שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ה
ולכן נראה בביאור שי' התבו"ש דהנה יש שעמדו בהא דישב קוץ בושט. דהא קיי"ל דמשעה שנולד הספק ע"י מקרה מחודש לא מוקמינן תו אחזקה כמו בהא שכ' תוס' בכתובות (כג) דאם זרק לה קדושין ספק קרוב לה אתרע חזקת פנויה וכ"כ תוס' בחולין (ט) ונדה (ב) גבי סוטה דמשעה שנסתרה עם הבועל אתרע חזקת טהרה דידה ולא מוקמינן תו אחזקה. וכ"כ נוב"י בקמא חאה"ע (סי' לא) בביאור ד' תוס' בפסחים (צא) גבי מפקח את הגל דמשעה שנפל הגל על האדם אתרע חזקת חי וכבר הובא אצלנו בכלל דין ספק הנולד ע"י מקרה (פ"א) מכ"מ מראשונים ואחרונים דהכין הוא מלתא דחזקה יעוי"ש. והשתא הא גם בישב קוץ בושט אמאי לא נימא דמשעה שנתחב הקוץ אתרע חזקה הקדומה דהא נולד הספק ע"י מקרה דתחיבת הקוץ. דלפ"ז לא מהני אפי' חזקה שנתבררה. וכבר כתבנו בזה במקו"א ליישב זה בדרכים שונים:
אמנם כעת נראה לומר בפשיטות דהנה חששא דישב קוץ בושט למאן דחייש מבואר ברש"י בחולין (מג) שמא עלה בה קרום ונתרפא ואינו ניכר וטעם ב' שמא ניקב ואין לו בדיקה מבחוץ. והשתא לפי' דשמא נתרפא הא מבואר בתוס' בשבת (לו) ד"ה למחט ובתוס' כתובות (עו) דאינו יכול להתרפאות פחות מג' ימים. ולפ"ז א"ש ולק"מ מהכלל דמשעה שנולד הספק לא מוקמינן אחזקה. דכל זה הוא היכא דמספקא לן אם מקרה זו ביטל החזקה או לא. אבל על שעת המקרה לא מספקינן מתי נולדה המקרה כהא דזריקת הקדושין ונפילת הגל. דשעת לידת המקרה ידעינן אלא דמספקינן אם ביטל מקרה זו החזקה או לא בזה שפיר אמרינן דמשעה שקרה המקרה לא מוקמינן אחזקה קמייתא. משא"כ בישב קוץ בושט. דשעת ישיבת הקוץ לא ידעינן מתי. ואי נתחב בפנימי תוך ג' ימים סמוך לשחי' ודאי לא ניקב החיצון ונתרפא. ובהא כיון דאית לן חזקה מבוררת דלא נולדה בקוץ. וכללא דחזקה הוא דמאחרינן לחזקה בכל מה דאפשר. א"כ מכח החזקה בעינן למימר דמציאת הקוץ שישב בפנימי הי' תוך ג' ימים וא"כ ע"כ דלא ניקב ונתרפא. וגם לפי' ב' דרש"י דשמא ניקב הושט ואין לו בדיקה מבחוץ ג"כ מיבעי לן למימר דמאחרינן מציאת הקוץ וישיבתו בפנימי בכל מה דאפשר. וישב הקוץ סמוך לשחי' כ"כ באופן דלא היה פנאי לנקוב גם החיצון דהא ע"כ ודאי דצריך איזה זמן שיהיה לו פנאי לנקב גם החיצון משעה שנתחב בפנימי: ולפ"ז סרה קו' החוו"ד על התבו"ש שהק' אטו אנן:
על הקוץ מספקינן הא אנן על הנקב מספקינן ושמא נולדה בנקב וא"כ סו"ס לענין נקב הוה חזקה שלא נתבררה וכמו שהובא לעיל (פ"א). דלפימ"ש שפיר כתב התבו"ש דמהני לן חזקה מבוררת דלא נולדה בקוץ ומוכיח שפיר דנעשה סמוך לשחי' כ"כ באופן דלא יהיה אפשר לו לנקוב גם החיצון וא"ש: א: ואכתי איכא למידק בהא. דמ"ט דמאן דחושש לישב קוץ בושט ואסר. שהתוס' כתבו בחולין (מג) ויבמות (ל) משום דשכיח לאיסורא טפי מלהתירא. והיינו דשכיח שינקוב גם החיצון במקום שנתחב בפנימי וכמ"ש בנקוה"כ ביו"ד (סי' מ"ט). דמה מועיל הא דשכיח שינקוב גם החיצון. דהא כיון דקיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא. וכ"כ תוס' בחולין (י) ד"ה ודלמא ותוס' נדה (ב') ד"ה דאיכא. ועי' שו"ת בנין עולם חיו"ד (סי' א) שאסף כעמיר גורנה כמה סוגיות הש"ס דמוכיחין הכי באופן דלית חולק בזה. והשתא מה מועיל הא דשכיח שינקוב החיצון אי נתחב בפנימי. דהא לא עדיף זה מהשתא חסר דנגע בפ"ק דחולין דאי חסר מקודם בשעה שבא האדם לבית הי' טהור בודאי ומוקמינן אחזקה דמעיקרא והשתא הוא דחסר. וה"נ נהי דאי נתחב מעיקרא שכיח שינקוב החיצון מ"מ אמאי לא מוקמינן אחזקה דמעיקרא והשתא הוא דנתחב:
ונראה דטעמא דמאן דאוסר כיון דאמרי' בגמ' שם בחולין (מג) דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלן ועיין בש"ך יו"ד (סי' ל"ג סקט"ז) שכ' דדרך הבהמות לאכול קוצים ומשו"ה ס"ל להך דאוסר דהוי זה כמו חזקה העשויה להשתנות שכ' האחרונים דאי נשתנה עכשיו מספקינן הריעותא למפרע. וכמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' שצ"ז) וכ"כ התוס' ביבמות (ס"ח) ד"ה רישא שהק' גבי פסול ספק בן תשע שבא כו' דנוקמי' אחזקה דמעיקרא שעדיין קטן היה פחות מבן ט' בשעת בעילה ותי' כיון דהשתא דאתי קמן הוא ודאי בן תשע אתרע חזקה ע"כ. ואע"ג דקיי"ל בכ"מ דחזקה דמעיקרא עדיף מדהשתא א"כ לכאורה תמוהין ד' התוס' בזה. ועכצ"ל כמ"ש מהרי"ט בתשו' ח"ב (סי' יא) משום דחזקת קטנות עשוי להתגדל ולהשתנות לא עדיפא מדהשתא:
ואע"ג דיש לחלק בזה ולמימר דחזקה העשויה להשתנות לא הוי אלא כהא דתוס' ביבמות הנ"ל. דמיום הולדו עומד ע"כ להתגדל. וא"א שלא יבוא לכלל גדול. וכן בהא דט"ז ביו"ד (סי' שצ"ז) לפי מה דס"ל לדון דכל אדם עומד למות. והיינו דלא ימלט שום אדם ממות דסופו ע"כ למות. ועיין בס' נחל איתן (פ"ה משבת) לענין חזקת יום שעשוי להשתנות. ג"כ הוה טעמא דהא ע"כ מעביר יום ומביא לילה שהלילה תבא ודאי וא"א שלא תבא. וכן בהא דדן מהרי"ט בתשו' ח"ב (סי' יא) לענין חזקת טהרה דאשה דכיון דעומדת ומעותדת לכך שתראה לאו חזקה היא. והיינו ג"כ משום דא"א שלא תראה באיזה פעם אשה שאינה מסולקת דמים ועיין בש"ש (ש"ג פי"ב) מה שפקפק על ד' מהרי"ט. אבל בהא דמצוי קוצים בבהמה משום דדרכם לאכול קוצים הא ע"ז לא שייך למימר דא"א שלא יהי' בה קוץ ואינו אלא ספק ולא ודאי וא"כ לא דמי כלל לחזקה העשויה להשתנות. אמנם עכ"ז כד מעיינינן בה שפיר נראה דע"כ אין לחלק בזה כלל וכמו שיבואר: כתב המג"א (סי' ח' סקי"א) לענין חזקת שלימים דציצית שאין סומכין על חזקה זו דעשויה לפסוק כל שעה. והביא ראיה מיו"ד (סי' ר"א ס"ה) במקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין ולעמוד על פחות ממ' סאה דאין סומכין על חזקתה בלא בדיקה ואפי' כבר טבל ע"כ. והנה דברי מג"א לכאורה תמוהין טובא דמאי ראי' מייתי מהא דמקוה דהא התם ידוע ומוחזק שהמקוה מתחסר בודאי פחות ממ' סאה באיזה זמן. וא"כ זה ידעינן בודאי דבאיזה זמן היא חסירה ומש"ה שפיר יש להסתפק שמא אותו זמן שהיא חסירה הי' זה בשעת הטבילה אבל ציצית נהי דמצוי לפסוק אבל אינו ודאי. עוד קשה דאי משום חזקה העשויה להשתנות דלאו חזקה היא הא ודאי דכ"ז דלא אתרע השתא לפנינו גם חזקה כזו הוה חזקה. דגם הט"ז ביו"ד (סי' שצ"ז) דס"ל דאדם עומד למות והוה חזקה העשויה להשתנות לא קאמר דאין סומכין על חזקת חי אלא משום דהשתא מת לפנינו. אבל בסתמא כ"ז שלא נודע שמת מי לא מודה דמוקמינן אחזקת חי והוא משנה מפורשת בגיטין (כ"ח) דנותן לה בחזקת שהוא קיים. ומהרי"ט דס"ל דאשה שראתה השתא מחזקינן למפרע ומשום דעשויה להשתנות אינה בחזקת טהורה מי לא מודה בלא ראתה השתא דטהורה היא מסתמא. וכן הא דיבמות (סח) לא כתבו התוס' דאתרע חזקה דקטנות אלא משום דהשתא דאתי קמן הוא בן תשע אבל בסתמא לא. וא"כ קשה מ"ש הא דציצית מכל עשויה להשתנות כשהן סתמא דאין השינוי לפנינו אמנם לפי"ז גם הא דמקוה עצמה צ"ב דהא מבואר שם בש"ך ביו"ד (סי' ר"א סס"ה) דאפי' המקוה שלמה עכשיו לא מהני ובכה"ג הא מהני גם בעשויה להשתנות וכמ"ש: אמנם ביאור דברי המג"א הוא כמו שיבואר. דהנה מקור דין זה דמקוה הוא מתשו' הר"ן (סי' סו) ושם למד דין זה מסוגיא דקדושין (עט) גבי פלוגתא דר' יעקב ור' נתן גבי מי מוציא מיד מי יעוי"ש בסוגיא. ומזה הוציא הר"ן וז"ל וקיימא לן כר' יעקב וטעמא דמלתא משום דאיכא למימר העמד ממון ע"ח לא אמרי' העמד אדם בחזקת בריא לפי שאותה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי ולפיכך אעפ"י שעכשיו נמצא ג"כ בריא אין אותה חזקה מבטלת חזקת ממון וה"נ אם מקוה זו הוחזק להיות מימיו מתמעטין לעמוד על פחות ממ' סאה אין חזקתה מוציא הטמא מחזקתו כו' וצריכה לחזור ולטבול כ"ז שלא ידעה בודאי שבשעה שטבלה היו בה מ' סאה כו' עכ"ל. ומבואר מד' הר"ן דעיקר הטעם הוא דמספיקא אין מוציאין הדבר מחזקתו כהא דר' יעקב דכיון דחזקת בריא מצוי שיבוא השינוי שהוא החולי מש"ה אע"ג דאי לאו להוציא מחזקת ממון הוה גם חזקה דבריא חזקה טובה. ע"מ להוציא ממון הממע"ה ואין מוציאין הדבר מחזקתו אלא בחזקה ברורה ולא בחזקה כזו שמצוי להשתנות וה"נ במקוה דכיון דדרכו לעמוד על פחות ממ' סאה באיזה זמן א"כ אינו מבורר שיצא הטמא מחזקתו דשמא אותו זמן שהיא נחסרת היה שעת הטבילה:
ועפי"ז שפיר למד מג"א מזה לענין ציצית. דכבר נודע דספק נפטר מחיובו הוה כמו ספק:
דאתחזק איסורא דהא איקבע חיובא. ועי' בכריתות (יז) תוד"ה מדסיפא. ותוס' כתובות (כב) ד"ה באשם תלוי ומבואר ממ"ש שם, דאיקבע איסורא דשבת ואיקבע איסורא דא"א דמי לאיקבע איסורא דב' חתיכות, ועי' בכ"מ (פ"ב מק"ש) שכ' ליישב דעת הרמב"ם שפסק דספק קרא ק"ש חוזר וקורא עם ברכותיה ובקטן נולד כשהוא מהול וכן אנדרוגינוס שהוא ספק פסק הרמב"ם (פ"ג ממילה) שאין מברכין עליהם. וכתב לחלק דנולד מהול הוא ספק מחויב אבל ספק קרא ק"ש החיוב ודאי וספק אם נפטר אין ספק מוציא מידי ודאי חיובו. ועי' פר"ח באו"ח (סי' ס"ז) ואחרונים שם. ולפי"ז ה"נ בציצית דכיון דעשוי ליפסק אין ספק מוציא מידי ודאי חיובו. שהרי הוא מחויב בציצית ודאי וספק נפטר. ובזה יתיישב ג"כ קו' המחצית השקל שם על מ"ש מג"א שם מקודם טעם אחר בהא דציצית משום דא"ס על החזקה היכא דאיכא לברורי מהא דכ' מג"א (סי' תל"ז סק"ד) דדוקא בחמץ דכל השנה הבית בחזקת חמץ משום דא"ס על חזקת בדוק וצריך לשואלו ודמי לרוב מצוין אשמ"ה דאי איתי' קמן צריך לשואלו משום שהיה לו מתחלה חזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. משא"כ בי"ח טריפות דליכא חזקה שהיא טרפה א"צ לבדוק ע"כ. וא"כ בציצית דלא היה לו חזקת איסור אמאי לא נסמוך אחזקה לכתחלה עכ"ד המחהש"ק. ולפמ"ש לק"מ דה"נ הא דאיקבע חיובא ובא לפטור א"ע מחיובו ע"י חזקת שלימים דציצית בעינן לברורי וא"ש:
ומבואר מזה דחזקה שמצוי שיבוא השינוי דומה ממש לעשויה בודאי להשתנות. דכי היכי דבמצוי השינוי אי לאו חזקה שכנגדה לא מגרע חזקתה כהא דר' יעקב דאי לאו חזקת ממון מהני חזקת בריאים אע"ג דמצוי החולי וכמ"ש הר"ן וכן מהני חזקת שלימים דציצית אי לאו לפטור מחזקת חיוב. ה"נ בעשויה ודאי להשתנות לא עדיפא מינה. ובליכא חזקה דהשתא שפיר הוה חזקה דמעיקרא בתוקפה אפי' היא עשויה להשתנות בודאי וכמבואר לעיל. וכיון דחזינן דהיכא דהוה חזקה נגד חזקה וחזקה בתרא עדיפא מקמייתא ומבטלת לה. כגון הא דחזקת בריאים דאי לאו דהחולי מצוי עדיפא מחזקת ממון. דאע"ג דא"ה בממון אחה"ר מ"מ בתר חזקה אזלינן כהא דכתובות (יג) ופ' המדיר (ע"ה) דלר"ג ור"א מוציאין ממון בחזקת הגוף יעוי"ש. וכן חזקת שלימים דציצית מהני לסלק חזקת חיוב שעל האדם אי לאו משום דעשוי ליפסק, וכן במקוה שלא הוחזק להיות מימיו מתמעטין מסלקת לחזקת טמא. ומה שעמד ע"ז באורו"ת בכללי תפיסה (סי' ק"ג) אהא דר"ג ור"א בכתובות דע"י חזקה"ג מוציאין ממון וע"י רוב אין מוציאין והא רו"ע מחזקה כבר יישבנו זה בספרנו ונגש הכהן (כ"ח פ"ח) יעוי"ש. והשתא היכא דחזקה בתרייתא מהני לסלק חזקה קמייתא הא הך קמייתא לא עדיפא מחזקה דהשתא. דהא כי היכי דחזקה דמעיקרא מדחה לדהשתא ה"נ בתרייתא מדחה לקמייתא. ועוד דכח הדיחוי דמדחה בתרייתא לקמייתא עדיף כחו מדיחוי שמדחה חזקה דמעיקרא לדהשתא. דהא הך קמייתא נמי חזקה דמעיקרא היא ואפי"ה מדחה לה הך בתרייתא ועכ"ז הא חזינן דהיכא דמצוי השינוי לבוא לא מהני חזקה בתרא מידי. ה"נ היכא דמדחה חזקה דמעיקרא לדהשתא ג"כ לא מהני הך דמעיקרא היכא דמצוי השינוי לבוא. ועפ"י יסוד זה נראה דשפיר י"ל דטעמא דמאן דחייש לישב קוץ בושט ואסר לה ולא מוקים לה אחזקה דמעיקרא דלא נולדה בקוץ הוא משום דהוה חזקה שמצוי השינוי לבוא וכמ"ש לעיל. משום דדרך הבהמות לאכול קוצים ומשו"ה לא מהני במקום חזקה דהשתא וז"ב: פרט ז:
מיהו אכתי איכא למידק בהא לאידך גיסא. דהשתא דברירנא דודאי הכין הוא דהיכא דאיכא חזקה דהשתא לא מהני חזקה דמעיקרא אי השינוי מצוי. א"כ מ"ט דעולא בחולין (מג) דלא חייש לישב קוץ בושט ושרי לה. דהא ודאי ע"כ גם עולא מודה בהא דמצוי קוץ בבהמה לבוא וכדאמרי' שם להדיא אבל נמצאת לא איצטריך לים לעולא דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלין. וליכא למימר דס"ל דנהי דמצוי שיהיה מונח אבל אינו מצוי שיהיה תחוב דהא ע"כ הך דאסר לה הוא משום דס"ל דכיון דאכלין קוצי מצוי שיהיה תחוב דאי אינו מצוי לתחוב א"כ לענין תחיבה הוי זה חזקה שאינו מצוי להשתנות ומ"ט אסר לה א"ו דס"ל דגם לענין תחיבה ג"כ מצוי. ואיך אפשר דפליג עולא עלה. דהא הוי זה כמו פלוגתא במציאות:
וא"ת דהא בלא"ה עכצ"ל דפליג עולא בהא דכ' התוס' ביבמות (ל) דמאן דחייש לישב קוץ בושט הוא משום דס"ל דשכיח לאיסורא טפי מהתירא ומפרשינן דמצוי שינקוב גם החיצון במקום שתחוב בפנימי כמ"ש בנקוה"כ ביו"ד (סי' מ"ט) ועכצ"ל דעולא פליג וס"ל דאינו שכיח וא"כ הוה פלוגתא במציאות. דניחזי אנן איך הוא המציאות. ואם נבדוק כמה מחטים וקוצים שנתחבים מצד א' ואין בו נקב מב' צדדים אז נדע דלא שכיח, שינקוב מב"צ. או שנדע בהיפך ומה שייך לחלוק במציאות אי שכיח או לא. י"ל דהא לא קשיא דבזה לאו פלוגתא במציאות הוא אלא פלוגתא דסברא וכמו שיבואר: הנה הרא"ש פא"ט (סי' ל"ד) כתב דדעת רש"י במחט שנמצא בהמסס אפי' מצד א' טריפה דחיישינן שמא נקב כולו והבריא כדחיישינן גבי ישב קוץ בושט למאן דחייש לספק דרוסה. ואין נראה לר"ת להטריף בחצי עור של המסס דלא חיישינן שמא הבריא אלא בושט דפעיא ביה וגמדא ליה ופעמים שחזר המחט לתוך הושט. אבל בהמסס אם הבריא לא הים המחט חוזר לתוכו עכ"ד. והנה שם בפא"ט (סי' ד') גבי הא דישב קוץ בושט כ' הרא"ש וז"ל וראב"ן זקני פסק כעולא והביא ראיה ממחט שנמצא בעובי ביהכו"ס בצד א' כשרה ולא חיישינן שמא הבריא והא דחיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא כו' עכ"ד. ומוכח דס"ל דבושט לא שכיחא וזה דלא כמ"ש תוס' ביבמות (ל) והוה לכאורה פלוגתא דמציאות. אמנם נראה דהא דכ' ר"ת לחלק דשאני בושט דפעי' בי' וגמדא לי' משו"ה חיישינן שמא חזרה לאחוריה משא"כ בהמסס לא איצטריך זה אלא לשי' התוס' דס"ל דשכיח שינקוב מב"צ משני צדדין בושט. אבל להרא"ש בשם ראב"ן דס"ל גבי ושט כעולא דלא חיישינן שמא: הבריא א"כ מעיקרא לק"מ מושט אהמסס. דהא גם בושט לא חיישינן שמא הבריא. וא"כ אין מוכרח לומר כסברת ר"ת דחיישינן בושט שמא חזרה המחט לאחוריה ולא איצטריך לחלק אלא למאן דפסק דחיישינן בושט שמא הבריא דא"כ קשה מושט דאמאי ל"ח בהמסס ובזה הוכרח ר"ת לחלק כנ"ל. והשתא נראה דלר"ת דס"ל שמא חזרה המחט לאחוריה א"כ אין הוכחה ממה דבדקינן כמה מחטים וקוצים התחובים ולא ניקב מב"צ דקוץ בושט לא שכיח שינקוב מב"צ דהא עדיין י"ל שמא חזרה המחט לאחוריה. ולכן כתבו התוס' ביבמות (ל) לשי' ר"ת בזה דקוץ בושט שכיח שינקוב מב"צ ואם בדקנו ולא ניקב מב"צ חיישינן שמא חזרה לאחוריה. אבל להרא"ש י"ל דס"ל דלא אמרינן חזרה לאחוריה א"כ כיון דבדקינן כמה מחטים וקוצים התחובים ולא נקב מב"צ מוכח מזה דלא שכיח שינקוב מב"צ. והשתא לפי"ז אין כאן מחלוקת במציאות כלל. דהמציאות כ"ע ס"ל דלא ניקב מב"צ רק דפליגי בסברא אי אמרי' דחזרה המחט לאחוריה או לא:
אמנם כ"ז לענין שכיחות נקיבת החיצון במקום שנתחב בפנימי שפיר י"ל דמאן דאסר ס"ל דאע"ג דהמציאות הוא שאינו נקוב מב"צ מ"מ שכיח שינקוב מב"צ אלא שחזר לאחוריה. ועולא ס"ל דלא אמרינן דחזר המחט לאחוריה ולא שכיח שינקוב מב"צ. אבל לענין שכיחות תחיבת הקוץ בפנימי ודאי ליכא למימר דפליגי אי שכיח אי לא דזה ודאי הוא פלוגתא במציאות. וא"כ הדר קו' לדוכתא דכיון דע"כ גם עולא ס"ל דשכיח שיהיה תחוב מטעם דדרך הבהמות לאכול קוצים א"כ מ"ט ס"ל דמוקמינן אחזקה דלא נולדה בקוץ לא מונח ולא תחוב דהא הוה חזקה דמצוי השינוי לבוא והרי השינוי לפנינו דהשתא תחוב בושט:
ולכאורה היה נראה לדון בהא דעולא ס"ס כהא דכ' הב"ש (סי' יז סקפ"ד) אם מת תוך ג' ימים וכן בספק אשתהי ספק שמא מת תוך ג' ימים ואת"ל קודם ג' ימים שמא הלכה כר"ת דע"י ט"ע דגופא מעידין עליו. וה"נ איכא למימר שמא נתחב סמוך לשחי' כ"כ שלא היה לו פנאי לנקוב גם החיצון ואת"ל מקודם שמא מ"מ לא ניקב החיצון ואף דהוה משם א' עכ"ז כבר כתבו האחרונים דלאו בכל גוני אמרינן להני כללי דס"ס משם א' כהא דספק על ארי דתחלה צריך לדון על הריעותא אי על או לא:
אבל ז"א לפמ"ש הגאון חוו"ד (סי' קי) דהא דלא אמרי' להני כללי בס"ס כהא דספק על ארי הוא דוקא בספק על הריעותא אבל בריעותא ברורה כהא דפ"פ בתוס' כתובות (ט) ויש שני עניני מתירין ודאי דצריך להיות שלא משם א' וגם צ"ל מתהפך וכ' שם ג"כ דישב קוץ הוה הריעותא ברורה דהתחיל שם הטורף וספק אם נגמר יעוי"ש. א"כ לפ"ז אין שייכות הא דישב קוץ להא דכ' הב"ש. דדוקא בס"ס שכ' הב"ש דליכא ריעותא ברורה לפנינו שהרי עדים מעידים שמכירים אותו ומשו"ה צריך תחלה לתפוס את הספק בהריעותא ולמימר שיש ספק שמא הכרתם לאו הכרה דשמא מת קודם ג' ימים ובזה דהוה ספק בריעותא עצמה מהני ס"ס דלאו משם א' מה שאין כן בישב קוץ וכמו"ש: ולכן לפענ"ד דהא באמת הך חזקה דלא נולדה וכ כ בקוץ כבר הק' החוו"ד דאטו על הקוץ מספקינן הא אנן על הנקב מספקינן וכמו שהובא דבריו לעיל (פ"א) ועכצ"ל כמוש"ש לעיל דהא כיון דלא נולדה בקוץ מוכיח חזקה זו על מציאת ותחיבת הקוץ שנעשה סמוך לשחיטה כ"כ שלא היה לו פנאי לנקוב גם החיצון. א"כ עיקר חזקה דמעיקרא זו מוכיח על הנקב וע"ז אנו דנין. ומשו"ה לענין חזקה דהשתא דמרעא לה לחזקה קמייתא היכא דמצוי השינוי בעינן ג"כ שיעיד בבירור על הנקב כמו בכל חזקה דהשתא כגון בבית המנוגע דהשתא חסר כמו"ש התוס' בחולין (י) ד"ה ודלמא. דאי הוה חסר מקודם ודאי טהור וכן במקוה דהשתא חסר ובאשה דהשתא ראתה בפ"ק דנדה. דחזקה דהשתא מעורר ספק על שעה דלמפרע. והיינו דאם באמת הך ריעותא כבר נתחדשה מקודם טמא ודאי. ובכל זה דהחזקה דהשתא מורה בבירור ההיפך ממה שמורה החזקה דמעיקרא לענין דין שאנחנו דנין עליו. ובזה היכא דאינה עשויה להשתנות חזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא. ובעשויה להשתנות אתרע חזקה דמעיקרא. כהא דכ' התוס' ביבמות (סח) לענין ספק בן תשע דחזקת קטנות מורה שהיא כשרה ודאי. וחזקה דהשתא דאתי קמן והוא בן תשע מורה שהיה כבר גדול, ואי הוה גדול בשעת ביאה ודאי פסולה וכן כל כה"ג אבל הכא נהי דחזקה דהשתא דקוץ דקוץ תחוב לפנינו מורה שהיה תחוב מכבר: ומורה בבירור להיפך ממה שמורה החזקה דמעיקרא שלא היה תחוב מכבר. מ"מ הא אנן לאו על הקוץ מספקינן אלא על הנקב אנו דנין וכקו' החוו"ד. ועל הנקב אין מורה בבירור שהיה נקוב גם החיצון ואינו אלא מעורר ספק על למפרע שמא ניקב גם החיצון. א"כ לענין הנקב אין מורה חזקה דהשתא בבירור כמו שמורה החזקה דמעיקרא בבירור. דחזקה דמעיקרא מורה בבירור שלא היה נקוב גם החיצון. דכיון דמאחרינן לה לחזקה דמעיקרא לא היה אפשר שינקוב גם החיצון. והך דדהשתא אין מורה אלא שהיה תחוב בפנימי מכבר ומ"מ אכתי ספק שמא לא ניקב החיצון. ובכה"ג אפי' בעשויה להשתנות גם כן חזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא. אמנם כ"ז למאן דלא חייש בישב קוץ וס"ל דלא אמרינן דשכיח שינקוב החיצון. משא"כ למאן דס"ל דשכיח שינקוב החיצון. א"כ הך חזקה דהשתא מורה בבירור על הנקב שניקב גם החיצון ע"פ כח רוב ושכיח ומצוי. שוב מועיל הך דדהשתא למרע לה להך חזקה דמעיקרא ולית כאן לאוקמא אחזקה: