אור ברסלב
שות עבודת לוי השמטות ומלואים

שות עבודת לוי· הרב יעקב יצחק רודרמן

השמטות ומלואים

סימן ל

בסימן א עיין בתוס' (יומא דף לא) שהקשו בהא דאמרינן חמש טבילות ועשרה קידושין כהן גדול טובל ומקדש בו ביום וכולן בקודש בגג בית הפרוה והקשו והא גגין ועליות לא נתקדש כדאמרינן בפסחים דף פ"ו ולפי מה שבארתי בפנים דאפילו למד"א גגון ועליות לא נתקדשו ג"כ שייך על הגגין קדושה כמו שבארתי דבירושלים יש תרי קדושת והגגין ג"כ יש בהו קדושה מחמת שהן סמוכין למקדש כמו שבארתי וא"ש דכולן הוי בקודש: בסימן ב' העיר לי גדול אחד לפי מה שכתבתי לתרץ קושית המל"מ על תוס' שבועות דף י"ז ד"ה תלה עצמו וכו' דהוכחת התוס' הוה משום שהכהן היה הולך על גבי איצטבא והא דאין האיצטבא חוצץ הוה משום דמין במינו אינו חוצץ וכמו שכתבו המפרשים דאף דמין במינו אינו חוצץ אבל בכל זה לא כמו נוגע ממש אלא דהוה כמו אויר ועל זה העיר הא גם האיצטבא מונחת על הריצפה והוי כמו דאמרינן בש"ס דזבחים שם דף (פ"ח) דקאי גברא בראשו של מזבח לא מבעיא לן וכו' ע"ש אולם יש לחלק דשאני התם דהכהן העומד על המזבח אינו חוצץ כיון דהוא עצמו העובד ועיין בפירש"י שכתב וז"ל דהנחת גופו הוי כהנחת קרבן וזה לא שייך גבי ריצפה ולכן שפיר יש לומר דהכהן ההולך על האיצטבא לא הוה כמו שהולך על הריצפה ממש אלא דהריצפה אינה חוצצת משום דהוה מין במינו ולפי זה אין מקום להשגתו על הגאון מסוכטשוב במה שהשגתי עליו מהש"ס דזבחים הנ"ל מהא דקאי גברא בראשו של מזבח וכו' דשם גבי המקטיר אימורים על גבי בשר כיון דהבשר לא הוה לצורך עבודה כמו כהן בזה לא מהני מה דמונח על על המזבח וצ"ע בזה ויש להאריך ואכ"מ:

בסימן ג' הבאתי דברי הרמב"ם שכתב דזה שנאמר בתורה ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה אינו אלא בזמן וכו' אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים וכו' אלא בקול וכו', ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן המשוערים והקשה הרא"י הא קימ"ל משורר ששעיר במיתה לכאורה יש לומר דהא דמשורר ששיער מיתה הוה דוקא בזמן שהוא ראוי לעבודה אבל בזמן שנדחה מעבודה לא שייך אז משורר ששיער וראיתי בספר לחם יהודה להגאון מהר"י עייאיש שהביא הא דכתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות כלי המקדש) כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר עבודה ואינו נכנס לעזרה לעבוד אלא בשעה שהלוים אומרים שירה מבואר דאע"ג שהוא גדול אינו עובד מתחלה עבודה בין כהן בין לוי עד שיתחיל לומר שירה עם הלוים בתורת סניף ואע"ג דכהן לאו בר עבודת שירה הוא דכהן בעבודת לוי הוא באזהרה היינו אחר שנתעסק כבר בעבודתו הראויה לו דאז אינו יכול להעתיק את עצמו לעבודה של זולתו אבל בתחילה רשאי לעבוד מלאכת השיר דכהנים נמי היו לוים ושבט לוי איקרו ע"ש וצ"ע אם שייך לומר כן לענין לוי שהזקין דחוזר למלאכה אחרת שאינה מלאכתו משום שאינו ראוי לעשות מלאכתו ועיין להגאון מלבי"ם בביאור לספר יחזקאל (מ') שכתב דאין כ"כ מוכרת סברת הגאון מהר"י עייאיש דיש לומר שהכהנים הא משוררים בכלי ולזה הוכשרו גם ישראלים מיוחסים כמבואר (בפ"ג) מהלכות כלי המקדש ועיין בתוספתא עירכין בפ"ב דאין אשה נכנסת לפזרה אלא בשעת קרבנה ואין הקטן נכנס למורה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה:

בסימן ג' במה שכתבתי לחלק בין מלאכת שבת לענין נזקין דגבי שבת העיקר מה שאנו מקפדים על הפעולה שתהא פעולה חשובה וגבי נזקין העיקר בעינן שתהא מכח האדם ובזה ביארתי דברי הש"ס בב"ק דף ס"א גבי זורה ורוח אסיעתו ע"ש כתב לו כבוד חמי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר שעפטל קרעמער שליט"א ר"מ ומנהל דישיבת ניו הייווען (ומלפנים במתיבתא רבתא דסלוצק) בענין זה להעיר בדברי דע"כ לאו כללא הוא דהא מצינו גבי שבת דגרם כיבוי מותר ולהיפך בנזקין מצינו דחייב אפילו בלא נעשה הפעולה כולה ע"י האדם כמו דחייב על האש במה שנעשה ע"י רוח מצויה עיין תוס' ב"ק (דף ה' ע"ב) ועיין הנמוק"י בב"ק שם מש"כ בענין זה וברא"ש כאן בב"ק דף ס"א שכתב להדיא דאף דזורה ורוח מסעייתו לא הוה אלא גרמא דהא לא הוה כולה בכח האדם אפ"ה חייב לענין שבת והיינו דהעיקר מה שאנו מקפדים גבי שבת דבעינן שתהא דרך המלאכה כך לכן בזורה ורוח מסייעתו כיון דדרך המלאכה הוא כן חייב וכן מצינו הרבה מלאכות שהיו במשכן באופן זה כגון מבשל וכן זריע אופה וכדומה אע"ג שהאדם אינו עושה בזה אלא מה שהניח הגדירה. אצל האש וכו' וכן בחורש בבקרים דחייב והלא אי הוא העושה בעצמו כולו אלא בסיוע הבהמה ואם נאמר בזה אך פשוט מטעם שהיה כן במשכן הלא, יהיה קשה הא זה עוקר וזה מניח ג"כ היה במשכן וכן זה אינו יכול וזה אינו יכול לר' שמעון ג"כ היה במשכן כגון שנים שהיו נושאין את הארון אעפ"כ פטור כמו שכתבו התוס' (שבת ג') מטעם שלא עשה כולה וא"כ גם בחורש בבקרים יפטור וע"כ מוכרחים לומר מתוך שאין הבהמה יכולה לחרוש אם לא שהאדם יאחז המחרישה בידו נקרא מה שהבהמה עושה מעשה האדם ומצינו בירושלמי כלאים (פרק ח' הלכה ב') ר יוסי בר' חנינא אמר המנהיג בכלאים בקול לוקה ותני כן הנהיגה המשיכה קורא לה ובאת אחריו נתחייב בה לשלם כשאול והתני שמואל היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה ובאת אחריו הרי זה פטור ומשני תמן לדעתה היא מהלכה הכא על כרחה הא מהלכה וע"ש במפרשים דפרשו דהש"ס מקשה מהא דמנהיג בקול דחייב על תחומים דפטור עכ"פ הרי מהירושלמי מבואר דמה שהבהמה עושה ע"י האדם חשוב מעשה אדם ובזה אמרתי על הא דכתב הנתה"מ דמשיכה ע"י גורם מהני מהא דקורא לה והיא באה דאין ראיה דקורא לה והיא באה הוה שפיר מעשה אדם כיון שהבהמה נמשכת בטבעה וזהו דמחלק הש"ס בין גדול לקטן דגדול אדעתא דנפשיה קעביד היינו הגם דהגדול ג"כ הולך בשביל שהוא קורא רק דבגדול הוה ההליכה בהסכם עצמו והוה הקריאה רק גורם משא"כ קטן דהוה כמו בהמה דנמשך בטבעו זה הוה מעשה אדם וא"כ בפועל גדול דמיירי הנתה"מ לא הוה המשיכה לדעתו ולאו דמי לקורא לה והיא באת דגבי בהמה ויש להעיר למה באמת בתחומים פטור קורא לה והיא באת ומ"ש ממשיכה והא הירושלמי מדמי משיכה לכלאים ותחום בהמתו לכלאים ולמה במשיכה מהני הקריאה ולא. בתחום בהמתו וכן יש להעיר למה דקימ"ל המחמר אחר בהמתו פטור והרי הוא עושה מעשה שהרי הבהמה הולכת ע"י שמושכה ומחמר אחריה אלא ודאי דלא הוי מעשה גמור אלא דגבי חורש כיון דדרך המלאכה היא כך בהכי חייב רחמנא וכן בכלאים דאמרה תורה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו הרי התם זאת אסרה תורה מה שהבהמה עושה ע"י ומה לי באיזה אופן שהוא מעורר הבהמה לחרוש ולמשוך אם על ידי אפסר או על ידי קול כיון שזהו האיסור שאסרה תורה ואלו היה הדין במשיכה שימשוך כמו שאלו היתה הבהמה. כפותה אז היה המשמעות שימשכנו בכחו ובודאי אז לא היה מועיל קורא לה והיא באה אבל ענין המשיכה משמע אם גם שהבהמה עושה בכחה מפני זה מהני משיכה באפסר אף שהבהמה הולכת מכח עצמה לכן מהני קורא לה והיא באה אבל במחמר שפיר פטור. כיון דאין האדם עושה המעשה כולה ולא דמי לחרישה בבקרים ובתחומים יש לומר כיון דהוי דרבנן לא גזרו. ע"כ דברי חמי הרב הגאון הנ"ל ונראה פשוט דלענין שבת הכל תלוי בדרך המלאכה היינו במלאכת מחשבת ולענין נזקין בעינן שיהא ברי הזיקא ולכן זורה ורוח מסעייתו פטור לענין נזקין משום דלא ברי הזיקה ויש להאריך בזה ואכ"מ ומה שכתב להעיר, אמאי מחמר אחר בהמתו לא חשוב כאילו הוא עשה כמו בחורש ראיתי שכיון לזה כבר בחידושי הרמב"ן בשבת דף קנ"ג ע"ש שכתב וז"ל אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמה אתה ובהמתך הוא כמחמר שהחרישה בכח הבהמה הוא נעשה, ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן ואינה דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מן המחמר עכ"ל הרמב"ן ודבריו צריך ביאור ומצאתי בספר תשובת ר"א להגאון מהר"א ז"ל מטעלז שהאריך בדבריו הרבה והביא מה שכתב האבן העוזר דהמעמיד עלוקא בשבת אסור ע"ש בספר הנ"ל שהאריך הרבה בחילוק בזה חרישה למחמר וכתב דגם במחמר אם לא היתה הבהמה הולכת מחמת עצמה אלא מחמת משיכת האדם אז היה האדם חייב סקילה כמו לבחורש שהרי הרמב"ן כתב שבמחמר יש להבהמה התעוררות מעט מצד המחמר מבואר דאלו היה לבהמה התעוררות הרבה היינו שהיה מושך הבהמה ובלא משיכתו לא היתה הולכת אז היה שפיר חייב כמו בחרישה האריך שם בספר תשו' הרבה ויש לעיין בדבריו ואכמ"ל ע"ש ומה שהעיר למה מותר קורא לה והיא באת בתחומין ומה שהעיר כבוד חמי הרב הגאון מ"ש תחומין ממשיכה יש לי הרהורי דברים בזה אולם ראיתי בספר אגלי טל להגאון מסאכוטשאב שדבר בזה באריכות וכתב לדייק דבתחומין מחמר אסור מהא דמקשה בירושלמי על קורא לה והיא באת שיאסור ותירץ רק מפני שלדעתה היא מהלכת אבל במחמר אחריה שעל כרחה היא מהלכת שפיר אסור ומשמע דלאו דמחמר איתא גם בתחומין ע"ש שהביא מהתוס' עירובין דף צ"ז וכתב דהא דאינו נוהג שביתת בהמתו בתחומין משום דתחומין לא הוי רק דרבנן וכתב שם דבשבת אינו איסור חפצא רק איסור גברא שהוא לא יעשה מלאכה וכל האיסור רק מה שהוא עושה ע"כ צריך מעשיו משא"כ כלאים האיסור על הכלאים שלא נוהג בהם ע"כ אסור אפילו במעשה כל דהו ואפילו בקול לבד וכן משיכה והגבהה שצורך קנין שתהא הבהמה נמשכת או מוגבהת ע"כ סגי במעשה כל דהו דהוה כמו קול ויש לעיין בדבריו דהא הרא"ש בב"ק שכתב להדיא בזורה ורוח מסייעתו אף דלא הוה אלא גרמא אפ"ה חייב לענין מלאכת שבת אף דלענין נזקין פטור ויש לעיין בזה טובא אבל אכ"מ:

בסימן ד' שכתבתי דכ"ז שלא נכבשה כל ארץ ישראל לא נתקדש עבר הירדן עתה הגיע לידי ספר ישועות מלאכו מהגאון ר' יהושע אב"ד דקוטנא שיצא עתה לאור וראיתי שכתב ג"כ סברה דלא נתקדש עבר הירדן אלא לאחר שנכבשה כל ארץ ישראל והביא ראי' לזה מהא דמבואר במדרש דמשה רבינו נצטער למה הוא נקבר בעבר הירדן ולהנך דסברי דעבר הירדן קדוש בקדושת ארץ ישראל ומה נצטער והיינו ע"כ משום דזה היה קודם שנכבשה כל ארץ ישראל וזה קצת ראי' עפ"י הדרוש אולם ראיתי דבר תמה שם שהביאו ראי' מהא דאמרינן במכות ע"ד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל (היינו שלש ערי מקלט שבארץ ישראל) לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות ומזה הוכיח הגאון הנ"ל דעד שלא נכבשה כל ארץ ישראל לא נתקדש עבר הירדן בקדושת ארץ ישראל כמו שכתב שם ובפירש"י דעד שלא נבחרו היינו בשבע שכבשו ושבע שחלקו ע"ש) וזה אינו דבהדיא אמרינן שם במתניתין משום שנאמר שש ערי מקלט תהיינה עד שיהיו ששתן קולטות כאחת ע"ש ובענין קדושת עבר הירדן עיין בתשב"ץ חלק ג' סימן קצ"ח שהאריך הרבה בזה:

עוד בסימן ד' מה שכתבתי בשם הרשב"א שכתב בנתינת ארץ ישראל לאברהם היה ע"מ שיקיימו ישראל את התורה הוא ברשב"א שבת דף פ"ח גבי הא דאמרינן שם מכאן הוה מודעה רבה לאורייתא ועיין בדורש לציון מה שכתב על שם על הרשב"א ועיין במדרש רבה פרשה אמור דאיתא שם אמר הקב"ה לאברהם אני נותן לך את הארץ ע"מ שיכנסו בניך ויקריבו העומר ע"ש: עוד בסימן ד' במה שכתבתי שם לפי שיטת הרמב"ם דלכן בימי עזרה היו צריכין קידוש מפני שלא היה ביאת כולם והעיר לי גדול אחד דא"כ משמע דמהני קידוש אפילו בכיבוש יחיד ע"כ הא דכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות תרומות אבל יחיד מישראל או שבט או משפחה שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם אינו נקרא א"י וכו' היינו דוקא בלא קידוש לפי דברינו וכ"ז הוה דוקא ביחיד אבל בכל ישראל שפיר הוה קידוש כמו כל ארץ ישראל אפילו בלא קידוש רק במה שנכסו כל ישראל דהא כתב הרמב"ם שם הארצות שכיבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וכו' אינו כארץ ישראל וכו' ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל מפני שכבש אותם קודם שיכבוש שאר ארץ ישראל וכו' ואלו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואחר כבש ארצות אחרות היה כבושו כארץ ישראל לכל דבר ומיירי אפילו בלא קידוש וזה חידוש גדול וי"ל דאה"נ דבזה עצמה שנכנסו כל ישראל לתוכה נתקדשה בקדושת ארץ ישראל בלא שום קידוש צדדי משום שנכנסו כל ישראל לתוכה: בסימן ו' הבאתי מה שכתב המאירי פסחים דף ע"ט לפרש הא דאמרינן בש"ס הרי שהיו כהנים והקהל טהורין וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר וכו' כתב המאירי וז"ל מה שבארנו שאם היו כלי שרת טמאים ועשוהו בטמאה טהורים עם הטמאים דוקא בשנטמא הסכין בטמא מת שהוא אב הטומאה גם כן לטמא אדם מדין חרב הרי הוא כחלל כמו שבארנו בכמה מקומות שנמצא שהשוחטין מטמאין בסכין וכשהוא נאכל בטומאת הגוף הוא נאכל שהוא בכרת שהטמא האוכל את הקודש הוא בכרת אבל אם נטמא בשרץ וכו' ודבריו צע"ג שפירש דמשום טומאת השוחטין יעשו הכל בטומאה וזה לא שמענו דהא השוחטים לא הוה אלא מעוטי דמעוטי ומשום הנך יחידים יעשו הכל בטומאה דהא אפשר לצמצם שכל אחד ישחט פסחים הרבה ואז יהיו השוחטים מעוט וידחו לפסח שני ואפילו באופן שלא יצמצמו גם כן יהיו השוחטים מעוט וידחו לפסח שני ואמאי נעשו הכל בטומאה וזה תמה:

בסימן י"ב מה שכתבתי על שיטת הרמב"ם גבי אתנן דלכן חל אתנן במוקדשים משום דהוה קדשים שמתו העיר לו יד"נ הרב הגאון הנעלה אהרן דוד יפה הי"ו הא גם בקדשים שמתו אסורין מדרבנן וא"כ אכתי קשה היאך שייך בהו קנין ויפה העיר דהא בעיקר אי קדשים שמתו אסור מדרבנן זהו פשוט לכאורה לכו"ע אולם יש לעיין טובא אי איסורי הנאה דרבנן הוה כמו דאורייתא לענין קנין ועיין באבן העזר סימן כ"ח ובית שמואל שם ועיין באבני מלואים סימן כ"ח שהביא דהרא"ש כתב להדיא דאיסורי הנאה דרבנן מקודשת מהא דאמרינן דחולין בעזרה הוה דאורייתא וכ"ו ע"ש ומשמע דאי הוה דרבנן שפיר היה קדשין ועיין בירושלמי פ"ק דקידושין גבי כתבו על איסורי הנאה דרבנן וכו' דמדמה שם הירושלמי גט לקדושין ועיין בביאורי הגר"א ז"ל באבן העזר שם ויש להאריך בענין זה טובא במה שכתבתי בסימן י"ג גבי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דתרי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף הוה חדא הא דאמרינן דכל מעשה השחיטה הוה חדא מעשה עיין ברש"י חולין דף י"ט שכתב להקשות הא כל שחיטא הוה נקובת הושט ע"ש אלא משום דכולה הוה חדא מעשה ע"ש בסימן י"ז גבי טומאת התהום נ"ל בחסר בפנים זה דהסוגיא בזבחים קאי אליבא דהאי תנא דאמר דשייך טומאת התהום אפילו בנודע הספק כגון זב שראה בשביעי שלו דלא הוה ידיעת הספק כל כך כמו בראה בין השמשות אבל בזב בשביעי שלו שפיר מודה דשייך טומאת התהום. בסימן כ"ג שכתבתי דשייך שני פסולי לינה בכל שניוי זמנים לא שייך להקשות א"כ לפסול בלינה בסוף היום בשמתחלת הלילה לבא ז"א דלא שייך פסול לינה אלא כל היכי דכתיב בקר בסימן כ"ח צ"ל הא דכתב הנימוקי יוסף בחולין דלכן דם בן פקועה אסורה ולא משתריה בשחיטת אמו משום הא דכל בבהמה תאכלו כמו החלב משום דדם הוה משקה וכתב כל בבהמה תאכלו וכו' הרי דמהא דכל בבהמה תאכלו היה ניתר גם שאר איסורין:

סוף הספר

תוכן העניינים

שות עבודת לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה