אור ברסלב
שות עבודת הכהן הכהן פרט ד

שות עבודת הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

הכהן פרט ד

הכהן פרט ג

פרט ג:

ועיקר סברת הפוסקים ז"ל לחלק בזה בין שהפסול משום ביטול צורת האות להיכא דפסול מטעם אחר יש לה פנים בהלכה. ושרשה פתוח עם יסוד חזק בתורה. דכה"ג מצינו גבי סוכה דפסולה משום תעשה ולא מן העשוי. כמבואר בסוכה (יב) ומשו"ה גבי הדלה עלי' את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך ע"ג פסולה ואם קצצו כשר ואמרי' בגמ' וצריך לנענע את הסכך דאל"כ פסול משום תולמ"ה כמבואר שם בגמ' (יא) יעוי"ש. ואפי"ה מבואר בהג"א פ"ק דסוכה (סי' כ"ד) שאם עשה סוכה תוך הבית תחת התקרה ואחר כך הסיר התקרה דהסוכה כשירה. וכתב בטעמא בשם הר"י הלבן דלא שייך לומר תולמ"ה אלא היכא דגוף הסוכה נעשה בפיסול ואין עליו שם סכך כשר כגון גפן ודלעת וקיסוס מחוברין אבל היכא דגוף הסכך הוא כשר אלא שהתקרה גורמת לו דפסולה משו"ה כשירה אחר שהסיר התקרה עכ"ד. והובא זה בשו"ע או"ח (סי' תרכ"ו) בהגהת רמ"א:

וכן בהא דחוטט בגדים לעשות לו סוכה דאינה סוכה מבואר שם בגמרא (ט"ז) דאם יש שם חלל טפח במשך שבעה ה"ז סוכה. ופירש"י דאם לא הי' חלל טפח גובה באורך ורוחב שבעה טפחים כשיעור סוכה ואח"כ הגדיש כל הגדיש על אותו חלל דעכשיו נעשה שם סכך מאיליו ולא היה עליו שם סכך מתחלה אינו סוכה. אבל אם יש שם חלל טפח אוהל הוא נמצא שם סכך על אותו גדיש וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שמגביה את החלל לגובה עשרה אין זו עשייתו שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרי' תולמ"ה וה"ה כסוכה שפחותה מעשרה וחקק בה והשלימה לעשרה ע"כ. הרי מבואר מכ"ז דהיכא שהיה פסול על הסוכה ותיקן והסיר הפסול ומזה נעשית הסוכה כשירה ממילא. כמו מחובר דפסול בסוכה דאע"ג דקצצן מ"מ פסול דאמרה תורה תולמ"ה שלא תהא הסוכה נעשית מאליה. מ"מ כ"ז דוקא אם הפסול בהסכך עצמו דקודם התיקון והסרת הפסול לא היה עליו שם סכך וסוכה כלל ובתיקונו חידש לה שם סוכה משו"ה פסול משום תולמ"ה. אבל היכא דהיה עליה שם סוכה גם מתחלה רק דפסולו מטעם אחר כמו שאין הדפנות גבוה עשרה טפחים או שתקרה חוצץ על הסכך דשם סוכה עליה גם קודם התיקון. רק דמ"מ פסולה הסוכה מטעם אחר. בזה כשמתקנה להסוכה ונתכשרה ממילא ליכא משום תולמ"ה. וה"נ בקפידא דשלכ"ס דעיקרו דאחר שכתב לפניהם לא יכתוב אות. זהו דוקא אם פסולו משום דנתבטל צורת האות ואין עליו שם אותו אות. אבל היכא דגם קודם התיקון שם אותו אות עליו רק דמיפסל מטעם אחר. אע"ג דע"י תיקון זה מתכשר האות. מ"מ אין זה כותב אות אלא מתקן אות:

וכעין זה מצינו במקו"א גבי נקוהו"ש דהוה פסול בשחי' ולא מהני לה שחי' והוה נבילה כמו"ש הרמב"ם בה' שחי' (פ"ז) ושו"ע יו"ד (סי' ל"ג) והי' ראוי לומר בספיקו דהוה בחזקת א"ז וסמוך מיעוט נקוהו"ש לחזקת א"ז. וכמו ספק שהא ודרס דהוה ספק במעשה השחיטה וקם אחזקת א"ז. מ"מ כתבו האחרונים דדוקא שהא ודרס דהוה ספק במעשה השחי' עצמה בזה אמרי' דכל שלא נתברר שנשחטה כראוי אכתי לאו זבוחה היא בבירור אבל היכא דנזבחה כראוי ושם זביחה עליה רק דהוה הושט נקוב ואין כאן מקומה של שחי' דהתורה פסלה השחי' אם שחט בסימן נקוב זהו פסול אחר ולא הוה בחזקת א"ז. כ"כ בשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' כ"ה) ושו"ת ברית אברהם (סי' כ"ב) ושו"ת רעק"א (סי' קס"ז) וב"ס ש"ש (ש"ה פ"ו) וחמדת שלמה חיו"ד (סי' כ"ג) ושו"ת משיב"נ (סי' מ"ח) ובספר בית מאיר ליו"ד (סי' ל"ג). ועי' כה"ג בקצוה"ח (סי' ש"ו) שהביא בשם רמב"ן בדיני דגרמי שהק' דאמאי טבח שניבל חייב לשלם בשלמא הגרמה ועיקור היזק ניכר הוא אבל שהי' דרסה הא לא ידיע ותי' דאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף והרי ניכר בין חי' לשחוטה ואי קשיא א"כ מפגל נמי נימא דמי תה ליהוי היזק ניכר איכא למימר דדוקא פסולי שחי' עצמה אבל כל ששחיטתה כראוי וד"א גרם לה לא הוה כמתיז בסייף או בנחירה ואינו ניכר בה עכ"ד. ועכ"פ נתבצר חומת סברת הפוסקים בזה ולית כאן קו' כלל וא"ש::

פרט ד:

ומעתה נשוב לשי' פר"מ דלפי מה שנתבאר דקו' שכ' פר"מ מעיקרא לק"מ א"כ א"צ שוב למ"ש פר"מ בישוב דבר זה. ועיקר מה שחידש דהדברים דמיני' נפק"ל שלכ"ס משמע דוקא דיבור דהיינו תיבה שלימה ולא:

אות ומשו"ה באל"ף שנפרד דלא נתקלקל קריאת התיבה מחמת הפירוד אפי' בנראה להדיא כשר לתקן אח"כ וה"ה צד"י בלא נראה להדיא. אמנם כ"ז ליתא דעיקר יסוד שהניח דהדברים לא משמע אלא דיבור דוקא הוא טעות. ולא עמד בזה על עיקר ביאור מלת הדברים ששורש שלו הוא מן דבר ביחיד ודבר לחוד ודיבור לחוד ואם כה ואמר איך יפרש כל מלת דבר בתנ"ך במקומות שא"א לפרש דיבור כמו שמות (א' פ' י"ח) מדוע עשיתן הדבר הזה כו' ושופטים (ו' כ"ט) מי עשה הדבר הזה. ומלכים ב' (י"ז א') ויעשו דברים רעים כו'. ועמוס (ג' ז') לא יעשה ה' דבר כו' וכן הרבה. אמנם ביאור מלת דבר הוא ענין. ומורה על אותו ענין שעליו בא בעל המאמר בסיפורו, והעד לזה שהאונקלס וכן תרגומי תנ"ך שומרים תמיד לתרגם מלות דבר דברים דברי פתגם פתגמיא פחגמין ועל וידבר דברת דברתי מתרגמין וימלל מללת מללתי. כי דבר הוא שם ודיבור הוא פעל כנודע למדקדקים. והספר כשמזכיר מלת פתגם בארמי או דבר בלה"ק הכונה ענין המדובר אז לבעל המאמר. כי יסוד פירוש פתגם הוא ענין, ולפי"ז מלת דברים ברבים הנגזר מן דבר ביחיד פירושו ענינים אשר עליהם יכוין בעל המאמר. ולכן הך והיו הדברים הביאור בזה שיהיו הענינים כסדרן. ואות אחד הוא ג"כ דבר שפירושו פתגם וענין כלומר שיהיו הענינים דהיינו האותיות נכתבין כסדרן:

הן אמת שמצאנו לחז"ל שדרשו בכ"מ מן מלת דבר דיבור ג"כ כמו בב"מ (ע"ה ב') נשך כל דבר אשר ישך אפי' דיבור אסור. אך י"ל שהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכן מבואר מד' הר"ן פ' נערה (מ"ו) אהא דבעי ר' ירמי' שכרן בקרקע ופחות משוה פרוטה מהו. וכ"כ ג"כ בחי' ריטב"א שם. דריבית דברים הוא דרבנן. אך בס' שער משפט בשער דעה (סי' קס"א) הביא בשם שו"ת הריב"ש (סי' קמ"ז) דס"ל דהוה מה"ת. וכן מבואר בתוספות קדושין (ח' ב') אהא דאמרינן מנין לבע"ח שקונה משכון שנ' ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין. וכ' התוס' דדייק מדכתיב ושכב בשלמתו וברכך ואי לא הוה קונה לי' א"כ כשמברכו הוה ריבית דברים ע"כ. הרי מבואר דס"ל דהוה מה"ת דאל"כ לא מוכח מידי. אך י"ל דהוה בכלל מ"ש שם בב"מ (ס"א א') מנין לרבות כל דבר ת"ל כל דבר אשר ישך וכמו"ש תוס' שם אפי' עצים ואבנים. והיינו משום דכל דבר פירושו כל ענין. ויש לכלול גם דיבור בכלל ענין דשם ענין נופל גם על דיבור ולכן י"ל דלאו מדבר מפרשינן דיבור. אלא מכל דבר נפק"ל כל ענין הניתוסף על ההלואה אסור וגם דיבור בכלל זה. וכה"ג י"ל ג"כ בהא דב"מ (מ"ד א') דנפק"ל לב"ה שליחות יד ע"י שליח מעל כל דבר פשע דלאו מדבר מפרש לים דיבור נפק"ל אלא מדאמר כל משמע כל שליחות יד ומרבה ע"י שליח ג"כ. ובהכי ניחא לב"ש שם דמיבעי להו הך על כל דבר פשע למחשבה כמעשה ולכאורה כמו דדיבור לאו מעשה ה"נ לאו מחשבה הוא. ולפמ"ש דמרבה מכל א"ש. והא דדרשינן שם בב"מ (נ"ז) מעל כל דבר פשע לכלל ופרט וכלל יעוי"ש. צ"ל מיתורא דדבר דנימא על כל פשע ותו לא. וגם אי הוה אמר על דבר פשע הוי כלל ולא פרט:

ובשבועות (מ"ט) דרשינן דשביעית משמטת השבועה מוזה דבר השמיטה ואפילו דיבור משמטת. והנה הרמב"ם (פ"ז משמיטה) מייתי לה מלא יגוש. ולכאורה יפלא דהא בגמ' נפק"ל מוזה דבר השמיטה והרגיש בזה בכ"מ שם ולא אמר בה מידי. שוב ראיתי בס' רביד הזהב פ' ראה ע"פ זה שעמד בזה ומביא בשם רדב"ז משום דדבר מיבעי לן שיאמר משמט אני כדתנן בשביעית (פ"ז) ועדיין צריך תלמוד דאיך אמר בגמ' מוזה דבר כו'. וכ' שם ברביה"ז דצ"ל דהגמרא לישנא בעלמא נקט אך אפ"ל דהא דאמרי' במתני' דשביעית שם שיאמר משמט אני וכן הא דרוצח שם דדריש מוזה דבר הרוצח דאם באים לכבדו יאמר רוצח אני שהוא אסמכתא ומדרבנן ולאו מה"ת. והא דשבועה דמשמטת דאמרי' בגמרא מוזה דבר השמיטה ס"ל לרמב"ם דע"כ לאו מדבר מפרש ליה דיבור אלא דנקט רישא דקרא וסמיך אסיפי' דאמר לא יגוש. וע"י ב"ב (ק"ך) ברשב"ם ד"ה ואין חכם מיפר שכ' דהכי משמע זה הדבר זה הדיבור כמו שכתוב בפרשה מעכב לזה בהתרה ולזה בהפרה ע"כ. י"ל ג"כ דלאו דוקא דבר מפרש דיבור אלא לישנא בעלמא נקט והעיקר נפק"ל מדאמר זה הדבר שפירושו זה הענין כלומר שיהא בענין הכתוב בפרשה:

ועכ"פ איך שיהיה אפילו נימא דהנך דרשות דדיבור הוא ממלת דבר עכ"ז הא ע"כ לאו למימרא דוקא דיבור ולא דבר כדמפרש פר"מ דברים דיבורים דוקא. אלא דפשטי' ועיקרי' דדבר הוא פתגם וענין. אלא דמשתמע נמי דיבור. ואפשר שהוא ע"ד דאמרי' בריש חגיגה (ב) לענין יראה יראה ועוד רבות כאלה. א"כ לפ"ז ע"כ והיו הדברים אין להוציא מפשטי' דמיירי בפתגם וענין דגם אות אחד הוא ענין. ועפרמ"ג או"ח בא"א (ריש סי' ל"ב) שכ' להדיא דאות א' דבר מקרי בכלל והיו הדברים יעוי"ש וזה ברור:

תוכן העניינים

שות עבודת הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה