שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ט
כתב הרשב"א בחי' למנחות (כט) אהא דאר"י א"ר כל אות שאין לה מוקף גויל מד' רוחותיה פסולה ודקדק שם הרשב"א מדקאמר שאין מוקף גויל מד' רוחותיה משמע דהיינו דוקא בדיבוק כל אורך האות דאז אינו מו"ג רק מג' רוחות פסולה הא בדיבוק כ"ש באיזה צד כשירה כו' ע"כ. מבואר מזה דס"ל לרשב"א דלש"ס דילן לא מיפסל כלל דיבוק כ"ש מאות לאות אלא דוקא באורך כל האות, מיהו נראה דלא מצינן למידק הכי מלישנא דש"ס אלא לענין דיעבד. דהא לישנא דכל שאין לה מו"ג מד' רוחותיה פסולה ודאי משמע דאף דיעבד פסולה וכמו"ש ג"כ הדרישה ביו"ד (סי' רע"ד) שהובא לעיל (פ"ח). אלא דהדרישה ס"ל דעיקר הא דאתא ר"י א"ר לאשמועינן הוא דלא נימא דוכתבתם כתיבה תמה מו"ג לכתחלה ולא דיעבד קמ"ל דפסולה גם דיעבד. מיהו כבר כתבנו שם דז"א דגם מוכתבתם משמע לן דיעבד אלא דאתא לאשמועינן גם בנעשה הדיבוק אח"כ פסולה מהלל"מ וזהו לתי' א' דב"י אבל לתי' ב' קמ"ל באופן אחר יעוי"ש. ועכ"פ בזה שפיר כ' הדרישה דלישנא דש"ס משמע לן דאף דיעבד פסול. וכיון שכן הא דכ' הרשב"א דמדקאמר מד' רוחותיה אתי למעוטי דיבוק כ"ש ודאי דלית לן למעוטי אלא לדיעבד והיינו דוקא באורך כל האות פסולה גם דיעבד אבל דיבוק כ"ש לא מיפסל דיעבד. אבל לכתחלה לית לן לאוכוחי מש"ס זה דאפי' לכתחלה א"צ. ונקטינן מיהת מהא דלתי' א' דב"י דמוקף גויל מהלל"מ אשמועינן ר"י א"ר תרתי. דאי מוכתבתם גם דיבוק דק פוסל דיעבד ואין פסול באין מו"ג אלא בשעת כתיבה קמ"ל ר"י א"ר דמהלל"מ נפק"ל גם אח"כ ודיבוק דק אין פוסל דיעבד:
ולפי"ז כיון דהרשב"א סובר דדיבוק דק אינו פוסל אלא לכתחלה אבל דיעבד לא מיפסל בזה הוקשה לו להרשב"א ד' הירושלמי דס"ל דלמעלה קודם שגמר האות אם נדבק פסול. דהא דיבוק דק לא מיפסל כלל דיעבד. ולכן תי' לפרש ד' הירושלמי דהא דפסול אם נדבק למעלה הוא דפסול אפי' בגרירה. וביאור הדברים הוא כן דבכיון דלכתחלה צריך שיכתוב מו"ג שלא יהיה גם דיבוק דק. א"כ קודם שגמר האות מוטל עליו שלא לגמור האות קודם שיגרר דהא לכתחלה ודאי מעכב אף דיבוק כ"ש. ואיך יגמור את האות עם הדיבוק לכתחלה. וכי תימא יגררנו קודם שיגמרנו ז"א דהא בשעת כתיבה קיי"ל שיהא מו"ג דוקא בכתיבה ולא ע"י סכין מהא דוכתבתם לא משמע אלא בשעת כתיבה כמו"ש לעיל (פ"ח) בשי' הסמ"ק. וכיון דקודם שגמר האות אם נדבק אינו ראוי למו"ג משו"ה גם בשכבר נגמר האות לא מתכשר הך דיבוק שנדבק כבר למעלה קודם שגמר האות משום הכשירא דדיעבד. וע"ז מייתי הא דר"ז דכל הראוי לבילה כו'. דדוקא למטה אחר שגמר האות דאז ליכא איסור גרירה דסכין וכמו"ש לעיל (פ"ח) והוה ראוי להיקף גויל משו"ה שרינן דיעבד כדר"ז דהיכא דשרי דיעבד לא שרינן אלא בראוי אבל אינו ראוי לא מהני התירא דדיעבד. ה"נ דוקא בנדבק למטה שרי דיעבד אבל למעלה לא מהני התירא דדיעבד כיון דקודם שגמר האות לא היה ראוי להיקף גויל משום איסור גרירה בסכין. והשתא עפי"ז שפיר הוכרח הרשב"א להביא הא דר"ז דכל הראוי כו' ומתפרש הכא הא דר"ז כמו בכל מקום. ומ"ש למטה כשר אינו סותר עצמו להירושלמי דס"ל ניקב כל תוכו פסול כתי' א' דב"י וכמו שהקשינו לעיל דגם מ"ש למטה כשר הוא לתי' א' דב"י אלא דכשר משום דיעבד ודיבוק באורך כל האות פוסל גם בנעשה אח"כ מהלל"מ ודלא כתי' ב' ומיושב בעז"ה מכל מה שעמדנו בזה:
ואכתי איכא למידק בהא. דהנה מבואר בב"ח או"ח (סי' ל"ב) גבי דבוקות האותיות אם נמצא בשעת קה"ת סמכינן על הרשב"א דאמר כדר"ז דאמרי' כל הראוי כו'. וכ' הב"ח דגם בנמצא בשבת אין מוציאין אחרת דמדין ס"ת ראוי לגרירה רק ארי' הוא דרביע עליה משום איסור שבת. וכ"כ הט"ז באו"ח (סי' ל"ב סקי"ח) אלמא דעיכובא דדינא מקרי אינו ראוי כל שהוא מדין ס"ת. ומה"ט בנדבק למעלה קודם שגמר האות מיחשיב אינו ראוי. והא הא דאינו יכול לגוררו הוא מדין ס"ת דמו"ג בעינן בכתיבה ולא בסכין: איברא דבשו"ת שאג"א (סי' ו') הובא מחלוקת בזה שכ' שם בשם שיבולי לקט (כלל א' סי' ט') במתפלל ושמע קדיש או קדושה כיון שאינו יכול לענות א"א לו לצאת י"ח בשמיעה ודמי לדר"ז דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבתו. אמנם התוס' בסוכה (לח) ד"ה שמע כ' בשם רש"י ובה"ג דהעומד בתפלה ישתוק וישמע ויצא י"ח. וכ"כ התוס' בברכות (כ"א) ד"ה עד בשם ר"ת ור"י. אלא דמטעם אחר אמרו שלא לשתוק ולשמוע דשומע כעונה והוי הפסק. וכ' השאג"א שם דטעמא דהני רבוותא דהעומד בתפלה שומע ושותק ויצא י"ח משום דאדם ראוי לענות אלא דארי' הוא דרביע עלי' מחמת איסור הפסקה וחשיב לדידהו ראוי לבילה ע"כ. הרי מבואר מזה דלדעת רש"י ותוס' בשם בה"ג ור"ת ור"י כל כה"ג הוה ראוי לבילה ומה דמדינא אינו ראוי לא משגחינן בהא כל שהוא ראוי לזה בטבע. אלמא דעיכובא דדינא מקרי ראוי כל שהוא ראוי בטבע ואפי' באותו דבר עצמו דהיינו משום:
הפסק בתפלה וה"ה בדינא דס"ת דמ"ש הא מהא:
ונראה לפע"ד דהנה בלא"ה יש להק' בעיקר הך מלתא מהא דחולין (פ"ג) דאמרי' דכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין ופריך מוקדשין מ"ט לא אלימא משום דר"ז דאמר ר"ז השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר כו' והכא לא אפשר היכי נעביד ליתיב וליבטלה קמוסיף אבנין וכתי' הכל מיד ד' עלי השכיל לא ליבטליה הוי חציצה נהי דלמטה לא אפשר למעלה אפשר ליעבוד כיסוי מי לא תניא יונתן בן יוסף אומר שחט חי' ואח"כ בהמה פטור מלכסות בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות ומשני כדר"ז דכל הראוי לבילה כו' וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת כו' ע"כ. הרי מבואר מש"ס זו דאע"ג דהעיכוב הוא מצד הדין איסור הוספה אבנין ואיסור חציצה ומצד הכיסוי עצמה הוה ראוי מקרי אינו ראוי וא"כ תקשי לכל הני רבוותא דס"ל גבי עומד בתפלה ושמע קדיש דשומע ושותק והוה ראוי לבילה אע"ג דא"ר מדינא לענות. ומזה קשה נמי על פסק הב"ח וט"ז שכ' אע"ג דאינו ראוי מצד איסור שבת מ"מ כיון דמדין ס"ת ראוי לגרירה מקרי ראוי, דהא הכא דאיסור הוספה אבנין ואיסור חציצה דמי' ממש לאיסור שבת גבי גרירת הדיבוק ואפ"ה מקרי אינו ראוי:
איברא דמצינו ביומא (ז) פלוגתא דר"י ור"ש גבי ציץ דר"ש ס"ל דציץ מרצה בין שהוא על מצחו ובין שאינו על מצחו ור"י סבר באינו על מצחו מרצה, ושם אמר רבא בנשבר הציץ דכו"ע לא פליגי דלא מרצה כי פליגי בתלי בסכתא. ומבואר שם דר"ש הוכיח מכה"ג ביוה"כ דאינו על מצחו ומרצה ומ"מ בנשבר הציץ מודה דאינו מרצה משום דראוי על מצחו מרצה א"ר על מצחו אינו מרצה ע"כ. הרי מבואר כסברת הב"ח וט"ז דהא כה"ג ביוה"כ מקרי ראוי וע"כ משום דאי לאו יוה"כ דנכנס לפנים ואין נכנסין בבגדי זהב ראוי לציץ ה"נ דאי לאו שבת ראוי לגרירה ולכן נראה דהא דאמרי' בחולין דמשום דינא דמוסיף אבנין ומשום דינא דחציצה אינו ראוי מקרי היינו דבשום פעם אינו ראוי ולא משכחת לה כלל בעולם שיהא ראוי מוקדשין לכיסוי משום דלעולם איכא איסורא דמוסיף אבנין ואיסורא דחציצה. משו"ה מקרי א"ר אע"ג דהוי א"ר דדינא. משא"כ הא דעומד בתפלה הא ראוי לענות כשאינו עומד בתפלה כמו הא דאי לאו יוה"כ הוא ראוי אבל מוקדשין אינו ראוי לעולם שיהיה עפר למטה. וכן הא דט"ז וב"ח לענין איסור שבת. דהא ראוי בחול והשתא לפי"ז קמה וגם נצבה סברת הרשב"א לפמ"ש בזה דהוה א"ר לגרירה משום מצות התורה בכתיבה ולא בסכין דה"נ בנדבק קודם שגמר האות א"א בשום פעם שיהא ראוי דיבוק זה לגרירה ומשו"ה הוה א"ר וכמו"ש. פרט י:
ומעתה נשוב לניד"ד לענין שאילתין בנמצא בשעת קה"ת דיבוק אות לאות למעלה אם להוציא ס"ת אחרת ולסמוך על סברת הרשב"א דכל הראוי לבילה כו' הנה באמת היה קשה לכאורה לסמוך ע"ז כמו"ש מג"א (סי' קמ"ג) דהא להרשב"א עצמו לפי הירושלמי פסול למעלה אפי' בגרירה. וש"ס דידן הא ס"ל דפסול בלא גרירה ולא אמרי' כל הראוי לגרירה כו'. וכמו שהוכיח הגאון דרה"ח דהא מבואר בב"י (סי' ל"ב) דלכך דחו הפוסקים הירושלמי דמחלק בין נגיעה מתחלת אות דפסול ובין נגיעה דסוף האות דכשר מהלכתא משום דבש"ס דידן סתמא קתני פסולה. ואם איתא דכל שמהני גרירה אפי' לא גרר כשר דכל הראוי לבילה כו' כהרשב"א מהירושלמי הנ"ל א"כ איך יפרנסו הא דאמרו בש"ס דילן כל שאין מו"ג פסול הא כיון דסברי הפוסקים דמהני גרירה אפילו למעלה וסברי נמי דכל הראוי לגרור כגרו' דמי א"כ אמאי אמרו בש"ס דילן פסולה ואם תדחק לומר דמיירי בש"ס דילן דאם יגרר האות לא ישאר כשיעור דתו לא שייך כל הראוי לבילה עדיין קשה למה לא חלקו בש"ס כן ומנ"ל לדחות הירושלמי ובלא"ה הוא דחוק מאד לאוקמי בזה עכ"ד הדרה"ח. הרי מבואר דלמעלה מתחלת האות אין לנו על מי לסמוך שלא להוציא אחרת לא על הרשב"א לפי הירושלמי ולא על ש"ס דילן: אמנם עכשיו שזכינו לתורתו של הרשב"א בחי' למנחות (כט) בביאור ד' הש"ס דאמר כל אות שאין מו"ג מארבע רוחותיה פסולה שלא בא אלא לומר דבדיבוק כל האות באורכו דאז אין מו"ג אלא מג' רוחות פסולה אבל נגיעה כ"ש כשר שפיר יש לסמוך על הרשב"א לפי ש"ס דילן דנגיעה כ"ש כשר אפי' נדבק למעלה דהא ש"ס דידן לא מפליג בין למעלה ולמטה כדמפליג בירושלמי ואע"ג דכל הפוסקים חולקים על הרשב"א. דהא מפרשים הא דאמר כל שאין מו"ג פסולה בנגיעה כ"ש ופסול בלא גרירה בין למעלה בין למטה ולא אמרי' ג"כ כל הראוי לגרור כגרור. מ"מ שפיר יש לסמוך על הרשב"א לענין נמצא בשעת קה"ת שלא להוציא אחרת דהא חזינן דבנגיעה למטה דמודים המג"א והדרה"ח דאין מוציאין אחרת משום דסמכינן על הרשב"א דלמטה כשר בלא גרירה ועל הפוסקים דס"ל דיוצא י"ח קה"ת בס"ת פסולה וברכה שבירך אינה לבטלה, אע"ג דלכל הפוסקים שדחו הירושלמי מפני ש"ס דילן ס"ל דפסול בלא גרירה גם למטה. ומ"מ סמכינן עליו לחוד נגד דעת כל הפוסקים. ה"נ סמכינן על דעת הרשב"א לפי מה שפי' ש"ס דידן לענין שלא להוציא אחרת דנגיעה כ"ש אינו פסול משום מו"ג:
מיהו יש לחלק דבלמטה שפיר סמכינן ע"ז שלא להוציא אחרת דהא הפוסקים דדחו הירושלמי מפני ש"ס דילן לא דחו אלא משום דכל היכא דפליגי ש"ס דילן והירושלמי בעינן למיפסק כש"ס דילן נגד הירושלמי. אבל בעיקר פי' דברי הירושלמי גם הפוסקים סוברים כמו"ש הרשב"א דס"ל להירושלמי דלמטה כשר בלא גרירה. ואפ"ל דגם הרשב"א ע"כ צריך לפרש ש"ס דילן כמו שפי' הפוסקים. דהא הוכחתם ברורה מדאמר סתמא פסולה ולא מפליג ש"מ דאין כאן חילוק לפי ש"ס דילן בין למעלה ללמטה כלל אלא היכא דכשר כשר גם למעלה והיכא דפסול פסול גם למטה. וגם הרשב"א לא בא אלא לפרש ד' הירושלמי. אמנם לדינא אפ"ל דגם הרשב"א ע"כ ס"ל דנדחה דעת הירושלמי מפני ש"ס: דילן. וא"כ לענין נמצא בשעת קה"ת דיש מן הפוסקים שמברך על ס"ת פסולה ויוצא י"ח קריאה סמכינן על דעת הירושלמי שלא להוציא אחרת. ואנן ס"ל דלענין קה"ת גם הפוסקים דדחו הירושלמי ס"ל לסמוך עליו על כל פנים שלא להוציא אחרת. אמנם כ"ז בלמטה, אבל למעלה דלהירושלמי פסול ולש"ס דילן לשי' הפוסקים דדחו הירושלמי מפני ש"ס דילן סבירא להו דגם למטה פסול בלא גרירה וכמו שנתבאר לעיל ואין לנו בהא אלא דעת הרשב"א לפי מה שפי' ש"ס דילן דאינו פסול אלא בנדבק כל אורך האות. בזה אין לנו ראיה לסמוך על זה אפילו לענין קה"ת לסמוך על דעת יחיד נגד כל הפוסקים:
איברא דכד מעיינינן בה שפיר ע"כ ליתא להא דכתיבנא. דהא הפוסקים ע"כ דלא מפרשי להירושלמי כמו שפי' בו הרשב"א. דהא באמת כבר הוכחתי לעיל (פ"ז) דאין שום טעם לזה מה דמכשיר הירושלמי דיבוק למטה אי מיירי בלא גרירה. דליכא למימר מדר"ז דכל הראוי לבילה כו' דהא כבר הוכחנו שם דלא אתמר הא דר"ז בש"ס אלא להיכא דיש לימוד דכשר בדיעבד ע"ז בא ר"ז לומר דמ"מ אינו כשר אלא בשהיה ראוי לזה עכ"פ לכתחלה ולא בשאינו ראוי יעוי"ש אבל הכא דלית לן לימוד דכשר בדיעבד לא שרי כלל משום דראוי לזה לחוד ואין מקום להא דר"ז הכא כלל. דאיך נאמר אם פסול בלא גרירה משום שאינו מו"ג שיהא כשר משום דאי בעי יכול לגרור דהא סו"ס אינו מו"ג. גם ליכא למימר דכשר בלא גרירה למטה כתי' ב' דב"י (סי' ל"ב) גבי מו"ג המובא לעיל (פ"ח) דבנעשה אינו מו"ג אחר שכבר נכתב האות בכשרות כשר. ויהיה דעת הירושלמי דאחר שגמר האות שוב לאו זמן כתיבה הוא אעפ"י שעדיין לא סילק ידו כל שאילו היה מסלק ידו היה האות נגמר בשלימות ודלא כתשו' הרמ"ע (סי' לו) שהובא לעיל (פ"ח) ומשו"ה אם נדבק למטה כיון שזה הוא אחר גמר האות לאו שעת כתיבה הוא וכשר בו חסרון הקפת גויל אמנם כ"ז אינו כמו"ש לעיל (פ"ז) דא"כ יסתור הירושלמי עצמו ממה דס"ל דניקב כל תוכו של אות פסול כמו שהובא בטור או"ח (סי' ל"ב) שזה אינו לתי' ב' בשום אופן דהא ניקב אח"כ אינו פוסל משום מו"ג אלא כתי' א' כמו"ש הט"ז (סי' ל"ב סקי"ד) וכמו"ש בזה לעול בביאורו יעוי"ש. ואין לנו בזה לפרש ד' הירושלמי אלא או כשי' הרשב"א בש"ס דילן דנגיעה כ"ש אינו פסול משום מוקף גויל וככל מ"ש לעיל (פ"ט) דבזה א"ש לפרש למטה כשר בלא גרירה ויהיה שייך הא דר"ז שפיר יעוי"ש מה שכתב בזה, או שנפרש כשי' הסמ"ק שהבאנו לעיל (פ"ח) דלמעלה ולמטה בחד גונא מיירי בגרירה ולמעלה פסול אפילו על ידי גרירה ולמטה כשר בגרירה. משום דסבירא ליה להירושלמי דבשעת כתיבה בעינן היקף גויל דוקא בכתיבה ולא בסכין משום דבשעת כתיבה נפקא לן מוקף גויל מוכתבתם וסכין לאו כתיבה הוא אבל אחר שגמר האות דלאו שעת כתיבה נפקא לן מוקף גויל מהלל"מ וכיון דלאו מוכתבתם גם בסכין מהני להיות מוקף גויל יעוי"ש מה שכתבתי בזה באורך קצת. וכל זה מוכרח לפענ"ד אחר העיון בזה:
והשתא לפי"ז דלפי מה שנתברר דהפוסקים דדחו הירושלמי מפני ש"ס דילן עכצ"ל דלא מפרשים ד' הירושלמי כמו"ש הרשב"א דלמטה כשר בלא גרירה. אלא דכשר למטה בגרירה דוקא. וא"כ הא דנקטינן בנמצא דיבוק למטה בשעת קה"ת דאין מוציאין אחרת. לא סמכינן בהא אלא על דעת הרשב"א לחוד לפי פירושו בהירושלמי ונגד סתימת ש"ס דילן דלפי הנראה גם להרשב"א סתימת הש"ס מכריח לומר דלש"ס דילן אין חילוק בין למעלה ללמטה. ה"נ לענין למעלה ודאי דיש לסמוך על הרשב"א לפי פירושו בש"ס דילן דנגיעה כ"ש אינו פוסל כלל משום מו"ג גם למעלה. ובלמעלה טפי עדיף דבזה אנו סומכין על ש"ס דילן נגד הירושלמי לדעת הרשב"א וז"ב:
והנה מ"ש פר"מ ני' דכיון דהיכא דידעינן דנעשה הדיבוק אח"כ קיי"ל דאין מוציאין אחרת אפי' אם הדיבוק למעלה דסמכינן על תי' ב' דב"י דבנעשה אח"כ כשר וכמו"ש הדרה"ח. א"כ לפי מ"ש מג"א בשם מ"ע דבכתבו מומחה תלינן שנעשה אח"כ אמאי לא נימא בכל ס"ת שלנו שנעשה עפ"י סופרים מומחים ובעל מגיה עכ"ד. בזה יפה העיר אמנם לפענ"ד דיש לדקדק בלא"ה על ד' המ"ע דאמאי בעי דוקא ידעינן דכתבו מומחה דהא כתבו התוס' במנחות (מב) דרוב מצוין אצל תפילין מומחין הן א"כ אפי' בסתמא אמרינן דכתבן מומחה. אמנם נראה דמצינו להתוס' חולין (יא) שכ' לענין גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה שהגבינות אסורות ולא אמרי' דמוקמינן לבהמה אחזקת כשרות ובשעה שנחלבה כשירה היתה. משום דלית לה לבהמה חזקה דבשעה שנולדה לא ידעינן אם נולדה כשרה או טרפה רק אח"כ כשחיתה יב"ח חזינן למפרע שנולדה כשרה וכה"ג אינו חזקה דלא נתבררה בשעתה ע"כ והר"ן הביא בשם הר"ש ורבינו יונה להכשיר הגבינות דאע"ג דחזקה עצמית מבוררת לית לה מ"מ סמכינן ארובא דרוב בהמות כשרות הן ע"כ וחזינן דדעת התוס' דלא סמכינן ארובא היכא דאיכא ריעותא ומ"מ לענין חזקה כ' התוס' בחולין (ט) דילפינן מקרא דאפי' היכא דאיכא ריעותא כגון סכין ונמצא פגום וכה"ג מוקמינן אחזקה. ובר"ן שם בחולין בפ"ק הביא בשם הרשב"א ורבינו יונה דכל ספק בטרפות דאתיילד ריעותא כגון נשבר הגף ורגל ולא ידעינן אם קודם שחיטה או אח"כ אסורה וכבר הארכתי בספרי ונגש הכהן (כלל ח') בביאור ד' התוס' והרשב"א ור"י בזה במה נחלקו בזה וכתבתי דגם הרשב"א ורבינו יונה ס"ל דרובא דאתרע לא אזלינן בתרה ומשו"ה ס"ל כל ספק בטרפות דאתיילד ריעותא אסורה דע"כ לרובא נחתו דהא גם הם מודים דחזקה דבהמה א אינה מבוררת ולא אזלינן בתרה כמו"ש הר"ן בשמם גבי גבינות והא דמכשירין הגבינות כתבתי שם בטעמא וסברא יעוי"ש (פ"ד). באופן דכו"ע ס"ל דרובא דאיתרע לא אזלינן בתרה ומשו"ה אתי עלה הרמ"ע דוקא דכתבו מומחה ובידעינן ליה דהוה חזקה וחזקה מהני אפי' בריעותא לפנינו כמו"ש תוס' בחולין (ט). והנה אם נבוא לדון סתם סופרים ומגיהים מומחים סו"ס אין זה אלא רוב ולא מהני במקום דריעותא לפנינו ואף אם אנו דנין על הסופר ומגיה דידעינן ליה שכתב ס"ת זו נלפענ"ד דאין לדון:
עליו כח חזקה אלא בידעינן ליה שהגיהו אחריו מומחים סלת זימני ולא מצאו שום ריעותא ובלא זה לא אתחזק להכי. ולפי הנראה בזמנינו רוב מגיהים אדרבה מוצאים אחריהם ריעותות כמו שקרה כמה פעמים באופן שאין לדון בזה חזקה. דמעיקר החזקה שתהא ברורה בשעה שנתחזקה החזקה כנודע. ועל היותר אין בזה אלא כח רוב מומחין הן וזה לא מהני כנלפענ"ד: