אור ברסלב
שות עבודת הכהן הכהן פרט ו

שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

הכהן פרט ו

הכהן פרט ה

עובדא הוה בשבת בשעת קה"ת עשה הסגן שמראה לקורא פירוד באות אל"ף היו"ד מן הגוף:

ע"י יד של כסף שבידו שמראה בו ונשאלתי אם להוציא אחרת או לא, הנה הגאון דרה"ח בה' קה"ת פוסק בפירוד יודי האל"ף וכה"ג מאותיות הכפופות דיש להוציא אחרת ולא מהני תינוק דל"ח ול"ט שיקרא כהלכתו ודלא כא"ר יעוי"ש. אמנם בנידו"ד דנעשה הפירוד אח"כ יש לדון בזה. הנה באמת ראיתי בשו"ת שער אפרים (סי' פ"א) שכ' להחליט בנפרדין של אותיות דגם בנעשה אח"כ פסול וכ' שכן משמע מסתימת הפוסקים ודוקא גבי מוקף גויל כ' כן הב"י לחד תירוצא (בסי' לב) ע"כ. וכן מבואר ג"כ בט"ז או"ח (סי' ל"ב סק"ט) יעוי"ש. אמנם בשו"ת שער אפרים שם לא הביא ראיה ברורה לזה. ומש"ש לה"ר מהא דתה"ד (סי' מ"ח) באותיות ותיבות שנמחקו קצת ורישומן ניכר דמותר לתקן וליכא משום שלכ"ס בתו"מ והביא זה ג"כ בשו"ע או"ח (סי' ל"ב) ע"כ. ואין זה מוכרח כ"כ די"ל דשאני שלכ"ס דתלוי רק בשינוי צורת האות ואינו תלוי בפיסול האות כמבואר בפוסקים והובא בב"י (סי' ל"ב וסי' ל"ו) דדוקא היכא דמחזירו לצורתו ע"י התיקון הוי זה ככותב עכשיו האות והוה שלכ"ס והארכתי בזה במקו"א. וכן מבואר להדיא בשו"ת חב"י (סי' ע"ב) לענין קוצו של יו"ד השמאלי למטה דמעכב לר"ת בפ' הקומץ. דאע"ג דיש לו צורת יו"ד גם בלא קוץ השמאלי מ"ע פסול דליכא רמז על סוד ולכן כשר לתקן אח"כ בתו"מ וליכא משום שלכ"ס ע"כ ומשו"ה אי הא דנמחק האות אע"ג דרישומו ניכר מיחשיב האות כמאן דליתא אז הוי עכשיו זמן כתיבה ופסול משום כתבן שלכ"ס. ואין זה ענין להיכא שהאות בשלימות בצורתו רק שנפסק ופסול שאינו גולם אחד וכתיבה תמה שפיר י"ל דכיון דלא נפק"ל אלא מוכתבתם לא פסול אלא בנעשה בשעת כתיבה ולא בנעשה אח"כ כמבואר בב"ח או"ח (סי' ל"ב) על מ"ש הטור שלא יהיה נקב בעור שאין הדיו עובר עליו יעוי"ש וכ"כ פרמ"ג במש"ז (סי' ל"ב סק"ח). אלא דמ"מ לא מתכשר בלא בדיקת תינוק דשמא נשתנה צורתו ע"י ההפרד כמוש"ש הב"ח:

ומ"ש בשע"א שם דיש לחלק בין איפסק בנוקבא דכשר לתי' ב' דב"י גבי מוקף גויל בנעשה אח"כ משום דליכא תקנה עוד לעשותו מוקף גויל משא"כ נפסקין ע"כ וזה תמוה דהא תי' ב' דב"י קאי גם על דבוקות האותיות שיש תקנה. אמנם חילוק זה בלא"ה קיי"ל כן להלכה דגם לתי' ב' עכ"פ מדרבנן ולכתחלה בעינן לתקן היכא דאפשר בתיקון כמו"ש פרמ"ג (סי' ל"ב) וכ"כ בס' עצי לבונה ליו"ד (סי' ר"פ). ומ"מ בנידו"ד לענין אם נמצא בשעת קה"ת אין נפ"מ בזה. דהא בנמצא דיבוק שנדבק ודאי אח"כ אין מוציאין אחרת דסמכינן על תי' ב' דב"י כמו"ש האחרונים דהוי דיעבד וה"ה נפרדים בנעשה אח"כ:

ובעיקר דין נפסקין באותיות כפופות שנפסקו אח"כ, הנה דעת המרדכי שהובא בב"י או"ח (סי' ל"ב) דהא דאמרו בגמ' באיפסק כרעי' דוי"ו להכשיר ע"י תינוק דל"ח ול"ט הוא דוקא באותיות הפשוטות כגון וי"ו וזיין וכה"ג והביאו רמ"א בשו"ע שם (סעיף ט"ו) וכ' הט"ז דהיינו אם יש לה אורך וי"ו עד ההפסק וכמו"ש מהרי"ק שהובא בט"ז שם דאז סמכינן על תינוק בגילוי מלתא בעלמא אם יש לה אורך וי"ו עד ההפסק. וזה לא משכחת לה בה"א וכפופות. ואם נאמר דדין זה לאו דוקא איפסק בנוקבא דה"ה בלא נקב מוכח דאפי' בנעשה אח"כ כהא דמיירי בש"ס מ"מ דוקא בפשוטות. ובכפופות דצריך לצרף גם מה שלמטה פסול גם בנעשה אח"כ ולא מהני קריאת תינוק א ש:

אמנם כבר הבאתי לעיל (פ"ה) דדעת הב"ח דס"ל דכל שנפסק אח"כ מהני תינוק בינוני בכל האותיו' בין שנפסק ע"י נקב או שלא ע"י נקב. וכן הביא ב"י שם דעת הר"מ המאירי כן דהא דתלמוד גבי הפסק דמהני תינוק: הוא בכל האותיות וכן בה"א אם לא נשתייר כמלא אות קטנה וקריאת תינוק ע"י צירוף מה דלמטה. ובדרכי משה כתב שכ"ה דעת הטור כהמאירי מדכתב ואם נפסק אחת מהאותיות סתם ולא כתב הפשוטות יעוי"ש:

ואע"ג דדברי המאירי מיירי בהפסק נקב כדמיירי בש"ס מ"מ הא ע"כ גם נפסק בלא נקב דינא הכי. דהא באמת קשה קו' ב"י על דינא דש"ס דכשר באיפסק בנוקבא והא בעינן מו"ג. ועכצ"ל כמו שתי' ב'. ולתי' א' דוקא דבוקות אסור משום מו"ג ולא נקב ותי' ב' דבנעשה אח"כ כשר. ואכתי צ"ב דמהיכן המקור להכשיר בנעשה אח"כ. גם אי איפסק בנוקבא באמצע האות וליכא שיעור אות עד ההפסק כשי' המאירי באיפסק כרעי' דוי"ו שבש"ס. יקשה לפי"ז נהי דנקב אינו פוסל כלל במו"ג כתי' א' דב"י. מ"מ דל מו"ג מהכא הא עכ"פ האות אינו כתיבה תמה שאינו גולם אחד וזה פסול מוכתבתם כמבואר בפוסקים:

ולכן עכצ"ל בזה זה דוכתבתם לא משמע לן אלא בשעת כתיבה. וכמו שהוכחתי זה לעיל (פ"ג) יעוי"ש. ותי' ב' ס"ל דגם מו"ג מוכתבתם נפק"ל דאם אינו מו"ג לאו כתיבה תמה הוא ומשו"ה בנעשה אח"כ כשר. ולתי' א' ס"ל דמהלל"מ נפק"ל דגם בנעשה אח"כ פוסל מו"ג וכמו"ש לעיל (פ"ה). מיהו כ"ז לענין מו"ג. אבל גולם א' דלכו"ע מוכתבתם נפק"ל ודאי כשר בנעשה אח"כ. וכ"ז מוכרח בשי' הסוברים דהא דש"ס באיפסק כרעי' דוי"ו מיירי דליכא שיעור אות עד ההפסק וקריאת התינוק הוא ע"י צירוף מה שלמטה. ולפי"ז ממילא לשי' זו לאו דוקא נקב דה"ה הפסק שלא ע"י נקב כיון שנעשה אח"כ כשר אלא דבעינן קריאת תינוק בינוני דשמא יש כאן שינוי צורה ע"י ההפסק וכמו"ש לעיל בשם הב"ח. ומבואר דהב"ח והמאירי וד"מ בדעת הטור ס"ל דמהני תינוק בכל האותיות וע"י צירוף מה דלמטה: והקרוב אצלי לומר שכ"ה ג"כ דעת הלבוש ודברי חמודות והש"ך יו"ד (סי' ר"פ) דהרא"ש בה' ס"ת (סי' י"ד) כתב דהא דאמרי' בקרע יתפור היינו דוקא קרע שבין האותיות דאילו נחלקה האות אין לו תיקון ע"כ וע"ז כתב בס' דברי חמודות (אות ע"ב) בשם הלבוש ולא דמי להא דש"ס באיפסק כרעי' דוי"ו דכשר בבדיקת תינוק דהתם לא נשתנה צורת האות ע"כ. והנה אי ס"ל כשי' הט"ז הנ"ל. א"כ אין התחלה לקו' זו מן הש"ס על ד' הרא"ש דהא בש"ס לאו נחלקה האות אלא קרע בצד האות או בסוף האות והאות בשלימות: והחילוק בזה מבואר והוא עצמו ממש תי' א' דב"י ועי' מ"ש לעיל (פ"ה) בדעת מהרי"ק, ועכ"פ לא הול"ל אלא דהתם אין הקרע באמצע האות אלא בסופו. א"ו מוכח ע"כ דס"ל כשי' המאירי וגם בש"ס מיירי נחלקה האות דהיינו שאין שיעור אות עד ההפסק ומקשו שפיר והוכרחו ליישב דהרא"ש מיירי בשקרא תינוק בינוני ואין מכירו ונתברר שיש כאן שינוי צורה ומשו"ה שוב אין לו תיקון ע"י תפירה ומטלית. ועיי"ש דנקט בלשון קושייתו פשוטות מ"מ ע"כ פשוטו' לא דוקא והזכיר פשוטו' משום דבש"ס מיירי בוי"ו תדע שהרי רמז שם בקו' למ"ש שם (אות ע"ג) ושם לא העתיק אלא דברי המרדכי ובסוף העתיק גם ד' המאירי ולא הכריע בזה כלום. ולהמאירי גם בכפופות דינא הכי א"ו כמו"ש. ועין ש"ך יו"ד (סי' ר"פ סק"ח) שהעתיק להלכה תי' הלבוש בזה ומוכח דס"ל גם כן כמו"ש: ועוד נראה דאפ"ל דגם המרדכי לא, כ' זה אלא באיפסק בנקב אבל בהפסק שלא בנקב מודה דכשר בכל האותיות ע"י קריאת תינוק בצירוף מה דלמטה. די"ל דס"ל כמהרי"ק שהובא לעיל (פ"ד) דנקרע באמצע האות פסול אפי' נעשה אח"כ. וא"כ ע"כ א"א לפרש דינא דש"ס בכל האותיות אלא דוקא בפשוטות דמשכחת לה היתר קריאת תינוק בלא צירוף מה דלמטה שיש לה אורך וי"ו עד ההפסק. מיהו כ"ז בנקב וכמו"ש לעיל (פ"ה) באורך בשי' מהרי"ק דפסולו משום חסרון הקפת גויל שפסול גם אח"כ מהלל"מ יעוי"ש. אבל איפסק שלא בנקב דפסולו מוכתבתם דבעינן כתיבה תמה וגולם א' גם המרדכי מודה דכיון דכשר מדינא בנעשה אח"כ משום דוכתבתם לא משמע אלא בשעת כתיבה סמכינן נמי על תינוק בצירוף מה דלמטה לברר אם יש כאן שינוי צורה:

ובשו"ת הריב"ש (סי' ק"כ) כ' לענין מ"ם סתומה ולא חברה מכל צדדיה וכן רגל הא' שכתב בפירוד דלא מהני תינוק וז"ל ואין אומרים בכיוצא בזה להראות לתינוק ל"ח ול"ט שהרי אפי' טפש שבטפשים יקראנה מ"ם שהרי אין פסלותם מפני שדומה לאות אחרת אלא שאינה כתובה כהלכתה ולא אמרו להראותה לתינוק אלא בוי"ו הדומה ליו"ד וכן בביתי"ן כפי"ן שאם לא יכירו פסול וזהו להחמיר אבל לא להקל כו' וכן ודאי אין להכשיר פירוד רגל הא' בשביל שתינוק יקראנה א' שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא עי"ן הפוכה כו' עכ"ל. והובא בט"ז (סק"ט) לראי' דבכפופות לא מהני תינוק אם נפסק וכן הביא זה בדרה"ח ה' קה"ת ללמוד מזה כן. ובעיני יפלא דאם נתפוס דבא לומר שאי אפשר שיטעה אפי' טפש שבטפשין שלא להכיר האות מפני הפירוד. א"כ יחלוק ע"ז המאירי במציאות ויאמר שיוכל היות שיטעה תינוק בינוני ולא יכיר מפני הפירוד ואיך אפשר שיהיה מחלוקת במציאות הטבע לבד מה שהוא נגד הדין המפורש בשו"ע (סי' ל"ב סעיף כ"ה) לענין שלכ"ס דבפירוד הא' מראין לתינוק בינוני הרי דיוכל היות שיטעה. ולכן נראה דבהא כו"ע ל"פ וס"ל דיוכל היות פירוד שאינו דק שמחמת זה לא יכירנו תינוק בינוני אלא דבא הריב"ש לומר דאפי' יכירנו תינוק אין מועיל כיון דאנן ידעינן שאינה כתובה כהלכתה ופסולה משום שאינו גולם אחד וכתיבה תמה. ומ"ש שאפי' טיפש יקראנה מ"ם כלומר כיון דאפי' אם טיפש שבטפשין ג"כ יכירנו עכ"ז פסול משום שאינו כתובה כהלכתה א"כ לא אמרו בכה"ג בדיקת תינוק. וא"כ כ"ז לא שייך אלא היכא דפסול מן הדין כגון שכתובה משעת כתיבה עם פירוד כהא דמיירי ריב"ש ומהרי"ק (שורש ס"ט). אבל בנפרד אח"כ שהוא כשר מטעמא דכתיבנא לעיל. עכ"ז כיון דיוכל היות פירוד באופן שלא יכירנו תינוק בינוני ולכן אע"ג דמדין כתיבה תמה כשר מ"מ מחמרינן לבדוק ע"י תינוק בינוני דשמא לא יכירנו ויהיה זה שינוי צורת האות דבזה ודאי אין נפ"מ דאפי' נשתנה אח"כ פסול וזה ברור:

והשתא לפי מה שנתברר דאין מכל מ"ש בזה הט' ודרה"ח ראיה לפסול בנפסק אחר כתיבה ובפרט נפסק בלא נקב. נראה דיש לסמוך להקל עכ"פ בנפרד שלא ע"י נקב בנעשה אח"כ כהא דנידו"ד ושלא להוציא אחרת בנמצא בשעת קה"ת. רק לבדוק ע"י קריאת תינוק בינוני. דהא קיי"ל דהיכא דיש מחלוקת הפוסקים בכשרות האות שוב אין מוציאין אחרת משום דרבו המתירין לצאת י"ח קה"ת בציבור ולברך על ס"ת פסולה כמבואר, בפרמ"ג או"ח (סי' קמ"ג) ודרה"ח ה' קה"ת. א"כ ודאי יש לסמוך בנידו"ד על הסוברים דגם בכפופות וליכא שיעור אות עד ההפסק סמכינן להכשיר על ידי קריאת תינוק בינוני וע"י צירוף מה דלמטה מן ההפסק כל שנעשה ההפסק אח"כ:

והנה בדיבוק אות לאות למטה שנמצא בשעת קה"ת כתב הב"ח (סי' ל"ב) שיש לסמוך על דעת הרשב"א בתשו' (סי' תרי"א) שהובא בב"י שם דס"ל דכשר אפי' לא גרר. וכן פסק הגאון דרה"ח בה' קה"ת ואע"ג דבשו"ע מפורש (סי' ל"ב) דאפי' למטה פסול בלא גרירה והוא עפימ"ש ב"י בשם הפוסקים דדחו הירושלמי מפני ש"ס דילן דאמר סתמא פסולה ואפי' למטה יעוי' בב"י שם. וכבר הוכיח בדרה"ח שם דלפי מה שדחו הפוסקים הירושלמי דמיני' הוציא רשב"א דלמטה כשר בלא גרירה. דמוכרח בש"ס דהא דפסול גם למטה הוא במוחלט כ"ז שלא גרר יעוי"ש. הרי דמפורש בשו"ע עפ"י דעת כל הפוסקים דפסול בלא גרירה ועכ"ז הסכים דרה"ח שם שלא להוציא אחרת ולסמוך על הרשב"א. כ"ש בנידו"ד דאיכא דעת הב"ח ומאירי וד"מ בדעת הטור. וגם דעת המרדכי ומהרי"ק שהובא בט"ז לענין נקב לא מוכח דדעתם כן בהפסק שלא בנקב. וכמו"ש לעיל דאפ"ל דמודים בהפסק בלא נקב שנעשה אח"כ דכשר ע"י קריאת תינוק בינוני ולצרף גם מה שלמטה. ונתבאר לעיל ג"כ דהכי מוכיחין דברי הלבוש ודברי חמודות וש"ך ביו"ד (סי' ר"פ). ודעת השו"ע ג"כ אין ברור ויותר מוכיח דס"ל כדעת המאירי שהרי כתב כלשון הטור אם נפסק א' מהאותיות שהוכיח מזה בד"מ מדכ' סתם ולא כ' פשוטות ש"מ דגם בכפופות מיירי. וגם דעת הרמ"א שהגיה על דברי השו"ע הפשוטות ג"כ לא ברירא דהא כתב ג"כ או שנפסק רגל הא'. אלא דהט"ז כ' דא"א להולמו מפני שזה נגד דעת המרדכי ומהרי"ק וריב"ש ומדלא מחלק מהרי"ק בין נידון דידי' שהי' משעת כתיבה לנפסק אח"כ שבתלמוד יעוי"ש. אמנם לפי מה שנתברר דכ"ז אינו מספיק לפסול הפסק שנעשה אח"כ וכ"ש שההפסק בלא נקב אפ"ל דאולי א"צ להגיה ברמ"א כלל,:

והא הט"ז מודה דאי לאו מטעם שכ' בזה א"צ להגיה בד' רמ"א. דלפי"ז נהי דלענין תפילין או לצאת בס"ת מ"ע דכתבו לכם כו' ראוי שלא להקל נגד דעת הט"ז ושו"ת שע"א הנ"ל. עכ"ז לענין אם נמצא בשעת קה"ת שיש רבים הסוברים דברכה על ס"ת פסולה אינה לבטלה ויוצא י"ח קריאה ודאי דיש לסמוך עכ"פ בנפסק שלא בנקב ונעשה אח"כ שלא להוציא אחרת כן נלפע"ד: פרט ז:

נשאלתי מרב אחד בדין אותיות דבוקות שנמצא בשעת קה"ת בשבת והיה הדיבוק למעלה או באמצע אם יש להוציא אחרת או לא. וז"ל הרב הנ"ל במכתבו. ויודיעני נא חוות דעתו הטהורה בדין מעשה שנמצא בש"ק העבר בשעת קה"ת שתי אותיות דבוקות למעלה סמוך להתחלת האות והוריתי שלא להוציא אחרת כמו"ש הט"ז באו"ח (סי' ל"ב סקי"ח) בשם הב"ח לסמוך ע"ד הרשב"א דס"ל דכל הראוי לגרירה אין מעכב וכדר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. ואע"ג דהמג"א (סי' קמ"ג) כתב דהרשב"א לא הכשיר אלא בנדבקה בסופה אבל נדבקה למעלה או באמצע פסול, מ"מ כבר כתב הפרמ"ג שם דמסתימת הב"ח וט"ז (סי' ל"ב) משמע דס"ל דגם באמצע אין להוציא אחרת. גם בעל ח"א הביא כן (כלל ל"א סעיף ל"ה) בשם א"ר שלא להוציא אחרת אף בנדבקה באמצע. אמנם אח"כ הראו לי שהגאון דרה"ח בדיני קה"ת פוסק דבנדבק באמצע יש להוציא אחרת והשיג על הא"ר בזה יעוי"ש. מיהו בזה תמיהא לי מלתא על הגאון דרה"ח שבאם נעשה הדיבוק בודאי אחר הכתיבה פוסק שם בעצמו שלא להוציא אחרת שיש לסמוך על דיעה ב' שבשו"ע או"ח (סי' ל"ב סעיף ט"ז) דבנעשה אינו מוקף גויל אח"כ כשר ומ"מ בספק אם נעשה אח"כ או מתחלה פוסק להוציא אחרת יעוי"ש אכן לפי מה שהביא מג"א (סי' ל"ו סק"ג) בשם תשו' מ"ע לענין פסול נפסק דאם ידעינן שכתבו מומחה תלינן שנעשה אח"כ. וא"כ אמאי לא נימא הכי בכל ס"ת שלנו דנעשה ע"י סופר מומח' והוגה אח"כ ע"י מגיה דנתלה תמיד דנעש' אח"כ ובנעש' אח"כ אח"כ הא פוסק דרה"ח בעצמו דאין להוצי' אחרת. א"כ אמאי לא הביא הדרה"ח ד' המג"א ומ"ע דבס"ת שלנו שנעשה ע"י מומחה אין להוציא אחרת. ואדרבה כתב דבספק אם נעשה אח"כ ג"כ מוציאין אחרת כו' ע"כ דברי הרב הנ"ל:

וזהו מה שהשבתי ע"ז. גיה"ק הגיעני כו' וע"ד שאלתו כו' הנה מקודם ראיתי לעמוד על עיקר סברא זו דהרשב"א שנשתמש בזה בהא דכל הראוי לבילה כו'. דהנה הרשב"א כ' זה בביאור ד' הירושלמי דפוסל בנדבק למעלה ובאמצע ומכשיר למטה. ומפרש הרשב"א דלמעלה פסול משום חק תוכות וליכא תקנה בגרירה אבל למטה מהני גרירה ושוב אף שלא גרר כשר וכדר"ז דכל הראוי לבילה אין בילה מעכב כמבואר כ"ז בב"י באו"ח (סי' ל"ב) יעוי"ש. ובאמת תמוה מאד דהא עיקר מלתי' דר"ז הוא במנחות (קג) ס"א אין נבללין ופריך וכי אין נבללין מאי הוה והתנן אם לא בלל כשר ומשני כדר"ז דאמר כל הראוי כו' וכל שאין ראוי לבילה אין מעכב. והמעיין בכל המקומות שנשתמשו בגמ' בסברא זו הוא ללמוד על המקומות דכשר בדיעבד ואינו מעכב שהוא דוקא בראוי לזה אבל אינו ראוי מעכב ובכל המקומות הא דראוי אינו מעכב יש לימוד ע"ז כמו בבילה שכ' התוס' במנחות (יח) משום דלא כתיב ובללת בלשון ציווי וכן במכות (יח) הא דקריאת ביכורים לא מעכבא לאו מטעם דכל הראוי אינו מעכב. וכן ביבמות (קד) לענין קריאת החליצה נפק"ל דאינו מעכב מקרא דככה דלא מעכב אלא מעשה יעוי"ש. א"כ הא מבואר דהא דבדיעבד לא מעכב לאו מטעם ר"ז דכל הראוי לבילה כו' אלא אדרבה דר"ז לא אתא אלא ללמד דהתירא דדיעבד לא מיירי באינו ראוי. אבל הא דראוי אינו מעכב צריכין לימוד ע"ז. א"כ כוין דהכא במוקף גויל לית לן לימוד דבדיעבד לא מעכב איך מקילין משום הא דר"ז לבד אח"כ ראיתי שכבר עמד בזה בנשמ"א והניח ד"ז בלי יישוב וראוי ליישב ד"ז דלכאורה אין התחלה ושייכות סברא דר"ז הכא להכשיר משום זה:

וביותר קשה כיון דע"כ הא דס"ל להירושלמי דלמטה כשר בלא גרירה יש בזה איזה טעם ולא משום דר"ז וכמו"ש דדבר שהוא פסול אין להכשירו משום דר"ז. ובס' עצי לבונה ליו"ד (סי' ר"פ) כתב דהרשב"א עפ"י הירושלמי ס"ל כתי' ב' דב"י באו"ח (סי' ל"ב) גבי מוקף גויל דבנעשה אינו מו"ג אח"כ כשר. ועפי"ז צ"ב דמי דחקו להרשב"א לפרש ד' הירושלמי דטעמא דפסול למעלה הוא משום ח"ת. ולמעלה הא דפסול הוא אפי' בגרירה ולמטה דכשר הוא אפילו בלא גרירה. א"כ רישא וסיפא לאו בחד גונא קמיירי ולמה לא פי' כפשוטו וע"ד שפי' הפוסקים ש"ס דמנחות (כט) דאמר כל אות שאין מוקף גויל מד' רוחותיה פסולה דהיינו בלא גרירה אבל גרירה מהני כמבואר בב"י (סי' ל"ב) דהפוסקים דחו מש"ס זו להירושלמי דמפליג בין למעלה ללמטה משום דבש"ס דידן לא מפליג ואמר סתמא פסולה מיהו גרירה מהני יעוי"ש. ה"נ יש לפרש עד"ז ד' הירושלמי דאמר למעלה פסול היינו בלא גרירה משום דנעשה בשעת כתיבה. אבל למטה כשר כתי' ב' דב"י דנעשה אינו מו"ג אח"כ כשר דהשתא א"ש דרישא וסיפא בחד גונא מיירי והכל בלא גרירה ולמעלה פסול ולמטה כשר. ולמה דחק לפרש ד' הירושלמי דלמעלה פסול אפי' בגרירה משום ח"ת. ומה גם דעיקר שי' זו לבאר ד' הירושלמי משום ח"ת לא ברירא כ"כ. דמבואר בפוסקים דעיקר ח"ת הוא היכא דלאו שם וצורת אות עליו בלא החקיקה והחקיקה מחזירו לצורתו ועי' רא"ש פ"ב דגיטין (סי' יח) וכ"כ ב"י (סי' ל"ב) בשם הפוסקים ועין פר"ח באה"ע (סי' קכ"ה סק"ח) א"כ אפי' נדבק קודם שגמר לא פורש אמאי שייך בי' ח"ת כיון דגם אם לא גרר כלל וגמרו כך יש בו צורת אות עם הדיבוק כמבואר בב"י שם. גם הא מבואר בב"י ורמ"א באה"ע (סי' קכ"ה) בשם תה"ד (סי' רכ"ח) דכל שהי' גמר האות בכתיבה לא שייך ח"ת. ועי' רשב"א בשבת (קד) דלית לי' כל עיקר דין ח"ת בכה"ג והארכתי בזה במקו"א:

וגם תמוה כיון דע"כ יש טעם על מה דמכשיר למטה בלא גרירה ולא משום דר"ז וכמו"ש א"כ צריך להבין לאיזה צורך הביא כלל הא דר"ז ולמה לא מספיק:

אותו הטעם עצמו. ואין לומר דאי לאו דר"ז סד"א דדוקא בדיעבד ולא לכתחלה כמו"ש פרמ"ג באו"ח (סי' ל"ב) אהא דהביא בשו"ע דנעשה אח"כ אינו מו"ג כשר דדוקא בדיעבד והיכא דא"א לתקן כשר אבל לכתחלה והיכא דאפשר לתקן פסול עד שיתקן. ומשו"ה מייתי הא דר"ז לאפוקי ממ"ש פרמ"ג. ז"א דעיקר הא דר"ז לא אתמר בש"ס אלא על דיעבד כדמוכח להמעיין. רק בקדושין (כד) לענין בית הסתרים דאפי' לכתחלה א"צ לביאת מים אלא ראוי חקרו באמת התוס' שם ובמנחות (יח) דמ"ט דא"צ אפי' לכתחלה ומייתו לימוד ע"ז מקרא יעוי"ש. ולפי"ז לדיעבד א"צ כלל להא דר"ז וכמו"ש: ותו יש לדקדק ולעמוד על עיקר הטעם דלמטה כשר בלא גרירה. דלכאורה הי' נראה כמו"ש בעצ"ל הנ"ל דס"ל כתי' ב' דב"י דבנעשה הדיבוק אח"כ כשר. אבל לפענ"ד נראה דזהו דוחק לומר כן. דהנה דעת הירושלמי בפ"ק דמגילה ס"ל דניקב כל תוכו של אות פסול משום שאינו מו"ג. והובא בשו"ע שם (סי' ל"ב סט"ו) וכ' בט"ז שם (סקי"ד) על מ"ש השו"ע דבמו"ג אין פוסל בנעשה אח"כ כתי' ב' דע"כ זה דלא כהירושלמי דניקב כל תוכו פסול דלתי' ב' אמאי פסול בניקב אח"כ הא אפי' ניקב מבחוץ כשר כיון שנכתב מתחלה בכשרות אע"כ ס"ל כתי' ב' דב"י דמחלקינן בין דבוקות לניקב וכבר עמדו האחרונים דלתי' א' דדוקא דבוקות פסול משום עו"ג ולא נקב אמאי פסול ניקב תוכו. ועי' פרמ"ג ועצ"ל ודרה"ח ה' קה"ת שיישבו זה. ועכ"פ מבואר דתי' ב' ע"כ דלא כהירושלמי. ואי נימא דטעמא דמכשיר הירושלמי למטה הוא משום דס"ל כתי' ב'. א"כ כלפי לייא דתיקשי הירושלמי מדידי' אדידיה והיה נראה לומר בזה עפימ"ש הפרמ"ג בישוב הקו' על הט"ז שהק' דלתי' א' דב"י אמאי פוסל הירושלמי ניקב. וכ' פרמ"ג דטעמא דדבוקות משום דנשתנה צורת האות בזה ואין כאן אות משא"כ ניקב האות בצורתו אלא שאינו מו"ג ומשו"ה בניקב כל תוכו דאז אין לו צורת אות דמי לדבוקות ע"כ. ואע"ג דתירוצו על הט"ז הוא דחוק לפרש דבנגיעת אות לאות הוי שינוי צורה שהוא נגד הסכמת הפוסקים דבנגיעה מהני גרירה ואי הוה שינוי צורה איך מחזירו לצורתו ע"י גרירה הא הוי זה ח"ת וכמו"ש בזה לעיל. וא"כ אדרבה בזה היה לו ליישב קו' הט"ז דשפיר אתי תי' ב' גם להירושלמי דאע"ג דאח"כ אין פוסל מו"ג מיהו בניקב כל תוכו דהוה שינוי צורה מכמו שניתן בסיני הוה כמי שאין כאן אות ומשו"ה פסול ולכן יישוב ד' הט"ז ודאי מתפרשין כמו"ש בעצ"ל ודרה"ח יעוי"ש מ"ש דלתי' א' לא כשר ניקב רק בשנשאר קלף מגין שעוד נשאר קלף מן הנקב לאות השני משא"כ דבוקות לא נשאר מגין ומשו"ה ניקב כל תוכו באין מגין פסול יעוי"ש. מיהו עיקר דברי הפרמ"ג דניקב כל תוכו הוה שינוי צורה היה מקום לקיים לכאורה וליישב בזה באמת ג"כ קו' הט"ז וכמו"ש:

אבל אחר העיון נראה דא"א לומר כן. שהרי בירושלמי שם אינו מבואר אלא דגם בפנים בעינן מוקף גויל ומיניה למד הטור באו"ח (סי' ל"ב) דניקב כל תוכו פסול כמבואר שם בב"י ולכן תמוה לפרש משום שינוי צורת האות. דמאי שייטי' למו"ג. דהא אפי' היה הדין דא"צ כלל מו"ג. מ"מ בשינוי צורת האות לכו"ע פסול. ועוד דהא המהרי"ק (שורש קכ"ב) למד נקרע באמצע האות דפסול מק"ו וכ"ש מהא דירושלמי דניקב תוכו של אות פסול כ"ש באמצע האות והאריך שם לפסלו משום מו"ג. ואי הא דירושלמי הוא משום שינוי צורת האות איך לומד מזה נקרע באמצע האות ואי דנקרע באמצע האות ג"כ משום שינוי צורה א"כ א"צ ללמוד מהירושלמי דהא הכל מודים דנשתנה צורתו פסול ועוד דנקט להדיא טעמא משום מו"ג יעוי"ש. ולכן עכצ"ל דבכל זה לית כאן משום שינוי צורה אלא חסרון הקפת גויל ופסולו כמו"ש האחרונים לתי' א' דב"י דהיכא דליכא מגין גם נקב פוסל ויליף מהרי"ק מהירושלמי דבאין מגין פוסל נקב בפנים האות כ"ש באות עצמו שנקרע דאז אינו מו"ג ואין מגין. וא"כ הדק"ל דאם נפרש טעמא דירושלמי דלמטה פסול כתי' ב' יסתור הירושלמי עצמו מניקב כל תוכו דמוכח דס"ל כתי' קמא דב"י. וכמו"ש. ולכן נראה ליישב כ"ז עפ"י מה שיתבאר: פרט ח: כתב הסמ"ק (מצוה קנ"ג) אם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות ולא היתה האות ניכרת ואח"כ נטל הדיו או שלא היתה מוקפת גויל מתחלתה פסול דהוה כחק תוכות אבל אם כבר היתה עשוי' כתיקונה ונפל בה דיו יכול ליטלה כדאי' בירושלמי ע"כ והובא זה בטור או"ח (סי' ל"ב). וכ' הטור וא"א הרא"ש ז"ל פוסל גם בזה. וכ' הב"י ונראה שהסמ"ק מפרש הירושלמי כהרשב"א ומדאמר בירושלמי דכל שנעשית כל האות בכשרות שוב אינה נפסלת למד הסמ"ק להיכא דנגמר האות ואח"כ נפל טיפת דיו יכול ליטלו וליכא בזה משום ח"ת ע"כ. וזה תמוה דאיך למד דין טיפת דיו שנפל על האות ואין האות ניכרת מדיבוק אות לאות. דנהי דנימא דס"ל להירושלמי בנדבק אחר שנכתב בכשרות אין בו פסול מו"ג אפי' בנדבק למעלה וכ"ש דשרי לגרור, מיהו היינו דוקא בזה דאכתי האות בצורתו אלא שנפסל משום חסרון הקפת גויל פשיטא דלית בי' משום ח"ת. משא"כ בטיפת דיו שנפל ואין האות ניכרת הרי אין כאן אות ושייך בזה ח"ת. דהא ע"כ מיירי בשנתבטל צורת האות ע"י הטיפה דאל"כ כשר גם בלא תיקון ופשיטא שאין בזה ח"ת. ועוד דהא כ' הטור דהרא"ש חולק והוא מ"ש בפ"ב דגיטין (סי' י"ט) דבנפל טיפת דיו על האות ואינה ניכרת האות שייך ח"ת בגרירה ואי הא דסמ"ק בניכר האות ליכא פלוגתא. והרא"ש כ' להדיא החילוק בזה דבדיבוק אות לאות ליכא ח"ת משא"כ בטפה שנפל על האות ואין האות ניכר. אלא דהסמ"ק חולק וראייתו מהירושלמי ומזה אין ראיה כלל וכמו"ש ואין לומר דסובר דגם בדיבוק נשתנה צורתו דא"כ הוא פלוגתא במציאות נגד כל הפוסקים דס"ל דאין בזה ח"ת משום שהאות בצורתו כמבואר בב"י:

ונלענ"ד דהב"י הק' דאיך מכשירין איפסק בנוקבא במנחות (כט) והא בעינן מו"ג ותי' דדוקא דבוקות פסול במו"ג ולא נקב ותי' ב' דדוקא בשעת כתיבה אבל נעשה אח"כ אינו מו"ג כדמיירי והא דאיפסק:

בנוקבא דש"ס כשר. ולכאורה מהיכן המקור לחלק כן דאח"כ כשר. ועכצ"ל בזה כמו"ש פרמ"ג במש"ז (סי' ל"ב סק"ח) דתי' ב' ס"ל דמו"ג נפק"ל מוכתבתם כתיבה תמה ואינו מו"ג לאו תמה הוא. ומשו"ה דוקא בשעת כתיבה אבל אח"כ כשר. אך תי' א' ס"ל דמו"ג מהלל"מ כמו"ש הב"ח (סי' ל"ב) ולהלל"מ אין נפ"מ ע"כ. ועפי"ז נלפענ"ד לבאר במה שעמד הדרישה ביו"ד (סי' רע"ד) שכ' וז"ל והא דאי' פ' הקומץ אר"י א"ר כל אות שאין מוקף גויל פסולה דאמאי צריך לאשמועינן זה הא כבר איתא מוכתבתם כו' י"ל דקמ"ל דאי מוכתבתם הו"א לכתחלה קמ"ל דפסול אפי' בדיעבד כו' עכ"ד. וראיתי בס' יד שאול בה' ס"ת (סי' רע"ד) שכ' להקש' על הדרישה מש"ס דשבת (ק"ג) דאמרי' זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר ופריך מהא דתנן וכתבתם שתהא תמה כו' ולד' הדרישה מאי פריך מוכתבתם הא כשר עכ"פ דיעבד וא"כ שפיר אמר ר"ח סתום ועשאו פתוח כשר בדיעבד א"ו דכתיבה תמה פסול אפי' דיעבד עכ"ד וסיים ע"ז שהוא פליאה עצומה על הדרישה. ואני שמעתי ולא אבין דהא אין התחלה לקו' זו שהוא הבין דהדרישה החליט כן לפי האמת דהך וכתבתם לא משמע אלא לכתחלה ולא דיעבד וז"א דהדרישה לא קאמר אלא דאי לאו ר"י הוה טעינא למימר דוכתבתם אינו אלא לכתחלה קמ"ל ר"י א"ר דבאמת פי' וכתבתם הוא אפי' בדיעבד וכן מבואר להדיא בשו"ת שע"א (סי' פ"א) בביאור ד' הדרישה והי"ש הביאו ולא הרגיש. וא"כ למסקנא פי' וכתבתם אפי' דיעבד ושפיר פריך לר"ח וז"ב:

אמנם עיקר ד' הדרישה תמוהין לפענ"ד דאיך סד"א דוכתבתם לא הוה דיעבד ומהיכי היתי דנימא הכי ומ"ש מכל מצות התורה דלא מחלקינן בין לכתחלה ודיעבד. וכל דליכא גילוי ע"ז להדיא מסתמא הוי גם דיעבד. ודוקא בקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב כמו"ש התוס' בזבחים (ד) ד"ה אימא אבל בעלמא מסתמא הוי גם דיעבד ועי' בס' אבני מילואים (סי' כ"ח) שתמה ג"כ בכה"ג. וא"כ אמאי צריך ר"י לאשמועינן דפסול אפי' דיעבד: ולכן נלפענ"ד עפימ"ש במקו"א (לעיל פ"ב) לבאר שי' הרמ"ע מפאנו בתשו' (סי' ל"ה) דס"ל דגם למטה פסול אם נדבק כל שלא סילק הסופר ידו ואין לגרור דנגמר האות ע"י סכין וזה פסול. והשיג עליו הפר"ח באה"ע (סי' קכ"ה) שזה נגד ד' הרשב"א בשם הירושלמי דסובר למטה כשר גם בלא גרירה. וכתבתי שם ליישב ד' הרמ"ע שפוסק עפ"י ש"ס דילן דאמר כל שאין מוקף גויל פסולה סתמא ולא מפליג בין למעלה ללמטה כמו שדחו כל הפוסקים הירושלמי מש"ס זו כמובא בב"י וכתבתי דסברת הרמ"ע הוא דכיון דמו"ג נפק"ל מוכתבתם דבעינן כתיבה תמה מו"ג. ממילא משמע שיהא מו"ג בכתיבה דוקא ולא ע"י סכין יעוי"ש מ"ש בזה בטעמא וסברא. מיהו לדעת הב"י בשם הפוסקים דש"ס דידן לא מפליג ולמטה ג"כ פסול מיהו גרירה מהני גם למעלה כמו"ש בב"י ובשו"ע שם. עכצ"ל דס"ל דוכתבתם לא משמע אלא שיהא גוף האות נכתב ע"י כתיבה ולמעט חק תוכות מיהו הקפת גויל אפשר נמי ע"י סכין:

ועפי"ז נראה לומר דלר"י א"ר אתי לאשמועינן דכל שאין מוקף גויל פסולה ומשמע דאין כאן פסול אלא משום שאינו מו"ג הא כל שמוקף כשר ולא איכפת לן במה נעשה מוקף ואפי' ע"י סכין ש"ד. ולשי' תי' ב' דב"י דמו"ג לא נפק"ל אלא מוכתבתם נימא דר"י א"ר בא להשמיענו דלא נימא דוכתבתם משמע דהקפת גויל יהא נעשה דוקא ע"י כתיבה כהרמ"ע קמ"ל דאין הפי' כן אלא כשי' הפוסקים דס"ל דמהני גרירה גם למעלה ואין כאן פסול אחר אלא כ"ז שאינו מוקף וכל שהוקף ואפי' ע"י סכין ש"ד. אמנם לתי' א' דב"י א"צ לזה דשפיר ס"ל כשי' הרמ"ע דוכתבתם ודאי משמע שיהא הכתיבה תמה דהיינו ההיקף גויל ג"כ דוקא בכתיבה. מיהו כיון דוכתבתם לא משמע אלא בשעת כתיבה סד"א דאח"כ א"צ היקף גויל קמ"ל ר"י א"ר דמהלל"מ נפק"ל דגם אח"כ פוסל אם אינו מו"ג וזמ"ש כל שאין מוקף גויל כו' היינו אפי' אח"כ דלהלל"מ אין נפ"מ. מיהו כיון דאח"כ לית לן אלא מהלל"מ משו"ה שרי גרירה בנעשה אח"כ וזהו שי' הרמ"ע וכמו"ש במקו"א (לעיל פ"ג) יעוי"ש:

ובזה יתבאר שי' הסמ"ק דמפרש ד' הירושלמי כמו"ש רשב"א דלמעלה פסול שנדבק קודם שגמר האות ולמטה כשר משום שנדבק לאחר שגמר וס"ל להירושלמי כתי' א' ולשיטתו אזיל בהא דס"ל ניקב כל תוכו פסול שזה אינו אלא לתי' א' כמו"ש ט"ז שם בשו"ע (סקי"ד) ועל שעת הכתיבה א"צ להלל"מ ונפק"ל מוכתבתם למו"ג רק בנעשה אח"כ בזה לית לן מוכתבתם רק מהלל"מ. ומשו"ה בשעת כתיבה דנפק"ל מוכתבתם ומשמע דהיקף לא יהא נעשה אלא בכתיבה ומש"ה כל שנדבק קודם שגמר האות דהוה שעת כתיבה אין לעשותו מו"ג ע"י גרירה בסכין. משא"כ בנדבק אח"כ דאע"ג דבעי מו"ג מהלל"מ מ"מ כיון דלאו מוכתבתם שרי לגרור גם בסכין ומ"ש בסמ"ק דהוה כח"ת לאו לח"ת ממש נחית הכא דבאמת ליתא וכמו"ש לעיל (פ"ז) אלא לאיסור היקף גויל ע"י סכין דדמי לח"ת דמחד טעמא נפקו תרוייהו מקרא דוכתבתם ולא חקיקה וגרירה וכמו"ש בגיטין (כ). וזמ"ש כח"ת בכף הדמיון ולא ח"ת ממש:

והשתא א"ש מה שדן הסמ"ק בטיפה שנפל על האות אח"כ ואין האות ניכרת דשרי לגרור וליכא משום ח"ת מדיבוק דשרי לגרור בנעשה אח"כ ודלא כשי' הרא"ש פ"ב דגיטין דהסמ"ק והרא"ש בהא קמפלגי. דסמ"ק ס"ל דכיון דכבר היה האות כתובה בכשרות אזי משעה שגמר האות לאו שעת כתיבה הוא. דשעת כתיבה לא מקרי אלא בשעה שכותב האות על הגויל החלק ומשעה שגמר האות אע"ג דנפל טפה על האות ואין האות ניכרת וכשמחזירו לצורתו הוי ככותב האות מ"מ כיון דכבר היה האות כתוב הוי עכשיו לאו שעת כתיבה וכל שאינו שעת כתיבה ליכא משום ח"ת. והרא"ש ס"ל כיון שאין האות ניכרת ומחזירו לצורתו הוי זה שעת כתיבה ככותב האות מחדש. וזמ"ש הסמ"ק כדאי' בירושלמי. והיינו דכיון דס"ל להירושלמי דאע"ג דקודם שגמר האות אם נדבק אסור לגרור מ"מ בנדבק אח"כ שרי לגרור. והא איסור גרירה בנדבק קודם שגמר הא ע"כ משום דמשמע לן מוכתבתם שיהא מוקף גויל דוקא בכתיבה ולא ע"י סכין ומ"מ אם נדבק אח"כ שרי. ה"נ לענין ח"ת דפסולו ג"כ מוכתבתם ולא חקיקה:

אין קפידא ג"כ רק על שעת הכתיבה. דמ"ש איסור עשיית האות ע"י סכין או עשיית מוקף גויל ע"י סכין הא פסול תרוייהו מחד קרא נפק"ל ושפיר הוציא הסמ"ק ד"ז מהירושלמי:

ולשי' הסמ"ק יתפרש הירושלמי בלמעלה ולמטה בחד גונא דבין למעלה ובין למטה פוסל חסרון הקפת גויל. בשעת כתיבה מוכתבתם ולאח"כ מהלל"מ. אלא דהחילוק הוא לענין גרירה דלמעלה פסול גרירה ולמטה כשר ודלא כהרשב"א דמפרש למטה כשר גם בלא גרירה. גם לא הזכיר הסמ"ק הא דר"ז דכל הראוי לבילה כו' להכשיר למטה גם בלא גרירה כשי' רשב"א. משום דבאמת לא שייך הכא הא דר"ז דזה אינו אלא היכא דיש לימוד שכשר בדיעבד ולמימר דאינו כשר אלא בראוי וכמו"ש לעיל (פ"ז אבל הכא דבאמת פסול גם דיעבד לא שייך כלל הא דר"ז. מיהו כ"ז שי' הסמ"ק. אבל הרשב"א רוח אחרת עמו ומשו"ה אתי עלה משום הא דכל הראוי לבילה וכמו שיבואר:

תוכן העניינים

שות עבודת הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה