שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן
סימן ו
בע"ה יום ג' פ' בא תרפט, סלובודקא: אמע"כ הרב הגאון הגדול החריף העצום ע"ה:
פ"ה נר ישראל ותפארתו מרבנן קשישאי מהר"ר ארי':
ליב רובין שליט"א אב"ד דק"ק ווילקאמיר: אחד"ש כ"ג באהבה: הנני להציע לפני כ"ג מה שעלה במצודתי להעיר בדבריו במה שתרץ הקושיא על הספרי בפרשה תצא כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה וכו' ותניא בספרי בך ולא באחרים ופירוש עכו"ם) איש פרט לקטן לפירוש אם קטן ראה קרי אין עליו איסור לבא אל המחנה והיינו ע"כ שאין חיוב על הגדולים להוציאו משם אף דהוא טמא בקרי דקטן בן יום אחד מטמא בקרי) מתבאר דאין איסור טומאת מקדש גבי קטן וקשה מ"ש מכלים טמאים דחייב המכניס כלים טמאין למקדש וכבר הקשה קושיא זו בספר יראים (סימן שצ"א) ואמר כ"ג לתרץ דהא דממעטינן בספרי איש פרט לקטן היינו דמיירי בקטן שנכנס למקדש דאין מצווין לשלחו (וזה פירוש ולא יבא אל המחנה הוי דוקא גבי גדול אבל בקטן שנכנס אין הגדולים חייבין להוציאו) אבל המכניס קטן ודאי חייב כמו גבי כלים כמבואר במ' עירובין (דף ק"ד) דהמכניס כלים למקדש חייב וזה חידוש גדול דאין חיוב שילוח בכלים וכן בקטן אם נכנס למקדש טמא:
והנה אמנם קשה לומר כן בדברי הספרי דהא מבואר בספרי נשא להדיא מזכר ועד נקבה תשלחו בכל אדם הכתוב מדבר אחד גדולים ואחד קטנים במשמע הרי מבואר דחייבין בשילוח גם על הקטנים וכן מבואר שם להלן בספרי רע"א מזכר ועד נקבה תשלחו אחד אדם ואחד כלים במשמע וע"ש בזרע אברהם בפירושו לספרי שכתב לפרש כן דברי הספרי דהגדולים מצווין לשלח את הקטנים דלא עדיפא מכלים טמאים דמצווין לשלחן ועיין בנדה דף כ"ח ע"ב שוב ראיתי במנחת חינוך שכתב (במצוה שס"ג) ג"כ כמו הכ"ג שכתב שם אחר שחידש דעל מכניס ליכא כרת אלא מלקות אפילו מכניס אדם כגון חש"ו ע"ש שהאריך בזה לפרש הת"כ דעל רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים ופירש רחיצת גופו היינו על גופו משום ביאה חייב כרת ועל כיבוס בגדים לאו דוקא בגדים אלא כל דבר שאינו גופו והוא מכניסו אפילו אדם טמא אינו אלא בלאו ושוב כתב שם במיתה חוווד דגול כלום רווי שאין בהם חיוב כרת י"ל דלא איתרבאי לענין טומאת פנים ואם נטמא כלי בעזרה ליכא חיוב שילוח ע"ש כיון דבעינן ריבוי גבי אדם והרבוי נאמר אצל כרת כמש"כ שם התוס' וכיון דבכלים ליכא כרת ממילא לא איתרבו לענין טומאת פנים וא"צ שילוח בכלים מה"ת וכמו כן י"ל גבי קטן כיון דגם בקטן לא שייך גבי ביאה אלא מכניס ממילא לא שייך כרת ג"כ וממילא אין חיוב מה"ת להוציאו מן המחנה וזהו סברת כ"ג וע"ש במנחת חינוך שכתב קצת ראי' לזה מהא דאמרינן בזבחים דף צ"ד דמבואר גבי בגד ומעיל וכ"ח שנטמא ויצא איך מכניסין אותו לכיבוס ואמאי לא קאמר הגמרא אפילו בפנים בנטמא איך לעשות כדי שלא לשהות את הטומאה אע"כ בכלים לא שייך טומאת פנים ע"ש במנחת חינוך דמישב בזה הא דאמרינן בעירובין ק"ד דמד"א דמכניס שרץ חייב כהן מוציא בה מיינו שלא לשהות את הטומאה וקשה היאך ריבוי טומאה נדחה מפני שיהויי טומאה ומישב ג"כ בזה כיון דאין איסור מה"ת כלל אלא איסור דרבנן ע"ש ובזה מישב שם שיטת הר"ח המוקשה כמו שהקשו עליו התוס' ולפי דבריו א"ש ע"ש ועתה כיון שמצינו לכ"ג חבר הגאון הנ"ל אולי יש לומר דכונת הספרי דמרבינן מהא דמזכר ועד נקבה תשלחו לרבות כלים ואחד גדולים ואחד קטנים במשמע היינו ג"כ על מכניס וי"ל דהספרי קאי על סוף הקרא דולא יטמאו את מחניהם דזה קאי גם על מכניס כמבואר בעירובין (דף ק"ד) בפרש"י שם ועתה א"ש תירץ כ"ג והנה ראיתי בספר יראים שם שתרץ דגם מכניס קטן ג"כ פטור והא דמכניס כלים חייב י"ל דגבי קטן גזרת מלך הוא ע"ש ולכאורה היכן רמיזא האי גזרת מלך דמכניס קטן ופטור ועלה בדעתי די"ל לכאורה מהא דאמרינן בערכין דף ג' הכל מטמאין בטמא מת לאתויי מאי לאתויי קטן סד"א איש אשר יטמא ולא יתחטא איש אין קטן לא קמ"ל וכו' ואלא איש למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת ע"ש והקשו שם התוס' ד"ה למעוטי וז"ל ויש לתמוה למה לי קרא לפטרו כיון דלא מצינו קטן נענש ע"ש שנשארו בקושיא וי"ל דהיראים מתרץ הקושיא דהקרא אתי לפטור בגדול המכניס קטן דפטור ועל זה כונת היראים הא דגזרת מלך היא כ"ז י"ל על דרך החידוד ושוב ראיתי להרש"ש שם שתרץ כן קושית התוס' ולא הביא שם שיטת היראים ותמהני עליו היאך אמר דבר זה מדעתו דלפטור מ"ש מכלים:
ועל שיטת היראים תשאר הקושיא מהספרי הנ"ל דמרבינן שילוח בקטן וצ"ע ובהיותי בזה עלה בדעתי לתרץ קושית התוס' בערכין שם לפי מה שכתב המנחת חינוך אם אחד טימא את חבירו בפנים אין המטמא מחויב כיון דבטומאת פנים אין חייבין אלא דוקא בשהה שיעור השתחואה ממילא אין לחייב את המטמא על שהייה של הנטמא דהא הנטמא מחויב לצאת א"כ י"ל דזה חידוש דאי לאו קרא דאיש היה מחייבין את הגדול המטמא את הקטן בפנים כיון דאין בו דעת בהקטן לצאת והוי כמו שכפתו בידים ואינו יכול לצאת משם (ואף בזה ג"כ מסתפק המ"ח שם) ולכן גלי לן קרא דפטור הגדול כ"ז יש לומר לכאורה (ויש להאריך בזה ואכ"מ) ובאותו ענין ראיתי בש"מ שם בערכין שכתב לתרץ קושית התוס' דמיירי שנטמא בהיותו קטן ונכנס למקדש כשהגדיל אין חייב כרת וזה פלא אמנם הרא"ש דחה זה דמהכ"ת נאמר כן (ויש לעיין מירושלמי במ' שבועות פ"ב גבי נודע עד שלא הביא שתי שערות וכו' ע"ש וכן יש לעיין מהא דשבועות (יז) דאמרינן טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה הא שפיר משכחת בכה"ג לפי דברי הש"מ וצריך עיון שוב ראיתי שכבר העירו בזה על הש"מ) והנה ע"כ דברי כ"ג א"ש לפי שיטת הרמב"ם והראב"ד לפי דברי המנחת חינוך במחלק בין טומאת פנים לחוץ משום דליכא כרת גבי כלים אפילו במכניס ולכן יש לחלק בין טומאת פנים לחוץ משום דטומאת פנים איתרבי דוקא במקום חיוב כרת וכיון דחדש לן המנחת חינוך דגבי כלים ליכא כרת א"ש אבל לפי שיטת רש"י במ' ערובין (דף ק"ד ע"ב) דגם במכניס כלי נמי חייב כרת (וכבר הקשו על פירש"י מהת"כ דעל רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים מבואר דליכא כרת במכניס כלי ובסמוך נבאר כ"ז) א"כ לא שייך לכאורה לחלק בין פנים לחוץ ממילא תשאר קושית היראים הנ"ל על הספרי וי"ל דע"כ לפי שיטת רש"י עלינו לומר כמו שהביא הברכי יוסף (באו"ח תנ"ז) שיטת הרבה מפרשים דקטן אינו מטמא בקרי ע"ש שהאריך בזה (וכבר דברו בזה הרביד הזהב בפרשה מצורע ומי נפתוח ע"ש) וכן הביא שם הב"י פירוש רבינו הלל על הספרי כו' שפירש ג"כ דהא דממעטינן קטן הוי משום דאינו מטמא בקרי ויש להאריך בזה הרבה ולא נפניתי כעת והנה ראיתי בספר א"נ להגאון ר' אברהם מסאכוטשאב ז"ל שכתב לתרץ קושית היראים על הספרי הנ"ל ומתחלה דחה דאין לפרש דאיש ולא קטן היינו משום דאין קטן מטמא בקרי דע"כ מיירי גם בקטן בן ט' נמי ע"ש (ואין הספר כעת ת"י לעיין בו) אולם יצא לדון בדבר החדש דאין איסור מכניס אלא דוקא במקדש דכל איסור מכניס ילפינן מואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו וזה מיירי במקדש דוקא כמבואר בספרי שם ות"כ אבל במחנה לוי' אין איסור מכניס דלא מצינו שיהא אסור להכניס והוא מדייק מלשון הרמב"ם בספר המצות מצוה ע"ז דגבי מקדש כתיב שלא יטמא את המקדש מולא יטמא את מחניהם ואל המקדש לא תבא אולם גבי מחנה לוי' לא כתב אלא שהזהיר כל טמא להכנס תוך המחנה מולא יבא אל תוך המחנה ורמז להא דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס דמת מותר להכניסו למחנה לוי' אף דמת הוי טומאה היוצא מגופו כמו שכתב רש"י בחולין (דף ע"א ע"ב) וזה פירוש ולא טמא מת בלבד אלא אפילו מת עצמו משום דהוי טומאה היוצאה מגופו והנה לכאורה יש להרהר עליו דהא התוס' שם הקשו האיך ילפינן טמא מת ממת עצמו שאני מת דאין לו טהרה במקוה כדאיתא במ' עירובין דהמכניס שרץ פטור ותרצו משום האדם המכניס דהוי טומאה בחיבורין ע"ש ועל קושית התוס' נראה לי לומר לפי מה דמבואר (במ' סוטה י"ג) דארון של יוסף היה של מתכת וחרב הרי הוא כחלל וא"כ שפיר יש בו טהרה במקוה ובענין מכניס אי הוי משום ביאה או לא לפי דברי הגאון מהר"א דמחלק גבי מכניס במחנה לויה ע"כ משמע דמכניס וביאה תרי ענינא הוי וכן ראיתי להמנחת חינוך שם שהעיר למה ביאה דרך גגין ומקדש פטור משום דלאו דרך ביאה לא יהא אלא מכניס ומ"ל מכניס אדם אחר או כלי ומ"ל מכניס גופו וזהו פשוט לי דגבי מכניס נמי בעינן דרך ביאה ויש לעיין בזה מדברי התוס' במ' זבחים צ"ה דאמרינן שם גבי מעיל שנטמא מכניסו פחות משלש על שלש והקשו התוס' הא ביאה במקצת שמה ביאה ע"ש ולכאורה יש לעיין הא דביאה במקצת ילפינן בג"ש מבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא וכו' הרי דכל עיקר הא דביאה במקצת ילפינן מואל המקדש לא תבא ואי מכניס לאו משום ביאה היא א"כ מאי שייכות ביאה במקצת למכניס ואולי יש לומר דכונת התוס' דכיון דביאה במקצת שמה ביאה ממילא דמקצת חשוב נמי הכנסה כיון דמצינו דגבי ביאה חשוב מקצת נמי לחייב ממילא דחשוב נמי הכנסה ויש לעיין בזה ואכ"מ:
והנה עלה בדעתי לבאר דברי הש"מ בערכין (דף ג') שכתבו לתרץ שם קושית התוס' שהקשו דהא דאמרינן למעוטי קטן מכרת למה לן קרא הא קטן לאו בר עונשין וכתב דמיירי שנטמא בהיותו קטן ונכנס למקדש כשהגדיל ועל זה מעטיה קרא וזה דבר פלא כמבואר להמעיין ול"נ דע"כ הגמרא לא מיירי לענין חיוב כרת דהא בקטן לא שייך חיוב כרת דכרת לא הוי אלא דוקא במזיד וקטן דלאו בר דעת הוא לא שייך בו מזיד וע"כ הא דממעטינן הכא קטן מכרת היינו מחיוב כרת בשוגג לענין קרבן דאינו חייב קרבן אם נטמא בהיותו קטן ונכנס למקדש כשהגדיל והוא לפי מה דאנן קיי"ל דלענין חיוב קרבן על טומאת מקדש וקדשיו בעינן ידיעה בתחלה וידיעה בסוף ולפי מה דמבואר בירושלמי (דשבועות פ"ב) דידיעת קטן לא שמה ידיעה לענין חיוב על טומאת מקדש דאמרינן שם הראשונה עד שלא הביא שתי שערות והשניה שתי שערות וכו' אי חשיב ידיעה ע"ש בירושלמי וא"כ י"ל דזהו פירושו של הש"מ דמיירי לענין חיוב קרבן כשהגדיל והטעם דמיפטר קטן משום דלא הוי ידיעה בתחלה וא"ש:
והנה על פירוש רש"י במ' עירובין (דף ק"ד) שם שכתב דהמכניס כלי טמא למקדש חייב כרת הקשו מהא דמבואר בת"כ פרשה אחרי אם לא יכבס את בגדיו ובשרו לא ירחץ במים על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים מבואר דעל כלים ליכא כרת ועיין בתיו"ט במ' נדה פרק בנות כותים שהקשה כן על פירש"י ובהגהת הגר"א במ' עירובין שם כתב להגיה בפירש"י ע"ש: ועיין בתוי"ט במ' נדה בפרק רביעי שהקשה ג"כ קושיא זו וכתב דזה תליא בפלוגתא דר"מ ואחרים בת"כ שם היינו דאחרים מחייבין כרת גם על כבוס בגדים ובאמת זה קשה מאד כמבואר להמעיין בת"כ דליכא פלוגתא בין ת"ק ואחרים אלא מנ"ל דהכתוב מדבר בנכנס למקדש ואכל קודש בזה פליגי דת"ק יליף מדחייב קרבן ע"י טומאה והזהיר ע"י טומאה מה חיוב קרבן הוא בטומאת מקדש וקדשיו אף מה שהזהיר הוא על טומאת מו"ק ואחרים ילפי זה מג"ש דונשא עונו דמה להלן בטומאת מקדש וקדשיו ע"ש אבל בזה כו"ע מודים דאין חיוב כרת על כלים ע"ש עוד קשה על פירוש רש"י הנ"ל מהא דאמרינן במ' פסחים (דף ע"ט) אהא דתניא היו כלי שרת טמאים יעשו בטומאה אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמאת סכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל ומטמא לגברא דמעיקרא כי מתעבד בטומאת הגוף דבכרת קמתעבד אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמא ליה לגברא לא מטמא לי' טהורין עביד טמאים לא עביד מוטב יאכל בשר בטומאה דלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף דכרת והנה זה פשוט דכונת הגמרא לאו על שימוש בטומאה אלא על ביאתו לעזרה בטומאה דהא על שימוש בטומאה ליכא כרת אלא מיתה בידי שמים (עיין בסנהדרין פ"ג) מבואר דעל כניסת הסכין שנטמא בשרץ ליכא כרת דלא כרש"י הנ"ל וכעין זה הקשה הר"ש על הא דאמרינן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין על ביאת מקדש ע"ש בפ"ק דאהלות מה שכתב שם דהאי סוגיא אתיא כר"מ דפליג על ת"ק דכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח אין חייבין על ביאת מקדש והנה לפי מה שכתב המנחת חינוך שאין בכלים טומאת פנים א"ש אולם המנחת חינוך לא כתב כ"ז לפי שיטת רש"י כמו שזכרנו לעיל ונ"ל מתחלה לבאר הירושלמי במ' נזיר פירוש חדש דלא כמו שפירשו המפרשים ויהיה מזה מקור לשיטת רש"י גם א"ש קושית המפרשים מהת"כ הנ"ל וז"ל הירושלמי ב"מ נזיר הובא בר"ש בפ"ק דאהלות ובכ"מ בפ"ג מהלכות ביאת מקדש ע"ש וזה לשון הירושלמי אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב (פירוש הנוגע במת חייב אם נכנס למקדש) אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש וכו' בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים (פירש דוקא הנוגע במת חייב אבל הנוגע בכלים שנגעו במת פטור על ביאת מקדש) רבי זריקא בשם רב המנונא תנויי תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן האדמה וחציו מן החלמא (הוא מין המקבל טומאה) אין חייבין עליו על ביאת מקדש הא כולו מן החלמא חייבין על ביאת מקדש כו' (פירוש דלכן אין חייבין משום דכלי אדמה אין מקבל טומאה אבל אם הי' כולו מן החלמא שהוא מין המקבל טומאה חייבין על ביאת מקדש ולאו שני שנגע בראשון הוא (פירוש כגון שנגע אדם בכלי זה ונכנס למקדש חייב וזהו דלא כר' אילא דאמר דוקא אדם שנגע במת חייב ולא אדם בכלים ומתרץ הירושלמי תיפתר בשזרקו (פי' לעולם אדם בכלים פטור על ביאת מקדש וכאן החיוב משום שהכניס כלי טמא למקדש ולא משום האדם אלא משום הכלי) אמר לו אי בשזרקו בדא תנינא על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים (פירוש כיון דתני בברייתא חייב משמע כרת דסתם חייב כרת הוא ואם תאמר דהחיוב הוי משום מכניס כלי טמא למקדש בזה ליכא כרת אלא מלקות ומשני שם משום מכניס כלים טמאים במקדש (פירוש מתחלה קס"ד דמכניס כלים טמאים למקדש ליכא כלל כרת אלא מלקות ולבסוף מחדש לן הירושלמי דהא דאמרינן בת"כ דעל כיבוס בגדים ליכא כרת היינו דוקא בנכנס לבוש בבגדים דאז הבגדים בטלים לגבי האדם וכיון דהאדם טהור יש לומר דבטלים לגופו (עיין חולין דף ע"א ועירובין דף ד' גבי הא דנכנס לבית המנוגע כו') וזה פירוש על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים היינו דוקא בגדים שהוא לבוש בהם אבל אם הכניס כלי בידו שלא בלבישה בזה חייב כרת כיון דהכניס חייב משום מעשה ההכנסה דקרינן בה את מקדש ד' טימא והוי כמו ביאת אדם למקדש אבל בנכנס לבוש בבגדיו בזה לא הוי כמו בא אל המקדש טמא לא הוי אלא בלאו ומעתה א"ש שיטת רש"י המוקשה הרבה דרש"י מיירי כגון שהכניס כלי למקדש בידו וזה כמו בא אל המקדש טמא ושפיר חייב כרת אולם הספרא מיירי באופן שנכנס לבוש לכן ליכא אלא מלקות ושוב ראיתי בספר באר אברהם שהעיר ג"כ לחלק בין לבוש ובין הכניס בידו:
והנה ראיתי בחידושי המאירי על מ' עירובין דף ק"ד שם כתב וז"ל כל טמא שנטמא באב הטומאה של תורה שהוא טעון טבילה מן התורה אם נכנס למקדש באותה טומאה חייב כרת וכן אם הכנים למקדש שרץ טמא או כלי שנטמא בו או אדם טמא חייב שהרי טימא מקדש ד' וכו' ע"ש מבואר דשיטת המאירי הוא ג"כ כשיטת רש"י דכלי טמא שרץ חייב כרת וא"כ תקשה גם על המאירי מכל הנך דוכתי שהקשינו על רש"י והנה אף דעל קושית המפרשים מהא דת"כ דעל כיבוס בגדים בארבעים תירצנו בדוחק אולם הקושיא מהא דפסחים עדיין במקומה עומדת עתה הגיע לידי המאירי על מ' פסחים וראיתי שם שהוא מפרש פירוש אחר בסוגיא שם דהא דאמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמא סכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וכו' ויען כי דברי המאירי צריכין ביאור קצת עיין בהשמטות לכן הנני מעתיק לשונו ממש ולפי פירושו א"ש מה שהקשינו מהאי סוגיא על פירושו בעירובין ועל פירוש רש"י שם וז"ל המאירי במ' פסחים זה שבארנו שאם היו כלי שרת טמאים יעשוהו בטומאה טהורים עם הטמאים דוקא בשנטמא הסכין בטמא מת שהוא אב הטומאה גם כן לטמא אדם מדין חרב הרי הוא כחלל כמו שבארנו בכמה מקומות שנמצא שהשוחטין מטמאין בסכין וכשהוא נאכל בטומאת הגוף הוא נאכל שהוא בכרת שהטמא האוכל את הקדש בכרת אבל אם נטמא סכין בשרץ שנמצא שאינו מטמא האדם אלא את הבשר אין עושין אותו הטהורים עם הטמאים שהרי עם התעסקו עמהם נמצאו מטמאין בהם ונמצא טמאים טומאת הגוף שאכילתם בעלמא בכרת אלא טהורים עושים וטמאים אם הם מיעוט נדחין לפסח שני שהטומאה דחוי' ולא מותרת עכ"ל הצריך לעניננו מבואר דהמאירי אינו מפרש כמו שאר מפרשים דהא דאמרינן בגמרא דמעיקרא כי קא מתעבד בטומאת הגוף דכרת הכונה כרת משום טמא על ביאת מקדש כמבואר בתוס' ד"ה בטומאת הגוף ועיין במהרש"א כאן אלא דהכונה דכרת הוי משום אוכל בשר קדש בטומאת הגוף ולפ"ז א"ש כיון דכאן לא חייבי הגמרא כלל בענין ביאת מקדש בטומאה לכן לא קשה על שיטת רש"י והמאירי בעירובין הנ"ל מהא דמבואר בסוגיא בנטמא הסכין בטומאת שרץ דליכא כרת אלא לאו דטומאת בשר וזה אין להקשות לפי שיטת רש"י בעירובין והמאירי דאיכא כרת במכניס כלי טמא למקדש אמאי לא קאמר דחייב כרת מחמת הסכין די"ל כמו שכתבו התוס' דהא יכול לשחוט בסכין ארוכה ולא יכניס כל הסכין אלא מקצת הסכין ובכלי לא שייך ביאה במקצת כמבואר בתוס' זבחים (דף צ"ד) גבי מעיל שנטמא מכניסו בפחות משלש על שלש ע"ש וגם א"ש קושית הר"ש בפ"ק דאהלות הנ"ל על הרמב"ם דכיון דכאן לא מיירי הסוגיא כלל מענין ביאת מקדש:
והנה בענין זה ראיתי להרמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש שכתב וז"ל ויראה לי שאין חייבין מלקות אלא על בגדים שהן אב הטומאה כגון בגדים שנגע בהם זה הטמא למת שהן אב הטומאה כמו שיתבאר אבל בגדים שהן ראשון לטומאה אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו אבל מכין אותו מכת מרדות והקשה המל"מ מהא דמבואר בת"כ דעל רחיצת גופו חייב כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים וזה מיירי בנבלת עוף טהור דבגדים הוי ראשון לטומאה וראיתי להגאון מלבי"ם בהתורה והמצוה שכתב דהאי ברייתא איתא בספרי ג"כ ושם ליתא הא דעל כיבוס בגדים דארבעים אלא לא ענש על כיבוס בגדים וכתב דהספרי ס"ל דאין לוקין ופליג על הת"כ דסבר דעל כיבוס בגדים בארבעים ע"ש ולא העלה ארוכה לקושית המל"מ על הרמב"ם דהא הרמב"ם הביא שם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הספרא דעל כיבוס בגדים בארבעים ונ"ל סעד לשיטת הרמב"ם מהא דזבחים דאמרינן בגד שנטמא חוץ לקלעים ונשפך עליו דם חטאת קרעו ומכניסו לפנים ומכבסו במקום קדש והקשו שם בתוס' מאי מהני הקריעה הא עדיין טמא מגע מדרס ע"ש ומזה יש לומר דהרמב"ם מוכיח דעל כלי ראשון אין חייבין על ביאת מקדש והנה לתרץ קושית המל"מ נ"ל דעד כאן לא כתב הרמב"ם דאין חייבין מלקות על כלי ראשון לטומאה אלא באופן שהכלי הוא ראשון לטומאה מחמת קבלת טומאה היינו שהכלי קבלה טומאה מאב הטומאה והוא ראשון לטומאה אבל באוכל נבלת העוף טהור שהבגדים הם ראשון לטומאה מחמת עצמן היינו משום שהיה האדם בשעת אכילה לבוש בהם חדשה תורה טומאה על הבגדים ביחד עם האדם האוכל נבלת העוף בזה גם הרמב"ם מודה דאף דהבגדים אינם אלא ראשון לטומאה ג"כ חייב על ביאת מקדש כיון שהבגדים נטמאו מחמת עצמן בלא שום קבלת טומאה ממקום אחר וזה אין לומר דהבגדים מקבלין טומאתן מן האדם האוכל דהא מבואר בירושלמי במ' יומא דאפילו כלב שאכל נבלת עוף לבוש בבגדים ג"כ נטמאו הבגדים ע"ש (לפי שיטת קצת מפרשים) (יעיין בר"ש בפ"ח בפרה שכתב שם בשם הארוך דאם אדם אכל נבלות עוף טהור וכן אם שרף פרה ופרים הנשרפין ערום בלא בגדים שלא נטמא גם האדם ע"ש וזה צריך ביאור) וכן נ"ל לתרץ מה שהקשה שם עוד המל"מ מהא דאמרינן במ' נדה בריש פרק בנות כותים והכותים מטמאין משכב התחתון כעליון וכו' ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש ובועל נדה אינו אלא ראשון לטומאה כמבואר בנדה דף ל"ג וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת משכב ומושב דמשכב בועל נדה אינה אלא ולד הטומאה ולפי מה שכתב הרמב"ם דעל ראשון אין חייבין על ביאת מקדש מאי איריא דנקט דוקא משכב הכותים שטומאתן מספק אין חייבין על ביאת מקדש הא אפילו על משכב דבועל נדה ודאי ג"כ אין חייבין על ביאת מקדש כיון דלא הוי אלא ראשון לטומאה ונ"ל דשאני משכב כיון דאינה טומאת מגע אלא שהתורה טמא את המשכב וי"ל דהוי כמו עצם טומאה כמו שרץ ולכן אין נפק"מ אי הוי טומאתו ראשון לטומאה או לא דמה שכתב הרמב"ם דאין חייבין דוקא על אב הטומאה זה לא הוי אלא דוקא בדבר שקבלה טומאתה ממקום אחר אבל בדבר שלא קבלה טומאתה י"ל דבזה גם הרמב"ם מודה וא"ש לכאורה:
והנה מדי עברי בין בתרי ענינים אלו אמרתי להעיר בהא דמבואר במ' נדה (דף כ"ח) אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהם את התרומה ראו לובן ואודם כאחת אין חייבין עליהם על ביאת מקדש אבל שורפין עליהם את התרומה שנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס וכו' ומקשינן א"ה כי איטמי בשאר טומאות נמי (ופירש"י כיון דדרשינן זכר ודאי כי איטמי בשאר טומאות נמי כגון טומטום שנגע במת או בשרץ ונכנס למקדש יפטר ע"ש) אמר מזכר מטומאת הפורשות מן הזכר והנה קשה מאד לכאורה האיך יתכן למעט טומטום ואנדרוגינוס אפילו בנטמאו במת או בשרץ הא לא גרעי מכלים דחייב המכניסן למקדש ובשלמא על טומאת ראי' שפיר שייך לפוטרן דיש לומר דזה תנאי בטומאה דוקא מזכר ודאי ולא טומטום וכו' ולפי מה שהעלינו לעיל דיש לומר דאין דין מיוחד במכניס וכל היכא דפטור על ביאה פטור נמי על מכניס כגון הבא דרך גגים י"ל כיון דהתורה פטרה טומטום ואנדרוגינס על ביאת מקדש היינו שגזרת הכתוב דאין להם דין טומאת מקדש לפי הס"ד דמקשה ממילא ה"ה נמי דאין שייך לחייבן על טומאת מת ושרץ כיון דאין שייך בהם כלל דין טומאת מקדש כמו דמצינו דכהן משוח שאין בו דין טומאת מקדש כמבואר בהוריות דף ט' ע"ש וצ"ע:
והנה בענין זה ראיתי להרמב"ם פ"א הלכות טומאת משכב ומושב שכתב וז"ל טומטום ואנדרוגינוס נותנים עליהם חומרי האיש וחומרי האשה מטמאין בלובן כאיש ובאודם כאשה וטומאתן בספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים ואין חייבין עליהם על טומאת מקדש וקדשיו ראה לובן ואודם כאחד שורפין עליהם את התרומה ואת הקדשים אבל אין חייבין עליהם על ביאת מקדש וקדשיו שנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו עד שיהי' הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה ה"ז חייב על ביאת מקדש ושם בהשגת הראב"ד כתב וז"ל אמר אברהם אולי טעה בלשון התוספתא וחילק בין אחרים שנגעו בלובן ואודם של טומטום והוא עצמו שנגע בשלו ואם נתכוון לכך טעה טעות גדולה שלא אמרה התוספתא אלא שנגע הטומטום באודם ולובן של זכר ונקבה ודאית חייב על ביאת מקדש שלא תאמר לא חייבה תורה שילוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית לכך הוצרך לומר שהוא חייב והנה עיין בכ"מ שם שכתב על דברי הראב"ד וז"ל ואין דברים אילו כדאי לכתוב שטעה טעות גדולה או קטנה שהרי אפשר לפרש התוספתא שנגע בשלו אבל אי קשיא הא קשיא מ"ש נגע הוא מנגע אחרים דכיון דבנגע אחרים אינם חייבין על ביאת מקדש משום דבעינן שתהא טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית מאותו טעם בעצמו יש לפטור בשנגע הוא בעצמו גם כן ויש לדחוק ולפרש לשון רבינו כפירוש הראב"ד דבנגעו טומטום ואנדרוגינס בשל אחרים מיירי אלא שלשון רבינו קשה ע"ש:
ונ"ל לבאר שיטת הרמב"ם כן ומתחלה נחקור בהא דממעטינן בש"ס מזכר זכר ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס אי הא דגלתה תורה זכר ודאי הכונה בין בראיה היינו שאין טומטום מטמא בראיה או הכונה הוי דוקא על הלובן ואודם שאין הלובן והאודם שלו מטמאין לענין ביאת מקדש ושיטת הרמב"ם הוה דהש"ס גופא ספוקי מספקא לי' בזה היינו אי המיעוט בזכר הוי על הראיה היינו אם ראה לובן ואודם לא נטמא בכך לענין חיוב טומאת מקדש היינו שהתורה מיעטה ראיית טומטום ואנדרוגינס מהא דזכר ודאי שאינו מחויב על טומאת מקדש וזה דין דוקא על. הראיה אבל לא על הטומאה היינו שהלובן ואודם שלו טמאין ומטמאין אחרים אפילו לענין חיוב טומאת מקדש וה"ה אם נגע הוא עצמו בשלו או בשל אחרים חייב על טומאת מקדש דהא דממעטינן מזכר לא הוי אלא דוקא על ראיתו של טומטום ואנדרוגינוס שאין ראיתו ראיה להתחייב עליהם על ביאת מקדש או דילמא דהמעוט הוי דוקא על הטומאה שאין הלובן ואודם שלו מטמאין אבל הוא עצמו הטומטום ואנדרוגינוס הרואין שפיר נטמאו מחמת ראיה זו (וזה לא קשה לאחרים גורם טומאה הוא עצמו לא כ"ש משום די"ל שעיר המשתלח יוכיח כמבואר במ' נדה דף ל"ה ונ"ה ע"ש) וחייבין על ביאת מקדש משום שראו אבל זה ודאי דאין המעוט על שניהם בין על האדם הרואה ובין על הלובן ואודם וראיה לזה נ"ל מהא דמבואר בספרי פרשה נשא דמרבינן דחייבין בשילוח גם טומטום ואנדרוגינס מזכר ועד נקבה תשלחו אין לי אלא זכר ונקבה טומטום ואנדרוגינס מנין ת"ל אל מחוץ למחנה תשלחום ולכאורא קשה הא כאן במ' נדה ממעטינן טומטום ואנדרוגינס מביאת מקדש וראיתי להגאון מלבי"ם בהתורה והמצוה שכתב שם לפרש דמיירי שנטמא הטומטום בשאר טומאות אבל לדעתי יש לעיין בזה דהא בנדה מרבינן זה מזכר מטומאת הפורשות מן הזכר ולא מן מחוץ למחנה תשלחום וע"כ נ"ל דהמעוט דזכר ודאי לא הוי אלא על חדא היינו או על הטומאה היינו הלובן ואודם או על האדם הרואה אלא דהש"ס ספוקי מספקינן בזה על מה קא ממעטינן אי בראיה אי על הטומאה ולכן מדוייק לשון הש"ס דאין חייבין על ביאת מקדש היינו שאין לחייבן אבל לא מותרין לגמרי היינו דהפטור הוא משום דאין לחייבן מספקא ונפק"מ אם ראה הטומטום ואנדרוגינס לובן ואודם וגם נגע אז חייב על ביאת מקדש וזהו דמרבינן בספרי מהא דמחוץ למחנה תשלחום והא דמבואר בתוספתא הובא בר"ש (בפ"ב) דזבים הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור היינו בלובן ואודם או שלו אחר שטבל ויטהר מראיתו או של טומטום ואנדרוגינס אחר דאז פטור דשמא הא דממעטינן מזכר זכר ודאי הכונה על הלובן והאודם שאינם מטמאין מגזירת הכתוב ולכן הוא עצמו שנגע בלובן ואודם פטור על ביאת מקדש והשתא אתי שפיר שיטת הרמב"ם דמחייב בנגע הוא עצמו בלובן ואודם שראה היינו שהיה ראיה ומגע ולכן ממנפ"ש טמא וה"ה נמי אם ראה לובן ואודם ולא נטהר מטומאתו ואח"כ נגע בלובן ואודם של אחר ג"כ חייב על ביאת מקדש וזהו שיטת הרמב"ם: ולכאורא יש לדייק מלשון רש"י דקאי גם כן בשיטת הרמב"ם ממה שפירש בגמרא גבי הא דטומטום ואנדרוגינס שראו לובן או אודם ונכנס למקדש דפטורים דפירש שם רש"י דילמא טהור ומייתי חולין בעזרה דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאה בלובן ותמהו המפרשים דמשמע מפרש"י דהטעם דממעטינן הוי משום ספק והא אפילו בודאי כגון שראו לובן ואודם כאחת נמי אין חייבין על ביאת מקדש ויש לפרש דרש"י מיירי אפילו באופן שראה ואח"כ נגע ג"כ דאז אי לאו משום ספק דילמא אינו מטמא בלובן לחוד או באודם לחוד היה חייב שוב הגיע לידי חידושי חתם סופר על נדה וראיתי שכתב בקצרה על הרמב"ם כמו שפירשנו וחיליה מהא דאמרינן בפ"ב דשבועות דלא משכחת ליה טמא ששימש במיתה אלא בהפך בצינורא והקשה דהא משכחת בכהן שנגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינס דאינו משתלח ומשום שימש במקדש חייב דשימש בטומאה נפקא לן חילל חילל מתרומה כמבואר בסנהדרין (דף פ"ג) אלא ע"כ דלא הו"מ לשנויי הכא דא"כ תפשוט דקרא דמזכר עד נקבה אנוגע קאי ובאמת ספוקי מספקא לן ע"ש ולא הביא מהספרי שבארתי אולם על יסודו מהא דשבועות יש לעיין טובא דלפי דבריו עדיין תקשה קושית הש"ס אלא טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה על מחוסר כפורים דהא בסנהדרין (דף פ"ג) יליף הש"ס מקרא דמחוסר כיפורים הוי במיתה על שימושו במקדש ובמנחות (דף כ"ז) מבואר דמחוסר כיפורים חייב כרת על ביאת מקדש א"כ לא יעלה ארוכה אי מוקמינן דמיירי שהכהן נגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינס דעדיין תקשה על מחוסר כיפורים ועיין במל"מ (פ"ג מהלכות ביאת מקדש) שכתב בהדיא דהש"ס בשבועות קאי על מחוסר כיפורים ג"כ וא"כ אין לבנות יסוד מסוגיא דשבועות אמנם בדברי הרמב"ם בענין מחוסר כיפורים נמצא מבוכה דבהלכות סנהדרין פרק י"ט מבואר מדבריו להדיא דמחוסר כיפורים ששמש חייב מיתה ע"ש דמנה מחוסר כיפורים בהדי הנך חייבי מיתה שיש בהם מעשה ולוקין עליהם ע"ש ובפ"ד מהלכות ביאת מקדש כתב דמחוסר כיפורים פטור ממיתה ע"ש וכבר הקשה הראב"ד והכ"מ על הרמב"ם בזה וא"כ עדיין יש מקום לראיה זו ויש להאריך בענין זה טובא ואכ"מ:
יתברך כ"ג בכ"ט ואושר ינוב בשיבה טובה ויחזק ד' את כחותיו לתורה וכו' כנפשו הטהורה ונפש מוקירו ומכבדו כרום ערכו דש"ת יעקב יצחק בהרה"ג מהרי"ל הלוי: