שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ז
איברא דהגאון נוב"י שם במהד"ק חאה"ע (סי' לא) מפרש לה לד' התוס' גבי מחט באופן דאיכא חזקה דמעיקרא דהא איכא למימר העמד מחט על חזקתה שהיתה טמאה עד עכשיו דהרי במחט שמכיר בה שהיא טמאה עסקינן וכמו שפירש"י במס' נדה שם א"כ אוקמה אחזקה קמייתא ועכשיו אחר הנפילה נשברה והעלתה חלודה ולכן כתבו תוס' דמוקמינן טהרות אחזקה דהשתא הוה חזקה נגד חזקה ולכך מוקמינן אשעת מציאה משום דליכא חזקה קמייתא והיכא דליכא חזקה קמייתא מחזקינן כשעמ"צ עכת"ד שם. אמנם ע"ז יש לתמוה לפי מ"ש רש"י שם בנדה (ד) אהא דפריך הגמ' מכדי האי ככר ס"ט ברה"י הוא ומשני משום דהוה דשאבד"ל וכ' רש"י דה"ה דהו"מ למיפרך אמחט ולשנויי כדמשני בככר ע"כ. הרי דהך מחט דשאבד"ל וא"כ תמוה לאיזה צורך בעינן הכא לשעמ"צ דליהוי חזקה לטהר. דהא בלא"ה כיון דדשאבד"ל טהור גם בלא חזקה גם ברה"י. וצ"ל דאזיל בהא כשי' הסדרי טהרה בחי' לנדה (שם) שכ' על ד' רש"י שם דלהתוס' י"ל דס"ל דמחט כיון דבא על הטהרות ע"י אדם הוה כדבר שיבד"ל וכדאמרי' בגמ' שם (ה) דאר"י טומאה הבאה ע"י אדם נשאלין עליה וא"ש דעיקר הטהרה הוא משום חזקה דשעמ"צ. והא דמהני חזקה צריך לומר דהוה למפרע ולא ילפינן מסוטה ן כמו"ש תוס' לעיל: וראיתי להגאון ש"ש (ש"ג פ"ה) דמפרש לה ג"כ דאיכא חזקה קמייתא למחט. אך מפרש לה בפשיטות דהוה דשאבד"ל וכמו"ש רש"י והוק' לתוס' דהא חזקה לטמא גם בדשאבד"ל מוקמינן על החזקה לטמא ואיך מטהרין משום שעמ"צ דהא במקום חזקה דמעיקרא חזקה דהשתא לאו כלום. ומשו"ה פי' דלאו משום שעמ"צ אלא משום חזקה דטהרות והיינו דכיון דהוי חזקה נגד חזקה הוי זה ספיקא בדשאבד"ל יעוי"ש. ודבריו תמוהין טובא דלפי"ז דעיקר הטהרה הוא משום ס"ט בדשאבד"ל ושעמ"צ לא מעלה ולא מוריד הכא. א"כ למאי אמר תנא דמתני' דמחט כלל טעמ' משום דכל הטומאות כשעמ"צ נימא טהורה ותו לא. כיון דטעמא דשעמ"צ לא שייך הכא כלל לטהר משום זה. דבשלמא אם דין טהרת הטומאות גבי מחט תליא בדין של כל הטומאות דבכל הטומאות תמיד הדין כן שמחזיקין כשעמ"צ בין להקל ובין להחמיר שפיר אמר טעמא משום דכל הטומאות כו'. כלומר דהכי הוה בכל הטומאות דמחזיקין כשעמ"צ. אבל השתא דהא דטהור הוא משום דהכא הוה דשאבד"ל, ואם היה דשיבד"ל באופן דמהני חזקה לטהר כגון היכא דלא דמי לסוטה. ושעמ"צ מורה לטהר לא מטהרינן משום שעמ"צ דלא חזקה היא. א"כ ודאי קשה מה דתלי טעמא משום דבכל הטומאות הוה כשעמ"צ וזה אינו אמת דהא דוקא הכא דנין כמציאתו משום דהוה ס"ט בדשאבד"ל:
אמנם גם לשי' זו דמפרשינן דברי התוס' דמיירי באיכא חזקה למחט שהיתה טמאה עד עכשיו והיתה שלימה אכתי לא מיחוור ואיכא לעיוני בהא. דא"כ צ"ב לכאורה מה דתלו התוס' קושייתם זאת בהא דמחט ממה שפירשו לעיל דהא דאמר תנא טעמא דכל הטומאות כשעמ"צ אינו אלא לחומרא בעלמא לקדשים. דהא בלא"ה גם לאידך ראשונים דמפרשי הא דכשעמ"צ דגבי נגע בא' כפשטי' מה"ת וגם לחולין ומפרשי דהך מת לאו בחזקת חי היה עומד כמבואר ברמב"ן ורשב"א בחי' בריש נדה ומטעמא דמבואר אצלינו בכלל דין חזקה דשעמ"צ יעוי"ש. הא לשי' זו ג"כ קשה דהא במקום חזקה דמעיקרא חזקה דהשתא ודאי דלאו כלום היא לכו"ע כדילפינן מבית המנוגע וכמו"ש תוס' בחולין (י) ובתוס' נדה (ב) ד"ה דאיכא. ובשלמא אי מיירי הכא בדליכא חזקה דמעיקרא גבי מחט אע"ג דדחוק ג"כ לפרש דתוס' ס"ל דשעמ"צ לאו חזק' היא כלל גם בדליכא חזקה דמעיקר' וכמוש"ל (פ"ו) שזה הוא נגד דברי התוס' בפסחים גבי מפקח את הגל. עכ"ז אם נסבול דוחק זה א"ש הא דתלו הקו' בהא דפי' לעיל דשעמ"צ אינו אלא לקדשים. משום דלהרמב"ן ורשב"א א"ש. דדוקא גבי נגע בא' כו' מטמאין כשעמ"צ גם לחולין וכדמפרשי טעמא שם בחי' דהך מת לאו בחזקת חי עומד. וא"כ גבי מחט דנמי ליכא חזקה דמעיקרא משו"ה דנין כשעמ"צ גם להקל. אבל אי מפרשינן בדאיכא חזקה דמעיקרא הכא גבי מחט ודאי לכאורה תמוה מה דתלו קושייתם בהא דפי' לעיל דשעמ"צ אינו אלא לקדשים: מיהו אי משום הא י"ל דלא איריא. ויש ליישב זה לפענ"ד עפ"י דברי התוס' לעיל (ב) בד"ה מעל"ע וז"ל וא"ת מ"ש דבנגע בא' בלילה ולמחר מצאו:
מת מטמאין רבנן אף ברה"ר כמבואר בתוספתא היכא דלא ראוהו חי מבערב משום דכל הטומאות כשעמ"צ ואשה נמי אמרי' לקמן כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא ואמאי מטהרינן לחולין גם ברה"י וי"ל דלקמן נמי גבי נגע בא' כו' מיירי בקדשים כו' עכ"ל. ומבואר מדמדמו הך דנגע בא' כו' לאשה, ע"כ הא דנגע בא' בלילה גם בלא ראוהו חי הוה חזקה כמו גבי אשה דמוקמינן לה אחזקה קמייתא אע"ג דאמרינן בגמ' דכאינה בדוקה היא, וצ"ל דכוונתם. דנהי דגם בלא ראוהו חי מבערב, נמי הוה חזקה כמו ראוהו מבערב. דהא גם בלא ראוהו מבערב הא ע"כ היה לו חזקת חי משנולד עכ"ז הוה ס"ל להתוס' בהס"ד דמ"מ בלא ראוהו חי דהחזקה היה מזמן רב כמ"ש החכ"צ בתשו' (סי' ג) שזהו החילוק בין ראו"ח או לא ראוהו חי וכן מבואר חילוק זה בין זמן רב למועט בתוס' רי"ד לקדושין (עט) אע"ג דבלא שעמ"צ אין נפ"מ בין הוחזקה החזקה מקרוב או מזמן רחוק. מ"מ בדאיכא שעמ"צ הוה ס"ל לתוס' בהס"ד דמחזיקין כשעמ"צ דהא דקיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא דילפינן זה מנגע כמו"ש תוס' בחולין ונדה. הוא דוקא בכה"ג דנגע שהיה חזקה בדוקה מזמן קרוב שראה הכהן והסגיר הבית אבל מזמן רב דלא דמי לנגע שעמ"צ עדיף. ולזה הוכיחו מאשה דג"כ מיחשבא חזקה קלישא כמו לא ראוהו מבערב דמשום דשכיח בה דמים הויא כלא נבדקה מקרוב ומ"מ עדיפא חזקה קמייתא מדהשתא אלמא דגם לענין שעמ"צ ג"כ אין חילוק בין ראוהו חי מבערב או לא, ותי' דגם בנגע בא' כו' דאמרי' כשעמ"צ הוא לחומרא לקדשים בלא ראוהו מקרוב. ועפי"ז הק' ממחט דגם מחט לא נבדק מקרוב והוה כמו לא ראוהו חי ואמרי' כשעמ"צ להקל ומשמע כמו שעלה ע"ד התוס' בהס"ד בקושייתם דלענין שעמ"צ יש חילוק בין נתחזקה החזקה מקרוב או לא. וכיון דמחט לא נבדק מקרוב רק שידענו שמתחלתו היה שלם הוה חזקה קלישתא במקום חזקה דהשתא ומשו"ה מחזקינן כשעמ"צ להקל. משא"כ למסקנת תוס' שם דגם לענין שעמ"צ אין חילוק לחולין בין ראוהו חי מקרוב או לא ודאי דק' ממחט ולכן תלו קושייתם שפיר במה שפי' לעיל:
אך כגון דא עקא, ואם נפרש כהנוב"י וש"ש דמ"ש תוס' דמוקמינן לטהרות אחזקתייהו. היינו דהוה חזקה נגד חזקה והוי ספיקא יש כאן מקום עיון טובא וצע"ג. דהא באמת מצינו במקוה שנמדד וטובל הטמא ונטהר אעפ"י שלא מדדו אחר הטבילה. ועי' בשו"ע יו"ד (סי' רא סס"ה) ובאחרונים שם. ובסכין של שחיטה שנבדק ושחטו בו ונאבד הסכין אח"כ סומכין על חזקת הסכין כמבואר בד' הרא"ש בפ"ק דחולין וחי' רשב"א שם (י) ורמב"ם (פ"א משחי' הכ"ה) ובשו"ע יו"ד (סי' י"ח סי"ב). הרי אע"ג דאיכא חזקת טמא נגד חזקת המקוה וחזקת א"ז דבהמה נגד חזקת הסכין ומ"מ לא הוה ספיקא. וכן בשולח גט למדה"י נותן לה בחזקת שהוא קיים ועי' גיטין (כח). אע"ג דאיכא חזקת א"א נגד חזקת חי וכה"ג טובא איכא. ועיקר דין החזקה ילפינן מבית המנוגע ואתי חזקת הנגע ומסלק לחזקת טהרה דאדם הנכנס לבית ודאי גם להקל דמביא חולין בעזרה. ועכצ"ל דלא דמי כל הני לחזקה נגד חזקה דעלמא. דדוקא בכה"ג דכ' התוס' בכתובות (ט) ד"ה לא צריכא הוה חזקה נגד חזקה למיהוי ספיקא. יעוי"ש שכ' לענין פתח פתוח והספק הוא שמא תחתיו זינתה או לאו תחתיו דאיכא חזקת בתולה שמורה דהשתא תחתיו זינתה ונבעלה ואיכא נמי חזקת כשרות מתחלתה שמורה דלאו תחתיו והוה ספיקא. ודוקא בכה"ג דשני החזקות נולדו בבת אחת בגוף אחד כמו חזקת בתולה וחזקת כשרות. או אפילו בשני גופים ונזדמנו אח"כ יחד שאין אחת מהן עשויה לסלק לחבירתה בזה כח שני החזקות שוות ואי אתה יודע איזה מהן לתפוס הוה ספיקא. אבל בכה"ג דמקוה דעיקר חזקת המקוה עשויה לסלק חזקת הטומאה ואחר שהוחזק הטמא באם חזקת המקוה לסלקה לחזקתו. וכן חזקת הסכין מסלק חזקת א"ז דבהמה. וכן חזקת חי דבעל עשויה לסלק חזקת א"א ע"י מעשה דמסירת הגט שגירשה בחייו. וכן כל כה"ג דחזקה שבאה אח"כ עשויה לסלק לחזקה קמייתא אנו לומדין דבר זה מנגע שאחר שהוחזק הטהור נכנס לבית המנוגע. וחזקת הנגע שבא אח"כ להאדם העשויה לסלק לחזקת הטהרה מסלקת לה לגמרי ועדיפא חזקה בתרייתא שבאה אח"כ מקמייתא. דתמיד הך בתרייתא שבאה אח"כ היא המסלקת וקמייתא היא המסתלקת. ועדיפא מסלקת ממסתלקת. וכבר אסברינן לה בכלל דין חזקה נגד חזקה טעמא דמלתא. והוא משום דהך חזקה ראשונה המסתלקת הא משעה שבא לה חזקה שניה ונזדמנו יחד כגון הטמא בשעה שטבל במקוה הא אפילו לא היתה המקוה אלא מסופקת אם היא שלימה או חסירה. מ"מ כבר אתרעאי חזקת הטמא משעה שקרה לה מקרה הטבילה שהרי ראויה היא לסלקה. ודמי לנפל הגל על האדם ואינך שהובא לעיל (פ"א). משא"כ חזקה שבא לה אח"כ דהיינו חזקת המקוה. הא לא קרה לה שום מקרה שראוי לסלקה דהא טבילת הטמא אין מחסר המקוה אבל מקוה שלימה מטהרת הטמא. ונמצא דחזקת המקוה היא בתוקפה ולא אתרעאי כלל ע"י מקרה הטבילה. וכן לענין סכין דאפילו היה מסופק שמא הוא שלם וכשר לשחוט כבר אתרע חזקת א"ז דהא קרה לה מקרה הראוי לסלק דהא אם הסכין שלם נסתלקה חזקה דא"ז אבל חזקת הסכין לא אתרע ע"י מקרה השחי'. וכן חזקת טהרה דאדם כבר אתרע ע"י הכניסה לבית המנוגע אבל חזקת הנגע היא בתוקפה. ומשו"ה בכל כה"ג אתיא חזקה דלא אתרעאי ומסלקת לחזקה דאתרעאי. משא"כ בחזקה נגד חזקה כי הא דתינוק שנמצא בצד העיסה בקדושין (פ) ונדה (יח) דמבואר שם דאי לאו דרוב עדיף מחזקה הוה פלגא ופלגא משום חזקה נגד חזקה. אע"ג דחזקת טמא דתינוק עשוי לסלק לחזקת טהרה דעיסה. מ"מ א"ש לפי' התוס' שם שכ' דתינוק ודאי טמא והספק הוא על הנגיעה. דהשתא הוה זה ספק אם קרה המקרה כלל. ובזה גם חזקת טהרה דעיסה ג"כ לא אתרעאי כלל ע"י הזדמנות שני החזקות ביחד. ויעוי"ש שהארכנו שם בזה בראיות ברורות נצבות כמו נד דהכין הוא כדכתיבנא ויישבנו שם זה גם לשיטת רש"י שם יעוי"ש:
והשתא לפי"ז הא במחט שנפלה ע"ג טהרות דומה זה ממש לסכין שבא אח"כ לסלק חזקת א"ז ולחזקת הנגע שבא אחר כך לסלק חזקת טהרה דאדם וכן המקוה באה אח"כ לסלק חזקת הטמא:
כן ה"נ בא חזקת המחט אח"כ לסלק לחזקת טהרה דטהרות. ולא נדע שום הפרש בין הא דמחט לכל הני. ובפשיטות נראה דאי איכא הכא גבי מחט חזקה קמייתא ברורה ודאי הוא דמסלקת לחזקת הטהרות ולא משגחינן בה כלל למיהוי חזקה נגד חזקה למיהוי ספיקא, דאע"ג דהשתא אתרע חזקת המחט, דהרי שבורה לפנינו, מ"מ הא גם בנגע אע"ג דחסר השתא אמרי' השתא הוא דחסר וחזקת הנגע דמעיקרא היא בתוקפה ומסלקת לטהרה דאדם לגמרי משום דנחסר בפעם אחד כמו"ש התוס' שם בנדה והובא לעיל (פ"ו) וה"נ במחט נשבר בפעם אחד וכמוש"ש לעיל:
ונראה ליישב זה ושפיר נוכל לפרש ד' התוס' בדאיכא הכא חזקה דמעיקרא גבי מחט אבל בהקדם דברי הגאון סדרי טהרה אשר גם דבריו סתומים וצ"ב וכבר עמלו בונים בו וכמו שיבואר: פרט ח:
כתב הגאון סדרי טהרה בחי' לנדה (ד) על דברי התוס' שם בד"ה שכל כו' וז"ל אלא משום דמוקמינן לטהרות אחזקתייהו כו' משום דבטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה אלא מוקמינן אחזקה. ואין לומר אדרבה נוקי המחט על חזקתה והשתא נשברה ז"א דבשלמא אי ידעינן ודאי מתי נפלה על הבשר אלא דלא ידעינן מתי נשברה שפיר איכא למימר דנוקי המחט על חזקתה דשלמה היתה בשעה ש נפלה על הבשר והשתא נשברה. אבל השתא דלא ידעינן מתי נפלה על הבשר אמרי' דנפלה אחר דנשברה עכ"ל. והובא דבריו בס' דברי חיים חיו"ד (סי' א). וכ' ע"ז הגאון דברי חיים דכונתו לכאורה אינו מובן חילוק זה דסו"ס באמת אמאי לא מוקמינן למחט על חזקתו למימר דכשנפלה על הטהרות שלמה נפלה. אך י"ל כונתו לשיטתו שכתב שם בנדה (ד) על דברי רש"י בד"ה מכדי בקושיית הגמ' מכדי האי ככר ס"ט ברה"י הוא וספיקו טמא ומשני משום דהוה דבר שאבד"ל וכ' רש"י דה"ה דהו"מ למיפרך אהא דמחט ולשנויי כדמשני בככר וכ' הס"ט דאין צ"ל דהוה דשאבד"ל אלא דמיירי דבא המחט ע"י אדם והוה דשיבד"ל וכדאמרי' לקמן (ה) דאר"י ס"ט הבאה ע"י אדם נשאלין עליה אלא דהוה טומאה דלמפרע משא"כ בככר דהוה להבא עכ"ד. ולזה שפיר כתב על דברי התוס' בד"ה שכל כו' דאי הוה ידעינן מתי נפל המחט רק דלא ידעינן אי שבורה נפל או שלמה שפיר הוה על להבא ס"ט ברה"י דהא ידעינן מתי נפל ולזה אף דהוה תר"ל מ"מ הא ברה"י לא אזלינן בתר חזקה אבל כיון דלא ידעינן מתי נפלה הוה כס' על למפרע אי נפלה שבורה או שלמה ומהני חזקה דתר"ל עכת"ד שם. ודבריו תמוהין לפענ"ד ולבי מהסס בפי' זה בדברי הס"ט. דלבד דמה שהבין בכונת התוס' דנחתו הכא לדין תר"ל הוא נגד הנחת התוס' לעיל גבי נגע שכתבו דמשום דדרכו להיות נחסר בפעם אחד לא אמרי' תר"ל. דלפי"ז במחט נמי דודאי דרכו להיות נשבר בפעם אחד לא אמרי' ביה תר"ל וכמוש"ל (פ"ו) והבאתי שכן הק' המקו"ח:
ולבד זה תמוה מ"ש דאי ידעינן מתי נפל הוי זה להבא וזה ודאי אינו. דמ"ש מנדה דהוה למפרע אע"ג דידעינן מתי נגעה בטהרות אלא דמספקינן אם היתה אז טמאה כמו שהיא עכשיו טמאה לפנינו או לא וה"נ במחט אי הוה ידעינן מתי נפל רק שלא השגחנו עליו אז אם היה שלם או נשבר ועכשיו מצאנו שנשבר ומספקינן אם נשבר כבר. ובאותה שעה שנפל שבורה נפל או שהיה עדיין בחזקתו שהיה שלם. הא ודאי דאין שום הפרש בין הא לנדה. ועיין מהרש"א ומהרמ"ל ריש נדה בתוד"ה מעת לעת דמקוה נמי הוה למפרע והתם נמי ידעינן מתי טבל, ועוד דמ"ש מנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת כו' שכ' הר"ש בטהרות (פ"ה מ"ז) דהוה למפרע. והתם נמי ידעינן מתי נגע רק דמספקינן אם היה כבר מת בשעה שנגע בו זה כשם שהוא מת עכשיו ודומה ממש למחט:
ותו דהא הס"ט עיקר מה דנחית בדבריו הוא לבאר דאמאי לא אמרי' הכא חזקה לטמא כמבואר בדבריו במ"ש ואין לומר אדרבה נוקי במחט על חזקתה והשתא נשברה כו' משמע מזה שמקשה דאמאי לא נימא דאיכא חזקה לטמא ושוב לא מהניא חזקת טהרות מידי ולפי הבנת הדב"ח לא היה לו להק' נוקי מחט על חזקתה דהא אדרבה משום דאיכא חזקת המחט בעינן הכא תרתי לטיבותא שעמ"צ וחזקת טהרות. אלא דמ"מ קשיא ליה להס"ט לפי הבנת הדב"ח דאיך מהני חזקה לטהר בס"ט בדשיבד"ל. ומשני משום דהוה למפרע. ומכל זה ליכא שום רמיזה בדברי הס"ט בקושייתו:
ולכן נלפע"ד בביאור דבריו. שהרגיש אהא דכ' תוס' דמוקמינן לטהרות אחזקתייהו. דמ"ש הא מחזקת הנגע דבית המנוגע שמסלק לחזקת טהרה דאדם הבא אל הבית משעה שבא אל הבית ומסלק ודאי אף להביא חולין בעזרה וכאילו אינה אע"ג דהשתא חסר לפנינו מ"מ כיון דנחסר בפעם אחד אמרי' השתא הוא דחסר כמו"ש תוס' לעיל (ב) ד"ה התם. ודינו כמו במקוה שלא נמדדם אחר הטבילה דסמכינן על חזקת המקוה שנמדד מקודם ומסלק לחזקת טמא לגמרי וכן חזקת הסכין מסלק לחזקת א"ז דבהמה בנאבד הסכין אח"כ וכמו שעמדנו בזה לעיל (פ"ז). וה"נ במחט אע"ג דעכשיו הוא שבור מ"מ כיון דנשבר בפעם אחד הוה כנגע ולא מחזקינן לעשות ספק למפרע אלא אמרי' השתא הוא דנשבר והחזקה בתוקפה. ושוב כיון שהחזקה בתוקפה ודאי הוא דמסלקת לחזקת טהרה דטהרות לגמרי שהמחט טמאה היא כמו הנגע והמקוה. והטהרות הם כמו הטהור שבא אל הבית והאדם הטובל. ולא מהני הכא חזקה דטהרות כלל:
אמנם כד מעיינינן בה שפיר נראה דלא דמי. דדוקא בכה"ג דנגע ומקוה וסכין אמרי' הכי. דבעינן שיהא נולד הספק קודם מציאת הריעותא או בלא נמצא ריעותא כלל. דכל חזקה נתחזקה לעצמה ואח"כ נודענו יחד הרי באותה שעה שנודענו יחד אז הוה לידת הספק. כגון הסכין שנבדק שהוא שלם הוחזק לשלם והבהמה מוחזקת בחזקת א"ז לעצמה ואח"כ בשעה ששוחט הוא עת הזדמנות ופגישת שני החזקות יחד. ואותה שעה שהיה ההזדמנות ונולד הספק הרי החזקה המסלקת שהוא הסכין היא בתוקפה אז ולא ידענו לה אז שום שינוי. שפיר היא מסלקת לחזקת א"ז דילפינן זה מגזה"כ דבית המנוגע שבשעה שבא האדם אל הבית. שאז הוא הזדמנות ופגישת:
ב' החזקות יחד ונולד אז הספק אמרה תורה דתדחי חזקת הנגע ותסלק לה לחזקת טהרה דאדם שיהא טמא ודאי. וה"נ בסכין וכה"ג. מיהו כ"ז בידעינן מתי היה הזדמנות ופגישת ב' החזקות שאז הוא לידת הספק דהא ידעינן מתי שחט ומתי טבל ומתי בא אל הבית. וכיון דידעינן בבירור שהיה בשעה שלא ידענו להחזקה המסלקת שום שינוי וריעותא שפיר מסלקת מגזה"כ דנגע. משא"כ גבי מחט הא לא נולד הספק אלא בשעת מציאת הריעותא והך הזדמנות דשני החזקות יחד עצמה לא ידענו מתי היתה ומתי היתה לידת הספק. דהא לא ידעינן מתי נפלה על הטהרות ושמא היה הנפילה שהוא שעת לידת הספק אחר שכבר אזדא חזקת המחט דהיינו אחר שנשברה. ובכל כה"ג לית לן למילף מנגע שתסלק חזקת המחט לחזקת הטהרות דהא כיון דאינו אלא גזה"כ לא ילפינן מינה אלא דדמי לה. שיהא לידת הספק ידוע שהיה בבירור בזמן שהחזקה המסלקת ובאה אח"כ לא ידענו לה שום ריעותא. אבל היכא דעל לידת הספק עצמו מספקינן מתי היה. שלא ידענו זמן הזדמנותם יחד כהא דמחט דמספקינן שמא נזדמנו המחט והטהרות אחר שכבר נשבר המחט זה אינו דומה לנגע ולא ילפינן מיניה. ולית לן אלא דאית הכא חזקה נגד חזקה והוה ספיקא. דחזקת המחט מורה שהיה שלימותו מאוחר מן הנפילה. וחזקת הטהרות מורה שהיה טהרתן מאוחר מן השבירה. ולא אלים חזקת המחט מחזקת הטהרות: ויש להסביר זה ג"כ עפימ"ש בכלל חזקה נגד חזקה לתת טעם בהא דלא הוה נגע ומקוה וסכין וכה"ג ספיקא מחמת חזקה נגד חזקה. משום דהא קיי"ל דמשעה שנולד הספק ע"י מקרה הראויה לסלק החזקה ומספקינן שמא סילקה לא מוקמינן תו אחזקה וכמו"ש לעיל (פ"א). ומשו"ה חזקת טהרה דאדם הבא לבית המנוגע הא אפי' לא נוקמיה לנגע אחזקה והוה ספיקא הא עכ"פ אתרע חזקה דטהרות משעה שבא אל הבית המסופק בטומאה. דהא קרה לה מקרה הראוי לסלק לחזקה. ודמי לנפל הגל על האדם ואינך דמייתינן לעיל (פ"א) דמשום שיש בכח נפילת הגל להמית את האדם ולסלק ממנו חזקת חי משו"ה כד מספקינן אם סילק שוב לא מוקמינן אחזקה ה"נ גבי נגע דמספקינן אם היה שלם בשעת הסגר דאז טמא האדם ודאי ע"י ביאה זו שבא לבית. מיהו חזקת הנגע היא בתוקפה ולא ידענו לה שום שינוי וריעותא ואפי' השתא חסר לפנינו מ"מ כיון דנחסר בפעם אחת א"ד למקוה ואמרי' השתא הוא דחסר כמו"ש תוס' בנדה (ב). משו"ה אתיא חזקה דלא איתרע ודחיא ומסלקת לחזקה דאיתרע כבר. וכן לענין סכין ומקוה דבשעה שטבל ושחט הרי קרה מקרה הראוי לסלק לחזקה קמייתא דבהמה ואדם הטובל ואיתרע חזקת א"ז דבהמה ודאדם כטובל. משו"ה עדיפא חזקת המקוה והסכין דלא איתרע ומסלק לחזקת א"ז ואדם הטובל דכבר אתרעו. ולפי"ז כ"ז לא שייך אלא היכא דפגישת ב' החזקות ידוע בבירור שהיה בשעה דחזקה המסלקת היתה אז בתוקפה דאז שפיר אלימא היא מחברתה. משא"כ היכא דלא ידענו מתי היה הפגישה ושמא בשעה שחזקה המסלקת כבר בטלה כגון במחט שמא אחר שנשברה נפלה. וזה עצמו מסופק אם היה חזקת המחט בתוקפו בשעה שנפל בזה ודאי דליכא למימר דאלימא מסלקת ממסתלקת וכח שניהם שוה והוה חזקה נגד חזקה. והובא סברא זו לעיל (פ"ז):
וזהו מה שנראה לפענ"ד ברור בכוונת הס"ט בפשיטות. וא"צ לכל מה שנדחק בזה בס' דב"ח הנ"ל. ודבריו פשוטין ומבוארין. שהק' הא דלא אוקמינן למחט בחזקת שלימה כו' והיינו דמ"ש מנגע ומקוה וכה"ג ומאי מהני כאן חזקה דטהרות כלל ותי' דלא דמי דהכא דלא ידעינן מתי היה הנפילה לא אלימא חזקת המחט מחזקה דטהרות ושפיר י"ל שמא היה הפגישה שהוא הנפילה בשעה שכבר בטלה חזקה המסלקת ומטעמא ד תיבנא לעיל. ושמא לאחר שנשברה נפלה: