שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ח
תו הקשה שם הגאון ש"ש מהא דטהרות (פ"ג) דתנן:
כל הטומאות כשעמ"צ אם טמאות טמאות אם טהורות טהורות אם מכוסות מכוסות אם מגולות מגולות ומפרש לה הר"ש אם מכוסות מכוסות. היינו כגון כלי חרס המוקף צמיד פתיל דלא אמרי' שמא בשעה שהיה המת היה מכוסה ועכשיו מגולה. או שמצאנו מכוסה לא אמרי' בשעה שהיה המת היה מגולה ועכשיו מכוסה. וזה דומה לספק מגע דהטומאה ג"כ ברורה אלא שהספק הוא אם נטמא במת או לא והו"ל כמו בנדה דהדם המטמא הוא ברור עכ"ל. והנה לדבריו יש לשאול ג"כ דהא כ' הרשב"א בחי' בפ"ק דנדה דסוטה לא דמי לנדה משום דנסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה משום הכי לאו ספק מגע וביאה הוא כנדה. אלא כנגע בא' דהוה מגע ודאי וספק טומאה והא בסוטה נמי הבועל שהוא השרץ הוא ברור וספק בעל הוי זה ספק מגע וטומאה ודאי ועי' תוס' סוטה (כח) ד"ה ברה"ר. דהא כמו בסוטה שכ' הרשב"א דנסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה ומה"ט א"ד לנדה. ה"נ באוהל המת הצמיד פתיל נכנס ודאי במקום הראוי לטומאה והספק הוא אם נגע דהיינו אם היה מגולה והיה באהל המת וכמו בסוטה הספק אם נגעה דהיינו אם בעל אותה או לא ומה הפרש בין זה לזה:
איברא דע"כ ביאור דבריהם הוא. דלאו למגע ממש נחתו התוס' רי"ד והרשב"א בזה בסברתם. ולאו מגע ממש בעינן הכא. רק דהעיקר הוא שהדבר שאנו דנין עליו. בעינן שיהא נכנס לבית הספק באופן דליכא למיקם אחזקה, דאז בדליכא למיקם אחזקה קמייתא מחזיקין כשעמ"צ. וזהו עיקר החילוק שבין נגע בא' בלילה וסוטה לנדה. דבנגע בא' וסוטה נכנסו ודאי לבית הספק. ובאשה ספק ביאה הוא ושמא עדיין לא בא הדם כלל. ועל הכניסה עצמה מספקינן אם נכנסה כלל לבית הספק. וזה מקרי בנדה ספק מגע. דקודם הראיה אין הדם במציאות בעולם כלל שהוא בלוע בגופה. ובשעה שרואה הוי אז לידת הדם ומציאותו בעולם. וכיון דהספק הוא שמא לא נולד הדם ולא בא למציאות בעולם כלל הוי זה ספק כניסה. ואותה הכניסה הוה מגעה בטומאה ודאית. שהרי תיכף כשנולד היא טמאה ודאי. ויסוד החילוק שבין מגע ודאי וספק טומאה לספק מגע הוא, משום דלענין שעמ"צ להחזיק למפרע בלתי אפשר אם לא דליכא חזקה קמייתא או דאתרע חזקה קמייתא. משו"ה אמרי' דנגע בא' כו' הוא דבר שאין לו חזקה דמעיקרא. משום דהוה מגע ודאי וספק טומאה. שהרי אי אפשר שיהא הדבר בלא חזקה דמעיקרא אם היה לו כבר חזקה אלא היכא דהוה מגע ודאי וספק טומאה. כלומר שנגע בדבר וא"י אם אותו הדבר דבר טמא או טהור. והיינו שנגע בדבר שאין לו חזקה לטהרה כהא דנגע בא'. שנגע בגוף וא"י במי. אם במת שהובא לכאן מן המתים שבעולם או בחי וכמו"ש לעיל (פ"א) בשם הרשב"א דע"ז ליכא חזקה כלל וכי מוחזק מקום הזה שלא יובא לכאן רק חי מן החיים. דאם נגע בדבר שיש לו חזקה לא מקרי זה מגע ודאי בספק טומאה דהא כיון שיש לאותו דבר חזקת טהרה הרי לא נגע בספק טומאה כלל רק בדבר טהור בודאי. דהא כיון דאמרה תורה דנוקים אחזקה הוה כודאי. משא"כ ספק כניסה לבית הספק כלל כמו אשה. הרי הדבר עומד בחזקתו הראשונה ולא אתרע כלל. וחילוק זה עצמו נרמז ג"כ בד' חי' הריטב"א לחולין (פ"ו) שכתב שם כי אמרינן אוקמיה אחזקה אלא ספק נגע אבל נגע ודאי לא מוקמינן אחזקה יעוי"ש: והשתא לפ"ז כיון דלאו במגע ממש תליא מלתא אלא דנזכר מגע ודאי כי היכי דלא תיהוי כאן חזקה. משו"ה דימה שפיר הרשב"א בחי' רפ"ק דנדה סוטה לנגע בא' בלילה. דהתם נמי נסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה. וכיון שכן הרי נכנסה ודאי לבית הספק כמו גבי נגע בא' כו'. וכבר כתבו כן התוס' ריש נדה וחולין (ט) דסוטה משעה שנסתרה אתרע חזקת טהרה. וכ' זה הרשב"א שם ליישב דלא תיקשי לשי' הסוברים. דהא דאמרי' בגמ' אשה כאינה בדוקה היא היינו דגם לחולין אינה בדוקה וא"כ הויא ספק גם בלא ראתה. וזה הוה להבא ולא למפרע כמו סוטה אמאי לא ילפינן מסוטה לטמא ברה"י בלא ראתה וע"ז כ' דלא דמי לסוטה דסוטה נכנסה ודאי לבית הספק אלא שהוא ספק אם היה כאן טומאה שהיא הבעילה ובנדה הוי להיפך דהוה ספק כניסה לבית הספק ואם נכנסה היא ודאי טמאה. ולא ילפינן מסוטה מידי דלא דמי לה:
אמור מעתה דמה שהק' הש"ש מהא דטהרות (פ"ג) דאמרינן כשעמ"צ בכלי חרס מוקף צמיד פתיל באוהל המת דאם נמצא מכוסה לא אמרינן שמא בשעה שהיה המת היה מגולה שהק' הש"ש דהא הטומאה ברורה והספק אם נטמא במת והו"ל ספק מגע וכמו שהובא לעיל (פ"ז). הנה לפי מה שנתבאר לק"מ, דהא דמי ממש לסוטה ונגע בא' כו'. שנכנס ודאי לבית הספק דהא היה ודאי במקום אחד עם המת במקום שראוי להיות נטמא אם היה מגולה. והוא ממש כמו בסוטה שנסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה. ולא דמי לנדה דהתם הך ספק נטמאת הוא אותו ספק עצמו אם נכנסה כלל לספק. דאם נכנסה דהיינו שנולד הדם נטמאת ודאי. ומשו"ה מקרי זה ספק מגע משא"כ בהך כלי חרס דנכנס ודאי לבית הספק. שנכנס במקום אחד עם המת הראוי להיות נטמא. והספק הוא אם היה מגולה או מכוסה דאין לדון ע"ז שום חזקה כלל שיהא באוהל המת מכוסה דוקא או מגולה ודומה ממש כמו נגע בא' כו'. שנכנס בספק טומאה שאותו הספק אין לו חזקה לטהר ה"נ נכנס הך כלי חרס לספק טומאה שאין לו חזקה לטהר ומשו"ה שפיר מחזקינן כשעמ"צ:
מיהו אע"ג דיסוד הסברא בזה ודאי דהכין, הוא כדכתיבנא. עכ"ז עיקר ד' התוס' רי"ד צ"ב. דמ"ט דשמואל דס"ל דחוששין לקדושי שניהם דאי לנדה מדמינן הא דבוגרת הא בנדה טהורה לחולין גם להלל אע"ג דהשתא ראתה. ואי משום דנדה אית לה חזקת הבדיקה והא דבוגרת לית לה חזקה הקדומה כמ"ש רש"י ותוס' שם דכיון דמיירי ביומא דמישלים שית כדאי' בגמ' שם ויומא דמישלים שית לית בה חזקת נערות. א"כ דומה לנגע בא' כו' דג"כ לית התם חזקה הקדומה וצריך להחזיק למפרע כדס"ל לרב. ואי משום דלא הוה בבוגרת מגע ודאי וספק טומאה כנגע בא' כו' אלא ספק מגע כנדה. מ"מ הא לפמ"ש לעיל עיקר מעליותא דספק מגע הוא משום דבמגע ודאי וספק טומאה ליכא למידן חזקה דמעיקרא וכמ"ש לעיל. וספק מגע וספק בא הדם: לאשה לא אתרע חזקה קדומה. אמנם בבוגרת דבלא"ה כיון שבא מקרה הזמן דיומא דמישלים שית אתרע חזקה דנערות הקדומה. א"כ מאי מהני הא דאינה אלא ספק כבא לה הסימנים. כיון דסו"ס לית לה חזקה דמעיקרא ובעינן להחזיק כשעמ"צ כמו בנגע בא' כו':
ונראה לפענ"ד דדבריהם בנויים עפמ"ש הרשב"א בחי' לחולין (ט) בסוגיא דמים מגולין שכ' שם הרשב"א דמים מגולין משעה שנתגלו אתרע ובטלה חזקתן ומ"מ ס"ל לאביי דכל ספק התלוי בחידוש מקרה אע"ג דליכא חזקה הקדומה מ"מ אמרי' חזקה דלא נתחדש המקרה ומשו"ה אמרי' במים מגולין שלא נתחדש מקרה שתיית הנחש ובספק טומאה ברה"ר אפי' ליכא חזקה הקדומה לטהר אמרי' חזקה דלא נתחדשה הטומאה. וכן במקוה אמרי' שלא נתחדש מקרה דחסר ואינו דומה לחתיכה ספק חלב ספק שומן שאינו תלוי בחידוש מקרה רק ספק מעולם מה הוא התם מודה אביי דאסור. ורבא פליג וס"ל דאין לחלק בהכי וגם ספק המקרה אסור יעוי"ש. ועפ"ז י"ל דס"ל לתוס' רי"ד כסברת אביי דאע"ג דבוגרת לית לה חזקה דמעיקרא מ"מ כיון שאין דומה לנגע בא' כו דנגע בא' כו' הוה ספק טומאה ומגע ודאי. וכמ"ש לעיל שהספק הוא במי נגע אם במת מן המתים הנמצאים בעולם או בחי. וזה דומה ממש לחתיכה ספק חלב ספק שומן דספק הוא מעולם ומתולדתו מה הוא ואינו תלוי בחידוש מקרה וה"נ בנגע בא' כו' אינו תלוי כלל בחידוש מקרה. דהא אדרבה מקרה הנגיעה כבר קרה אלא דמסופק מי הוא הגוף אם מת או חי. אבל בוגרת דמי לנדה דתלוי בחידוש מקרה ואמרי' חזקה דלא נתחדש סימני בגרות ועליך הראיה שנתחדש. וזהו מה דמחלקים דבוגרת הוה ספק מגע. כלומר ספק אם נתחדש המקרה. ובזה מיושבים התוס' רי"ד דשמואל אמר לך אנא דאמרי אפי' כחכמים דר"מ גבי נגע בא' כו' דע"כ לא אמרי' דכשעמ"צ הוא ודאי בין להחמיר ובין להקל אלא בכה"ג דנגע בא' כו' דהוה מגע ודאי וספק על אותו דבר שבו נגע מהו אם טומאה או טהרה ודומה לחתיכה ספק חלב ספק שומן שאינו תלוי בחידוש מקרה. אבל בבוגרת דתלוי בחידוש מקרה אע"ג דלית לה חזקה דמעיקרא. מ"מ כיון דאית לן למימר שלא נתחדש המקרה. ובדליכא שעמ"צ ספק כזה מותר. משו"ה בדאיכא שעמ"צ עושה זה ספק וחוששין לקדושי שניהם. ודוקא בחזקה דמעיקרא ממש נגד שעמ"צ אין חוששין כלל לשעמ"צ ומוקמינן אחזקה כמו נדה. אבל הא דבעינן למימר שלא נתחדש המקרה אין זה כמו חזקה דמעיקרא ממש למידחי שעמ"צ לגמרי והוה ספיקא על כל פנים:
והיה נראה לומר דשמואל תופס סברת אביי ורב ס"ל כרבא ומשו"ה כיון דאין חילוק בין ספק התולדה דמה הוא מעולם לספק המקרה. ולכן גם בבוגרת דהוי ספק המקרה ג"כ מחזקינן ודאי כשעמ"צ. ואנן דקיי"ל כרב כמו"ש הרמב"ם (פ"ז מאישות) וטושו"ע אה"ע (סי' לז) ישא בד בבד עם הא דקיי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא כנודע. מיהו בהא לא ס"ל לשמואל כסברת אביי ממש לפמ"ש שם הרשב"א. דס"ל לאביי דה"ט דס"ל לר"ש בריש נדה במקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו למפרע ברה"ר טהורות. דאע"ג דליכא התם חזקה דמעיקרא דכנגד חזקת המקוה איכא חזקת הטמא. מ"מ אמרינן דלא נתחדש מקרה דחסר. אלמא דלאביי לאו ספיקא הוי גם בדאיכא שעמ"צ כדהתם דנמצא חסר:
מיהו בהא דמחט שהביאו תוס' רי"ד דכשעמ"צ הוא גם להקל לכאורה צ"ב. דהא במחט דהוה ליה חזקה דמעיקרא שהוחזק המחט לטמאה והיה בחזקת שלם ומ"מ מחזיקין כשעמ"צ ודאי. עכצ"ל כמ"ש נוב"י בקמא מאה"ע (סימן לא) דאית כאן חזקה דטהרות כנגדה והוה ספיקא. וצ"ל ג"כ כמ"ש הגאון סדרי טהרה בחי' לנדה (ד) בתוד"ה שכל כו' דתוס' שם ס"ל דמיירי במחט שבא ע"ג טהרות ע"י אדם והוה דשיבד"ל וכדאי' בנדה (ה) דאר"י ס"ט הבא ע"י אדם נשאלין עליה. דאל"כ הא ס"ט בדשאבד"ל טהור גם בלא חזקה לטהר גם ברה"י ולאיזה צורך בעינן הכא לשעמ"צ וצ"ל ג"כ כמ"ש הסד"ט שם דמשום דהוה למפרע מהני חזקה דשעמ"צ לטהר. מיהו כגון דא לכאורה עקא. דהא גבי מחט לכאורה הוי ספק המקרה. למימר דמקרה השבירה היה מאוחר מן הנפילה כדאמרי' בבוגרת דמקרה הסימנים היה מאוחר ומ"מ ס"ל לשמואל דהוי ספק ואיך מייתי ממחט דמחזיקין למפרע ודאי. איברא דכבר עמדנו בזה בכלל דין ספק שנולד ע"י מקרה (פרט י) ויישבנו זה בדברים נכונים וברורים למבין בעז"ה יעוי"ש: