שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
הכהן פרט ה
בשו"ת נוב"י מהד"ק בחאה"ע (סי' מג) הק' על שי הריב"ש הנ"ל מהא דחולין (יא) דילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה כמבואר שם יעוי"ש. והא ודאי אי ניקב הושט לא מהני שחיטה כמבואר ברמב"ם (פ"א משחי') ושו"ע יו"ד (סי' לג) והוא בש"ס פ' השוחט (לב) ואי לא אזלינן בתר רוב הוה ספק ג"כ שמא ניקב הושט ולא הועיל לה השחיטה והיא בחזקת איסור אינה זבוחה וא"כ מהני רוב למדחי תרי חזקות חזקת א"ז וחזקת טמא שמזין עליו ע"כ והגאון חת"ס חיו"ד (סי' כ"ה) כתב ליישב דלא מקרי חזקת אינה זבוחה לענין ניקב הושט אפי' בלא רוב בהמות כשרות הן. דדוקא שהה ודרס דהוה בשחיטה עצמה ובזה כשיפול ספק הוה ספק בשחיטה ועומדת בחזקת איסור א"ז עד שיוודע לך שנשחטה כראוי. אבל כשנשחטה כראוי אלא שיש ספק שמא ניקב הושט ולא הועיל השחיטה אין כאן חזקת ניקב כלל וכיון שנשחטה כראוי לית כאן חזקת א"ז ויצתה מחזקה זו עכ"ד:
אמנם דברי התוס' בב"מ (כ) ד"ה איסורא מסייעין לנוב"י. דשם כתבו והוכיחו דממון עדיף מאיסור שהרי אין הולכין בממון אחה"ר ובאיסור אזלינן בתר רובא אפי' נגד חזקה דהא בכל בהמה יש לחוש שמא ניקב הושט ויש כאן חזקת א"ז ע"כ. והחת"ס שם (סי' כ"ד) הביא ד' תוס' הללו וכ' דאין ראיה מד' תוס' הללו שיהא ספק ניקב הושט ספק בשחי' למאי דקיי"ל ומסקינן דאזלינן ב"ר. דהתם בתוס' קאי אי לא אזלינן בתר רוב באיסור. נמצא לא אמרי' כלל רוב בהמות כשרות הן אלא כל בהמה בחייה בספק טריפה וניקב הושט עומדת ובחזקת א"ז ואין ראוי לזבוח. אבל לבתר דאזלינן באיסורא בתר רובא וממילא כל בהמה בחייה אע"ג שהיא בחזקת א"ז מ"מ היא בחזקת שראוי לזבוח שהרי רוב בהמות אין ושטן נקוב עכ"ד. הרי שכ' החת"ס בעצמו בפשט דברי התוס' דעכ"פ אי לאו רוב בהמות כשרות הן הוי כל בהמה בספק ניקב הושט ואין ראוי לזבוח ומשו"ה שפיר כתבו תוס' דהשתא דאזלינן בתר רוב מוכח דמהני רוב נגד חזקה דאיסורא. ובזה יפלא מה רצה מהנוב"י דהא שפיר קאמר דהא דאזלינן ב"ר בבהמה הוא נגד חזקה דא"ז והם עצמם ד' התוס' שם בבבא מציעא:
גם מ"ש להוכיח שם מהא דבתוס' חולין (יא) ד"ה מנא ה"מ כו' כתבו דהא דרו"ע מחזקה ילפינן מפ"א שיש חזקת טמא שמזין עליו כנגד וקשה אמאי לא יליף ליה בקיצור משחיטה עצמה דלמא במקום נקב שחיט ונוקמה בחזקת א"ז וש"מ דרו"ע מחזקה אע"כ מדלא כ' תוס' הכי ש"מ זה לא הוה בכלל חזקת א"ז דאפי' אי לא הוה אזלינן ב"ר מ"מ לא הוה בחזקת ניקב הושט ע"כ. וגם זה יש ליישב עפימ"ש הגאון חת"ס בעצמו ישם (סי' כ"ד) ליישב ד' התוס' בבכורות (כ) ד"ה חלב שכתבו. דמשו"ה לא אמרינן סמוך מיעוט שאין מומחין לחזקת א"ז ואתרע ליה רובא ותי' דמיעוט אין מומחין הוה מיעוטא דמיעוטא. וע"ז הק' הרשב"א בתוה"א ומהרש"א שם א"כ מה יענו בשמא במקום נקב קשחיט נימא סמל"ח. וע"ז כ' החת"ס ליישב וז"ל בשלמא בהא דאמר ר"א דילפינן רובא מהא דאמר רחמנא שחוט ואכול ודלמא במקוה נקב קא שחיט. וכן הא דבעי למילף מרישא של עולה ודלמא ניקב קרום של מוח. התם ליכא למימר דנקיבת הקרום לגבי כל הטריפיות הוה מיעוד"מ וכן נקב: בושט הוה מיעוטא דמיעוטא. ז"א דכל החששות טריפיות חד הוא ולמיעוט אחד יחשב אלא דילפינן מהאיך. אבל בתר דידעינן שהולכין אחה"ר וליכא למיחש לשום טריפות רק לנקיבת הושט דהוה נבילה ואוקמא מיעוטא לחזקת א"ז דשארי טריפיות לא שייך לאצטרופי לא"ז רק נקובת הושט שהיא נבלה הוה מיעוטא דמיעוטא דרוב כשרים והמיעוט דמטרפי לאו בושט מיטרפי והו"ל כמו רוב מומחין עכ"ל. וכן כתב ג"כ יישוב זה לקו' הרשב"א ומהרש"א הנ"ל בשו"ת פ"א (סימן נ"ח):
והשתא לפי"ז כיון דנקב בושט לענין אינה זבוחה הוה מיעוד"מ לא רצו התוס' להוכיח דרו"ע מחזקה משחיטה עצמה. דהא לענין חזקה דאינה זבוחה מיחשיב הרוב רוב גדול וחשוב שהמיעוט שלו הוא מיעוטא דמיעוטא. והוה מצינן למימר דדוקא מיעוט כזה דהוה מיעוטא דמיעוטא לא חשיב לאלומי חזקה שיהא כחה כמו הרוב. אבל רוב דעלמא שהמיעוט שלו הוא מיעוט חשוב מאלם כח החזקה ולא אמרינן רוב עדיף מחזקה. ומשו"ה אתו התוס' עלה למילף מפרה אדומה מכח חשש מיעוט טריפות בכלל דהוה מיעוט חשוב ומ"מ רוב עדיף מחזקה. מיהו התוס' בב"מ (כ) לפי המבואר בתוס' ב"ק (כז) דשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב פסקי' למלתיה דבכל רוב אין הולכין אחריו להוציא מחזקת ממון ודלא כתוס' בסנהדרין (ג) דרוצים לחלק בזה כמו"ש האחרונים. עי' שב שמעתתא (ש"ד פ"ו) ובקונטרס הספיקות אבר בקצוה"ח (כלל ו') ואורים ותומים בקונטרס תק"כ (סי' קכ"ד) ושו"ת פרי תבואה (סי' כ'). וכיון דלא מחלק שמואל בזה וכללא אמר. א"כ גם רוב חשוב וגדול דהמיעוט הוה מיעוד"מ ג"כ אין מוציאין ממון על ידו. שפיר הוכיחו דחזקת איסור עדיף דבחזק"א מוציאין על ידו ובחזק"מ אין מוציאין:
מיהו בעיקר ד' החת"ס לענין ספק נקוהו"ש אי הוה ס' בשחיטה כבר הארכנו בזה במקו"א להוכיח דודאי מסתמא כל שלא נולד שום ספק וריעותא ליכא חשש דנקוהו"ש מכח רוב בהמות כשרות דהא בספק בשחיטה גופיה כגון ספק שהא ודרס מ"מ בסתמא כל שלא נולד שום דררא ודבר מה להסתפק סמכינן על רוב מצוין א"ש דמומחין הן מיהו כי היכי דבנולד ספק למומחה עצמו דאפשר שהה ודרס הוי זה ריעותא ומוקמינן לה בחזקת א"ז. ה"נ בנולד הספק בניקב הושט ע"י ריעותא הוה חזקת א"ז נגד חזקת היתר דבהמה והוה ספק דאתחזק ואיקבע איסורא. ועמ"ש בזה בכלל ספק ניקב הושט:
ועכ"פ קו' הנוב"י על הריב"ש עדיין במקומה עומדת ולכן נראה דעפ"י המבואר לעיל דהיכי דכבר היתה חזקה אחת לבדה בלא החזקה השניה ונדחית אז שוב לא מצטרפת אח"כ כשבא חזקה השניה. בזה מיושב שפיר קו' הנוב"י. דהא בשעה ששוחטין הפרה לא הים אז חזקת הטמא דאכתי אין מזין עליו כלל. ולא היה רק חזקת א"ז ונדחית אז. ותו לא מצטרפת בשעה שמזין על הטמא וא"ד להא דריב"ש דב' החזקות עומדין ביחד נגד הרוב בשעה שנולד וכמו"ש:
ולהשלמת הגליון הצגנו פה תשו' א' מתשו' הרב המאוה"ג החריף ובקי איש תבונה וי"א מו"ה אברהם זקהיים נ"י חתן הגאון המחבר. כבוד ש"ב בא"א הרב הג' החריף ובקי כו' מוה' דוד שפירא נ"י:
אחדשה"ט כו' וע"ד אשר נסתפק מעלתו לר"י דס"ל דח"ש אסור מה"ת כמבואר ביומא (ע"ה) אי הוה דוקא באיסור שאינו תלוי בזמן כמו חלב ונבלה ולא בתלוי בזמן כגון חמץ בפסח, וטעמא משום דעיקר הטעם מבואר שם לר"י משום דחזי לאיצטרופי. א"כ דלמא דוקא חזי לאיצטרופי לעולם. אבל תלוי בזמן א"כ בשיאכל ח"ש סוף הזמן ממש ליכא תו לאיצטרופי ומשו"ה גם בתוך הזמן ליכא איסורא ועוד נסתפק מעלתו איך הדין ביומא דמישלים זמני' בסוף הזמן דשוב לא חזי לאיצטרופי. וכתב פר"מ דאם נאמר דתלוי בזמן גם ר"י מודה יהיו מיושבין ד' הרמב"ם (פ"א מחמץ ה"ד) שכ' האוכל מן החמץ עצמו בפסח בכ"ש ה"ז אסור מה"ת שנא' לא יאכל כו' והקשה הכ"מ ל"ל קרא הא הרמב"ם פוסק בכ"מ דח"ש אסור כר"י ולהמבואר א"ש דאיצטריך שפיר לא יאכל בכה"ג, שוב חזר בו מעכ"ת דהא מוכח בריש פ' יוה"כ דביוה"כ אסור ח"ש מה"ת והוא תלוי בזמן עכת"ד פר"מ נ"י. והנה לא היה צריך כת"ר לחזור בו מישוב ד' הרמב"ם הנ"ל מהא דיוה"כ. דליכא לאוכוחי מהא אלא דבתוך הזמן אסור משום דחזי אז לאיצטרופי. אבל אכתי באוכל ח"ש בשלהי יומא דיוה"כ וז' של פסח ליכא תו לאיצטרופי ואיצטריך לרמב"ם ע"ז קרא: אמנם בעיקר מה שנסתפק לדינא אם אוכל סוף הזמן ח"ש וליישב בזה ד' הרמב"ם לא ראה כת"ר שכבר קדמוהו בזה רבותנו נוחי נפש שכ"כ הצל"ח לפסחים (ס"ג) ונישנית משנה זו בתשו' נוב"י מהד"ת חאו"ח (סי' נ"ג] וכ"כ הגאון חת"ס בליקוטי שו"ת חת"ס חלק ששי (סי' סה) ויישבו כן ד' הרמב"ם הנ"ל והחליטו כן דאיצטריך לאוכל ח"ש בסוף ז' ש"פ. וכ"כ הגאון רעק"א בתשו' (סי' קנ"ד) והוא סיים דצ"ע לדינא. וכן בשו"ת מנחת עני (סי' ו') מפורש ממש שאלת כת"ר באוכל סוף יום ז' ש"פ אי מותר מה"ת משום דתו לא חזי לאיצטרופי ומפלפל בסוגי' דר"פ יוה"כ ומסיק דליכא איסורא בכה"ג וכן, מבואר בשו"ת שאג"א (סי' פ"א) דהיכי דבאמת לא חזי לאיצטרופי אז ליכא איסורא כלל לר"י. ולפי"ז היה ראוי לסמוך לדינא על הגאונים הללו שיהא מותר ח"ש ביומא דמשלים זמני' בסוף הזמן ממש וליכא איסורא גם לר"י דקיי"ל כותי':
איברא דבעניותי אכתי מלתא דא לא מתברר לי והשתא דשלח מר קמן הך עלתא את האמת אני מגיד שלבי מהסס בה טובא, וכבוד הגאונים ז"ל במקומם מונח, ואצלי צע"ג לדינא אם לסמוך להתיר בזה. דהנה כבר עמדו התוס' שם בר"פ יוה"כ אהא דר"י דאמאי בעי לטעמא דחזי לאיצטרופי ואמאי לא קאמר מטעמא דברייתא דבסמוך דכל חלב לרבות חצי שיעור דהא ידע ר"י מהך ברייתא דבסמוך מותיב לר"ל מינה ותי' דאי מכל חלב הו"א דעיקר: קרא לכוי איצטריך וח"ש מדרבנן ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאיצטרופי סברא הוא מה"ט דדרשא גמורה היא לחצי שיעור ע"כ. הרי דעיקר לימוד ר"י הוא מגזה"כ דכל חלב ולא איצטריך לי' סברא דחזי לאיצטרופי רק לגלות דמה"ט קאי גם לח"ש יעוי"ש היטב בסוגי'. והא ודאי דלא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא בב"מ (קט"ו) וכדפסק הרמב"ם (פ"ג מה' מלוה ולוה) דאלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין וכר"י רק היכא דקרא עצמו מפרש הטעם וכמו בסנהדרין (כא) דמפרש קרא מ"ט לא ירבה משום דלא יסור לבבו יעוי"ש. ואע"ג דאיכא טעמא מ"מ לא פלוג וכ"מ במל"מ (פ"ד מה' איסו"מ) דאף דטעם התורה שלא לפדות קודם ל' יום הוא משום ספק נפל מ"מ גזה"כ הוא דאף בכלו חדשיו אין פודין קודם ל' יום וכמו"ש תוס' בב"ק (יא) משום דהתורה גזרה בלא פלוג ע"כ. וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' פ"ו) דביצת טריפה שאסרה תורה הוא מטעם דנגמרה באיסור ומ"מ גם בנטרפה סמוך לשחי' אסורה משום לא פלוג. והגאון באו"ח (סי' כ"ו) דהא דקיי"ל כר"י דלא דריש טעמא דקרא היינו שלא נאמר שישתנה הדין היכא דלא שייך הטעם. וכ"כ בס' ברה"ז במנחות (עג) שהתורה לא רצתה לחלק כו' וגזרה ואסרה בסתם אף היכא דליכא הטעם שהתורה השוותה מדותיה וכ"מ גם בתוס' סוטה (כד) אהא דאמרי' שם טעמא כדי ליגעה וכבר דיבר בס' זו הגאון מו"ח נ"י בס' ונגה"כ (כ"ז פ"ג). א"כ לפי כל זה מהיכי תיתי דנימא להקל היכא דלא חזי לאיצטרופי ובודאי דרשא דכל חלב השוותה תורה מדותיה בלא פלוג:
ובנוב"י מהד"ת שם (סי' נג) מביא שהק' לו על דבריו בצל"ח מתוס' שבועות (כב) ד"ה אהיתירא שכתבו התוס' שם אהא דבעי רב אשי נזיר שאמר לא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא כי קא משתבע אמשהו אישתבע וכ' דאתי אפי' לר"י דח"ש אסור מה"ת דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא מושבע ועומד הוא א"נ לר"י נפרש ליהנות שלכדה"נ דליכא איסורא אלא מדרבנן ע"כ. ואמאי לא ניחא להו דבעי רב אשי במשהו בסוף נזירתו באופן דליכא לאיצטרופי עוד ותי' הגאון ז"ל דאכתי איכא לאיצטרופי אם היה מקבל נזירות שניה טרם נגמר נזירות ראשון יעוי"ש. והנה מבואר ביומא (פ) גבי זר שאכל תרומה אכילה גסה וכן אוכל ביה"כ אכילה גסה דלאו שמה אכילה וכ"מ ביבמות (מ) וב"ק (ק"י) ונזיר (כג) ובמג"א (סי' תרי"ב) סק"ג בקץ במזונו לאו אכילה כלל וליכא איסורא א"כ אכתי הו"ל לתוס' לאשכוחי דאחר שיאכל ח"ש קץ במזונו ולא חזי לאיצטרופי. וכן ק' בתוס' שם (כג) ד"ה דמוקי שהק' דאמאי לא אמר בגמ' ר"י לא אמר כר"ל לשיטתי' דח"ש אסור מה"ת יעוי"ש. ואמאי לא ניחא להו באופן דקץ במזונו דלא חזי לצרופי ואיצטריך ש"ס למימר מטעמא אחרינא יעוי"ש א"ו דליתא להא והתורה השוותה מדותיה וכמו"ש:
ובגיטין (מב) איבעי להו בגמ' מעוכב גט שחרור אי אוכל בתרומה והק' בתוס' מכריתות (כד) דמסיק ר"ל דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה ותי' דהתם מעוכב ע"י הפקר והכא מיירי בחב"ח דאסור בשפחה עכ"ז בתרומה שמא הוא מותר דלאו קנין כספו יעוי"ש והק' מהרש"ל בח"ש שם וז"ל תימא ואיך יאכל בתרומה החצי בן חורין גם למשנה ראשונה אע"כ מיירי במעוכב ג"ש ע"י הפקר כו' ע"כ. והנה בס' תכלת מרדכי להגאון הגדול ר' מרדכי מעלצר ז"ל שנדפס מחדש עם הערות וביאורים מדוד זוגתי הגאון הנשגב ר' אבא יוסף הכהן טריווש מווילנא נ"י במאמר (ג) שם יישב קו' מהרש"ל לפי המבואר ברמב"ם (פ"י מתרומות) ששיעור אכילת תרומה כזית בכא"פ ושתייתה כזית בכדי רביעית. וא"כ אם ישתה הך חב"ח אפי' רביעית לא יעלה לחלק ב"ח רק חצי רביעית וליכא לאיצטרופי דאם ישתה עוד רביעית יהיה יותר מכדי שיעור רביעית וכן הוא בכזית בכא"פ. וכן מצאתי יישוב זה גם בס' מוצל מאש לגיטין (מב) ואם כי יש לגמגם על דבריהם שה כאשר יראה המעיין אמנם אם כנים דבריהם. א"כ חזינן דלא ניחא לי' לרבינו המהרש"ל לחלק כן בין חזי לאצטרופי או לא, אך בעיקר קו' רש"ל בלא"ה כבר כתב מהרש"א ולא ידענא מאי קשיא לי' כו' יעוי"ש. וכוונתו פשוט דשמא תרומה שאני דבעינן זר גמור דוקא ולא מקצת עבד וה"נ בקדושין דמייתי מהרש"א שם כי יקח איש כו ראוי לקדושין גמור אבל מקצתו לא תפיס לא ואין קדושין כלל ויכולה להנשא: א:
וכן יש לעיין בש"ך יו"ד (סי' רלח) בהא דשו"ע (סעי') י') שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכ"ש וכ' הש"ך ולא ידעתי מנ"ל וגם לקמן (סעי' ט"ו) בשבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אמרי' שא"צ לאכול המותר ומשמע דאפי' איסור ליכא והב"ח כ' משום ח"ש ודוקא בלא אוכלנה אסור גם בח"ש. אבל באוכלנה אינו חייב אלא לאכול כולה. אבל צ"ע מנ"ל הא. דהא נשבע שלא אוכלנה היינו כלה ודמי לנשבע בעי' שלא יאכל כזית כו' יעוי"ש, ולא מקשה אלא מדאוכלנה היינו כולה ע"כ לא אוכלנה נמי דמי למפרש כזית להדיא, ואמאי לא מקשה פשוט אהא דלא אוכלנה בלא הא דאוכלנה, דהא הוי זה כמפרש כזית, וע"כ דבלא הא דאוכלנה איכא למימר דגם במפרש כזית אסור גם ח"ש וכ"ה דעת הרמב"ם וכמו"ש בתשו' רעק"א (סי' קנ"ד) וכן מסיק המל"מ (פ"ד דשבועות), אמנם לפי"ז קשיא מאוכלנה דאמאי ליכא איסורא בנשרף מקצתה. אך לדעת הגאונים יש מקום לחלק דבנשרף מקצתה ליכא תו לאצטרופי לחיוב מלקות וקרבן כמובן אע"כ דגם הש"ך לא ס"ל לחלק בזה:
והנה הפרמ"ג ז"ל (בפתי' לה' בב"ח) שם ביו"ד (סי' סה) נסתפק בטעמא דחזי לאצטרופי אי משום דמצטרף לכדי אכילת פרס או אילו היה לו עוד חצי זית הים זית שלם יעוי"ש שכ' דהנפ"מ לענין בישול בב"ח דלטעם אכי"פ לא שייך בבישול בב"ח חצי זית דלאו אכילה אך לטעם ב' אסור מה"ת דחזי לצרופי, וכ"כ עוד (בפתי' לאו"ח) ובמש"ז שם (סי' תמ"ב) דה"ט דהסוברים דלענין ב"י אינו חייב לבער חצי זית יעוי"ש. והנה זה ברור דסברת הגאונים לחלק בזה לא שייך רק לטעמא דכדי אכי"פ וכן מפורש להדיא בתשו' שאג"א (סי' פ"א). דאי לטעם ב' הא גם בסוף יום ז' ש"פ ויוה"כ איכא לאצטרופי אילו היה לו כזית שלם ולעסו ובלעו ביחד, וא"כ לפי מה דקיי"ל גם במלאכת שבת ח"ש אסור מה"ת כמבואר ברש"י שבת (עד) אהא דמתקיף לה רב יוסף כו' יעוי"ש. וכ"כ הג"א ר"פ המוציא וכ"כ עוד (פ' כ"ג סי' ה'). וע' מל"מ (ר"פ י"ח משחי') וכ"נ דעת הרמב"ם (ריש ה' גניבה) אסור לגנוב כ"ש דבר תורה וכ"ה בשו"ע חו"מ ריש ה' גזילה) וכ' המ"מ שם כדין ח"ש באיסורין. ולענין ב"י דעת רש"י ורי"ף ורמב"ם דגם ח"ש חייב בביעור מה"ת וכמו"ש פר"ח (סי' תמ"ב) ועי' בהגהות דג"מ שם, א"כ לפי"ז ליתא לטעמא דכא"פ. ועכ"פ לדינא איך ניקיל בזה כיון דמסתפק הפרמ"ג על הטעמים ושמא כטעם ב':
ולפענד"נ דלר"י דנפק"ל מכל חלב ומטעמא דחזי לאצטרופי ה"פ, דאי לאו דגם ח"ש אסור מה"ת א"א לחייבו עונש בשהשלים לכזית בכדי אכי"פ דאל"כ צ"ל דכשהשלים נתעורר איסור למפרע גם על מה שאכל וזה לא מסתבר לר"י מאחר שכבר אכל בהיתר, ומיושב בזה מה שהק' רבים על לשון איסורא הוא דקא אכיל דלא הל"ל רק כיון דחזי לאיצטרופי אסור ותו לא ולפמ"ש איש דה"פ כיון דחזי לאצטרופי לחייב עונש כשהשלים ע"כ ח"ש שאכל באיסורא קא אכיל, ולפי"ז כ"מ שנאמר איסור אכילה המכוון בו תרתי כזית לעונש וח"ש לאיסור, א"כ היכא דנתבטל העונש ליכא איסורא בח"ש דאתי מיני', כמו בשבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה דליתא בעולם במציאות לביאת העונש. משא"כ ח"ש דעלמא דיש בעולם במציאות שיבא העונש בשיצרף לכזית בכא"פ, וזה דוקא היכא דנתבטל העונש מצד עצמותו כמו בנשרף. אבל סוף יום ז' ש"פ ויוה"כ הא אין בזה רק שאין הזמן מספיק לצרף, ואין המניעה מצד האיסור ועד רגע אחרונה יש איסור לא יאכל חמץ שהוא כזית לעונש וח"ש לאיסור ומיושב בזה קו' הגרעק"א בתשו' (סי' קנד) להרמב"ם דבמפרש כזית אסור בח"ש דא"כ איך יהלום הא דשבועות (כח) בשבועה שלא אוכל מככר זה יעוי"ש, ומקו' זו הוציא לח"ש בסוף ז' ש"פ דמותר ולמ"ש לא דמי כלל כמובן למעיין. ועפי"ז י"ל דשפיר כ' הרמב"ם איסור ח"ש בחמץ מלא יאכל חמץ, כיון דמקור איסור ח"ש הוא מדחייב עונש בכזית בכא"פ, א"כ איסורו מקרא דאוסר אכילה, והכא בה' חמץ הוא מקום הראשון בס' היד מאיסורי אכילה כ' מקורו של איסור ח"ש ומיושב ב' קו' הכ"מ וזה דעת המ"מ שם שלא העיר כלום, ולפי"ז לית כאן לתא דדרשינן טעמא דקרא מה שהובא לעיל, שאין זה טעמא, רק הוכחה דח"ש אסור וממילא כל ח"ש אסור זולת היכא דנתבטל העונש, ויש להעיר מתו"כ פ' (צ"ו) במקום קדוש תאכל מנין אפי' מקצתה ת"ל תאכל אפי' כ"ש, והוא כעין ד' רמב"ם ממש וגם בזה יקשה לר"י למה בעינן ריבוי. אמנם י"ל דהתם לאו הבא מכ"ע הוא עשה ולא דמי לכל חלב ולא ילפינן מיני', ויש להאריך עוד בכ"ז טובא רק שאכ"מ מאפס הפנאי. אמנם לדינא נראה כמו"ש דברי ידידו ש"ב בא"א הדוש"ת ומברכו בברכת אברהם זקהיים:
סוף הספר