אור ברסלב
שות עבודת הכהן הכהן פרט ו

שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

הכהן פרט ו

הכהן פרט ה

ראוי לחת לב לדברי הרשב"א בחי' ריש נדה המובא לעיל (פ"ד) במ"ש ליישב הא דאשה מנגע בא' כו' והביא בשם יש מתרצים דבאשה ספק ביאה הוא אם בא לה הדם בההיא שעתא אבל בנגע בא' כו' הוה מגע ודאי יעוי"ש. שהדברים סתומים להבין עיקר סברתו בזה. דמאי האי דנגע ודאי הא אין זה אלא ספק וכל ספק אמרה תורה דמוקמינן אחזקה. וכיון דבאשה לא מהני שעמ"צ נגד חזקה קמייתא כמ"ש תוס' בנדה (ב) ד"ה דאיכא ה"נ בנגע בא' ומאי רבותיה דנגע ודאי והא ע"כ גם לתי' ב' איכא אותה סברא שכ' לתי' ראשון דנגע בא' לאו בחזקת חי היה עומד ומטעמא דברירנא לעיל (פ"א). א"כ. אי באשה איכא חזקה דמעיקרא גם לפי הנך יש מתרצים שבתי' ב'. א"צ כלל לחילוק אחר דא"ש וכפי שכ' בתי' ראשון. ואי דהשתא לתי' יש מתרצים ס"ל דגם אשה הויא ספק בלא חזקה ודלא כתי' א'. א"כ מ"ט טהורה ומאי מעליותא דספק בא לה הדם. הא לא הויא אלא ספק וליכא לאוקמא אחזקה וראיתי להגאון דברי חיים חיו"ד (סי' א) שנדחק שם טובא בביאור ד' הרשב"א הללו. יעוי"ש שביאר דבריו ע"פ שיטה דחויה שהובא במהרי"ט בתשו' ח"ב (סי' יא) שדחה אותה מהרי"ט שם בשתי ידים וגם אחרי כל אריכות דברי הדב"ח שם אין בהם כדי שביעה ליישב ד' הרשב"א בזה כאשר יראה המעיין שם:

גם צריך ביאור מה דמסיים שם הרשב"א עלה דתי' היש מתרצים וז"ל ולא הוי דומיא דסוטה שנסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה והלכך אזלינן הכא באשה להקל עכ"ד. וזה תמוה לכאורה דמאי שייטיה דסוטה הכא. דהא הרשב"א לאו מדין סוטה אתי עלה בקושייתו שם. תדע דהא הך דנגע בא' כו' דמטמאין רבנן הוא אפי' ברה"ר כמבואר בתוספתא והובא בתוספתא ריש נדה ובר"ש בטהרות (פ"ה מ"ז). וע"כ שהוא מדינא מכח חזקה דהא ספק טומאה ברה"ר טהור. ואי לסוטה מדמינן לה הא בלא"ה קשה בלא הא דנגע בא' אמאי טהורה לחולין משום חזקת הבדיקה דהא ס"ט ברה"י לא מהני חזקה כדמקשו תוס' ריש נדה. ועכצ"ל כמו"ש תוס' שם דלמפרע לא ילפינן מסוטה. רק דמקשה הרשב"א מכח דינא שיהא טמא באשה אפי' ברה"ר משום חזקה דשעמ"צ כמו בנגע בא' כו'. א"כ מה רצה בזה במ"ש ולא הוה דומיא דסוטה כו': ונראה לפענ"ד בביאור דבריו עפמ"ש הרשב"א בחי' לחולין (ט) בסוגיא דמים מגולין דפליגי שם אביי ורבא. דאביי ס"ל חמירא סכנתא מאיסורא מהא דס"ט ברה"ר טהור ואילו ספק מים מגולין אסור ודחי רבא התם הלכתא גמירי לה מסוטה יעוי"ש. והאריך שם הרשב"א בביאור סוגיא זו, ותוכן דבריו שם מה שהביא בשם הרמב"ן דמים מגולין משעה שנתגלו בטלה חזקתן. ואפי' ס"ל לאביי דכל דבר שהוא ספק ואין לו להעמידו על שום חזקה מ"מ אם הוא תלוי בהתחדשות מקרה מיבעי לן למימר דלא נתחדש המקרה כמו במים מגולין דאע"ג דבטלה חזקתן משנתגלו מ"מ אמרי' דלא נתחדש הנחש והוי זה כמו חזקה ומותר וכן כל כה"ג ספק התלוי בהתחדשות מקרה כגון גבי טומאה אמרי' דלא נתחדשה הטומאה אפי' היכא דליכא למיקם אחזקה דמעיקרא ולא דמי לספק חלב ספק שומן שספק זה אין תלוי בשום מקרה ומעשה אלא ספק הוא מעולם מה הוא ספק זה הוא אסור אבל ספק התלוי בחידוש מקרה אמרי' דלא נתחדש המקרה. ורבא לא ס"ל סברא זו. ועיי"ש ברשב"א שכ' שם דמים מגולין דומה להא דאמרינן בנדה אשה כיון דשכיחי בה דמים כאינה מכוסה דמי. ומוכח דלאביי דס"ל גבי מים מגולין דאע"ג דבטלה חזקתן משנתגלו מ"מ אמרינן דלא נתחדש מקרה דשתיית הנחש. ה"נ גבי אשה אע"ג דכאינה מכוסה ובדוקה דמיא מ"מ אמרי' דלא נתחדש לה מקרה ראיית הדם עד עכשיו יעוי"ש:

ועפ"ז יבואר ד' הרשב"א גבי הא דהק' מנגע בא' כו' אאשה. דמתחלה כתב יש מתרצים דאשה בדוקה היא ואע"ג דאמרו בגמ' אשה דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה היא משום חומרא דטהרות אמרו כן אבל נוגע זה לאו בחזקת חי הוא עומד. ואח"כ כתב דיש מתרצים לחלק בין אשה דספק ביאה הוא ובנגע בא' מגע ודאי וספק טומאה. דהנה לכאורה אי נימא דהא דאמרינן אשה דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא. דלאו דוקא לטהרות אלא גם לחולין כאינה בדוקה. אי נימא הכי תיקשי דאמאי טהורה לחולין ואפי' בלא ראתה עכשיו:

דהא לית לה חזקת הבדיקה והויא ספק בלא חזקה כמו במים מגולין ובשלמא לאביי דס"ל גבי מים מגולין דמ"ע אמרי' דלא נתחדש המקרה. גם הכא נימא דלא נתחדש מקרה דראיית הדם. אבל לרבא דלית ליה הכי ודאי תיקשי. ועכצ"ל דלרבא באמת הא דאמרי' כאינה בדוקה אינו אלא לחומר טהרות. והשתא עפ"ז אזיל תי' הראשון שברשב"א. דכיון דע"כ צריך לומר דאשה בדוקה היא לחולין והא דאמרי' כאינה בדוקה הוא לטהרות א"כ קשה דמ"ש מנגע בא' כו' דאמרי' כשעמ"צ. והיכא דהשתא ראתה נימא כשעמ"צ. ותי' דגבי נגע בא' ליכא לאוקמיה אחזקה וכמו"ש לעיל (פ"א) בביאורו דבלא ראוהו חי מבערב הספק הוא שמא הובא כאן מת מן המתים שבעולם או חי מן החיים וע"ז אין חזקה כלל שהיה מן החיים יעוי"ש בביאור ד"ז באורך קצת:

אמנם תי' זה אין מוכרח אלא לרבא אבל לאביי אין הכרח לומר דהא דאמרי' אשה כאינה בדוקה שהוא רק לחומר טהרות. אלא דאפי' את"ל דמיירי גם לחולין ג"כ א"ש משום דמ"מ אמרי' דלא נתחדש המקרה. וכיון שכן גם הקו' זו מנגע בא' ג"כ ממילא לק"מ. ותוכן תי' הרשב"א בתי' הב' הוא ממש אותו החילוק שבין ספק דתולדה לספק המקרה שכ' הרשב"א בחי' לחולין לאביי שם. דבחתיכה ספק חלב ספק שומן שהיא ספק התולדה מה היא מעולם גם לאביי אסור וא"כ בנגע בא' כו' דומה לס' התולדה. דהא התם הספק הוא בשעת הנגיעה על גוף זה מי הוא אם מת מן המתים או מן החיים. ודומה ממש לספק על החתיכה אם הוא חלב או שומן דמודה בי' אביי דאסור. ובזה אמרינן דכיון דבלא ריעותא דהשתא הוא ג"כ אסור מספק משו"ה במת לפנינו מחזיקין כשעמ"צ ודאי. משא"כ באשה דלא הוה ספק התולדה מה היא מעולם אלא ספק המקרה שמא קרה לה מקרה הדם או לא ובזה אמרי' דאכתי לא בא הדם ולא נתחדש המקרה ומשו"ה לא מחזקינן כלל כשעמ"צ. וזהו מש"ש הרשב"א דבנגע בא' הוה נגע ודאי וספק טומאה כלומר אם היה כאן טומאה או לא וכמו בחתיכה דמספקינן בה אם יש כאן חלב או שומן דאנו דנין על שעת נגיעה במי נגע אם במת מן המתים או בחי מן החיים וכיון דקיי"ל דהיכא דליכא חזקה דמעיקרא מחזקינן כדהשתא משו"ה שפיר מחזקינן כשעמ"צ. משא"כ באשה ספק ביאה היא אי בא להם הדם ההיא שעתא ואמרי' דלא נתחדש המקרה ומשו"ה לא מחזיקין כשעמ"צ והך תי' ב' אזיל לסברת אביי גבי מים מגולין:

ומ"ש וסיים עלה ולא הוה דומיא דסוטה. היינו דלתי' א' דאשה יש לה חזקת הבדיקה לחולין א"ס הא דאשה טהורה ולא ילפינן מסוטה דלא מהני חזקה. ז"א דממ"נ דאי השתא ראתה הוה טומאה דלמפרע ולא ילפינן מסוטה כמ"ש תוס' ריש נדה בד"ה מעל"ע. ואי בלא ראתה לא מקריא ספק כלל. דכל דבר שיש לו חזקה הקדומה ולא ידענו לו שום שינוי אינו ספק אלא סתמא. דמסתמא קם אחזקה. ומסוטה לא ילפינן אלא ספק ושנולד הספק בהחזקה שמביא להסתפק אבל לא סתמא שלא נולד שום דררא ומסתמא קיימא מלתא אחזקה. אבל לתי' ב' דכל אשה הויא ספק משום דשכיחי בה דמים והא דאמרי' דכאינה בדוקה היא הוא גם לחולין רק דמ"מ אמרי' דלא נתחדש המקרה דעליך להביא ראיה שנתחדש המקרה. א"כ קשה נהי דמדינא אמרי' דלא נתחדש המקרה. מ"מ כיון דמקריא ספק אמאי לא ילפינן מסוטה. ובלא ראתה השתא לא שייך תי' תוס' ריש נדה שכ' דלמפרע לא ילפינן מסוטה. דהא בלא ראתה שאנו מסתפקין בה הוה ספק דלהבא. ולכן כתב דעכ"ז לא דמי לסוטה. דבסוטה נסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה והוי כמו מגע ודאי וספק טומאה. אבל ספק שמא בא להם הדם לאשה הוה ספק מגע לא דמי לספק דסוטה ולא גמרינן מינה:

ועם המבואר יתיישבו דברי מוהרי"ט ח"ב (סי' י"א) וחי' הר"ן בפ"ק דנדה שכתבו דהא דאמרי' בגמ' להלל כי אמרי' העמד דבר על חזקתו דלית ליה ריעותא מגופה אבל איתתא דמגופה חזיא לא אוקמינן אחזקה. היינו דגם לחולין לית לה חזקה וכדפירש"י שהיא מועדת ועלולה לכך והא דלא מטמאין לה מעל"ע אלא לקדשים ולא לחולי לאו משום דמוקמינן אחזקתה לחולין אלא דאע"ג דליכא חזקה מיהו הו"ל ספק טומאה ומסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כל ספק טומאה לא מטמאין למפרע אלא משום מעלה דקדשים עכ"ד. ומוכח דמפרשים דילפינן למפרע מסוטה כמו דילפינן רה"ר ודשאבד"ל דמשום דלא דמו לסוטה טהורין גם בלא חזקה וה"נ ילפינן דלמפרע דלא דמי לסוטה טהור גם בלא חזקה, אבל בתוס' ריש נדה בד"ה מעל"ע לא מפרשים כן אלא דכיון דלא דמי למפרע לסוטה קם אדינא ובעינן חזקה לטהר ובש"ש (ש"ג פי"ב) הק' על שי' המהרי"ט וחי' הר"ן דאי נימא דליכא חזקה כלל בנדה ומשום דעלולה לכך א"כ אפי' בלא ראי' שלפנינו ראוי להסתפק אם כבר ראתה והדם בבית החיצון וא"כ אין זה טומאה דלמפרע אלא טומאה דלהבא כו' עכ"ד. אמנם ע"פ ד' הרשב"א וכמבואר לעיל א"ש. דהא מבואר מד' הרשב"א שם דלסברא זו דהא דאמרינן בגמ' אשה כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא מיירי גם לחולין אע"ג דגם בלא ראתה הויא ספק והספק הוא להבא מ"מ לא דמי לסוטה שנסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה דהוה מגע ודאי וספק טומאה והכא הוה ספק מגע. דספק בא לה הדם ספק מגע הוא. ומשו"ה שפיר י"ל לשי' המהרי"ט וחי' הר"ן דעה דלא דמי לסוטה ילפינן מסוטה לטהר גם בלא חזקה. א"כ ה"נ גם בלא ראתה ילפינן נמי מסוטה לטהר: פרט ז:

כתבו התוס' רי"ד בקדושין (ע"ט) וז"ל יש מקשים בהא דאמרי' הרי היא בוגרת לפנינו דפליגי רב ושמואל מהא דנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת דר"מ מטהר וחכמים מטמאין כשעמ"צ א"כ נימא רב ושמואל כתנאי ונראה שאין זה דומה לזה דהתם אתיילד ספיקא בטומאה גופא דבעידנא דנגע לא ידעינן אם היתה שם טומאה או לא הלכך אמרי' כשעמ"צ שהרי גבי מחט שנמצאת ע"ג טהרות מלאה חלודה או שבורה טהורה דכל הטומאות כשעמ"צ הרי דכשעמ"צ הוא אפילו להקל אבל גבי נדה הדם המטמא הוא ברור. רק הספק הוא מתי בא כו' וכן סימני בוגרת מצוין וברורין הן ולא ידעינן מתי: נולדו כו' וזה של נדה דומה לספק מגע ואותו שנגע במת הוה מגע ודאי וספק טומאה כו' עכ"ל. והנה עיקר סברתם שחילקו דבנגע בא' הוה מגע ודאי וספק טומאה ובאשה ספק ביאה כבר נתבאר לעיל (פ"ו) שכ"כ הרשב"א בחי' רפ"ק דנדה:

וראיתי להגאון ש"ש (ש"ג פ"ו) ששפך סוללה על דברי התוס' רי"ד הללו והרבה להשיב על דבריהם וכבר נתבאר שכדבריהם הם ממש ד' הרשב"א. ומפני כבודן של ראשונים אשר מימיהם אנו שותים ראיתי לבאר מה שנלפע"ד להעמיד דבריהם על מכונם. ולפענ"ד לא מצאתי בכל דבריו שהאריך שם כדאי לדחות דברי התוס' רי"ד והרשב"א וכמו שיבואר. בראש דבריו הק' מריש נדה גבי קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו ונמצא בזוית אחרת דטהרות הראשונות טמאות ומדמה לה בש"ס שם להא דנגע בא' בלילה והרי קופה ספק מגע דהשרץ המטמא הוא ברור ומדמה לה לנגע בא' בלילה דהתם אתייליד בטומאה גופה עכ"ל. הנה מה שיש להרגיש מקופה כבר הרגיש הרשב"א בחי' שם שאחר שהביא סברא ז בשם יש מפרשים הביא שיש מקשים ע"ז מקופה שנשתמשה בזוית ונמצא אח"כ שרץ בהקופה דמודים דהטהרות הראשונות טמאות ודאי אף שדומה לנדה ספק הוי ספק לא הוי וכ' ע"ז הרשב"א ולק"מ דההיא דקופה נמי בתולין קמפרשי לי' וכדבעינא למימר לקמן ועי' שם עוד ברשב"א בד"ה א"ל הלל לשמאי דמסיק שם דכל ענין השקלא וטריא בהא דקופה הוא רק לתלות בקדשים. ואי משום הא דהק' ש"ש מהא דמדמה הא דקופה לנגע בא' כו' לא ידענא מהו. התם פריך הש"ס אדר"י דס"ל דקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית בית זו וטלטלוה בזוית אחרת ונמצא שרץ בזוית אחרת דמחזיקין ממקום למקום ופריך הש"ס ומי מחזקינן והתנן נגע בא' כו' וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן ע"כ. והתם הא שפיר פריך דהא להרשב"א ורמב"ן בחי' ריש נדה ותוס' רי"ד הנ"ל הא דנגע בא' כו' דחכמים מטמאין הוא מדינא מטמאין כשעמ"צ גם לחולין וכדמדמה תוס' רי"ד להא דבוגרת דלאו בטומאה הוא ואמר בהדיא ראיה מהא דמחט דגם להקל מחזיקין כשעמ"צ וא"כ ע"כ הא דנגע בא' כו' מיירי גם לחולין וממילא הא דאמר דאין מחזיקין לטמא ממקום למקום מדנקט סתמא ובמקום מציאתן משמע דגם לחומר טהרות אין מחזיקין ממקול"מ ואמאי מחזיקין בקופה ממקול"מ לטהרות אע"ג שדומה לנדה ספק הוי ספק לא הוי. ואפי' היה מקום לומר דהא דדוקא במקום מציאתן דגבי נגע בא' כו' הוא לחולין דוקא ג"כ מקשה שפיר ע"ד שכ' התוס' שם בד"ה שכל ובד"ה ככר ובמהרש"א שם יעוי"ש בכ' דאי בשום מקום אנו מחמירין בקדשים ממקום למקום לא היה לנו להקל גם בחולין אם יש איזה סברא יעוי"ש. וה"נ פריך אי בקופה מחמירין לקדשים לטמא ממקום למקום גם בספק הוי ספק לא הוי גם בחולין לא היה לנו להקל כיון דהוה מגע ודאי וספק טומאה וזה ברור:

עוד הק' בש"ש שם וז"ל וכן בעירובין (ל"ה) פריך הש"ס דר"מ אדר"מ דסובר בעירב בתרומה ונטמאת סמוך לחשיכה הוה חמר גמל ובנגע בא' סובר ר"מ דטהור. ומשמע דלחכמים דסברי בנגע בא' בלילה כשעמ"צ בעירוב נמי אמרי' כשעמ"צ ואע"ג דבעירוב הוה ספק מגע כו' עכ"ד. וזה תמוה דאין זה מוכרח כלל. די"ל דלחכמים דוקא בנגע בא' די"ל התם כשעמ"צ שפיר מטמאין ומחזיקין כשעמ"צ. דהא כד מספקינן על הנוגע במי נגע ומי הובא לכאן אם מת מן המתים שנמצאים בעולם או חי דע"ז ליכא למימר חזקה שלא יובא בכאן מת ע"י שום סבה וכמ"ש לעיל (פ"א). משו"ה בדליכא חזקה דמעיקרא מחזיקין כשעמ"צ. משא"כ בעירוב מוקמינן לתרומה אחזקה מיהו ר"מ נמי ס"ל דהיכא דליכא חזקה דמעיקרא מחזיקין כדהשתא אלא דס"ל דבנגע בא' בלילה נמי איכא חזקה דמעיקרא ודלא כחכמים וכמ"ש בטעמא דמלתא דפלוגתא דר"מ וחכמים בזה לעיל (פ"ב) באורך קצת יעוי"ש. ומשו"ה שפיר פריך הש"ס לר"מ מדאורייתא אדאורייתא וכפי' רש"י שם דבנגע בא' מוקים ר"ע אחזקה להקל בספק דאורייתא דהא זהו עיקר הטעם מה דמטהר וס"ל דליכא למימר הכא כשעמ"צ מחמת חזקה דמעיקרא ומשו"ה טהור ברה"ר ובעירוב לא מוקים אחזקה:

עוד הק' בש"ש שם וז"ל ועוד קשה במ"ש תוס' רי"ד דחזקה דשעמ"צ להקל מדאמרו במחט שנמצאת חלודה או שבורה דכל הטומאות כשעמ"צ. דאם הטעם מתורת חזקה א"כ תיקשי ברה"י איך מהני דהא ברה"י ספיקו טמא אפי' איכא חזקת טהרה וא"כ ע"כ לאו מטעם חזקה הוא אלא משום ספק טומאה בדבר שאבד"ל וכמ"ש רש"י בנדה (ד') בד"ה מכדי עכ"ד. הנה אם נאמר כדמשמע בחי' מהרש"א ומהרמ"ל בריש נדה דמקוה הוה למפרע כמו בנדה שכ' התוס' שם בריש נדה דמשו"ה קיימא אשה אחזקה ולא גמרינן מסוטה לטמא ברה"י משום דלמפרע לא ילפינן מסוטה לטמאה א"כ מחט נמי דמי ממש למקוה והוה למפרע ומשו"ה מהני הכא חזקה לטהר גם ברה"י ואי משום שהביא בשם רש"י דמחט הוה דבר שאבד"ל דלפ"ז הא א"צ כלל חזקה לטהר. י"ל כמ"ש הגאון סדרי טהרה בחי' לנדה (ד) בתוד"ה שכל דתוס' ס"ל דמחט מיירי שבא על הטהרות ע"י אדם והוי דשיבד"ל וכדאמרי' בנדה (ה) דאמר ר"י טומאה הבאה ע"י אדם נשאלין עליה יעוי"ש. ולפ"ז ודאי דבעינן גבי מחט חזקה לטהר. ואף לפמ"ש לעיל (פ"ד) די"ל דכה"ג דמחט ומקוה לא הוה למפרע ולא דמי לאשה ומטעמא דכתיבנא שם יעוי"ש. עכ"ז י"ל בפשיטות. דהא עיקר הא דקיי"ל דספק טומאה ברה"י לא מהני חזקה הוא מסוטה דאע"ג דאית לה חזקה דמעיקרא שאינה טמאה ודאי עכ"ז גזה"כ הוא שהיא טמאה ודאי כמ"ש תוס' בריש נדה ד"ה והלל ובחולין (ט) ד"ה התם. א"כ י"ל כמו דרה"ר ודשאבד"ל ולמפרע ליתא בכל הני דין סוטה וטהור משום שאין דומה לסוטה. וכן למ"ש לעיל בשם הרשב"א דספק דנדה אין דומה לסוטה דהוה בנדה ספק ביאה ומגע ומשו"ה באשה קיימא אחזקה. ה"נ ודאי די"ל דגזה"כ דסוטה דלא מהני חזקה הוא דוקא בחזקה דמעיקרא דאיכא בסוטה. דדומיא דסוטה בעינן דחזקתה הוה מעיקרא. אבל שעמ"צ דליתא בסוטה אין זה בכלל גזה"כ זה ושפיר אזלינן בתר חזקה כזו גם בטומאה וקם אדינא:

תוכן העניינים

שות עבודת הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה