שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ה
ובשו"ת חת"ס חיו"ד (סימן מה) כתב שנראה לו דעדותו של. הרמ"א נאמנה מאד במ"ש (סוס"י מ"א) דיש לבדוק בכרם שבוודאי ימצא שם או מחט שניקבה ועי"ז באה סירכא זו. שכמה מאות ראו עיניו וכל שנמצא סירכא נמצא מחט או יחד אין אחד יוצא מן הכלל הרי דסירכא יש לה שייכות עם המחט והנסיון הוא עד נאמן יותר מכל הסברות הבנויות על ראיות כו' עכת"ד. וכה"ג כתב שם (סימן לג). והנה בנמצא מונח על הכרס ותחוב בקמטים וסירכא מבחוץ כ' שם החת"ס אף שקשה לו להתיר זה מ"מ אינו אומר בזה איסור במקום שמכשירים. וכבר נתבאר לעיל דלהצ"צ ופר"ת ופר"ה ונוב"י כשר זה בפשיטות ולהתבו"ש ופרמ"ג עכ"פ בהפ"מ מכשירין במונח. ולמ"ש הנוב"י במהד"ק חיו"ד (סימן ט"ו) גם הש"ך הכי ס"ל וכמו"ש הש"ך להדיא (סימן לג) וכמובא לעיל (פ"א) וגם החת"ס בעצמו עכ"פ מודה דהמיקל לא הפסיד ולא אמר לאסור במקום שמכשירין וכגון דא באמת מצוה ליישב דלא תיקשי על כל הפוסקים הנ"ל מן הנסיון שכ' החת"ס בזה שהוא עד נאמן יותר מכל ראיות וסברות:
ולכן נראה לפענ"ד דבאמת אין מהנסיון שום ראיה לאסור זה די"ל שהוא ע"ד מ"ש הלבושי שרד ביו"ד (סימן ל"ט סקכ"ג) לענין ריאה מזעת טיפי דמים דאין זה ריעותא כלל שהוא כמו שיוצא זיעה על בשר הבעל חי בלא שום נקב רק שהוא מהנקבים הטבעיים אשר בכל גשמי כאשר אמרו חכמי הטבע שכל גשם מלא נקבים דקים ומחמת. איזה חולשה בעלמא מזיע. רק שכתב שם דאם נמצא תחת בשר בלוי י"ל דהוה תר"ל דאולי דבר זה דזיעה מיחשיב ריעותא ובתר"ל אסור ספק ריעותא מחמת חסרון בקיאות ומ"מ מסיים דאם נשאל את פי הרופאים והטבעיים ויאמרו שאפשר להיות כך שיזיע טיפין אדומים כאלו בלא שום נקב יש לסמוך ע"ז דלא הוה ריעותא כלל וכ"ז במזיע טיפים אדומים כדם אבל אינם אדומים פשוט לי בפשיטות שמזעת מחמת חולשה בעלמא והביא כן בשם הפר"ח. ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד (סימן י"ז) שהאריך לחזק דבר זה בדברים נכונים מאד וכתב דבזיעה תחת בשר בלוי אדרבה ע"י הבשר בלוי נחלש המקום הזה ומכח זה מזיע הטיפין אף שבמקום אחר מהריאה אינו מזיע יעוי"ש:
ועפ"י הנחה זו י"ל ג"כ דמטבע הבעל חי הוא. שכל שאין בו דבר חדש מכמו שצריך להיות מחוק הבריאה הוא בריא וחזק ואינו עלול לשום חלישות ולהזיע. משא"כ בשנמצא בביהכו"ס מחט או יחד והוא דבר מותרי שאין מטבע הבריאה להיות מונח בו. דבר זה גורם לו חלישות באותו מקום שמונח בו ומכח החלישות מזיע דרך נקבים הטבעיים זיעה הרבה בשפע רב ונתהווה מזה ליחה הרבה ועבה וממנה נולדה הסירכא מלחלוחית הזיעה מעט מעט עד כי הגדיל ונסרך לטרפש. ולכן לא נסרך במקום אחר כי אם במקום זה שמקום זה הוחלש ע"י שמונח שם דבר מותרי וכמו"ש הבני"ע הנ"ל לענין זיעה תחת בשר בלוי שמחמת הבשר בלוי נחלש מקום זה דוקא:
ומזיע אף שבמקום אחר אינו מזיע. כן י"ל בזה לפי הנראה:
ולפי"ז י"ל דאין שום סתירה מהנסיון. דגם הנסיון יוכל היות אמת שתמיד כשיש סירכא יש מחט או יתד. אבל אין זה שום עדות כלל על נקב. דגם בלא נקב יש להתהוות סירכא זו מגרם המחט שבו אף שעדיין לא ניקב כלל וכמו"ש ומ"ש הרמ"א שניקבה ועי"ז באה סירכא זו יש לפרש כמו"ש האחרונים שמא ניקבה ושמא ע"י נקב באה סירכא זו. דשמא ימצא מחט תחוב מעבר לעבר מב"צ ולשון ודאי שברמ"א הוא לאו דוקא אלא קרוב לודאי שימצא מחט וכמוש"ל (פ"ב) בשם הנוב"י. ולכאורה יש להעיר לשי' רש"י דאין סירכא בלא נקב כנודע. מנין לנו להחליט כן נימא ג"כ שמא סירכא זו באה ע"י זיעת טיפין מנקבים הטבעיים ועכצ"ל לכאורה דאין דרך טיפין הללו להוליד סירכא שיתהווה עי"ז. אמנם ז"א די"ל בזה דסברת רש"י הוא דכשהגיע הריאה לחלישות כזה עד שטיפי הזיעה באין בשפע רב עד שמולידים סירכא בזה מוכרח הקרום של הריאה להתנקב מתוך שהוא דק ורך משא"כ בשאר איברים דבשרם עב ואינו רך ודק אין מוכרח להתהוות נקב ע"י החלישות והזיעה רק שנתהווה סירכא עי"ז. וע"ד דאסבר לן בשו"ת חוט השני (סי' ס"ט) בטעמא דקיי"ל דאין סירכא פוסל בשאר איברים דדוקא בריאה ששואבת כל מיני משקה וקרומה רך ודק איפשר בקל לינקב והמשקים מבצבצים דרך הנקב ונעשה סירכא משא"כ בשאר איברים שאינם בלועים ממשקים ואין בשרן רך ודק אין מקום לתלות הסירכא בנקב אלא אמרי' בפשטות דליחות בעלמא הוא כו' ע"כ. באופן דלפמ"ש אין עדות והכרח כלל מן הנסיון אפי' היה תחוב בקמטים וכמו"ש: