן שם מהא דע"ז מ"ד דאין הקדש לעכו"ם ובש"מ שם כתבו לתרץ ולחלק בין הדיוט לגבוה היינו דשם בע"ז דאמרינן דאין הקדש לעכו"ם מיירי להדיוט אינו נאסר אבל לגבוה שפיר נאסר ע"ש ועוד יש לחלק בין בעלי חיים לשאר דברים דשם בב"ב מיירי בבעלי חיים ולקמן נבאר עוד בזה ע"ש בע"ז ובפרש"י שם) ולכן שפיר אינו יכול להקצות דבר שאינו שלו כיון שעושה חלות על הבהמה בהקצותו אבל גבי מעשר בהמה כיון דעצם הבהמה הוי שלו בקדשים קלים לאכילת בשר אלא שנתיחדה להקדש ולא נפקע בעלותו מן הבהמה אלא שאינו יכול למכור משום רשות הקדש המעכב וכן אינו יכול לעשות שום חלות אחר על הבהמה כיון דאין השיווי שלו אבל שפיר מצטרפת עם עדרו במנין לעשר אמנם אם מעשר בהמה היה קדושת פה כמו הקדש ודאי לא היה בכח הבעלים לחול שם הקדש על בהמה זו שאין הממון של הבעלים אבל כיון דאנן קיי"ל בבכורות (דף נ"ט) דעשירי מאיליו הוא קדש ולא מחמת קדושת פה של הבעלים א"כ אין הקדושה מחמת הבעלים ואין הבעלים עושין שום חלות על הבהמה (עיין בתוס' בכורות דף נ"ח שכתבו דאי לאו משום סקרתא היה מותר לעשר מעשר בהמה ביו"ט כיון דעשירי מאיליו הוא קדש ולא מקדושת פיו לכן לא הוי בכלל איסור מקדיש ביו"ט ע"ש) ועיין במנחת חינוך שכתב בפשיטות דלא מהני שאלה במעשר משום שאינה קדושת פה ע"ש (מצוה ש"ס) ולפ"ז אי לאו קרא דעשירי יהי' קדש ולא שכבר קדש היה שפיר חל מעשר בהמה על קדשים קלים לת"ק אליבא דר"י הגלילי:

והנה לפי מה שבארנו דלת"ק אליבא דר"י הגלילי גם ר"י הגלילי סבר בקדשים קלים דאין הממון של הבעלים ואינו יכול למוכרו כמו שבארנו והסוגיא דפסחים הוי כבן עזאי אליבא דר"י ע"כ עלינו לפרש דלדידיה ליכא פלוגתא בין ר"י הגלילי ורבנן בעצם ענין בקדשים קלים בכלל אלא דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן הוי בקרבן שבועה דר"י סבר כיון דכתיב בד' ובעמיתו בעמיתו מרבה אפילו קדשים קלים כיון דעצם הקרבן של הבעלים מחויב קרבן שבועה ורבנן סברי דבקרבן שבועה לא סגי בהא דעצם הקרבן הוי של הבעלים אלא דבעינן שיהא גם הממון של הבעלים והא דאמרינן בכל דוכתי בש"ס הא מני ר"י הגלילי ה"ה דהוי מצי לאוקמי כרבנן אלא משום דבברייתא בת"כ נזכר ר"י הגלילי ולא רבנן לכן מוקי לה בכל דוכתי כר"י ולפ"ז א"ש די"ל דהרמב"ם פסק בהא דקרבן שבועה כרבנן דפטרי מקרבן שבועה קדשים קלים ולכן שפיר לא הביא הרמב"ם לחלק גבי קרבן שבועה בין קדשים קלים לקדשי קדשים:

ומדי דברי בזה ראיתי להרמב"ם (בהלכות בכורות פ"ב) שכתב וכן אם נעבדה בו עבירה או שהרג על פי עד אחד או על פי הבעלים או שהוקצה או נעבד ירעה עד שיפול בו מום כמו שבארנו בהלכות איסורי מזבח וקשה איך שייך מוקצה גבי בכור הא הרמב"ם כתב שם בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) דאינו יכול להקצות קדשים קלים וכבר הקשו קושיא זו הרי"ט אלגזי בפ"ו מהלכות בכורות והמנחת חינוך ע"ש ונ"ל דלא קשה דהא אמרינן בחולין (דף מ"א) כיון דקניא לו לכפרה כדידיה דמי גבי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש בפירש"י שפירש דקאי על הבעלים כיון שהן המתכפרים בהקרבן ולכן מצי שפיר לאסור ולכן לפי פירש"י שייך כ"ז דוקא בחטאת ואשם שהן מכפרים אבל שלמים לא ע"ש ורבינו גרשום שם פירש דלא קאי על הבעלים אלא על הכהן המקריב כיון דהוא המקריב הוי כדידיה ושפיר יכול לאסור דהוי כדידיה ע"ש ולכן אין נפ"מ בין חטאת ואשם לשאר קרבנות אפילו שלמים ועיין ברמב"ם (פ"ד מהלכות שגגות) שכתב כיצד השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת חוץ לעזרה חייב שלש חטאות וכו' וע"ש בלחם משנה שכתב אע"ג דרבינו פסק בהל' ע"א פ"ח כר"נ דאמר בפ"ב דחולין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו חטאת דבר שלו מיקרי משום דכיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמי וכאמרו שם עכ"ל מבואר דהרמב"ם פסק כהך מד"א בחולין דאמרינן כיון דקניא לו לכפרה כדידיה דמיא ואפ"ה פסק בהלכות איסורי מזבח דאינו יכול להקצות מוקדשין ולא מהני לענין מוקצה הך סברה דכיון דקניא לו לכפרה כדידיה דמיא וכמו שבארנו דלענין מוקצה לא סגי לן בהך זכות לבד להקצות שיהא חל מוקצה על מוקדשין אמנם נ"ל דזהו דוקא בכל הקדשים שהם קנוי לגזא דרחמנא והם ברשות הקדש לעולם דאפילו בנפל בהם מום ונפדו ג"כ הדמים שייך להקדש לקנות בהם קרבן אחר להקדש ובזה נ"ל לפרש מה שכתב המרכבת המשנה דבכל קרבן יש בה שני ענינים קדושת הגוף וקדושת קרבן (היינו אם אחד מקדש בהמה לקרבן תיכף בקדושת פה חל עליה קדושת הגוף היינו שגופה נכנסת לרשות הקדש וחל עליה רשות הקדש שאינה יוצאה מרשות הקדש לעולם ולכן אמרינן בתמורה דף י"ז דהמקדיש את הטריפה חל עליה קדושת הגוף וצריכה מום קבוע לפדות וכן המפריש נקבה לעולה ג"כ חל קדושת הגוף ע"ש בתמורה י"ט אף שאינה ראוי' להקרבה והיינו מפני קדושת הגוף שגופה שייך להקדש) ואח"כ חל קדושת קרבן במידי דראוי להקרבה היינו אח"כ בשחיטה חל עליה הכשר הקרבה וזה נקרא קדושת קרבן עיין זבחים פ"ח דאמרינן שם קדוש לפסול ואינו קדש לקרב היינו ג"כ קדש קדושת הגוף בלא קדושת קרבן ועיין בתוס' (גיטין מ"ג ע"ב) שכתבו דאפילו בהקדש חצי בהמה נמי חל קדושת הגוף על חצי ובעינן מום לפדות והיינו שחל קדושת הגוף אפילו אם אינה ראויה להקרבה מפני שהקדש גופה למזבח שיהא גופה קדש וקנויה לגזא דרחמנא לקנות ממנה קרבן ואין זה ענין לקדושת דמים דקדושת דמים הוי באופן שהקדיש הדמים למזבח לקנות מהם קרבן אבל זה מקדש גופה למזבח שיהא גופה שייך למזבח לקנות ממנה קרבן וזה ידעינן מהא דהמקדש נקבה לעולה דקדוש קדושת הגוף כמבואר בתמורה (י"ט) וכן מהמקדיש את הטריפה דצריכה מום קבוע לפדות והא דבקדם מומן להקדשן אינו קדוש קדושת הגוף עיין בכורות י"ד היינו משום דגלתה לן תורה דאסור להקדיש בעל מום למזבח עיין תמורה דף ה' ואינו ראוי' לקדושת הגוף עיין בספר בית מאיר בחידושיו למסכת תמורה שכתב דלא גרסינן מותר להקדיש בעל מום (בתמורה י"ז) ועיין תוס' תמורה ז' שכתבו דגם מקדיש נקבה לעולה לוקה ע"ש וזה חידוש גדול או אולי יש לומר דבעל מום באמת ג"כ היה חל עליו קדושת הגוף כמו טריפה אלא כיון דיוצא לחולין כמו שהוא ואינו צריך מום אחר אין זה קדושת הגוף ושאני טרפה דאינו יוצא לחולין מחמת טריפתו אלא דצריך מום קבוע ויש לעיין בזה ועיין בש"מ בכורות י"ד ע"ב שכתבו דעל בעל מום חל קדושת הגוף וראיה מהא דקיי"ל דמקדיש בעל מום למזבח לוקה ואי לא קדיש האיך שייך ללקות ע"ש והא דבארנו לעיל דלבן עזאי אליבא דר"י הגלילי הוי קדשים קלים ממון בעלים ממש ולפי דברינו שבארנו דבקדשים שייך הגוף והדמים לרשות הקדש לגזא דרחמנא לעולם דאפילו לאחר פדיון נשארו הדמים להקדש לקנות קרבן אחר ומשמע לכאורה דכולה שייך להקדש וזה דלא כדברינו אמנם אין מכאן שום סתירה דזה פשוט דאפילו אי אמרינן דגם דבקדשים קלים שייך הדמים להקדש וקנוי לגזא דרחמנא אפ"ה י"ל דקדשים קלים הוי ממון בעלים ממש די"ל דהקדש כזה שאין בו מעילה הוי ממון בעלים שזהו דין חדש בהקדש דעצם ההקדש הוי ממון בעלים בקדשים קלים ויכול למוכרה לבן עזאי אליבא דר"י הגלילי:

והשתא נשוב לדברי הרמב"ם שפסק דשייך מוקצה בבכור והקשו המפרשים הא הרמב"ם פסק דאינו חל מוקצה על קדשים קלים ולפי מה שבארנו דמוקצה הוי יחוד שמיחד הדבר לעכו"ם ומוציאה מרשות הקדש ומכניסה לעכו"ם ולא דמי לנעבד כמו שבארנו לכן שפיר אינו יכול להקצות קדשים קלים משום דגזא דרחמנא ורשות ההקדש מעכב אבל כ"ז שייך בשאר קדשים שהן קנוים לגזא דרחמנא ורשות הקדש עליהם דאינן יוצאים מרשות הקדש לעולם דבנפל בהם מום נפדין והדמים שייכין להקדש לקנות קרבן אחר ושפיר שייך לומר דרשות הקדש מעכב מלחול שם מוקצה על מוקדשין אבל בבכור י"ל שאינו קנוי כלל לגזא דרחמנא ואין עליו רשות הקדש אלא שהוא מתנה לכהן לעולם דהא אינו בר פדיון בהומם אלא שהתורה חייבה את הכהן לשוחטו בעזרה ולהקריבו על המזבח ואח"כ לאכול את הבשר וא"כ שפיר הכהן יכול להקצותו וחל המוקצה כיון דאין רשות אחרת עליו שיכולה לעכב החלות (ועיין בש"מ בב"ק י"ב שכתבו על הא דאמרינן בכור מוכרין אותו תם חי דרש"י פירש בבכור בזמן הזה מיירי והש"מ שם כתבו דמיירי אפילו בבכור בזמן הבית ובזמן הבית נמי נמכר תם חי ע"ש שהוכיחו מהא דאמרינן לקמן שם בבכור נאמר לא תפדה ונמכר ומדסיים במעשר ואינו נמכר לא תם ולא בעל מום מכלל דבכור נמכר תם חי ע"ש במ"ש ועיין בתוס' קידושין (דף נ"ב) שכתבו להדיא ג"כ דשייך מכירה במ"כ ע"ש) ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם שפסק דשייך מוקצה בבכור היינו כגון שהכהן הקצה את הבכור ושפיר חל מוקצה משום דהכהן הוי בעלים של הבכור ואין רשות אחרת המעכב כ"ז ולכן שפיר חל מוקצה ולא דמי לשאר קדשים דרשות ההקדש מעכב החלות אמנם לכאורה יש לעיין למה לא מוקי הגמרא דזבחים קי"ד דמיירי בבכור וכן בחולין דף מ' שם דמיירי ובאמת ל"ק דבחולין עדיפא משני כיון דקניא לכפרה כדידיה דמי ובזבחים בעי לאוקמי בכל הקדשים ועוד נבאר בזה:

אמנם שבתי וראיתי דזה אינו דהרמב"ם בפ"א מהלכות בכורות פסק דאינו יכול למכור בכור אפילו כהן דלא כהש"מ בב"ק הנ"ל ובאמת דברי הש"מ שם אינו מובן דבהדיא מבואר בתמורה דלמאן דאית לי' משלחן גבוה קזכו אינו יכול למכור ורבא דס"ל דנמכר היינו משום דס"ל דמחיים לאו משולחן גבוה זכו ע"ש בתמורה וא"כ עדיין תיקשה למה פסק הרמב"ם דשייך מוקצה גבי בכור כיון דקדושתו מרחם ואין לתרץ כנ"ל כיון דהרמב"ם פסק דאינו יכול למכור בכור ולכן נ"ל לומר באופן אחר דכל דברינו שחלקנו לעיל בין מוקצה לנעבד הוי דוקא אם אמרינן דלמוקצה לא בעינן מעשה כלל עיין בתמורה דף כ"ט דמבואר שם דילפינן מוקצה מתשמרו לי ג"כ ושם בש"מ מבואר דלהאי מד"א לא בעינן מעשה במוקצה ועיין שם בפירש"י לקמן דאיכא תרי לישני אי בעינן מעשה במוקצה וא"כ יש לומר כיון דלא בעינן במוקצה מעשה שייך שפיר לחלק כנ"ל בין מוקצה לנעבד דמוקצה הוי כעין הקדש שמיחד הדבר לעכו"ם והא דאמרינן אין הקדש לעכו"ם יש לחלק בין בעלי חיים לשאר דברים ועיין בלח"מ בפ"ד מהלכות איסורי מזבח ומ"ש הש"מ הנ"ל לחלק בין הדיוט לגבוה צע"ג מכמה דוכתי ועיין תמורה כ"ט אמנם הרמב"ם שכתב דאין איסור מוקצה אלא דוקא במעשה משום שאין הקדש לעכו"ם אין לחלק כנ"ל בין מוקצה לנעבד ומה שכתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) דמוקצה אינו אסור בשל הקדש אפילו בקדשים קלים ונעבד אסור בהקדש בקדשים קלים ע"ש נ"ל פשוט לפי מה שכתב הלח"מ לפרש דמה שכתב הרמב"ם דנעבד חל על קדשים היינו דוקא במעשה וכ"ז שייך דוקא בנעבד דהאדם העובדה עושה המעשה כמבואר במ' עכו"ם דנסיך לה בין קרניה אבל במוקצה דאינו נאסר אלא עד שיעשו הכומרים מעשה כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות עכו"ם) אבל האדם המקצה אינו עושה שום מעשה לכן אינו יכול להקצות מוקדשים שוב ראיתי לרבינו המבי"ט בקרית ספר שכתב ג"כ הטעם למה אין מוקצה חל על הקדש משום שהוא אינו עושה מעשה אלא הכומרים ע"ש ופשוט דלא מהני מעשה שאינו הכרחי לאותו דבר שאוסרה בו אלא דוקא מעשה הכרחי לאותה שאוסרה עיין בעכו"ם (דף נ"ד) דאמרינן שם כגון שניסך לה בין קרניה ע"ש משמע דוקא דלא מהני מעשה אלא דוקא שנאסרת במעשה זו היינו באופן דהמעשה הוי גם העבודה שעובדה במעשה זה אבל מעשה אחרת לא מהני וא"כ כיון דבמוקצה אין עצם המוקצה דוקא במעשה דהא אי לאו טעמא דאין הקדש לעכו"ם לא היה בעינן דוקא מעשה לכן אינו יכול לאסור של חבירו או של הקדש במוקצה כיון דאין עושה מעשה:

ועתה כיון דמוקצה אינו עושה שום חלות ולא בעינן שיהא הדבר שלו ממש אלא בעינן שלא יהא בעלים אחרים על החפץ שיעכבו וימחאו ויבטלו מה שעשה זה ולכן שפיר יכול לאסור ג"כ דבר של הפקר וכמו שכתבו בספרי אחרונים (עיין בעיו"ט סימן פ"ב ביו"ד מ"ש שם בענין זה על הא דבב"ק גבי גזל משכב דחבריה וכו' ע"ש):

והשתא א"ש מה שכתב הרמב"ם דנעבד חל על קדשים קלים הוי דוקא במעשה ושפיר יכול לאסור לגבוה במעשה וכמו שכתב הלח"מ אבל במוקצה דהוי בלא מעשה לכן לא מצי אסר של הקדש וכ"ז הוי דוקא בשאר קדשים קלים דהם ברשות הקדש וקנוים לגזא דרחמנא וממילא רשות הקדש מעכב מלחול שם איסור בלא מעשה לכן בעינן דוקא מעשה אבל בכור דאין עליו רשות הקדש ואינו קנוי לגזא דרחמנא ממילא דאין רשות אחרת המעכבת מלחול עליו שם איסור שפיר יכול לאסור אפילו בלא מעשה כמו שבארנו דלאסר כיון דאינו חלות לא בעינן שיהא שלו ממש ושפיר פסק הרמב"ם דשייך מוקצה בבכור אף דאינו יכול למוכרו דמכירה שאני דבעינן שיהא הדבר שלו ממש וברור כיון דמשלחן גבוה קזכו אינו יכול למכור:

והנה עלה בדעתי לכאורה על דרך החידוד לומר דלכן הביא הרמב"ם גבי מעשר בהמה דאינו נוהג במוקדשין כמו שהבאתי לעיל עפ"י מה שכתב התבואת שור (ביו"ד סימן ה') דהגם דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל במעשה שפיר יכול להקדיש כמו דאמרינן גבי איסור דבמעשה יכול לאסור כמו כן גבי הקדש ע"ש והגם כי זה חידוש גדול ויש להרהר עליו בזה ע"ש ועיין בפמ"ג במ"ז שם שהביא ג"כ דברי התבואת שור וכתב ג"כ שזהו חידוש גדול וימר דאדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו במעשה ע"ש בפמ"ג וזה אין להתעקש ולומר דכונת הת"ש הוי משום מראית העין כמבואר שם בדבריו ובפמ"ג שם ועיין בספר דעת תורה להגאון מהרש"ם ולפ"ז י"ל דשפיר אי לאו קרא דיהיה קדוש היה חל מעשר בהמה על קדשים קלים משום דבמעשר בהמה בעינן שיעבור תחת השבט כמבואר במשנה בבכורות (דף נ"ח) ע"ש דהיה סוקרו בסקרא וא"כ י"ל דזה הוי ע"י מעשה ושפיר יכול לאסור ושפיר הוצרך הרמב"ם להביא הא דאין מעשר חל על קדשים קלים וכ"ז על דרך החידוד וזה הוי דלא כמו שבארנו לעיל דמעשר בהמה אינו קדוש מחמת קדושת פה וגם יש לעיין מהא דמעשר מאילו הוא קדוש:

והנה לפי מה שבארתי דקדושת הגוף הוי ברשות מזבח ושייך לגזא דרחמנא א"כ לכאורה משמע דבקדושת הגוף יש בה נמי קדושת דמים ולכאורה לא כן משמע מהא דמבואר בזבחים (דף מ"ה) דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו ועיין במעילה י"א ועיין שם בפירוש רש"י דכיון דאינו ראוי לגבוה פקע קדושתיה ואי נימא דבקדושת יש בה נמי קדושת דמים א"כ בכל קדושת הגוף אף שנעשה מצותו יהא בה מעילה משום קדושת דמים דעל קדושת דמים לא מהני נעשה מצותו וכן יש להעיר משאר דוכתי אמנם י"ל דעד כאן לא שייך קדושת דמים בקדושת הגוף אלא כ"ז דקדש עדיין קדושת הגוף דקדושת דמים שיש בקדושת הגוף אינו נפרד מן קדושת הגוף בפני עצמה כמו בכל קדושת דמים אלא דקדושת דמים מסתעפת מקדושת הגוף א"כ ממילא דכל כמה דנפקע מן הקרבן קדושת הגוף נפקע ממנו גם קדושת דמים דדוקא בנעשה הקרבן בעל מום דעדיין לא נפקע ממנו שם קרבן מכל וכל (דבעל מום ג"כ שם קרבן עליו דהא עושה תמורה) ובר פדיון ופדיונו להקדש אבל באינו בר פדיון דנפקע ממנו קדושת הגוף אז אינו עוד ברשות גבוה שוב ראיתי בספר זרע אברהם שכתב להוכיח מהא דאמרינן (בב"ק דף ע"ו) דקדושת דמים הוי כמכירה וחייב דו"ה אבל קדושת מזבח דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן לא הוי כמכירה ע"ש בתוס' ד"ה גנב שכתבו דהקדש בד"ה חשוב כמו מכירה משמע דקדושת הגוף לית בו קדושת דמים כלל ולדעתי נראה דאין מכאן שום הכרח דאפילו אי אמרינן דבקדושת הגוף הוי נמי קדושת דמים אבל לענין דו"ה ודאי לא חשוב מכירה להתחייב דו"ה ולא דמי לקדשי בדק הבית דבהקדשו נפקע מיד רשות הבעלים מכל וכל ואין עליו עוד שם בעלים כלל ולכן שפיר חשוב כמכירה להתחייב דו"ה אבל קדושת הגוף דעדיין הקרבן שייך לבעלים לאכילת בשר בקדשים קלים או לכפרה בקדשי קדשים ולא נפקע עדיין מרשות הבעלים לגמרי לכן לא חשוב כמכירה להתחייב דו"ה דבעינן כולו במכירה וזהו מה דאמרינן בגמרא מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ושפיר י"ל דקדושת הגוף יש בה ג"כ קדושת דמים מה שהיא קנויה לגזא דרחמנא:

והנה מדי עברי בין בתרי ענינים אלו עלה בדעתי לומר לפי שבארנו לעיל לחלק בין בכור לשאר קדשים דבכור אין עליו רשות הקדש ואינו קנוי לגזא דרחמנא כלל אלא הוי ברשות כהן אלא שהתורה חייבו להקריבו על המזבח אבל שאר קדשים רשות הקדש עליהם וקנוים לגזא דרחמנא כמו שבארנו לעיל נ"ל דלאו בכל הקדשים הוי רשות מזבח עליהם אלא דוקא בבהמה אבל עופות ג"כ אינם קנוים לגזא דרחמנא אלא שיש עליהם קדושת קרבן להקריבן על המזבח ואינם ברשות הקדש כמו שבארנו לענין שאר הקדשים אמנם לאו מחד טעמא דבכור דבבכור הוי הטעם משום שרשות כהן עליו אבל בעוף נ"ל לפי מה שבארנו לעיל מה שכתב המרכבת המשנה (בפ"ה מהלכות תמידין ומוספין) דיש שני ענינים קדושת הגוף וקדושת קרבן (ע"ש אף שכתב כ"ז גבי מנחה) והיינו דתיכף בקדושת פה בבהמה חל קדושת הגוף והיינו שהבהמה ניקנית לגזא דרחמנא ונכנסת לרשות מזבח אבל אינו חל עליה קדושת קרבן עד אחר שחיטה היינו שאז הסכין מקדשה וחל עליה קדושת קרבן (עיין מנחות ע"ח סוטה ט"ו) ועיין בפירש"י במנחות (דף ק"א) שכתב דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק לאחר שקידש בכלי שרת ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון ע"ש (ועיין בש"מ וברש"ש שם ועיין בתוס' חגיגה דף כ"ד) והטעם דלא מהני פדיון אחר שחיטה נ"ל דלאו משום העמדה והערכה אלא משום דלא מהני פדיון אלא על קדושת הגוף היינו דהפדיון מוציאה מרשות הקדש אבל על קדושת קרבן לא שייך פדיון ולכן אחר שחיטה דאז חל על הבהמה קדושת קרבן לא מהני פדיון והנה רש"י במנחות (שם ק"א) פירש ד"ה עופות קדושת הגוף נינהו שהן עצמן קרבין ואין צריכין קדושת כלי ע"ש והיינו כיון שאין בהם קדושת כלי כמו גבי בהמה אלא דכל עבודתן הוי ביד ממילא לא שייך לומר דחל קדושת קרבן במליקה כמו בשחיטה כיון דאין בה קדושת כלי שרת לכן יש לומר דתיכף בקדושת פה חל קדושת קרבן כיון שאחר כך בשעת עבודה ג"כ לא נתוסף בה קדושה כיון שאין כאן כלי שרת (ועיין ברש"ש מה שכתב בזה) ולכן יש לומר בעוף דחל קדושת קרבן בקדושת פה היינו כיון דמיד בקדושת פה הוכשרה להקרבה כיון דלא נתוסף בו שום קדושת כלי גם אח"כ ולכן אין לעוף פדיון דלא שייך פדיון על קדושת קרבן וכמו דלא מהני פדיון בבהמה אחר שחיטה אפילו בלאו הא דבעינן העמדה והערכה כמו שבארנו לעיל (דהא יש לומר דשייך בה העמדה והערכה בעודה מפרכסת אמנם לפי מה שכתבו התוס' בב"ק ע"ו ובחולין (פ"ד) דבשחיטה כשרה לא אמרינן בה מפרכסת הרי היא כחיה י"ל דהוי כמד"א קדשי מזבח לא בעינן העמדה והערכה) ובזה מבואר דברי הש"ס במעילה (דף י"ב ע"א) בהא דאמרינן ר"ש אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין בהן בני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין בהן ושם בגמרא בשלמא ר"ש כדקתני טעמא שהי' ר"ש אומר וכו' אלא רבנן (ועיי"ש בפירש"י שפירש ת"ק דאמר לא נהנין ולא מועלין) מ"ש ממחוסר זמן דקדוש והני תורים נמי לקדשו קודם זמנן וימעלו בהם אמרי מחוסר זמן מידי דהוי אבעל מום דבר פדיון הוא אבל הני עופות כיון דאין מום פסול בעופות אין לעופות פדיון וע"ש בתוס' ד"ה אבל שכתבו לאו דוקא משום דאין מום פוסל דהא מחוסר אבר שפוסל בעופות נמי לית ביה פדיון כדמשמע במנחות (דף ק) שאין פדיון אלא בבהמה וע"ש בש"מ שכתבו לפרש דהא דנקט הגמרא אין המום פוסל אינו לדוגמא דעוף חלוק מבהמה ולכן יש לומר דבבהמה גלי קרא דשייך פדיון אבל לא בעוף והנה דברי הגמרא אינו מובן מאי שייטא דפדיון הכא כיון דקושית הש"ס היה דהני תורים שלא הגיע זמנן לקדשי קדושת הגוף כמו מחוסר זמן בבהמה דקדוש קדושת הגוף (עיין תוס' זבחים דף קי"ד ע"ב ד"ה היתר במה שכתבו להדיא דמחוסר זמן קדוש קדושת הגוף) וא"כ מאי משני דאין לעוף פדיון וראיתי שגם הקרן אורה בחידושיו במעילה הרגיש ג"כ בדברי הש"ס כאן אמאי לא ימעלו בתורים משום קדושת הגוף דהוי קדשי ד' ומאי תליא זה בפדיון אולם לפי מה שבארנו לעיל דעוף שאני מבהמה דבבהמה מתחלה חל עליה קדושת הגוף היינו מה שהיא ניכנסת לרשות גבוה לגזא דרחמנא ואח"כ תוספות הקדושה מחמת הכלי שרת (עיין מנחות ע"ח) מקדשה קדושת קרבן מה שאין כן בעוף דאין בה שום תוספות קדושה דאין בה קדושת כלי ולכן חל עליה תיכף בקדושת פה קדושת קרבן וכמו שבאר דעל קדושת קרבן לא שייך פדיון ולכן אין בעופות פדיון וזהו פירוש הגמרא דלכן תורים שלא הגיע זמנן אין מועלים בהן דלא דמי למחוסר זמן דבהמה דגבי בהמה כיון דיש לה פדיון בבעל מום קודם קדושת כלי והיינו משום דעדיין לא חלה קדושת קרבן ואין בה אלא קדושת הגוף היינו שגופה קנוי לגזא דרחמנא והיא ברשות הקדש ולכן שפיר אם הקדש מחוסר זמן קדוש אף שאינו ראוי להקרבה עדיין ואינה ראויה לחול עליה קדושת קרבן עכ"פ חל על הקדש ומועלים בה משום שהיא קנויה לגזא דרחמנא והיא ברשות הקדש כמו מקדיש נקבה לעולה דחל קדושת הגוף כמבואר בתמורה (י"ט) והיינו דבבהמה כיון דלעולם חל קדושת הגוף קודם קדושת קרבן ולכן אם הקדיש דבר שאינו ראוי לחול השתא קדושת קרבן אין מעכב על קדושת הגוף לחול ושפיר חל קדושת הגוף היינו שהיא קנויה להקדש אבל כ"ז הוי דוקא בבהמה דיש בה קדושת הגוף בלא קדושת קרבן אבל בעוף דחל עליה קדושת קרבן תיכף בקדושת פה ואין בה קדושת הגוף מכו שבארנו משום שאין בה קדושת כלי ולכן אינו חל קדושה עליה כ"ז שאינו ראוי להקרבה ולכן שפיר אם הקדיש תורים שלא הגיע זמנן אין מועלין כיון דלא חזי להקרבה ואינו חל עליהם קדושת קרבן וגם קדושת הגוף בלא קדושת קרבן ל"ש בעוף וזהו פי' הגמ' מה דאמרינן אבל עוף כיון דאין להו פדיון פירוש דמזה שאין לעוף פדיון ידעינן דאין בה קדושת הגוף אלא דחל תיכף קדושת קרבן ועל קדושת קרבן לא שייך פדיון ולכן ממילא דאינו ראוי להקרבה דל"מ קדושת הגוף לחול אין בה קדושה כלל וחדית לן הגמרא דכל היכא דאין בה אלא קדושת קרבן באינה ראויה להקרבה אינו חל עליה קדושה ומה דנקט הגמרא כיון דאין המום פוסל בעופות זהו לאו דוקא אלא דבעי למימר דאין לעוף פדיון ועיין בש"מ כאן מה שכתב על הא דאין המום פוסל בעוף דהיינו כיון דמצינו חילוק בין בהמה לעוף גבי מומים ממילא אמרינן דאין פדיון אלא בבהמה כיון דלא דמי עוף לבהמה אמרינן דלא גלי לן קרא פדיון אלא בבהמה אבל לא בעוף ע"ש והשתא א"ש דלא תיקשה על הש"ס קושית הקרן אורה הנ"ל במה דנקט אין פדיון היינו דזה מגלה לן דעוף קדש קדושת קרבן תיכף בקדושת פה אמנם צ"ע אמאי לא נקט הש"ס הא דאין קדושת כלי שרת בעוף דמזה ידעינן כל עיקר דחל בעוף תיכף קדושת קרבן אולם מפני חומר הקושיא יש להעמיס מה שפירשנו בדברי הגמרא:

והנה הרמב"ם בפ"ו מהלכות איסורי מזבח כתב דעופות אין להם פדיון משום שאינו בהעמדה והערכה ע"ש שכתב וז"ל הסולת והיין והשמן והלבונה והעופות וכו' אין פודין אותן שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נעריך ואלו אינם בכלל העמדה וכו' מבואר דהא דאין לעוף פדיון הוי משום ההעמדה והערכה דעוף אינו בכלל העמדה והערכה וכבר העירו האחרונים על הרמב"ם הא שפיר שייך בעוף העמדה עיין בתוי"ט במנחות (פי"ד) ובספר חסדי דוד על תוספתא פירוש בתוספתא מנחות פי"ב דעוף אינו בכלל העמדה משום שפורח הוא ע"ש וזה לכאורה אינו מובן עכ"פ מדברי הרמב"ם מבואר דלא כדברינו דלפי דברינו הוי הטעם דאין לעוף פדיון משום דחל תיכף קדושת קרבן ואין בו קדושת הגוף בלא קרבן כמו בבהמה ולאו משום העמדה והערכה אמנם על הרמב"ם קשה טובא מהא דמבואר בתמורה דף ל"ג דאמרינן הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו וכן תני לוי במתני' ואפילו חיה ואפילו עופות ע"ש מבואר דגם עוף ישנו בכלל העמדה והערכה וכן יש להעיר למה שינה הרמב"ם מלשון הגמרא במנחות (דף ק"א) דמבואר שם משום דלא נאמר פדיון אלא בבהמה ע"ש אולם ראיתי דמקור הרמב"ם הוא מהת"כ פרשה בחוקותי פרשה ד' דאיתא שם והעמיד את הבהמה לפני הכהן בהמה ניפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדים וע"ש בפירוש הראב"ד מבואר מהתו"כ דהא דאין פדיון לעוף הוי משום העמדה והערכה דקרא דוהעמיד בבהמה כתיב והיינו כשיטת הרמב"ם וכן יש לפרש הא דמנחות ק"א דלא נאמר פדיון אלא בבהמה היינו דקרא דוהעמיד גבי בהמה כתיב אמנם גם לדברינו נ"ל שיש מקור מברייתא בת"כ במ"א ובזה יהיה מתורץ דברי הרמב"ם שלא תיקשה מהא דתני דבי לוי בתמורה שם והא דאמרינן בתו"כ פרשה ויקרא (פרשה י' פרק י"ח) גבי תורים והביא אותם אל הכהן ואין לעוף פדיון ע"ש הרי דהת"כ יליף כאן דאין לעוף פדיון מהא דוהביא אותם דכתיב גבי תורים בהקרבה וראיתי להגאון מלבי"ם בפירושו להת"כ שם שהקשה למה לן קרא דאותם הא מקרא דוהעמיד את הבהמה לפני הכהן דכתיב בפרשה בחוקותי ילפינן דאין לעוף פדיון כמבואר בת"כ שם וכתב לתרץ דהאי קרא בעינן להיכי שהפריש עוף והעני שאין פודין אותה ע"ש וזה צ"ע כיון דאין שייך פדיון בעוף מה"ת לומר דאם העני יהיה פודין אותה ועיין בת"כ פרשה ויקרא (סוף פרק י"ז) וגם בתוספות עזרה שם הקשה קושיא זו למה לן תרי קראי דאין פדיון לעוף ע"ש ולכן נ"ל דהנך תרי ברייתות דת"כ פליגי היינו דלהך ברייתא דפרשה בחוקותי דיליף דאין לעוף פדיון מהא דוהעמיד את הבהמה לפני הכהן הוי הטעם דאין לעוף פדיון משום העמדה והערכה והיינו כשיטת הרמב"ם אבל הברייתא דפרשה ויקרא דדריש דאין לעוף פדיון מהא דוהביא אותם אל הכהן היינו כיון דגלי לן קרא שיביא אותם כמו שהן אל הכהן להקרבה יש לפרש דהטעם דאין לעוף פדיון הוי כמו שבארנו משום דחל תיכף קדושת קרבן ולכן לא שייך פדיון היינו כיון דגלי לן קרא דיביא אותם אל הכהן כמו שהן להקרבה היינו שחל עליהם הכשר הקרבה תיכף כמו שהן וממילא איו לעוף פדיון דל"ש פדיון על קדושת קרבן ולכן יש לומר דמה שבארנו לעיל בסוגיא דמעילה גבי תורים שלא הגיע זמנם שם זה הוי לפי הדרשה דת"כ דדריש דאין לעוף פדיון מקרא דאותם אבל הרמב"ם דסבר דהא דאין לעוף פדיון הוי משום העמדה והערכה יש לפרש הסוגיא שם באופן אחר והנה לכאורה יש להעיר על דברינו מהא דמבואר בעירובין (דף ל"ז) וביומא (דף מ"א) דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשית כהן מבואר דבעשית כהן יכולים לשנות הרי דלא חל עדיין קדושת קרבן אמנם זה אינו דודאי חלה קדושת קרבן תיכף בקדושת פה אלא דגזה"כ דולקח ועשה גלי לן דהכהן יכול לשנות אפילו אחר קדושת קרבן בעוף והא דתני דבי לוי בתמורה (דף ל"ג) דהכל היו בכלל העמדה והערכה אפילו עופות (עיין בפירש"י ותוס' שם שפירשו דמיירי בעופות לדמים ע"ש) הרי דגם בעוף שייך העמדה יש לפרש דסבר כדרשה דת"כ דאותם ואין שום קושיא על הרמב"ם מתנא דבי לוי כיון דהנך ברייתות חלוקות בזה והרמב"ם פסק כהך ברייתא דפרשה בחוקותי דממעט עוף מהעמדה והערכה ותנא דבי לוי הוי כברייתא דאותם דממעט דאין לעוף מקרא דוהביא אותם דקרא מיירי דוקא בקדשי מזבח וכמו שבארנו משום דקדש תיכף קדושת קרבן:

והנה לפ"ז נ"ל דיש נפק"מ טובא בין הנך שתי ברייתות דת"כ בהא דאין לעוף פדיון אי ילפינן מהא דוהביא אותם י"ל דהוי דוקא בקדושת מזבח אבל בקדושת בדק הבית שייך שפיר פדיון בעוף אבל אי ילפינן מהא דהעמדה והערכה א"כ למאן דאמר קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה א"כ אין לעוף פדיון כלל ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דכתב הטעם דאין לעוף פדיון משום העמדה והערכה ובפ"ה (מהלכות ערכין וחרמים) כתב דגם קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה א"כ אין לעוף פדיון לשיטת הרמב"ם כלל בין בקדשי מזבח ובין בקדשי בדק הבית עיין כריתות כ"ח וש"מ שם והנה לכאורה יש להעיר מהא דאמרינן בחולין (דף פ"ד) דאמרינן דכסוי הדם אינו נוהג במוקדשין וכו' ומוקמינן בקדשי בדק הבית ופריך הש"ס וליפרקינהו וליכסינהו בעינן העמדה והערכה ע"ש בפירש"י שכתב הטעם משום דאין פודין את הקדשים לאחר מיתה מפני שכתב בהם והעמיד הכהן את הבהמה ולאחר מיתה אינה יכולה לעמוד וי"ל דהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י אלא דמפרש דגבי פדיון בעינן העמדה והערכה ועוף אינו בר העמדה והערכה אבל רש"י י"ל דקאי אליבא דהך תנא דת"כ דילפינן מוהביא אותם א"כ קדשי בדק הבית הוי שפיר בני פדיון ולכן פירש משום דלאחר שחיטה לא שייך העמדה והערכה:

(והנה לכאורה עלה בדעתי לומר לפי מה שבארנו דבעוף כיון שאין פדיון לעוף והיינו כמו שבארנו דבעוף ליכא קדושת הגוף כלל אלא חל תיכף קדושת קרבן א"כ ליכא בעוף רשות הקדש ואינה קנויה לגזא דרחמנא כמו בבהמה דבזה א"ש שיטת המאירי בפסחים (דף צ) שכתב שם דאף דאין אתנן חל על מוקדשים בבהמה אבל בעוף הקדש שפיר חל אתנן ע"ש וזה תימה מ"ש מבהמה והא דאמרינן בתמורה דף ל' דאתנן חל על עוף היינו בעוף חולין ע"ש ועוד קשה הא אינו שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש בתמורה (דף ל) ונ"ל כמו שבארנו לעיל לפי הש"מ ב"ק הנ"ל דבכור נמכר אפילו תם משום שאינו בר פדיון וכמו כן יש לומר בעוף כיון דאין בעוף רשות הקדש אלא קדושת קרבן ועיין ברש"י במעילה (דף ח ע"א) במשנה בריש חטאת העוף שכתב שם להדיא דחטאת העוף נמכר שכתב להדיא כגון שמכרה דהוציאה לחולין ע"ש ודברי רש"י צ"ע וכמו כן יש לומר דחל אתנן על עוף כיון דנמכר משום שאין בה קדושת קרבן ולא קדושת הגוף ואין בה רשות הקדש המעכב אמנם גם הרמב"ם בפ"ד מהלכות איסור מזבח פסק ג"כ דחל אתנן בעוף הקדש וכבר השיג הראב"ד ע"ש ועל הרמב"ם לא שייך כלל לומר כדברינו דהא פסק דבכור אין מוכרין אותו תם וגם לא ס"ל לחלוק בין בהמה ועוף כמו שבארנו ובמקום אחר ביארנו שיטת הרמב"ם בענין אתנן עיין לקמן). ועיין ברמב"ם (בפ"ב מהלכות מעילה) שכתב שם דלכן אין מועלים בהקדיש תורים שלא הגיע זמנם משום דהוה כחטאות המתות ובגמרא לא נזכר זה ולפי דברינו דהרמב"ם לא פסק כהסוגיא דמעילה שם דסמך על הת"כ הנ"ל א"ש: והנה הרמב"ם כתב (בפ"ה מהלכות מעילה) המקדיש תרנגולת למזבח מועלין בה ובביצתה וכו' הקדיש תורים למזבח לבדק הבית מועלין בהן ובביצתן כמו שביארנו וקשה כיון דהרמב"ם פסק דגם קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה וכתב (בפ"ה מהלכות איסורי מזבח) דלעוף אין פדיון משום שאינו בהעמדה והערכה וביארנו דה"ה עוף בדק הבית ג"כ אין פדיון א"כ הוי כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה ואיך כתב הרמב"ם דמועלין בהן ולכן נ"ל דשיטת הרמב"ם דע"כ לא אמרינן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אלא דוקא בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית לא' שייך לומר קדשים שמתו ואפילו באינו בר פדיון נמי מועלין דבקדשי מזבח מועלין משום דהוו קדשי ד' לכן כיון דאינו ראוי להקרבה אינו עוד קדשי ד' ונפקע קדושתן כמ"ש התוס' במעילה (דף ג') דכיון שהולכין לאיבוד לא איקרי עוד קדשי ד' ע"ש וכן כתבו התוס' שם (דף י') דה"ט שאין מועלין בחטאות המתות כיון דאזלי לאיבוד לא קרינא בהו מקדשי ד' אבל בקדשי בדק הבית דהמעילה לאו משום קדשי ד' אלא משום דהוי ממון הקדש ונכסי גבוה ולכן אפילו באינו בר פדיון ג"כ נפקע קדושתן ואטו בנכסי הדיוט כה"ג אם אינו יכול למוכרן יהיו הפקר ואפילו באיסורי הנאה כתבו הרבה ראשונים דהוי של בעלים לכן שפיר לא נפקע רשות הקדש מהן ולא דמי לקדשי מזבח ומה שבארנו לעיל דגם בקדושת מזבח נמי יש בה קדושת דמים אין ענין לכאן דקדושת דמים שיש בקדושת מזבח אינו ענין נפרד מקדושת הגוף אלא מסתעף מקדושת הגוף משום שחל עליה רשות הקדש להקרבה או היא עצמה או דמיה כגון במקדיש נקבה לעולה וכ"ז שהיא עצמה ראויה להקרבה או דמיה הוי בכלל קדשי ד' אבל באינו ראויה לא היא ולא דמיה אז נפקע ממנה קדשי ד' ויצאו מידי מעילה כיון דהמעילה הוי משום קדשי ד' אבל בקדשי בדק הבית הוי המעילה משום דהוי נכסי הקדש ולכן אפילו אינו בר פדיון משום העמדה והערכה אינו נפקע הקדושה ממנה וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב (בפ"ג מהלכות מעילה) וז"ל קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה ומשמע דוקא קדשי מזבח אבל לא קדשי בדק הבית אמנם מדברי הכ"מ שם שהעיר בזה למה נקט דוקא קדשי מזבח מבואר דלא ס"ל לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית אולם ראיתי דהבה"ז שם כבר הקשה על הכ"מ מסוגיא דמעילה (דף הע דאמר עולא אמר ר"י קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה במאי אילימא בקדשי בדק הבית אפילו כי מתו נמי לא יהא אלא דמקדיש אשפה לבדק הבית לאו אית בה מעילה אלא בקדשי מזבח וכו' הרי מבואר דסוגיא זו סברה דלא שייך קדשים שמתו בקדשי בדק הבית ומכאן הוכיח הבה"ז דבקדשי בדק הבית לא שייך קדשים שמתו ועיין בקרן אורה במעילה שם שהשיג על הבה"ז דאין שום הוכחה מסוגיא דהא הרמב"ם פסק דגם קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה ואם מתו יקברו וא"כ פשיטא דלית בהו מעילה וכמו שכתבו התוס' שם וזה אין לומר כמו שכתב התוס' דמיירי דהעמידו מחיים וכו' דזה אינו דהא הרמב"ם בהלכות ערכין כתב דבעינן גם הפדיה מחיים וכמ"ש התוס' בריש פרק ראשית הגז ועיין במל"מ בהלכות ערכין שם ומסיק שם הקרן אורה דבדוקא נקט הרמב"ם קדשי מזבח שמתו דלית בהו מעילה מן התורה אבל מדרבנן אסור אבל בקדשי בדק הבית אפילו איסור דרבנן ג"כ ליכא בהו כיון שאין להם פדיון אמנם זה אינו לפי מה שבארנו דבקדשי בדק אינו מגרע זכות ההקדש משום שאין לה פדיון ועיין באור שמח בהלכות מעילה שכתב ג"כ דשיטת הרמב"ם דבקדשי בדק הבית לא שייך קדשים שמתו ע"ש שהאריך בזה הרבה ותירץ שם קושית התוס' במעילה ע"ש שהביא הא דאמרינן במעילה (דף י"ב) דאמרינן שם חמורה מועלין בה ובחלבה ע"ש ובירושלמי פ"ג דמעשר שני דמקשינן שם וחלב לאו כמתה וכל שאין לה פדיון אין מועלין בו ע"ש וכתב דהוי פלוגתא דירושלמי וש"ס דילן דבש"ס דילן לא מקשינן על הא דחמורה מועלין בה ובחלבה אף שאין לה פדיון והיינו דס"ל דבקדשי בדק הבית אפילו באין בו פדיון ג"כ לא נפקע הקדושה ממנו אבל הירושלמי לא ס"ל כן אלא דכל היכא שאינו בר פדיון אינו במעילה ע"ש ובמ"א ביארתי בענין זה באריכות יותר (עיין בסמנים הבאים) וכתבתי דיש לומר דאין ראיה מהא דחמורה מועלים בה ובחלבה דבקדשי בדק הבית לא אמרינן קדשים שמתו מהא דלא הקשה הש"ס דילן כמו הירושלמי וחלב לאו כמתה כמו שכתב באור שמח והוא לפי מה שהקשו התוס' בחולין (דף קל"ה) גבי הא דאמרינן שם ראשית הגז אינו נוהג במוקדשים ומקשינן שם בגמרא מוקדשין מאי טעמא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש טעמא דכתב רחמנא צאנך הא לאו הכי הוי אמינא קדשים חייבין בראשית הגז הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב ולא תגוז בכור צאנך וכו' הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית וכו' סד"א הואיל ומדאורייתא בני גיזה היכא דגזז ליה ליתיב ליה והא קדיש לה סד"א לפריק וליתיב ליה והא בעי העמדה והערכה וכו' ושם בתוס' הקשו מה שייך העמדה והערכה בגיזה הא הוי כמקדיש עצים ואבנים וי"ל כיון שהיה מתחלה מחובר בבהמה שהיא בת העמדה צריך העמדה והערכה ע"ש ולפי"ז נ"ל דכ"ז שייך דוקא בגיזה אבל בחלב דכ"ז שהחלב בגוף הבהמה אין שם חלב עליו אלא דהוי כגוף הבהמה ממש כבשרה עיין בחולין (ק"ט) דמבואר דכחל מותר ועיין (דף קי"ב) דממעטינן דחלב שחוטה אין שם עליו אלא דלאחר שפירש חל עליו שם חלב ופנים חדשות באו לכאן ממילא לא דמי לגיזה דהוי כמו אבר הבהמה ושפיר הוי בהעמדה והערכה כמו הבהמה אבל גבי חלב לא ש"ל כמו שכתבו התוס' כיון דמתחלה היתה מחובר בבהמה הוי כגופה דזה החלב כמו שהיא עתה לאחר שפירשה מן הבהמה לא היתה מחובר בבהמה כיון דפנים חדשות באו לכאן ולא דמי לגיזה דזה הגיזה כמו שהיא עתה היתה מחובר בבהמה אבל בשעת חיבורה בבהמה אין זה חלב ולפ"ז י"ל דלא בעינן העמדה והערכה דהוי כמקדיש עצים בעלמא ולכן אין שום ראיה מהא דלא מקשה הש"ס במעילה גבי חמורה מועלין בחלבה כמו בירושלמי דמעשר שני (פ"ג) דמקשינן וחלב לאו כמתה כיון דבעינן העמדה והערכה די"ל דשיטת הש"ס דילן דלא בעינן העמדה והערכה על חלב אמנם באמת דוחק לחלק בין חלב לגיזה אבל באופן אחר נ"ל לומר דאין שום ראיה מהא דחמורה מועלין בה ובחלבה דבקדשי בדק הבית לא שייך קדשים שמתו והוא דהרמב"ם (בפ"י מהלכות בכורים) כתב דראשית הגז אינו נוהג במוקדשין כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהי' חייב לפדות וליתן לכהן וכו' ת"ל צאנך ע"ש והקשה הכ"מ בשם מהר"י קורקוס ז"ל כיון דהרמב"ם פסק דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה איך שייך פדיון על הגיזה והא בעינן העמדה והערכה כמבואר בגמרא שם וזה תמה לכן נ"ל דשיטת הרמב"ם הוי דגיזה אינה בהעמדה והערכה דהוי כמו מקדיש עצים ואבנים כמו שכתבו התוס' בקושיתם והרמב"ם לא ס"ל כתירץ התוס' וכמו כן ג"כ חלב נמי לא בעי העמדה והערכה והרמב"ם מפרש דלכן חמורה מועלין בחלבה משום דהוה בר פדיון ולכן שפיר לא הקשה הש"ס במעילה שם קושית הירושלמי (דמעשר שני פ"ג) משום דשיטת הש"ם דילן דלא כהירושלמי בזה היינו דהש"ס דילן במעילה סבר דלא בעי העמדה והערכה והרמב"ם מפרש דפליגי הש"ס דמעילה עם הגמרא דחולין ושיטת הש"ס בחולין הוי כהירושלמי דמעשר שני והרמב"ם סמך על הש"ס במעילה וא"ש ממילא דאין כ"כ הכרח כדברי האור שמח דהש"ס דמעילה סבר דלא שייך קדשים שמתו בקדשי בדק הבית:

אמנם נ"ל להביא ראי' מהש"ס דחולין שם דמקשינן מוקדשין לאו דידיה ומשנינן דפריק לה ועל זה הקשה הש"ס הא בעי העמדה והערכה ומאי קושיא אדרבה כיון דבעי העמדה והערכה ולאו בר פדיון ממילא דהוי קדשים שמתו והוי של בעלים ולא קשה תו קושית הש"ס מוקדשין לאו דידיה אלא ע"כ כמו שבארנו דבקדשי בדק הבית לא שייך קדשים שמתו וכן יש להעיר עוד מכמה סוגיות אמנם כבר כתבו בזה בספרי אחרונים האור שמח שם וכן הנועם ירושלמי בפירושו לירושלמי במ' פאה ע"ש שכתב דלא כדברינו מסוגיא דפסחים דף כ"ט גבי חמץ של הקדש (ויש להעיר עליו ואכ"מ) שוב ראיתי בספר מנחת ברוך להגאון אב"ד דקרינק שכתב להסתפק אי שייך מעילה בקדשי בדק הבית שאינם בני פדיה משום העמדה והערכה וכתב לדבר פשוט דלא שייך בקדשי בדק הבית קדשים שמתו והביא להגאון בעמק יהושע שכתב דגם בקדשי בדק הבית שייך קדשים שמתו והשיג עליו והביא ג"כ ראיה זו ע"ש בסי' פ"ו:

אמנם יש סתירה לדברינו מהא דערכין (דף ה) גבי קדשי עכו"ם אמר רב חסדא אמר אבימיא וערכו נגנז ומקשה הש"ס אלא מעתה לא ימעלו בו דתנן חמש חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלך לא נהנין ולא מועלין אלמה תניא במד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהם וכו' מבואר דבקדשי בדק הבית נמי שייך קדשים שמתו ולכאורה יש לומר דכאן כיון דמעולם לא נכנסה לרשות הקדש דהא עיקר ההקדש מתחלה היה לגניזה ולא חלה עליה קדושה אלא לגניזה בזה שייך קדשים שמתו כיון דלא היה על זה רשות הקדש ולא נכנסה לגזא דרחמנא אמנם יש לעיין מהא דמדמי הש"ס קדשי בדק הבית לקדשי מזבח דחטאות המתות וכו' ויש לעיין בזה וצ"ע ועיין באור שמח הלכות מעילה מש"כ בזה ויש להאריך בזה טובא ואכ"מ: והנה כל מה שכתבנו דבקדשו בדק לא אמרינן קדשים הוי דוקא כל היכא דבעצם הדבר יש בה שיווי היינו דעצם הדבר ראוי לתשמיש ושוה ממון אלא שאין לה פדיון משום העמדה וההערכה אבל בדבר שבעצם הדבר אין בה שיווי ולא חזי למידי בזה יש לומר דודאי נפקע הקדושה ממנו ודמי לקדשים שמתו (יעיין ברמב"ם בפ"ה מהלכות מעילה) שכתב וז"ל ערבה הגדילה בשדה הקדש לא נהנין ולא מועלין וע"ש מה שכתב בפירוש המשנה (במעילה פ"ג) וז"ל וכשצמוח ערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר לא נהנין ולא מועלין לדברי הכל עכ"ל והיינו כיון שאין בה שום שיווי ואינה ראויה למידי נפקע הקדושה ממנה ועיין בקרית ספר להמבי"ט שהביא ג"כ הטעם שפירש הרמב"ם בפירוש המשנה:

תוכן העניינים

שות עבודת לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה