שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ט
איברא דכשאנחנו לעצמנו בעניותנו אכתי לא מיחוור לן לפרש ד' התוס' גם על פי מ"ש הסד"ט בזה. ולפענ"ד נראה פי' זה דחוק ורחוק. דהא זה עצמו דוחק הוא לפרש דדעת תוס' בהא דמחט דהוה דשיבד"ל משום דבא ע"י אדם, דהא מסתמא אין מוכרח כלל נפילת המחט שיפול דוקא ע"י אדם. וכי לא סגי בלא"ה שיפול מעצמו שלא ע"י אדם. וכיון דסתמא נקט תנא מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה מהיכי תיתי לפרש דמיירי הכא דוקא דבא ע"י אדם. ואי מוקמינן בהכי דמיירי בשידוע שבא ע"י אדם זה נראה ודאי לדוחק ולעשות מחלוקת בזה בין רש"י לתוס' מסתמא מה שאין מזה שום רמז בד' תוס' דפליגי על רש"י במ"ש להדיא דהך דמחט הוה דשאבד"ל. ונראה דמה שדחקו להסד"ט לפרש כן משום שהוק' לו דהא נראה מד' התוס' ברור דעיקר טהרה דהכא הוא משום חזקה לטהר והא בדשאבד"ל א"צ חזקה לטהר דבלא"ה ס"ט בדשאבד"ל טהור בלא חזקה. דאע"ג דאיכא הכא ספיקא דאוקי חזקה דטהרות נגד חזקה דמחט ומשו"ה בעינן חזקה דשעמ"צ. מ"מ הא א"צ כלל חזקה לטהר בדשאבד"ל. ולכן פירש דהוה דשיבד"ל ומהני חזקה לטהר משום דהוה טומאה דלמפרע וכמוש"ש הסד"ט:
ולפענ"ד נראה דא"צ לזה ושפיר מיירי בפשיטות דהוה דשאבד"ל. וגם מ"ש דהוי הא דמחט טומאה דלמפרע לפענ"ד ג"כ א"צ לומר כן. והוא לפי מ"ש בכלל חזקה דשעמ"צ (פ"ד) עפימ"ש הריטב"א בעירובין (לו) ועוד כמה ראשונים דתמיד אין דנין אלא מדבר שבו נולד הספק ואין משגיחין בנגררת ומשו"ה גבי אשה נדה אע"ג דלטהרות שנגעו בה אין שום נפ"מ בספק זה מתי ראתה הדם אם עכשיו או מכבר קודם שנגעו בטהרות אלא אם הם טמאין מכאן ולהבא. מ"מ כיון דאין דנין אלא מדבר שבו נולד הספק. דנין תחלה דין האשה. ובה אין שום נפ"מ בספק זה להבא דהא בין כך ובין כך היא טמאה להבא. ועיקר הנפ"מ בספק זה אצלה הוא אם לטמא יום שעבר למפרע שתהא מקולקלת למנינה כמו"ש במשנה ריש נדה אע"פ שאמרו מטמאה מעל"ע אינה מונה אלא משעה שראתה. ומשו"ה שפיר כתבו תוס' ריש נדה דהוה טומאה דלמפרע. ואע"ג דבטהרות שנגעו בה הוי להבא אין משגיחין בנגררת מיהו: זהו דוקא כשיש נפ"מ בספק זה לאותו דבר עצמו שבו נולד הספק אז אין משגיחין בנגררת משא"כ במקוה שאין נפ"מ אי חסר עכשיו או מכבר להמקוה עצמה רק לאדם וכלים שטבלו בה בזה דנין דין הנגררת ומשו"ה כיון דלאדם וכלים אין נפ"מ כלל בספק זה אלא אם הם טמאין מעכשיו ולהבא אין זה דין דלמפרע יעוי"ש מש"ש בזה. והשתא בהא דמחט שבו נולד הספק. דמ"מ אין שום נפ"מ למחט עצמו אם נטהר מכבר אלא לענין הטהרות שנגעו בו. ובהם אין נפ"מ אלא אם טמאין מכאן ולהבא או לא הוה זה דין דלהבא: ולכן נראה דביאור ד' התוס' הוא כן. שעמדו דהא כיון דאיכא חזקה למחט שמכירה שהיא טמאה כמוש"ש רש"י והיה שלם מתחלתו ודאי דלא מהני שעמ"צ להחזיק ודאי דכמו שהוא עכשיו כן היה מקודם נגד חזקה דמעיקרא. ולכן כתבו דשעמ"צ דאמר תנא דמחט הכא לאו למימרא דמשו"ה טהור משום חזקה דשעמ"צ אלא דעיקר הטהרה משום חזקת הטהרות דהוה חזקה נגד חזקה והוה ספיקא בדשאבד"ל. אלא משום דהכא לכאורה לא מהני חזקה דטהרות למשוי ספיקא וכמו שהקשינו לעיל (פרט ו) דהא דומה לכל הני דמייתינן לעיל (פ"א) דמשעה שנולד הספק ע"י מקרה הראוי לסלק החזקה וספק אם סילקה שוב לא מוקמינן אחזקה וה"נ משעה שנפל המחט על הטהרות ספק שלם ספק נשבר ליכא לאוקמא אחזקה. וע"ז אמר תנא דמחט דאיכא הכא שעמ"צ. והיינו כיון דקיי"ל ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן כמו"ש בחולין (נו) יעוי"ש משו"ה לא אתרע חזקת הטהרות וקיימו אחזקתייהו. והיינו דאע"ג דאין שעמ"צ עושה פעולה להחזיק בהיפך ממה שמורה חזקה דמעיקרא מ"מ לענין זה עושה פעולה דלא תיהוי חזקה דטהרות חזקה דאתרע מחמת מקרה נפילת המחט. דע"כ לא אמרינן דמשעה שנולד הספק ע"י מקרה אתרע חזקה היינו דוקא היכא דליכא לאכרועי בהא מלתא כלל. כמו בנפל הגל על האדם לית לן לאכרועי כלל אם המית הגל אותו או לא. דהא מה שהוא תחת הגל הוא כעצמים בבטן המלאה ומאן מוכח וכשם שאין אנו רואים אותו מת בשעה שמפקח עליו את הגל כן אין אנו רואים אותו חי וכן בהא דכ' תוס' גבי סוטה בחולין (ט) ונדה (ב) דמשעה שקינא לה ונסתרה אתרע חזקת טהרה דידה. שאין למראה עינינו לא כך ולא כך. וכן בזרק קדושין סק"ל שכ' תוס' בכתובות (כג) דאתרע חזקת פנויה וכשם שלא ראינו קרוב לה כך לא ראינו קרוב לו. אבל הכא במחט לא תוכל לומר דאתרע חזקת טהרות משום דנפל מחט טמאה לפניך וקרה המקרה. דאדרבה הא נשבר המחט לפניך. ולפי מה שמורה שעת המציאה עדיין לא יצאו הטהרות מחזקתן ועליך הראי' שנפל המחט שלימה. ונהי דקרה מקרה מ"מ הא אנו רואים לפנינו שהמחט שבור. ונמצא דשעמ"צ מסלק ריעותא דמקרה. דע"י מקרה הנפילה לא הורע כחה דחזקה דטהרות כיון דבשעת המציאה ראינוהו שבור. וזמש"ש תוס' לאו משום דהוה כשעמ"צ מה"ת להקל אלא משום דמוקי לטהרות כו'. ורצונם דשעמ"צ מסלק ריעותא דמקרה דלא תיהוי חזקה דטהרות חזקה דאתרעא ומשום הכי אמר תנא טעמא דכל הטומאות כשעמ"צ. ומיושב מה שהקשינו לעיל ריש (פרט ו) ואתי שפיר: