שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ז
עוד נראה דבנידו"ד שלא נמצא מונח לעין הרואה רק שהיה נראה כתחוב במקום שאח"כ נמצאו נקבים בקמטים דמוכיחין שהיה תחוב בקמטים בזה יש להקל טפי וגם לדעת הט"ז ודעימיה האוסרין גם במונח יש להכשיר ומ"ש העוררים בזה דאי נימא שהיה תחוב בקמטים פשיטא דטריפה דגם הט"ז דמכשיר בקמטים וא"צ בדיקה היינו בלא קו"ד מבחוץ אבל בקו"ד וסירכא מבחוץ ודאי דטריפה וכמו"ש פר"מ נ"י בשמם. נראה דעוררים אלו לא חשו לקימחייהו בזה. דאדרבה איפכא מסתברא. דבעובדא דא דמוכיח שהיה תחוב בקמטים יש להקל טפי מבמונח וכמו שיבואר. דהנה בתחוב מצד א' וקו"ד בחוץ ואינו מכוון נגד פי המחט ממש הוא מוסכם מכל הפוסקים דכשר וכמו"ש הש"ך שם ובט"ז (סקי"ג) וכמו"ש פרמ"ג שם. וכתב הנוב"י מהד"ק חיו"ד (סימן י"ט) דבזה לא נחלק אדם מעולם. ולפי"ז באמת צריך להבין סברתו דהט"ז דמחמיר במונח וקו"ד בחוץ. הא באמת אי אפשר במונח שיהא הקו"ד מכוון כנגד פי המחט וכ"כ בצ"צ (סי' ס"ט) ג"כ. והא ודאי דבעינן שיהא נראה להדיא שהמחט מכוון נגד פי המחט וכ"ז דאין אנו רואין להדיא כן אין לאסור דאכתי אין ריעותא לפנינו וקיימא בחזק"כ כמו"ש הש"ך (סימן מ"ח סקכ"ג) ובעינן ריעותא ברורה להוציא מחזק"כ. וא"כ במונח דמי ממש לתחוב וקו"ד שלא כנגד פי המחט. ואי דמספקינן במונח שמא כבר היה תחוב מכוון נגד פי המחט אמאי לא מספקינן גם בתחוב שלא כנגד פי המחט שמא כבר היה מכוון נגד פי המחט אלא שאח"כ יצא משם ונתחב במקום הזה:
אמנם אחר שנתקשיתי בזה ראיתי להגאון נוב"י מהד"ק חיו"ד (סי' ט"ו) שכבר הרגיש בזה וכתב לחלק לדעת הט"ז בזה. דבתחוב אין מחזיקין ממקול"מ, לומר שכבר היתה תחובה במקום הקו"ד ונתחבה אח"כ במקום השני משא"כ במונח חיישינן שמא כבר היה תחוב במקום הקו"ד ע"כ. אף כי באמת לפענ"ד אין מקום לחלק בזה כלל. ואם באנו לדון מדין ממקול"מ הא בש"ס דנדה (ד) ושו"ע או"ח (סי' תס"ז) ואחרונים שם בכל מה דמיירו שם מדין ממקול"מ מוכח דאין נפ"מ לענין דא"מ ממקול"מ בין תחוב לדברים מונחים. ומצינו להרמ"א ביו"ד (סי' ל"ג) דוקא בושט דאין למחט המונח חזקת מקום ומטעמא דבושט אוכלין ומשקין שוטפים בו תמיד. אבל בביהכו"ס דאוכלין ומשקין מינח נייחי כמבואר בפוסקים פשיטא דדמי לכל הני דמיירי מיניה במונח בש"ס דנדה ובפוסקים שם וגדולה מזו מפורש להדיא בט"ז יו"ד (סי' ל"א) בשם או"ה הארוך לענין תולעת הנמצא מונח בחוטם חוץ לקדירה דא"צ לבדוק בקרום שמא כבר היה תחוב שם וניקב משום דא"מ ממקול"מ יעוי"ש. מיהו להט"ז ודאי דעכצ"ל לחלק כן כמו"ש הנוב"י בזה. אמנם אפילו נימא דהט"ז ע"כ מחלק כן. הא מובן ממילא דאין זה אמור אלא במונח ממש דאין לו חזקת מקום. אבל בתחוב בקמטים אין שוה מקום לחלק כלל מאם היה תחוב שלא. במקום הקו"ד ואמרי' דא"מ ממקול"מ. וה"נ אמרי' דאין סברא שהיה תחוב מתחלה נגד הקו"ד מכוון ונתחב אח"כ במקום השני. וא"כ לפי"ז בתחוב בקמטים וקו"ד בחוץ גם להט"ז ודעימיה האוסרים במונח וקו"ד בחוץ מודים בקמטים דכשר. וכ"ז נלפענ"ד ברור. ועי' בס' עצי לבונה (סי' מ"ח) מביא בשם דעת כמה גדולים ומורים המכשירים בתחוב בקמטים אף בקו"ד בחוץ וכן ראיתי באמת לכמה מרבנן קשישאי דמכשירין בפשיטות: ולכאורה יש לדחות זה ולמימר דבנידו"ד גרע, דבשלמא בדחזינן שהוא תחוב בקמטים בזה שפיר שייך לומר כמו"ש נוב"י. דגם הט"ז דאוסר במונח וקו"ד נגדו מודה הכא משום חזקת מקום וא"מ ממקול"מ. אבל בנידו"ד הא לא ראו בבירור שהי' תחוב בקמטים רק שהרגישו במחט שהיה כמו תחוב ובזה יש להסתפק לכאורה ולחוש שמא היה תחוב בבשר ביהכו"ס נגד הסירכא והוה כמו מונח להט"ז. ואי משום דנמצאו נקבים בקמטים ומוכיח שהיה תחוב בקמטים. עכ"ז מאן לימא לן דמחט זה הוא מנקבים הללו. דלמא מחט אחרינא הוה בנקבים הללו ונאבד ונעלם מן העין ומחט זה לא היה מעולם בנקבים הללו רק בגוף ביהכו"ס ושמא היה תחוב נגד הסירכא:
איברא דלקושטא דמלתא ליכא למימר הכי. דהכא בעינן לאחזוקי ודאי שהיה תחוב בקמטים. דדמי זה להא דפסחים (י) על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב"ג בשדה שנאבד בה קבר ונמצא הקבר דלר' אמרי' זהו קבר שאבד זהו קבר שנמצא ורשב"ג ס"ל תיבדק כל השדה כולה ע"כ. וידוע דהלכה כרבי מחבירו כדאמרי' בעירובין (מ"ו) וב"ב (קכ"ד). ולפי"ז ה"נ בעינן למימר דנקבים אלו שבקמטים שאנו מכירין שע"כ היה בהם מחט אמרי' זהו מחט שנאבד זהו מחט שנמצא. והוא הוא אותו המחט שהיה בנקבים הללו: הן אמת דלאו מלתא דפשיטא היא כ"כ למיפסק כר' נגד רשב"ג שהיה אביו ורבו. דהנה בשו"ת שב יעקב (סי' י"א) כתב דהלכה כר' מחבירו אפי' נגד רשב"ג שהיה אביו ורבו אמנם בנוב"י מהד"ק חאה"ע (סי' מ"ו) תמה מאד על השב יעקב וחולק עליו דאין הלכה כר' נגד רשב"ג שהיה אביו ורבו יעוי"ש. ובאמת כ"כ הרי"ף בגיטין פ' הנזקין גבי פלוגתא דרשב"ג ורבי גבי אפוטרופסין תורמין ומעשרין וז"ל חזינן לגאון דקא פסיק הלכתא כרשב"ג וקאמר לא אמרי' הלכה כר' מחבירו אלא לגבי חבירו ולא אביו. וכ"כ שם הרא"ש פ' הנזקין (סי' ה'). וכ"פ הרמב"ם כרשב"ג נגד רבי בהא (פי"א מנחלות) וכ"כ המרדכי במו"ק בפ' ואלו מגלחין (סימן תתקכ"ה) בשם ראבי"ה דאין הלכה כר' נגד רשב"ג שהיה אביו ורבו יעוי"ש. וכן הוא מבואר בס' ועד לחכמים להגאון חיד"א בסדר תנאים ואמוראים לר' יוסף טוב עלם ז"ל וכ"כ בס' הליכות עולם (פ"א ש"ה) ובס' הכריתות (ש"ג או"ד) וכ"כ הרא"ש בב"מ בפ' המקבל (סי' י"ד) דהיכא דפליגי רבי ורשב"ג ולא איפסק בגמ' בהדיא הלכה כמאן נראה דהלכה כרשב"ג דהוה אבוה ורביה דרבי. ועי' ס' יד מלאכי (כלל רל"ח) שהאריך קצת בזה:
אמנם מה שתמה הנוב"י כ"כ והתפלא על השב יעקב בזה בחנם תמה שכ"כ הרא"ש להדיא במו"ק:
בפ' וא"מ (סי' ע"ט) בהא דמייתי שם פלוגתא דר' ורשב"ג ביבמות (קכ"ב) בא"י שמכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום שלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו ומסיים בתוספתא דברי רשב"ג רבי אומר נאמן הא"י להחמיר ולא להקל ע"כ. וכ' ע"ז הרא"ש שם וקיי"ל דהלכה כר' מחבירו ואע"ג דאביו פליג עליה כיון דלא פליגי עליה רבים אלא יחידאה כו' עכ"ל. ועי' ברא"ש ב"מ פ"ק (סי' ט"ו) שפסק כר' נגד רשב"ג והוא מד' הרי"ף שם. ובאמת צ"ע בזה מדברי הרא"ש בפ' הנזקין (סי' ה') ששם כ' להיפך וכבר עמד בזה שם בס' ק"נ. וכן צ"ע מד' הרא"ש בפ' התקבל סי' י"ד). ועי' סנהדרין (כג) בפלוגתא דר' ורשב"ג גבי הבא לידון בשטר ובחזקה כו'. ועי' רש"י שם ד"ה אפי' תימא כו' שכתב שם ומשום דהלכה כר' מחבירו מהדרינן לאוקמי פלוגתא אליביה. וכ"כ הרשב"ם בב"ב (ק"ע) ד"ה אמר לי' אנא לברר קאמינא דאעפ"י דהלכה כר' מחבירו בהא הלכה כרשב"ג משום דרב גידל אמר רב שפוסק כוותיה הכא ע"כ. וכן בנדה (ס') גבי פלוגתא דר' ורשב"ג בתולה בשומרת יום כנגד יום פסק הרמב"ם (בפ"ט מא"ב) כר' נגד רשב"ג ועי' בהה"מ שם שכתב ופסק רבינו כר' דהלכה כמותו מחבירו והרמב"ן ורשב"א כרשב"ג משום דבכתמים שומעין להקל בשל דבריהם עכ"ד. ומוכח הא לא"ה בעלמא קיי"ל כר' מחבירו אפי' נגד רשב"ג ובגיטין (מח) בפלוגתא דאילן מקצתו בארץ פסק ג"כ הרמב"ם כרבי נגד רשב"ג. וצ"ע באמת ממה שפסק (פי"א מנחלות) להיפך. ועכ"פ לא פסיקא כ"כ הך מלתא: מיהו נראה דבנידו"ד א"צ לכל זה ולא מעיילינן נפשין בהך פלוגתא, והכא גם רשב"ג מודה דזהו מחט שאבד זהו מחט שנמצא. מהא דביצה (י) בזימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים אמרי' שם בגמ' מהו דתימא הני אינהו נינהו ואיתהפוכי איתהפוך קמ"ל הני אזדו לעלמא והני אחריני נינהו ע"כ יעוי"ש. ומבואר דבזימן שחורים ומצא שחורים פשיטא דאמרינן הני אינהו נינהו ולא מעיילינן הא בפלוגתא דר' ורשב"ג גבי שדה שאבד בה קבר וטעמא הוא כמו"ש תוס' בפסחים (י) בד"ה מפני שדרכו של תינוק לפרר דהיכי דרגלים לדבר דמיד נכנס אחריו גם לרשב"ג אמרינן דהני פירורים מככר זה ולא מככר אחר יעוי"ש. והיינו דרשב"ג לא אמר אלא דוקא בשדה שאבד בה קבר ודומה לו ממש. וה"נ צ"ל דדוקא בשדה שאבד כו' שאינו יודע מקום הקבר והוי זה דררא להסתפק וה"נ בזימן שחורים ומצא לבנים הוי זה דררא. אבל ביודע מקומו ומצא כמו שהניח אמרינן חזקה דהני נינהו גם לרשב"ג. וה"נ בנידו"ד דידעינן דע"כ היה תחיבה ואח"כ כשנמצאו במקום זה נקבים בקמטים אמרי' ג"כ אלו הנקבים מתחיבת מחט זה ותולין תחיבת המחט בנקבים אלו. והיכי דרגלים לדבר גם רשב"ג מודה כמו"ש התוס'. דבשלמא אם היה נמצא המחט במקום אחר שלא במקום הנקבים. והיה ספק לנו על התחיבה באיזה מקום היה תחוב ואח"כ נמצאו נקבים בקמטים. זה היה דומה ממש להא דרשב"ג דאע"ג דנמצא קבר מ"מ כיון דלא ידעינן מקום הקבר שאבד אמרי' תיבדק השדה כולה. וה"נ אמרי' דאע"ג דנמצאו נקבים בקמטים ע"מ תיבדק כל הביהכו"ס למצוא תחיבת המחט. משא"כ בנידו"ד שגם מציאת המחט ותחיבתו היה במקום הזה שנמצאו הנקבים בקמטים זה דמי ממש למ"ש התוס' שם דמשום דמיד נכנס אחריו ומצא הפירורין הוי זה רגלים לדבר דבזה גם רשב"ג מודה. וה"נ בזה ג"כ הוא רגלים לדבר במצא במקום הנקבים ממש. דכשם דבקירוב הזמן מיחשיב להו להתוס' רגלים לדבר שיש נפ"מ בין מצא מיד ליש שהות בדבר. ה"נ בקירוב מקום ג"כ דמה לי קירוב זמן או קירוב מקום. דבין כך ובין כך לא דמי להא דרשב"ג דהתם אינו לא קירוב מקום ולא קירוב זמן. וכיון דבקירוב זמן הוה רגלים לדבר ומודה ביה רשב"ג. ה"נ בקירוב מקום באופן דמחזקינן ודאי דזהו מחט שאבד זהו מחט שנמצא והיה תחוב ודאי בקמטים ועי' בשו"ע או"ח (סי' תל"ח) ובח"י שם (סק"ו) שהוכיח דהא דרבא דתינוק נכנס וככר בידו ונכנס אחריו מיד ומצא פרורין דא"צ בדיקה מפני שדרכו של תינוק לפרר הוא אפילו לא ביטלו דהוה מה"ת הרי דהא דכ' תוס' דברגלים לדבר מודה רשב"ג הוא גם לענין דמה"ת:
ובלא"ה יש לדון בזה אומדנא דמוכח שהוא יסוד גדול לדינא בכ"מ. ועי' יו"ד (סימן רי"ח ס"א] ברמ"א שם בשם ריב"ש ורמב"ן בנודר לחבירו כו' אם לא באומדנא דמוכח. ועיו"ד (סי' רכ"ח ס"א) ובאה"ע (סימן נ' ס"ה) ושו"ת חכ"צ (סימן מ"א) ושו"ת צ"צ (סימן צ"ה) ופני"מ ח"ב (סימן י"א) ועי' רי"ט אלגזי להלכות בכורות וחלה להרמב"ן בפ' עד כמה במש"ש לענין מעשר דמדלא הודיעה האשה מהאיסור אומדנא דמוכח דמעושר הוא. ועי' תוס' יבמות (ב) ד"ה או ובס' המקנה בחי' לאה"ע (סימן ל"ט) ובב"ק (ק"י) דאדעתא דהכי לא אקדשה. ועב"ב (קמו) במי שהלך למדה"י ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דאין מתנתו מתנה. ושם (קל"א) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא. ועתוס' קדושין (מ"ט) ד"ה דברים ובכתובות (מ"ז) ד"ה שלא. וכן בהא דשטר מברחת בכתובות (עט). ועי' שו"ע חו"מ סימן ר"ז) ברמ"א דאומדנא דמוכח אף דהוה דברים שבלב מבטל המתנה. ועב"ב (צ"ב) בסוגיא דשור ונמצא נגחן ואם ברי שקנה לחרישה בטל המקח מחמת אומדנא דע"מ כן לא קנה. וערא"ש ב"ב פ' מ"ש (סימן כ"א). ועשו"ת מים רבים (סימן ס"א) שהביא בשם כמה מקמאי מתוקף דיני האומדנא יעוי"ש: