אור ברסלב

שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן

סימן ח

סימן ז

ענין שבם אחד אקרי קהל וענין ירושלים נתחלקה:

לשבטים ובענין קרבן ציבור. גרסינן במ' פסחים (דף פ) ר"ש אומר אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן מאי טעמא דרבי שמעון קסבר שבט אחד איקרי קהל רבי יהודה אומר אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורין יעשו בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק רבי יהודה סבר שבט אחד איקרי קהל וכו':

והנה ראיתי להמ"א (בסימן רי"ח באו"ח) שהקשה בהא דפסק השו"ע דאין מברכין ברכת הנסים אלא על נס שנעשה לכל ישראל או רובן אבל לנס שנעשה לקצת השבטים אין מברכין דהא בירושלמי במ' ברכות בפרק הרואה אמרינן דלמד"א שבט אחד איקרי קהל חייבין לברך אפילו על נס של שבט אחד ופלוגתא דר"מ ור"ש ור"י במ' הוריות וכיון דאנן קיי"ל כר"י ור"ש נגד ר"מ וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהלכות שגגות וא"כ קשה למה פסק השו"ע וכן הר"י דאין חייבין לברך אלא על נס של כל ישראל או רובו וכן קשה למה גבי פסח ג"כ פסק דהולכין אחר רוב הנכנסין לעזרה ע"ש בפ"ז מה' ק"פ ולא פסק הא דר"י ור"ש דאפילו שבט אחד טמא יעשו בטומאה (והמג"א מתחלה כתב בשם הל"ח דהאי כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י ליתא אלא בדברים הנוהגין בזמן הזה ושוב דחה מדברי התוס' ב"מ זבחים דף ה' דמשמע דשייך בכ"מ וכן משמע בכמה דוכתי דהאי כללא שייך בכ"מ):

והנה ראיתי להגאון בישועות יעקב (בסימן רי"ח) על המג"א דמניין לו דהרמב"ם פסק כר"י ור"ש אדרבה כתב בהדיא בפי"ג מהלכות שגגות שם וז"ל בין שעשו רוב ישראל והן מעוט השבטים ובין שעשו מעוט ישראל והן רוב השבטים וכו' וכתב הכ"מ דהרמב"ם פסק כרשב"א דס"ל כן דלא מחייבי שאר שבטים אלא אם כן העושין הם רוב ישראל או רוב השבטים וכו' ועוד כ' שם לתרץ קוש' הב"ח והמג"א למה אין אנו מברכין על נס של שבט אחד עפ"י הא דאמרינן במ' ברכות אין קורין אבות אלא לשלשה וקאמר שם הש"ס משום דלא ידעי' אי מראובן קאתינן או משמעון ולפ"ז אי' אפשר לומר ברוך שעשה לאבותינו נסים במקום הזה הרי לא ידעינן אם הנס שנעשה לשבט זה היו אבותיו או לא ואף בכהנים ולוים כתבו האחרונים בתשובותיהם דכהני ספק הם אלא דבמה שהם מוחזקין אמרינן גדולה חזקה אבל בזה למה יברך ברכה זו כיון שאנו מסופקין אם נעשה נס לאבותיו ע"ש להגאון הנ"ל והנה במה שתמה על המג"א דהרמב"ם לא פסק כר"י ור"ש עיין בלח"מ שכתב להדיא עפ"י פירוש המשנה להרמב"ם דפסק כר"י ור"ש ע"ש וגם בעיקר דבריו מה שכתב לתרץ קושית המג"א נ"ל שיש לפקפק עליו הרבה דמבואר מד' דאפילו אי אמרינן שבט א' איקרי קהל ועל נס של שבט אחד ג"כ חייבין לברך אינו חייב לברך אלא דוקא בן אותו השבט אבל שאר כל ישראל לא מחייבי לברוכי ולפי דעתי זה אינו אלא אי אמרינן דשבט אחד איקרי קהל אז חייבין כל ישראל לברך כמו דאמרינן בהוריות דלמ"ד שבט אחד איקרי קהל וחטא שבט אחד גורר שאר כל השבטים עמו כמבואר אליבא דר"י והיינו משום דאי אמרינן שבט אחד איקרי קהל הוי כמו כלל ישראל וכמו כן נמי לענין ברכת הנסים ג"כ על נס של שבט אחד מחייבי שאר כל ישראל נמי לברוכי וכן ראיתי להגאון בעל ס' חרדים בפירוש על הירושלמי שם במ' ברכות שכ' שם לפרש הירושלמי כן דבעית הירושלמי מהו שיברך על נס של שבטים היינו אם כל ישראל חייבין לברך על נס של שבט אחד ע"ש והנה ראיתי בלח"מ שכתב דאפילו לר"י לא אמרינן דשבט אחד גריר שאר כל השבטים אלא בדאיכא באותו השבט רוב הקהל ואז מרבינן מקרא גרירה אבל באין באותו השבט רוב ישראל לא ע"ש מה שהוכיח שם ויש לעיין בזה מהא דאיתא בגמרא בהוריות (דף ו) בברייתא מה הן מביאין פר ומוקי לה כשחטא שבט אחד ומביא פר אחד לחוד ומקשינן בגמרא ותסברא מני אילימא ר' יהודה שאר שבטים מייתי ואם כדברי הלח"מ מאי קושיא דילמא לעולם מיירי בשבט אחד ור' יהודה היא ומיירי כגון דליכא באותו השבט רוב קהל ולכך לא מייתי שאר שבטים בהדייהו אלא משמע דלר"י אפילו באין באותו השבט רוב קהל נמי גורר שאר כל השבטים וצ"ע בזה והנה כדי לתרץ שיטת הרמב"ם נקדים תחלה לבאר פלוגתא דר"י ור"ש במ' הוריות שם דר"י סבר דאפילו אותן שלא חטאו מביאין ע"י החוטאין ור"ש לית גרירה ע"ש וכדי להבין באיזה סברה פליגי נ"ל לחקור בהא דשבט אחד איקרי קהל אי פירושו דהתורה חדשה דשבט אחד איקרי קהל והוי כמו כל עדת ישראל והיינו כמו דקיי"ל בכל דוכתי רובו ככולו כמו כן גלתה לן תורה בכל הנך קראי דילפינן דשבט אחד איקרי קהל דשבט אחד הוי נמי כמו כל עדת ישראל היינו במקום דבעינן שם כלל ישראל סגי נמי בשבט משום דשבט נידון ג"כ כמו כלל ישראל או דילמא התורה לא חדשה לנו דהא דשבט אחד איקרי קהל אלא דוקא דשבט אחד שם קהל בפני עצמו עליו ויצאו מכלל יחידים ונדונים כמו ציבור בפני עצמן וכל שבט ושבט שם קהל בפני עצמו עליו ולכן חייבין כל שבט בפר העלם דבר של ציבור אבל לא הוי כמו כל עדת ישראל היינו דכל שבט ושבט אינם בכלל קהל בפני עצמן אלא שיצאו מכלל יחידים אבל לא דהוי כמו כלל ישראל,: ונ"ל לתלות חקירתינו בפלוגתא זו דר"י ור"ש דר"י סבר דאפילו בחטא שבט אחד כל ישראל חייבין להביא קרבן ואפילו אותן שלא חטאו מביאין ע"י החוטאין היינו משום דס"ל דהא דגלתא לו תורה דשבט אחד איקרי קהל היינו דשבט אחד הוא כמו כל ישראל ולכן הוי כמו חטאו כל קהל עדת ישראל וחייבין להביא כל י"ב שבטים ועיין בירושלמי פסחים בפרק כיצד צולין) דמבואר דר"י יליף הא דחטא שבט אחד דחייבין כל השבטים להביא קרבן מהא דונסלח לכל עדת בני ישראל היינו דסבר דשבט אחד הוי כל עדת בני ישראל ולכן סבר ר"י דהרבוי דקרא ד' קהלי אתא חד קהל לרבות דשבט אחד גורר שאר שבטים עמו לחייב כולם בקרבן ולכן מביאין כל י"ב שבטים י"ב פרים אבל ר"ש אף דסבר ג"כ דשבט אחד איקרי קהל אבל הוא סבר דהא דגלתה לן תורה דשבט אחד איקרי קהל היינו דשבט אחד שם קהל בפני עצמו עליו ויצא מכלל יחידים להיות נקראים קהל בפני עצמן אבל לא הוי כמו כל ישראל אלא דכי שבט ושבט קהל בפני עצמו הוה ולכן סבר די"ב שבטים שחטאו מביאין י"ב פרים וה"ה אם חטא שנים או שלשה מביאין שלשה היינו דכל שבט ושבט חייב להביא קרבן על חטאו אבל דוקא אותן שחטאו מביאין אבל אותן שלא חטאו פטורין משום דכל שבט קהל בפני עצמו הוא ואין שייכות השבט שלא חטא לשבט שחטא כיון דאין שבט אחד כמו כלל ישראל להיות נידון שחטא כלל עדת ישראל אמנם נ"ל דמה שביארנו פלוגתא דר"י ור"ש דפליגי אי שבט אחד הוי כמו כל ישראל או דהוי קהל בפני עצמו לאו אליבא דכו"ע הוי אלא דזה תלוי בהנך תנאי דפליגי אליבא דר"י ור"ש בהוריות (דף ג') דאיתא שם פר העלם דבר של ציבור ושעירי עכו"ם בתחילה גובין עליהם דברי ר"ש ר"י אומר מתרומת הלישכה הן באין (פירוש בתחילה גובין שגיזברין גובין מכל אחד מישראל מעות לקנות מהם פר ושעירי עכו"ם לצורך קרבן דברי ר"ש) ולכן להך תנא דתני פלוגתא דר"י ור"ש דר"י סבר דפר העלם דבר מתרומת הלשכה היא באה ור"ש סבר מתחלה הן גובין והיינו דר"י לטעמיה דסבר דפר העלם דבר הוי קרבן ציבור ומחייב כל ישראל להביא ואפילו אותן שלא חטאו מביאין ע"י החוטאים וזה נחשב חטא של כל ישראל ולכן הוי קרבן ציבור כמו כל קרבנות הציבור דבאין מתרומת הלשכה אבל ר"ש לטעמיה דלא ס"ל הא דשבט אחד גורר שאר שבטים עמו וביארנו משום דר"ש ס"ל דלא הוי קרבן צבור כמו כל קרבנות צבור אלא דהתורה חדשה כאן חיוב קרבן על שבט אחד שחטא בהוראת ב"ד ולכן לא באה מתרומת הלשכה אלא בתחלה גובין אותן וא"ש אבל לאידך תנא דתנא התם פלוגתא דר"י ור"ש איפכא דר"ש סבר מתרומת הלשכה הן באין וכו' סבר בתחלה גובין אותם הרי דלר"י לא הוי פר העלם דבר של ציבור קרבן ציבור כמו שאר קרבנות הצבור ולכן אין באין מתרומת הלשכה ממילא ע"כ אין לפרש פלוגתא דר"י ור"ש כמו שפירשנו ולתלות חקירתינו הנ"ל בפלוגתא דר"י ור"ש מעתה ע"כ עלינו לומר דהא דמחייב ר"י שאר שבטים בחטא שבט אחד לאו משום דנחשב כחטא כל ישראל אלא גזה"כ בחטא שבט אחד דמחייבי שאר שבטים ג"כ מהא דארבעה קהלי כתיבי ע"ש בהוריות ומעתה כיון דהרמב"ם פסק בהלכות שקלים (פ"ד) דבתחלה הן גובין והיינו כאידך תנא דתנא איפכא דר"י סבר בתחלה גובין ור"ש סבר מתרומת הלשכה הן באין עיין בהוריות דף ג' ופסק הרמב"ם כר"י דר"י ור"ש הלכה כר"י (כמבואר בעירובין דף מ"ז ואפילו בדברים שאינם נוהגים בזמן הזה כמבואר בתוס' זבחים דף ה' ע"ש) וכיון דהרמב"ם פסק כמד"א דר"י סבר דבתחלה גובין עליהם מבואר שיטתו דאף דפסק כר"י דשבט אחד איקרי קהל היינו דהוי שם קהל על שבט אחד וגם שבט אחד לאו בכלל יחידים אלא הוי קהל בפני עצמו אבל לא כמו שרציתי מתחלה לומר דהא דשבט איקרי קהל היינו דהוי כמו כלל ישראל והיינו כמו דאמרינן בכה"ת דרובה ככולו ה"ה דחדשה לן תורה דשבט אחד הוי כמו כלל ישראל זה אינו אלא דגם על שבט אחד שם קהל עליו בפני עצמו לענין פר העלם דבר דוקא וכל שבט ושבט שם קהל עליו בפני עצמו ועיין בתוס' מנחות (דף צ"ב ע"ב) דכל שבט ושבט מתכפר בפר שלו היינו משום דאין כל הי"ב פרים קרבן אחד בעד כל קהל עדת ישראל אלא דכל שבט ושבט חשוב בפני עצמו ואפילו אם חטאו כל הי"ב שבטים חשיבי י"ב קרבנות:

והשתא א"ש הקושיות שהתחלנו בריש דברינו כיון דאנן קיי"ל דשבט אחד איקרי קהל כמו"כ היה לנו לפסוק דעל נס שבט אחד חייבין לברך ברכת הנסים ולא כן סתם לנו רבינו יונה ושו"ע או"ח סימן רי"ח דאין מברכין אלא על נס של כל ישראל או רובו ולא הביאו דגם על נס של שבט אחד חייבין לברוכי ולפי מה שבארנו א"ש דאף דאנן קיי"ל דשבט אחד איקרי קהל היינו דוקא לענין פר העלם דבר דמחייב כל שבט ושבט וכן דכל שבט ושבט גורר שאר שבטים עמו לחייב אפילו אותן שלא חטאו להביא עם החוטאים והיינו דהתורה חדשה לנו דגם שבט אחד שם קהל עליו לענין זה וגם חדשה לנו תורה דגורר גם שאר שבטים עמו אבל לא כמו שבארנו לאידך מד"א דתנא פלוגתא דר"י ור"ש דר"י סבר דמתרומת הלשכה הן באין ור"ש סבר בתחלה גובין עליהם דשבט אחד הוי כמו כלל ישראל וכמו דאמרינן בכל התורה כולה רובה ככולו כמו גדר זה הוי נמי הא דשבט אחד איקרי קהל דנחשב כמו כל ישראל משום דכן חדשה לנו תורה בזה דשבט אחד איקרי קהל מעתה א"ש דיש לומר דהירושלמי בברכות קאי אליבא דהך תנא דתנא דר"י סבר מתרומת הלשכה הן באין ולענין ברכת הנסים לא סגי לן אלא דוקא בנס של כל ישראל או רובו ולהך תנא שפיר הוי גם שבט אחד כמו רוב ישראל דשבט אחד נחשב כמו כלל ישראל כיון דשבט אחד איקרי קהל אבל הרמב"ם דפסק כאידך ברייתא דר"י סבר בתחלה הן גובין וכמו שבארנו והא דשבט אחד איקרי קהל זהו חידוש שחדשה תורה לחייב בפר העלם דבר ועיקר החידוש הוי דנפקי מכלל יחידים לכן משום הא לחוד לא סגי לן לברך על נס של שבט אחד דמשום דנפקי מכלל יחידים לחוד לא הוי כמו כלל ישראל או רובו ושפיר לא מברכין על נס של שבט אחד אפילו למאן דאמר שבט אחד איקרי קהל וכן ג"כ א"ש הא דלא הביא הרמב"ם הא דשבט אחד איקרי קהל לענין פסח הבא בטומאה דמבואר בפסחים (דף פ) דלמאן דאמר שבט אחד איקרי קהל ונטמא שבט אחד יעשו בטומאה דשם ג"כ הוי דוקא להך תנא דתנא פלוגתא דר"י ור"ש דר"י סבר דמתרומת הלשכה הן באין וכמו שביארנו דפלוגתא דר"י ור' שמעון הוי אי שבט אחד נחשב צבור כללי כמו כלל ישראל לר"י ולר"ש צבור פרטי היינו דכלל ישראל נתחלקו לי"ב חלקים וכל חלק וחלק חשוב ג"כ צבור וממילא לענין פסח כיון דלר"י הוי כמו רוב ישראל טמאין יעשו כולם בטומאה ולר"ש הוי כמו צבור חשוב ולכן גבי טמאה ג"כ יעשו הטמאין לעצמן והטהורין יעשו לעצמן כיון דלהך תנא עיקר פלוגתא דר"י ור"ש הוי בפירוש הא דשבט אחד איקרי קהל דלר"י פירושו שהוא כמו כלל ישראל ולר"ש כמו חלק חשוב ונחשב ג"כ צבור בפני עצמו אבל לאידך מד"א דתנא פלוגתא דר"י ור"ש איפכא דר"י סבר מתחלה הן גובין ור"ש סבר וכו' אין דנין כלל בפירוש שבט אחד איקרי קהל אלא דכל עצם מחלוקתן הוא דר"י סבר דהתורה חדשה לחייב אפילו אותן שלא חטאו בקרבן עם החוטאין מגזה"כ ור"ש פליג על זה והיינו דחדוש התורה לענין פר העלם דבר של צבור להתחייב אפילו אותן שלא חטאו ביחד עם החוטאים ממילא דכל זה לא שייך לענין פסח כיון דשם ליכא גזה"כ ולכן לא הביא הרמב"ם הא דשבט אחד לענין פסח:

והנה בענין זה ראיתי בלח"מ שהקשה על הרמב"ם שהביא ראי' דשבט אחד איקרי קהל מהא דויעמד יהושפט בקהל יהודא וירושלים וכו' והקשה הל"מ הא הגמרא מייתי ראי' ודחה ודילמא שאני ירושלים דהוי נמי בנימין והביאו מקרא אחרת ע"ש ומדוע תפס הרמב"ם פסוק הנדחה בגמרא ע"ש בלח"מ שכתב ואולי מפני שזו יותר פשוטה ובאמת לפי מה שפרשו שם בתוס' הרא"ש דהא דקאמרינן שם בגמרא ודילמא שאני ירושלים משום דהוי נמי בנימין היינו לפי מה דמבואר בזבחים נ"ד וביומא דירושלים היה בחלקו של בנימין והיינו דירושלים נתחלקה לשבטים ועיין בש"ס שם דהיינו ליהודה ובנימין כמו דס"ל לר"י שם ביומא ושפיר מדחה הגמרא שאני ירושלים דהוי נמי בנימין משום דכאן אליבא דר"י קאי ור"י סבר דירושלים נתחלקה לשבטים אמנם הרמב"ם דפסק דירושלים לא נתחלקה לשבטים דפסק דאין ירושלים מביאה עגלה ערופה ואינה מטמאה בנגעים וא"כ לא היה אלא שבט יהודה שפיר הביא הקרא דויעמוד יהושפט דאין לדחות כנ"ל כיון דלא נתחלקה לשבטים ושוב ראיתי בספר כתר המלך שהעיר כן על הרמב"ם אמנם עדיין יש לעיין בשיטת הרמב"ם היאך פסק בהא דירושלים אי נתחלקה לשבטים או לא דהא בפ"ב מהלכות בית הבחירה הביא דמזבח לא היה לו יסוד באותו קרן והיינו כמו שהביא שם הכ"מ הא דאמרינן בגמרא מ"ט אמר ר' אלעזר לפי שלא היתה בחלקו של טורף ע"ש בפירש"י שפירש דהיינו בחלקו של בנימין והיינו כמד"א דירושלים נתחלק לשבטים כמבואר בסוגיא הרי דהרמב"ם פסק דירושלים נתחלקה לשבטים וא"כ אין לתרץ כנ"ל אולם בלאו הכי יש לעיין מדברי הרמב"ם גופא דהא בפ"ז מבית הבחירה ופי"ד מטומאת צרעת פסק דלא נתחלקה:

ונראה די"ל דאין מכאן הכרח דהרמב"ם פסק דירושלים נתחלקה לשבטים די"ל כמו שכתבו התוס' ביומא דף י"ב שהקשו למד"א דירושלים לא נתחלקה לשבטים מ"ש דשאר מקומות של מזבח היה להם יסוד ומזרחית דרומית לא היה לה יסוד וכו' וי"ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב הכל בכתב ע"ש ומעתה שפיר י"ל דהרמב"ם פסק דירושלים לא נתחלקה לשבטים ואין שום סתירה למה שכתב דקרן מזרחית דרומית לא היה יסוד די"ל כמו שכתבו התוס' דהכי גמירי שלא לעשות יסוד לקרן מזרחית דרומית (ועיין בתוי"ט בפי"ב דנגעים) מה שהעיר על דברי התוס' אילו מהא דאמרינן שם בזבחים מ"ט לפי שלא היה בחלקו של טורף ולפי דברי התוס' בלאו הכי נמי דהא הכי גמירי ע"ש אולם לפי מה שראיתי במפרשים שהקשו על הך מד"א דירושלים לא נתחלקה לשבטים ממה דמבואר בספר יהושע גבי חלוקת הארץ (ט"ו) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלים עד היום הזה ועוד שם בגורל בנימין כתיב וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים וכו' וראיתי בספר חסדי דוד בפירושו (לתוספתא זבחים פ"ו) שכתב דזה פשוט דיהושע חלק את ירושלים לשבט יהודה ובנימין לכו"ע היינו אפילו למד"א דירושלים לא נתחלקה לשבטים ומיהו בהא פליגא איכא מד"א דיהושע חלקה להם לחלוטין היינו דוקא לעיר עצמה אבל מקום המקדש אחוזת עולם כשאר כל ערי ישראל וכדכתיבי קראי ואיכא מד"א דירושלים לא נתחלקה לשבטים היינו תנאי התנה יהושע עמהם שיהיה להם לקנין פירות לדור בתוכה ולאכול פירותיה עד שיבנה בית המקדש וכיון שיבנה הבית חייבין להחזירה לכל ישראל וזה שאמר לא נתחלקה לשבטים היינו לאותן ב' שבטים שעלה להם הגורל לא נתנה להם בתורת חלוקה כשאר עיירות אלא מתנה ע"מ להחזיר היינו שתהא לאחר בנין בית המקדש שייך לכל ישראל ע"ש מה שהעיר בהא דסנהדרין קי"א דפליגי ר"י ור"ל אי חולקין עיר אחת לב' שבטים או לא ולכאורה אמאי לא פשוט מירושלים וכתב משום דמקום המקדש מפסיק והוי כשתי עיירות והא דמשמע ביומא דהאי תנא דברייתא דמה היה בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים וכו' וקאמר הש"ס דהאי תנא סבר ירושלים נתחלקה לשבטים ולפ"ז אין שום ראי' כיון דאפילו מד"א דלא נתחלקה היינו דוקא לחלוטין אבל בתחלה חילק יהושע אליבא דכו"ע וא"כ הא יש לומר דברייתא אתי אפילו למד"א דלא נתחלקה לשבטים מ"מ שייך שפיר למימר שהיה בחלקו שיצא הגורל להם בתחלה וכתב דמוכח תלמודא מהא דמסיים שם שרצועה היתה יוצאה וכו' והיה בנימין הצדיק מצטער בכל יום לבולעה דאי אמרת בשלמא שקנינו היה קנין גמור אלא שהתנה על חלק שבבה"מ שיתחייב למסרה וליתנה לציבור ניחא שהיה מצטער לבולעה כדי שיגדל שכרו במה שנותן משלו להקדש חלק יפה יותר אלא אי אמרת לא נתחלקה ומעיקרא לא נתנה להם ירושלים אלא בתור שאלה עד בנין הבית ובבנינו ממילא נפקע רשותם ונעשה הכל של ציבור א"כ אינו נותן משלו ומאי איכפת לי' ולמה לו לצעורי נפשיה ע"ש וא"כ לפי זה אין שום התחלה לתרץ דברי הרמב"ם ולומר דהסוגיא דהוריות דמדחה שם הש"ס דילמא שאני התם דהוי נמי בנימין הוי דוקא למד"א נתחלקה לשבטים דהא אפילו למד"א לא נתחלקה לשבטים ג"כ מתחלה נתנה לשני שבטים וזה אין לומר דאחר בנין הבית דנפקע רשות מירושלים הלכו להם לדור למקום אחר וא"כ הא דאמר הש"ס דהוי נמי בנימין הוי למד"א נתחלק לשבטים דזה אינו די"ל דשפיר נשארו בירושלים לדור בתוכה כיון שעלה להם הגורל בתחלה בירושלים אלא שאינה שלהם בקנין החלטי וכן ראיתי בספר שיח יצחק על יומא ג"כ שכתב כהגאון חסדי דוד ופשוט לו דאפילו למד"א דלא נתחלקה לשבטים אפ"ה היה ירושלים להם לבית דירה וחילו מהא דמבואר בירושלמי סוטה (פרק עגלה ערופה) על הא דתנן אין ירושלים מביאה עגלה ערופה בעי ערי מקלט מה הם אין תימר למחלוקת ניתנו מביאות עגלה ערופה ואין תימר לבית דירה אינן מביאות עגלה ערופה ופר"ח הביא מכאן מקור להרמב"ם שפסק דאין ערי מקלט מביאין עגלה ערופה וע"ש דהספק הוי נתחלקה לשבטים או לא מבואר דאפילו למד"א דלא נתחלקה לשבטים אפ"ה נתנה לדירה וכמו כן בירושלים נמי אפילו למד"א לא נתחלקה לשבטים שפיר דרו בתוכה יהודה ובנימין וא"כ אין לתרץ כנ"ל והשתא א"ש ג"כ מה שפסק הרמב"ם דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד אף דפסק דירושלים לא נתחלקה לשבטים דלפי הא הסוגיא דזבחים דאמרינן מ"ט מפני שלא היתה בחלקו של טורף מצי אתי גם למד"א לא נתחלקה לשבטים וממילא נשארה ג"כ קושית הלח"מ על הרמב"ם דמייתי ראי' מהקרא דמדחה הש"ס וצ"ע:

והנה מדי עסקי בענין זה ראיתי שהעירו על שיטת רש"י בפרשה ויקרא בפסוק תקריבו את קרבנכם מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות קרבנכם מלמד שהוא בא בנדבת צבור הוא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות לשון רש"י וכתב על זה הרמב"ן וז"ל פירש הרב כן לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה עולת השותפין הוא מה בין שנים המשתתפים בקרבן לעשרה ואלף שנשתתפו בו אבל עולת קיץ המזבח הוא עולת צבור ואולי לדעתו עולת העוף שאינו באה נדבת צבור וכן השלמים שאמרו שאין הצבור מביאין אותן נדבה בכולן יכולין הרבים להתנדב בהן בתחלה דעולת השותפין נקראת ושלמי שותפין נקראת לא מעטו אלא שלא יביאו אותן מן הקופות ואפשר שנאמר שאם רצו צבור להפריש בתחלה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספים שתהי' נדבת צבור כעולת בהמה וכ"ז שיתנדבו בו רוב ישראל הוא נדבת צבור והוא העיקר עכ"ל ומבואר בזה דנחלקו בענין צבור דלשיטת רש"י אינו מיקרי קרבן צבור רק אם בא מן הקופות דהיינו מתרומת הלשכה אבל אם גובין בו בתחלה אין זה רק כעין שותפות רבים ולכן אף דאין צבור מביאין עוף ושלמים היינו רק מתרומת הלשכה אבל מ"מ מתנדבין בתחלה והרמב"ן סבר כי רוב ישראל הוא הגורם בדין קרבן צבור ואף שאינו בא מתרומת הלשכה ועל זה העירו מהא דמבואר ביומא (דף נ) דפר העלם דבר קרבן צבור נקרא אף דבתחלה הן גובין כמבואר במנחות (דף נ"ב ע"ש) אבל לדעתי נראה דשיטת רש"י לא הוי אלא דוקא ברבים שנשתתפו אין זה קרבן צבור כיון שאין הקרבן בעצמו קרבן צבור לכן חידש לן רש"י דאף שנשתתפו רבים אפ"ה אין זה קרבן צבור אלא קרבן שותפין כיון שאינו בא מתרומת הלשכה אבל בפר העלם דבר של ציבור כיון דהקרבן בעצמו הוא קרבן צבור דהא יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מקרבן ממילא דהחיוב הוי מפני שהן רבים ולכן אינו נגרע שם צבור ממנו אפילו אם אינו בא מתרומת הלשכה ועיין בחגיגה (דף ו) דמבואר שם דכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר שבטו של לוי שלא עבדו עכו"ם הן הקריבו אותה מבואר דנקרא קרבן צבור אפילו בלא בא מתרומת הלשכה (ועיין במל"מ בפ"א מהלכות תמידין ומוספים מה שהעיר שם על סוגיא זו ועיין בטו"א שם) וכן איתא בספרי פרשה בהעלותך ויעשו בני ישראל את הפסח בראשון וכו' בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ר"ש ב"י אומר ישראל לא היו מקריבים ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטורה באפיך ואומר ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לד' וכו' ולוים לא עבדו עכו"ם (ע"ש במפרשי הספרי שכתבו בשם הזית רענן להמגן אברהם שפרש דר"ש ס"ל דאפילו פסח אחד לא הקריבו ישראל אלא שבט לוי הקריב פסח במדבר והא דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח דמשמע כל ישראל היינו משום דר' שמעון לטעמיה דאמר שבט אחד אקרי קהל עכ"ל הזית רענן ע"ש) והנה לפ"ז י"ל דאפילו מאן דאמר בתחלה גובין מצי שפיר סבר דפר העלם דבר הוי קרבן צבור ממש ושבט אחד איקרי קהל הוי כמו כלל ישראל וכן משמע לכאורה מהספרי הנ"ל וכמו שפירש הזית רענן הנ"ל דהא דכתיב בקרא ויעשו כל בני ישראל היינו שבט לוי למאן דאמר שבט אחד איקרי קהל ע"ש הנה בזה יש לישב מה שהקשה כבוד דודי והגאון האמתי מרן ר' משה מרדכי שליט"א אב"ד ור"מ דסלבודקא כעת בעה"ק חברון ת"ו בהא דאמרינן בזבחים (דף ד) בהא דיליף שם שינוי בעלים משינוי קודש דשינוי קודש ישנו בצבור כביחיד משא"כ שינוי בעלים לא שייך בקרבן צבור (ע"ש ברש"י דלא שייך בצבור שינוי בעלים משום שהכל בעליו) והקשה הגאון הנ"ל הא שפיר משכחת גם בקרבן צבור שינוי בעלים למד"א שבט אחד אקרי קהל וי"ב שבטים שחטאו מביאין י"ב פרים ושחט קרבן של שבט שמעון לשם קרבן ראובן הרי שינוי בעלים בקרבן צבור אמנם לפי מה שבארנו דלמד"א שבט אחד איקרי קהל ס"ל דשבט אחד הוי כמו כל ישראל וקרבנו הוי קרבן של כל ישראל והא דמביאין י"ב פרים בחטאו י"ב שבטים היינו דהוי קרבן אחד גדול בעד כל הי"ב שבטים דהא אפילו בחטא שבט אחד ג"כ מביאין כל הי"ב שבטים פר לכל שבט ושבט וא"כ כיון דהוי קרבן אחד גדול של כל הי"ב שבטים ממילא לא שייך שישחוט קרבן ראובן לשם קרבן שמעון דהא קרבן ראובן הוא ג"כ קרבנו של שמעון דהכפרה הוי לכל ישראל בחטא שבט אחד כיון דגם שבט אחד הוי כמו כל עדת ישראל ומדי דברי בזה ראיתי (בת"כ פרשה ויקרא) גבי פר העלם דבר חטאת שיהיו כל מעשיו לשם חטאת הוא פרט לששחטו שלא לשמו ע"ש (ועיין תוס' זבחים ח ד"ה הנך) מבואר דשייך פסול דשלא לשמה בפר העלם דבר (דלא כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה דזבחים ע"ש וכבר העירו המפרשים מזה על הרמב"ם עיין עליהם) והנה ראיתי במפרשים שהקשו מהא דמבואר בתוספתא פסחים (בפ"ה) חטאת צבור ששחטו שלא לשמה דיקטיר אימורין לערב ועיין שם להגאון תנא תוספאה שכתב דלאו דוקא חטאת אלא שאר קרבן צבור) מבואר דבקרבן צבור לא שייך פסול דשלא לשמה (כמו שכתב הרמב"ם) אמנם נ"ל לפי שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דלא שייך בקרבן צבור פסול דשלא לשמה משום דלב ב"ד מתנה דסכין משכתן למה שהן ע"ש מבואר דהב"ד יכולין לעכב על הכהן א"כ יש לומר דזה הוי דוקא למאן דאמר בגמרא לקמן (דף מ"ו) דהבעלים מפגלין והיינו דלא כר"י דאמר דאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד היינו הכהן ואין הבעלים יכולין לעכב על מחשבת הכהן ולפסול את הקרבן אלא כמאן דפליג שם ואמר שהבעלים מפגלין ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם שם שכתב והלכה כר"י דאמר שאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד ע"ש ומשמע דת"ק פליג על זה ע"ש וא"כ כמו כן יש לומר דגם הב"ד יכולין לעכב ע"ש וא"כ י"ל דהתוס' הוי אליבא דת"ק דר"י דאמר הכהן הבעלים על הקרבן כל עיקר וממילא כמו כן יכולין הב"ד לעכב על הכהן ממילא שפיר קרבן צבור ששחטו שלא לשמה כשר אבל התו"כ קאי אליבא דהלכתא דאין הבעלים מפגלין וכר"י דאמר שאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד ולא מצי אחר לעכב על הכהן ודבר זה למדתי מספר טהרת הקדש על מ' זבחים שכתב בזה לתרץ הקושיא שהקשו על הרמב"ם מהא דאמרינן במנחות מ"ח כבשי עצרת ששחטו שלא לשמן וכתב דהרמב"ם קאי אליבא דמאן דאמר שהבעלים מפגלין והא דכבשי עצרת הוי אליבא דר"י ע"ש:

תוכן העניינים

שות עבודת לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה