אור ברסלב
שות עבודת הכהן הכהן פרט ד

שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

הכהן פרט ד

הכהן פרט ג

ונראה עוד לדון בזה ולהקל במונח ואינו תחוב מהא דנגע בא' בלילה וא"י אם חי או מת ולמחר:

מצאו מת דחכמים מטמאין כשעמ"צ ומובא בעירובין (לה) ונדה (ד) וכ' הרשב"א בחי' שם בנדה וכ"כ הרמב"ן דהא דמטמאין חכמים כשעמ"צ גבי מת אע"ג דגבי אשה אמרי' דדיה שעתה ומוקמינן אחזקה ולא אמרי' גבי אשה כשעמ"צ משום דגבי מת בלא ראוהו חי מבערב דפליגי ביה ר"ע וחכמים לאו בחזקת חי הוא עומד אבל באשה הא מוקמינן אחזקה. וכבר עמלו בונים לפרש הך מלתא דאמאי באמת גבי מת לאו בחזקת חי הוא עומד דהא גם בלא ראוהו חי מבערב הא ע"כ ודאי דהיה חי באיזה פעם ואית ליה חזקה ומ"ש ראוהו חי מבערב ללא ראוהו חי. עי' חכ"צ (סי' ג') ונוב"י מהד"ק חאה"ע (סי' לא) ותבו"ש בבכור שור למו"ק (כ) ובס' דב"ח חיו"ד (סי' נ"ח) ועשו"ת עמו"א (סי' פ"ג) וטרחו ליישב זה כל אחד לפי דרכו וגם אנחנו הארכנו בזה קצת בכלל דין חזקה דשעמ"צ יעוי"ש. באופן דלדברי כולם היכא דליכא לאוקמי' אחזקה קמייתא דיינינן כשעמ"צ מה"ת וכ"כ במל"מ (פ"י דמקוואות) דדעת הרמב"ן והרשב"א דשעמ"צ הוא מה"ת גם לחולין יעוי"ש: אמנם התוס' בריש נדה כ' ליישב קו' זו מאשה אהא דנגע בא' דהא דאמרי' גבי נגע בא' כשעמ"צ הוא לחומר קדשים ומדרבנן ומשום דס"ל בפשיטות דלא כרמב"ן ורשב"א דגבי נגע בא' לאו בחזקת חי הוא עומד אלא דאית כאן חזקה כמו באשה ובמקום חזקה דמעיקרא חזקה דהשתא, לאו כלום וכמו"ש תוס' בחולין (י) ד"ה ודלמא דמטמאין לאדם הנכנס בבית המנוגע אע"ג דהשתא חסר לפנינו. וכ"כ התוס' עוד שם בנדה (ד) ד"ה שכל דהא דגבי מחט שבורה שנמצאת ע"ג טהרות דמטהרין לטהרות ומפורש שם בגמ' בטעמא משום דכל הטומאות כשעמ"צ לאו משום דשעמ"צ הוא מה"ת וגם להקל אלא משום דמוקמינן לטהרות אחזקתייהו. והנה בתוס' פסחים (צא) גבי מפקח הגל מבואר שם דס"ל דשעמ"צ הוי מה"ת וגם להקל לעשות פ"ש ומביא חולין בעזרה יעוי"ש וכבר עמד בזה הנוב"י במהד"ק בחאה"ע (סי' לא) וביאר שם בטעמא דגבי מפקח את הגל לית לן לדון חזקה דמעיקרא ומשו"ה הוי שעמ"צ מה"ת יעוי"ש. ושם כתב ג"כ לפרש הא דכ' תוס' גבי מחט דלאו משום שעמ"צ אלא דמוקמינן לטהרות אחזקתייהו היינו דמוקמינן חזקה דטהרות נגד חזקה דמחט שהיתה שלימה והוה כמו שאין למחט חזקה דמעיקרא ובזה שפיר מחזיקין כשעמ"צ מה"ת גם להקל:

ועי' בס' מקו"ח (סי' תס"ז) שהביא ד' התוס' בנדה שם גבי מחט ומפרש דבריהם משום תר"ל חזקה דהשתא כשעמ"צ וחזקת הטהרות ואי לאו תר"ל חזקה דמחט שהיתה שלימה עדיפא מדהשתא. ושוב הק' מתוס' נדה (ב) ד"ה התם שכ' שם דהא דגבי נגע מטמאין לבא בבית המנוגע אע"ג דהשתא חסר ולא דיינינן תר"ל חזקה דהשתא חסר וחזקת טהרה דאדם וגבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דנין תר"ל לטמא את האדם ותי' דגבי מקוה דרכו להתחסר מעט מעט אבל הנגע אין דרכו להתחסר אלא בפעם אחד. והק' במקו"ח דהא מחט ודאי דאין דרכו להיות נשבר רק בפעם א' ואמאי אמרינן תר"ל. עיי"ש מ"ש בישוב זה דגבי מחט החזקה דמעיקרא חזקה גרועה דכמו דאין מחזיקין חזקה דהשתא ממקום למקום כדאי' בגמ' שם בנדה (ד) ה"נ לא מחזיקין חזקה דמעיקרא ממקול"מ ומשו"ה דנין תר"ל גם בנשבר בפעם אחד יעוי"ש. אמנם זהו נגד דברי הרשב"א ורמב"ן בחי' ריש נדה שכתבו שם להדיא דאילו היה להך מת חזקת חי הוה מוקמינן אחזקה גם שלא במקום מציאותו יעוי"ש והארכתי בזה קצת במקו"א דמעיקרא לק"מ דהתוס' לא נחתו הכא כלל לדין תר"ל ופירשנו דבריהם באופן מרווח בעז"ה ואכמ"ל. עי' מ"ש בזה בכלל דין חזקה דשעמ"צ. ועי' מהרי"ט ח"ב (סימן י"א) שהביא שם בשם רבו בהא דכ' תוס' ביבמות (ס"ח) ד"ה רישא בממזר ספק בן תשע שנים שבא על הכהנת דאסורה בתרומה ולא מוקמינן לה אחזקה הקודמת שהיה פחות מבן ט' משום דהשתא הוא ודאי בן ט' מוקמינן אדהשתא. ודבריהם לכאורה צ"ב דהא במקום חזקה דמעיקרא לכו"ע חזקה דהשתא לאו כלום. וביאר רבו דמהרי"ט משום דמשעה שנולד הספק בשעה שבא עליה איתרע חזקתו ואף דאם היינו דנין אז על הספק הוה מוקמינן ליה אחזקתו. מ"מ השתא דלא היינו דנין אז ואנו דנין השתא מוקמינן אחזקה דהשתא. ועיי"ש במהרי"ט שפלפל שם בד' רבו ולמסקנתו גם דעתו דהיכא דליכא חזקה דמעיקרא או דאתרע שוב מחזיקינן כדהשתא מה"ת. ועב"ס דב"ח חיו"ד (סי' א') שהאריך בסברא זו דרבו דמהרי"ט והוכיח שכ"ה דעת הרשב"א ותוס' רי"ד בקדושין (עט). ועיי"ש בתוס' רי"ד שכ' להדיא דהא דמחט דמחזיקין כשעמ"צ גם להקל הוא בפשיטות דשעמ"צ חזקה מעלייתא היא מה"ת. ועמ"ש בספרי עבוה"כ כלל חזקה דשעמ"צ (פ"ט) יעוי"ש:

והרי קמן דכולהו רבוותא הכי ס"ל דהיכא דחזקה דהשתא עכ"פ אינה מתנגדת לשום חזקה מחזיקין כשעמ"צ מה"ת. דהא לשי' הרמב"ן והרשב"א וסייעתייהו גבי נגע בא' ודאי דהכין הוא דהא כתבו דמשו"ה מחזיקין כשעמ"צ משום דלאו בחזקת חי היה עומד וע"כ דמה"ת מחזיקין כשעמ"צ גם להקל דאל"כ הא לא צריכו למימר דלאו בחזקת חי היה עומד ובפשיטות ניחא כמו"ש תוס' דאינו אלא לחומר קדשים ומדרבנן. וגם לשי' התוס' דמפרשים לחומר קדשים. הא כבר נתבאר משום דלדידהו לא מסתבר להו למימר דלאו בחזקת חי היה עומד ובמקום חזקה קמייתא שעמ"צ לאו כלום היא, ואם כן בנידו"ד נמי בנמצא המחט מונח בביהכו"ס ואינו תחוב דע"כ מיבעי לן לאחזוקי כשעמ"צ שלא היה תחוב מעולם תוך בשר ביהכו"ס רק מונח כשעמ"צ וזה אין מתנגד לשום חזקה. ואדרבה הכא חזקת כשרות מסייעא לה דהא כיון דנבדק במקום הסירכא או הקו"ד ולא ניקב כלל עכ"פ מעבר לעבר הרי הבהמה היא בחזקת כשרות וכמו"ש הש"ך כן להדיא ביו"ד (סימן מ"ח סקכ"ג) בשם הרשב"א ואכתי לא אתרעא כלל הך חזקה במה שנמצא קו"ד או סירכא מבחוץ דקו"ד הוא ממידי אחרינא וסירכא הא קיי"ל דאין פוסל בשאר איברים ונתהווה מליחה בעלמא:

והא ודאי דאין להתעורר דאיסורא מטומאה לא ילפינן וכדאמרי' ביבמות (קג) גבי סנדל המוחלט יעוי"ש דהא באמת מצינו ברוב מקומות בש"ס ובפוסקים דלמדו מדיני טומאה לאיסור ורוב דיני חזקות ילפינן מטומאה ועי' בשו"ע או"ח (סימן תס"ז) ואחרונים שם שדנו כל:

דיני חזקה דמזמן לזמן וממקום למקום מסוגיא דריש נדה דמיירי בטומאה. ועיי"ש בט"ז (סקי"ג) במ"ש ונראה דיליף איסור מטומאה מהא דעירובין (לה) נגע בא' בלילה כו' שכל הטומאות כשעמ"צ. ובאמת לפי מסקנת הגמ' שם ביבמות דאמרי' דחלצה בסנדל המוחלט כשירה הרי ילפינן מטומאה יעוי"ש. מיהו רש"י פי' שם להדיא דלאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא. והוא כעין מ"ש התוס' בחולין (קלז) ד"ה אתיא דאע"ג דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן מ"מ גילו"מ בעלמא הוא דגז דכבשים הוא יעוי"ש. וכה"ג כתב הר"ש במס' טבול יום (פ"ב מ"ג) לענין כללא דאין מזהירין מן הדין דמ"מ גילו"מ ילפינן והוא כמו"ש ביבמות (ד) נאמרו בתורה בגדים סתם ופרט לך הכתוב בא' מהם צו"פ כו' אף כל צו"פ וכן נמצא הרבה בש"ס והוא גילו"מ. ועי' שו"ת חכ"צ (סימן ג') שכ' וז"ל דאין לומר איסור מטומאה לא ילפינן כו' ועוד דבגמ' מדמינן מקוה לחבית ובחבית איסורא הוא ובחולין (יא) ילפינן כל החזקות מבית המוסגר ע"כ. ובט"ז יו"ד (סימן שצ"ז) כתב וז"ל ואין לומר דלא יליף איסור מטומאה וכן שום חיוב או פטור דהא בההיא מתני' ילפינן שחייב לעשות פסח שני וע"כ דחשב נן ליה מת מעיקרא ויליף מטומאה כו' ע"כ. ובשו"ת מים רבים חיו"ד (סימן ו') האריך קצת וכתב דדוקא בדבר שאין בו סברא וטעם אלא הלכה וגזה"כ כמו ס"ט ברה"י דטמא אפי' במקום חזקה וספק טהרה ברה"ר גם בדליכא חזקה לא ילפינן איסור מטומאה וכדאמרי' בחולין (מג) אבל דברים שהם מיוסדים על טעם וסברא ולא מהלכתא גמירי להו למה לא נלמוד הסתום מעלמא מן המפורש בהם וכמה זימני חזינן בש"ס ובפוסקים דבאיסורא מסתייעי להו למילתייהו בראיות ברורות שבהלכות טומאה וטהרה ע"כ. ועי' בב"ש (סוס"י ז') שכ' שם דלא חיישינן שמא זינתה במקום אחר שאין שם תרי רובי דהא קיי"ל אפי' לענין איסור אין מחזיקין ממקום למקום כמו"ש ריש נדה פלוגתא דחזקי' ור"י לענין טומאה וכן פסק באו"ה והובא בהגהת רמ"א בנמצא כלי חולבת בין כלי בשר לא מחזיקין ממקול"מ ואע"ג דלא ילפינן איסור מטומאה מ"מ בכה"ג דאיכא סברא ילפינן. ועי' בס' פאר הלכה לפסחים (ט"ו) בד"ה עוד שכ' ליישב למאן דסובר דגם בהיקש אין למדין מהלכה מהא דקדושין (יז) ניליף ריקם ריקם מעולת ראיה וכתבו התוס' דגבי עולת ראיה הלכה וכ' משום דעיקר הדין כתיב בקרא רק דאין אנו יודעין הפירוש דריקם ולזה שפיר ילפינן מהלכה משום דאין זה אלא גילו"מ בעלמא דכך הוא הפירוש דריקם. ועשו"ת מהר"ם זיסקינד (סימן לג) שכ' דהא דלא ילפינן איסור מטומאה ה"ע להחמיר או להקל בספק אבל מה נקרא ספק ומה אינו ספק או חזקה זה ודאי מצינו למילף איסור מטומאה. וכן מוכח מדברי הראשונים שפלפלו מסוגיא דריש נדה לסוגיא דבוגרת בקדושין (עט) וכן האחרונים בזה כאשר יראה המעיין שם והוא פשוט, והוא יסוד נכון להסכמת האחרונים המובא לעיל (פ"א) להכשיר במונח וקו"ד בחוץ ולהקל גם שלא במקום הפ"מ:

תוכן העניינים

שות עבודת הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה