שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן
סימן ז
אמע"כ הרב הגאון האמתי ע"ה פ"ה נר ישראל:
ותפארתו כקש"ת מהר"א ליב רובין שליט"א אב"ד ד"ק:
ווילקמיר:
אחד"ש כ"ג ושלום תורתו באהבה: תשובתו היקרה הגיעני והתענגתי מאד מדבריו:
היקרים והנני להודיע להכ"ג מה שיש להעיר על:
דבריו. מה שכתב לתרץ הקושיא על הספרי דממעט קטן דאינו חייב על ביאת מקדש והקשה היראים הא לא גרע מכלים דחייב המכניס כלים למקדש כמבואר בעירובין ק"ד ובהרמב"ם פ"ג מהלכות ביאת מקדש (והיינו דהוא מפרש הספרי דממעט קטן היינו דהגדול המכניסו למקדש פטור) וע"ז כתב כ"ג דזהו עפ"י שיטת הרמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש דאינו חייב על ביאת מקדש אלא טמא שנגע במת או בטמא מת או שנגע בכלים שנגעו במת אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגעו במת או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת אף על פי שהוא טמא ראשון לענין תרומה וכו' הרי זה פטור על ביאת מקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה משמע מדבריו אם נגע בכלים שנגעו במת אז כיון שאף בלא ההלכה של חרב הרי הוא כחלל הוא ראשון לטמא חייב על ביאת מקדש אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת וכו' כיון דבלא ההלכה היו טהורין שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ורק הטומאה הוי מפני ההלכה דחרב הרי הוא כחלל אינו חייב על ביאת מקדש ולפי זה אתי שפיר הספרי דהא דקטן מטמא בש"ז הוא מהלכה דפשטות הכתוב איש ולא קטן ורק ההלכה הוא דקטן מטמא בש"ז כמבואר בנדה דף ל"ב וכיון שטומאתו הוא רק מהלכה שפיר מיעט הכתוב איש פרט לקטן שפטור המכניס אותו לבית המקדש עכ"ל הדכ"ג:
והנה מה שכתב כ"ג לדבר פשוט דהא דקטן מטמא בש"ז הוא מהלכה ואי לאו ההלכה לא היה מטמא בש"ז ומקורו מהא דנדה (דף ל"ב) דמקשינן בגמרא על הא דתניא דמרבינן מריבוי דאיש איש דאפילו קטן בן יום אחד מטמא בזיבה אלמא קרא כי קא מרבה אפילו בן יום אחד מהא דתניא גבי וכו' דדוקא בן ט' שנים ויום אחד מטמא וכו' ותרצו דחד קרא וחד הלכתא הי מינייהו קרא והי הלכתא ומשנינן בן ט' הוי הלכתא ע"ש אמנם בקרבן אהרן בפירושו לת"כ בפ' מצורע משמע דהלכתא לא בא ללמדנו דקטן בן ט' מטמא אלא דהלכתא אתא לאורויא לן מה למעט מקרא דאיש ע"ש דמשמע מדבריו דבלאו הלכתא ג"כ היינו יודעים דקטן בן ט' מטמא ואפילו פחות מבן ט' ע"ש שהאריך בזה (ועיין במל"מ בפ"א מהלכות טומאת משכב ומושב שכתב שם וז"ל כתב רבינו בריש מ' כלים דדוקא ש"ז דגדול מטמא וכו' ומדכתיב איש נפקא ע"כ ואע"ג דבפרק בנות כותים אמרינן דהלכתא גמירי לה ואדרבה ממשמעות דקרא דכתיב ואיש הוה אמינא אפילו קטן בן יום אחד דומיא דואשה דכתיב גבי נדה דמרבינן מינה אפילו תינוקת בת יום אחד וי"ל דלעולם מאיש ממעטינן קטן אלא דאתא הלכתא לומר דהאי איש לאו שיהא בן י"ג שנה אלא אפילו בן ט' כיון שביאתו ביאה נקרא איש במקום הזה וכו' ע"ש]: ועוד מדברי גדולי האחרונים משמע דמפרשים דע"כ הא דאמרינן בפרק בנות כותים דקטן בן ט' מטמא דהלכתא גמירי לה ופחות מבן ט' אינו מטמא דממעטינן מאיש איש זהו דוקא דאין הש"ז של קטן פחות מבן ט' מטמא אבל קטן עצמו הרואה טמא משום בעל קרי ולא ממעטינן קטן פחות מבן ט' כלל מטומאת ראיה אלא דאין הש"ז של קטן מטמא להנגע בה אבל הקטן ודאי נטמא מראיה עיין בשו"ת שבות יעקב (בחיאו"ח סימן כ"ב) שכתב שם בן הגאון שער אפרים מירושלים לתרץ כן הקושיא שהקשה השבות יעקב בחק יעקב באו"ח הלכות פסח (בסימן תנ"ז) על המגן אברהם שכתב שם בס"ק ז' על מה שכתב בהגהה בשם מהרי"ו דאם יש שם כהן קטן שלא ראה קרי וכן גדול שטבל לקריו מותר לאפות החלה בשבילו וכתב המ"א על כהן קטן פחות מבן ט' שנים פירש דאמרינן מסתמא לא ראה קרי אבל אי ידעינן דראה קרי אפילו הוא בן יום אחד טמא לקריו ע"ש וע"ז כתב החק יעקב דבאמת מלשון מהרי"ל שהובא בב"י הבין לפום ריהטא כן אכן מסוגיא דפרק בנות כותים משמע להדיא דקטן פחות מבן ט' אינו מטמא ע"ש בחק יעקב ובאמת קשה מאד לומר על רבינו המג"א דנעלם ממנו סוגיא מפורשת בנדה ושפיר כתב הגאון הנ"ל לחלק דהא דממעטינן שם בנדה דאין פחות מבן ט' מטמא היינו הש"ז של פחות מבן ט' אינו מטמא אבל הקטן הרואה שפיר נטמא ע"ש בשו"ת שבות יעקב הנ"ל שכתב שם וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות תרומות דין ט' שכתב לפיכך כהן קטן שלא ראה קרי עדיין אוכלין אותה תמיד בלא בדיקה שחזקתן שלא יצא טומאה עדיין עליהם עכ"ל משמע הא ידעינן בודאי שיצא קרי ממנו טמא וזה כמו שכתב המ"א ע"ש שהעיר ג"כ מהא דפ"ה מהלכות אבות הטומאה ע"ש והנה הגאון בעל שבות יעקב הביא ראיה דגם קטן הרואה ג"כ טהור מהא דנדה דף מ"ג דאמרינן חומר בש"ז מבשרץ וחומר בשרץ מבש"ז חומר בשרץ מבש"ז שהשרץ אין חלוקה טומאתו משא"כ בש"ז (ופרש"י דשרץ קטן מטמא כמו גדול משא"כ בש"ז דקטן פחות מבן וכו' ושם בגמרא אמרינן מאי לאו לנוגע לא לרואה ע"ש) הרי להדיא דברואה יש חילוק בין פחות מבן ט' לבן ט' עכ"ל השבות יעקב:
אמנם באמת אין מכאן שום סתירה על הגאון הנ"ל ומדברי הגמ' הנ"ל אין שום ראי' דקטן פחות מבן ט' אינו מטמא אפילו בראי' דהגמ' אתי להקשות על רב חנילאי משום ר' אלעזר בר"ש שכבת זרע לרואה במשהו לנוגע בכעדשה וע"ז מקשינן שם בגמרא ת"ש חומר בשכבת זרע מבשרץ וחומר בשרץ מבשכבת זרע שהשרץ אין חלוקה טומאתו משא"כ בשכבת זרע חומר בשכבת זרע מבשרץ שהשכבת זרע מטמא בכל שהוא מה שאין כן בשרץ מאי לאו לנוגע (פירש וקשה על ר"א דאמר לנוגע בכעדשה ע"ש) ומשנינן לא לרואה ומזה דייק השבות יעקב דקטן פחות מבן ט' אינו מטמא אפילו ברואה אבל אין דיוק די"ל דהגמרא ע"כ בנוגע מיירי כמו שרצה הש"ס לומר בתחלה אלא דכדי שלא תקשה על ר"א מוקי הגמרא דמיירי ברואה וכיון דכל עיקר הקושיא על ר"א הוא מסיפא חומר בשכבת זרע מבשרץ שהשכבת זרע מטמא בכל שהוא מה שאין כן בשרץ וע"ז משני הגמרא דמיירי ברואה אבל רישא דברייתא דחומר בשרץ מבשכבת זרע שפיר מצי מיירי בנוגע ואין מכאן שום ראי' דגם בראיה קטן פחות מבן ט' אינו מטמא אבל יש להביא ראי' ברורה דברואה גם פחות מבן ט' מטמא מהא דמבואר בתוספתא דפרה פרק ב' (ועיין פרה פ"ג מ"ב זבחים קי"א סוכה כ"א) דמביאין נשים מעוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהם עד שיהיו בני שבע שנים או שמנה ולא יותר שלא יראו קרי ע"ש משמע הא אם ראו קרי טמאין אפילו פחות מבן ט' שוב ראיתי בספר ברכי יוסף שהאריך הרבה בענין זה והביא דברי השבות יעקב והביא מהא דאמרינן (בנדה ל"ה) בעי ר"ל ראיה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע משמע דהקטן עצמו מטמא דאי לאו הכי למה נקט ר"ל בעייתו על הש"ז מהו שיטמא במגע תיבעי לר"ל ברואה קמא דזב קטן לענין טומאת גופו ע"ש והביא שם ראי' השבות יעקב מהא דנדה וכתב דהחק יוסף דחה ראי' זו והאריך ע"ש והבר"י הביא ג"כ הא דמגדלות את בניהם וכו' ודחה דאין בזה מכאן ראי' דענין שלם נקט ע"ש אמנם ראיתי בחידושי הרשב"א בסוכה שם (דף כ"א) דמבואר להדיא דאם ראו אפילו פחות מבן ט' ג"כ טמאין וע"כ כמו שכתבו האחרונים דהא דממעטינן פחות מבן ט' דוקא דאין הש"ז שלו טמא אבל הקטן עצמו מטמא וע"כ זה לאו מהלכתא קאתינן עלה וזה ידעינן מקרא דמהלכתא לא מרבינן אלא בן ט' והיינו ע"כ על הש"ז קאי:
והשתא נפן לדברי כ"ג שכתב לפרש הספרי דלכן ממעט המכניס קטן מכרת היינו משום דקטן בעל קרי דמטמא ידעינן מהלכתא ועל טומאה דילפינן מהלכה לא מחייב על ביאת מקדש אבל לפי זה דהא דקטן מטמא בקרי אפילו הוא פחות מבן ט' ממילא דזה לא ידעינן מהלכה א"כ אין לקיים לדברי הדר"ג:
עוד כתב הדר"ג לתרץ קושית המל"מ על הרמב"ם שכתב ויראה שאין חייבין אלא על כלי שהוא ראשון לטומאה וכו' ועל זה הקשה המל"מ מהא דאמרינן בת"כ על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים ומיירי באוכל נבלת העוף דאינו אלא ראשון לטומאה ע"ש ועל זה כתב כ"ג לתרץ דמה שכתב הרמב"ם דאינו חייב אלא על כלי שהוא ראשון לטומאה זהו דוקא בכלי שהוא ראשון לטומאה מהלכה דחרב הרי הוא כחלל ובלא ההלכה הוי שני לטומאה אז פטור על ביאת מקדש אבל כלי שהוא ראשון לטומאה בלא ההלכה דחרב הרי הוא כחלל אז גם לשיטת הרמב"ם חייבין גם על כלי שהוא ראשון לטומאה וא"ש קושית המל"מ מהא דעל רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים כיון דשם הוי ראשון לטומאה בלא ההלכה והנה אף כי זה תרוץ נכון על קושית המל"מ אבל לכאורה קשה להעמיס כ"ז בלשון הרמב"ם כאשר הרגיש הדר"ג בעצמו במכתבו, דלפי דבריו ע"כ החידוש בלשון הרמב"ם שכתב בלשון יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה וכו' הוא משום דהוי אמינא דמכניס חמור מבא כמו דמצינו דבמכניס לא בעינן דרך ביאה כמו גבי בא ואלו מלשון הרמב"ם משמע דכל עיקר הדבר דאינו חייב אלא בבגדים שהן אב הטומאה זהו עצם חידושו ולפי הדר"ג זה אינו חידוש דגם באדם הוי דינא הכי אולם שבתי וראיתי דלכאורה מדברי הרמב"ם גופא עלינו לפרש כמו הדר"ג דז"ל הרמב"ם ויראה לי שאינו לוקה על בגדים שהן אב הטומאה כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת שהן אב הטומאה כמו שיתבאר אבל בגד שהוא ראשון לטומאה אין חייבין הרי דהרמב"ם קרי לבגד שנגע בטמא מת שהטמא מת הוא אב הטומאה והנוגע בו הוא ראשון לטומאה א"כ הבגדים הן ראשון לטומאה והיאך קרי להו הרמב"ם אב הטומאה וע"כ מפני הלכה דחרב הרי הוא כחלל דהרמב"ם לשיטתו שכתב דהא דחרב הרי הוא כחלל לאו דוקא חרב אלא ה"ה דכל הכלים הרי הם כחלל, וא"כ ע"כ הא דכתב הרמב"ם אח"כ אבל בגד שהוא ראשון לטומאה אין חייבין עליו על ביאת מקדש מיירי ג"כ שהוא ראשון לטומאה מפני ההלכה ודברי הדר"ג כנים בלשון הרמב"ם. עוד כתב כ"ג לתרץ קושית התוס' (בערכין דף ג') שהקשו למה לן קרא למיפטר קטן מכרת הא לא מצינו קטן נענש ע"ש וכתב לתרץ ומקודם תרץ קושית התוס' במנחות (דף נ"ח) גבי פלוגתא אם הקטיר שאור ודבש פחות מכזית אי יש הקטרה בפחות מכזית או לא והקשו התוס' הא במעלה פחות מכזית בחוץ אינו חייב עד שיקטיר כזית ע"ש וכתב לתרץ וז"ל ואפשר לומר דהנה מצינו שעורים גבי אכילת איסור וגבי טומאה ובכל זה מצינו חילוק דאיברים מטמאים גם בפחות מכשיעור וגבי אכילת איסור גם איברים בעי שיעור כזית לבד בבריה דגזרת הכתוב והחילוק פשוט דבענין השיעור דבעינן גבי טומאה הוא מפני שלטמאות בעינן שיהא בדבר המטמא שיעור חשוב ובלא שיעור חשוב אינו מטמא ולהכי איברים דהן חשובין מטמאין גם בפחות מכזית אבל גבי אכילת איסור מלבד שאינו חייב עד שיאכל שיעור חשוב כמו גבי שבת וכדומה שאינו חייב עד שיעשה פעולה פעולה חשובה, אבל עוד טעם יש בדבר כיון שהתורה חייבה את האדם רק על אכילה ולא מיקרי אכילה פחות מכזית וזה גם אבר לא הוי אכילה להכי בעינן גם באבר שיעור כזית והנה הפלוגתא אי יש הקטרה פחות מכזית הוא רק אם מיקרי הקטרה אם הוא כמו אכילה דלא הוי פחות מכזית או דהוי הקטרה גם בפחות מכזית אבל זה ודאי דלא הוי פעולה חשובה לכן בחוץ המעלה פטור אבל גבי המעלה שאור ודבש לגבי מזבח אפשר דאיסורי מקדש דחמורים כמו אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכדומה לא באת ההלכה דאינו מתחייב עד שיעבור בשיעור חשוב רק בכל מה שעבר חייב ולכן למאן דאית לי' יש הקטרה פחות מכזית מחייב ולמאן דפטור גם הוא אית לי' דבמקדש לא בעינן שיעור חשוב רק סובר אין הקטרה פחות מכזית ולא הוי הקטרה והנה הא דקטן פטור הוא ג"כ מהשעורים ולכן הו"א דקטן טמא שבא למקדש ובמקדש לא בעינן שיעורין יהא חייב לכן שפיר בעינן מיעוט דלפטור והנה זהו חידוש גדול לומר דבמקדש לא בעינן שיעורין ויש לעיין בזה הרבה מכמה דוכתי וגם מעכ"ג כתב שלא עיין בזה אולם במה שכתב לתרץ קושית התוס' בערכין הנ"ל דאי לאו קרא הוי אמינא דגם קטן חייב על איסור טומאת מקדש יש לעיין טובא מהא דמבואר ביבמות (ל"ג) גבי זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה דאתי בהדי הדדי כגון דאייתי שתי שערות ואיטמא לי' דהוי לי' בעל מום וטומאה בהדי הדדי אי נמי שחתך אצבעו בסכין טמאה וכו' הרי מבואר להדיא דקטן קודם שהביא שתי שערות פטור גם על איסורי מקדש דהא בעל מום וטמא הוא מאיסורי מקדש ואפ"ה קודם שהביא שתי שערות פטור ממילא דאין לתרץ קושית התוס' בערכין כנ"ל (ועיין בפירה"מ להרמב"ם בפ"ק דטהרות) מה שכתב שם לענין אברים ובתויו"ט שם מה שכתב לתמוה עליו וצ"ע:
והנה מדי עברי בהאי ענינא אמרתי לרשום מה שעלה בדעתי על דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש שכתב וז"ל וכן טמא שהכניס ידיו למקדש מכין אותו מכות מרדות והקשה מהא דאמרינן בזבחים ל"ב דאמר עולא אמר ר"ל טמא שהכניס ידו למקדש לוקה ואמרינן התם עשה שיש בה כרת הוא ועיין בכ"מ שם מה שכתב בזה ונראה להעיר עפ"י מה שכתבו התוס' (בשבועות דף י"ז) גבי תלה עצמו באויר עזרה וכתבו התוס' וז"ל אית ספרים דגרסי אויר עזרה כעזרה דמי או לאו כעזרה דמי והקשו על גרסא זו מהא דאמרינן בזבחים טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה מבואר דאויר עזרה נתקדש ע"ש בתוס' מה שכתבו שם עוד להקשות על גרסת הספרים אבל לא כתבו לתרץ גירסת הספרים (ועיין עוד בריטב"א שם) מבואר מדברי התוס' דאי ס"ל דאויר עזרה לאו כעזרה אין לחייב בטמא שהכניס ידו לפנים והנה הרמב"ם (בפי"א מהלכות שגגות) העתיק גירסת הספרים וכתב וז"ל וכן תלה עצמו באויר עזרה הדבר ספק אי אויר עזרה כעזרה או לאו כעזרה מבואר דהרמב"ם מספקא לי' אי אויר עזרה כעזרה דמי או לאו כעזרה דמי ולכן שפיר פסק הרמב"ם גבי טמא שהכניס ידו לפנים דאינו חייב מדאורייתא אלא מכין אותו מכות מרדות והנה בעיקר דברי הרמב"ם שכתב כגרסת הספרים אי אויר עזרה כעזרה דמי או לא עיין במל"מ כאן בפי"א מהלכות שגגות) מה שהרבה להקשות על הרמב"ם בזה וגם קשה על הרמב"ם קושית התוס' בשבועות שם אמנם לפי מה שבארתי במ"א (עיין לעיל סימן ב') שיטת הרמב"ם וגירסת הספרים דלא תקשי כל הנך קושיות דמה שכתב הרמב"ם והספרים דהדבר ספק אי אויר עזרה כעזרה דמי או לאו כעזרה היינו דוקא למעלה מן מחיצות העזרה אם תלה עצמו הטמא למעלה ממקום המחיצות במקום שעזרה לא היתה מקורה (עיין בתוי"ט במ' מדות ובמ' אבות דלא כיבו הגשמים את עצי המערכה) אבל באויר שבתוך המחיצות בזה לכו"ע אויר עזרה כעזרה וממילא אין להקשות מטמא שהכניס ידו לפנים דשם מיירי בתוך המחיצות אין לומר על הרמב"ם שפסק דטמא שהכניס ידו לפנים כדברינו:
ומדי עמדי בענין זה אמרתי לתרץ קושית הגבורת ארי ביומא (דף ל"א) דהא דבעי שם בגמרא אי ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה (ופירש רש"י לענין טבילה על הא דתנן במתני' דלעיל אין אדם טהור נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבול ועל זה בעי הש"ס אי ביאה במקצת שמה ביאה לענין טבילה זו היינו אם בא להכניס אחד מאיבריו לעזרה אם צריך טבילה או לא ועל זה הקשה הגבורת ארי שם מאי קבעי הגמרא אי ס"ל כמד"א בזבחים (ל"ב) דביאה במקצת שמה ביאה וחייב כרת ממילא בין לר"י דאמר סרך טומאה היא ובין לב"ז דיליף מק"ו מה המשנה ממקום שאין חייב כרת למקום שחייב כרת גם כאן נמי שמה ביאה וחייב טבילה אם בא להכניס אפילו אחד מאיבריו ואי למד"א התם בזבחים דביאה במקצת לא שמה ביאה ולא מחייב כרת על ביאת מקצת כמו כן גם כאן אינו צריך טבילה כיון דליכא כרת ולא מבעיא לר"י לא צריך טבילה אלא גם לב"ז נמי אינו צריך טבילה דלא תקנו טבילה זו אלא במקום חיוב כרת אבל במקום דליכא כרת לא כמו דלא בעינן טבילה על מחנה לויה אף דאיכא איסור דאורייתא לכנס כמו כן על ביאת מקצת כיון דליכא כרת אינו צריך טבילה ע"ש בג"א שנשאר בצ"ע בזה ונ"ל לומר דהנה בזבחים מבואר דכל עיקר הא דילפינן דביאה במקצת שמה ביאה משום דכתיב בכל קדש לא תגע וכו' מקיש ביאה לנגיעה מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה וא"כ י"ל דהא דילפינן דביאה במקצת שמה ביאה זהו דוקא בטמא שנכנס למקדש דכל עיקר ההיקש גבי טומאה הוי אבל בזר שנכנס למקדש בזה י"ל דלא מחייב אלא דוקא על ביאת כולו אבל על ביאת מקצת לא וראי' לזה נ"ל מדברי התוס' בשבועות (דף י"ז) בתוס' ד"ה אפילו שכתבו שם גבי הנכנס לבית המנוגע דאפילו לעולא דאמר בזבחים ביאה במקצת שמה ביאה דוקא גבי מקדש כדמפרש התם דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה אבל גבי בית המנוגע מודה דלא שמה ביאה דלא מצינו שהקיש הכתוב וכו' ע"ש כמו כן נ"ל לחדש דזה הוי דוקא גבי טמא אבל בשאר האסורין לכנס למקדש ביאה במקצת לא שמה ביאה והנה בהא דתנן דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול יש לחקור במהות חיוב טבילה זו אם רבנן גזרו על האדם טומאה דרבנן וממילא צריך טבילה או דילמא רבנן לא גזרו על האדם טומאה כלל אלא שחייבו אותו בטבילה מדבריהם וכמו דאמרינן בגמרא לר"י הטעם כדי שיזכיר טומאה ישנה שבידו ויפריש ע"ש בפירש"י שכתב סרך טבילה היא כדי לעלות על לב שאין טבילה אלא לטמאים ונתת ללבו אם יש טומאה ישנה עליו ושכחה ויפריש מלבוא לעזרה ע"ש אין הטעם של טבילה זו כדי לטהר אלא כדי שיזכר טומאה ישנה ולא יבא לעזרה עד שיטהר בהזאה וזה פירש סרך טומאה היא זו אבל לא תקנו טבילה לטהר את האדם מטומאתו א"כ יש לומר לפי זה דכל עיקר בעיית הש"ס כאן אי ביאה במקצת שמה ביאה או לא אין כוונת הש"ס על עיקר הדין דביאה במקצת דזה שפיר באמת יש ללמד מהא דזבחים כמו שהקשה הגב"א אמנם בעיית הגמ' הוי איך תקנו רבנן טבילה זו אם גזרו על האדם טומאה מדבריהם וממילא טעון טבילה וכיון שיש על האדם טומאה דרבנן ממילא ביאה במקצת שמה ביאה אבל אי אמרינן ביאה במקצת לא שמה ביאה אז י"ל דכל עיקר טבילה זו אינו משום שגזרו על האדם טומאה מדרבנן אלא שחייבו אותו בטבילה מדרבנן אבל אין עליו טומאה כלל א"כ עיקר בעיית הש"ס הוי במהות טבילה זו והא דבעיא לה בלשון זה אי ביאה במקצת שמה ביאה או לא זהו לאו דוקא כ"ז י"ל אף שאינני קובע בזה מסמרות והנני אומר שלום וברכה להדר"ג ויתברך כ"ג בכ"ט ואושר וינוב בשיבה טובה כנפשו הטהורה וכנפש דוש"ת מוקירו כרום ערכו יעקב יצחק באאמו"ר הרה"ג מוהר"י ליב הלוי זצ"ל: